טַייפִּי; סיפור מאיי הדרום / הרמן מלוויל
THE ENVIABLE ISLES
Through storms you reach them and from
storms are free.
Afar descried, the foremost drear in hue,
But, nearer, green; and, on the marge, the sea
Makes thunder low and mist of rainbowed
dew.
But, inland, where the sleep that folds the hills
A dreamier sleep, the trance of God, instills—
On uplands hazed, in wandering airs
aswoon,
Slow-swaying palms salute love's cypress tree
Adown in vale where pebbly runlets croon
A song to lull all sorrow and all glee.
Sweet-fern and moss in many a glade are here.
Where, strewn in flocks, what cheek-flushed
myriads lie
Dimpling in dream—unconscious slumberers
mere,
While billows endless round the beaches die.
אחד משירי הים והאיים של הרמן מלוויל
הרמן מלוויל
איי הדרום היוו מאז גילויים על ידי האדם הלבן מקור בלתי אכזב לדמיונות פרועים וחלומות אקזוטיים שנחלמו על ידי הרפתקנים, סופרים משוררים ויורדי ים. הרמן מלוויל, יורד ים אמריקאי צעיר ועתיר דמיון, היה אחד מהם.
הרמן מלוויל נולד בניו יורק למשפחה ממוצא אנגלי והולנדי. ב-1839 הצטרף כנער סיפון לאונייה שהפליגה לליברפול וכך פתח את פרק חייו בתור יורד ים. ב-1841 הפליג למסע שארך 18 חודשים על ספינה לציד לוויתנים. ב-1842 נטש את הספינה באיי מרקיז וחי עם הפראים במקום במשך חודש. יורד הימים הצעיר החל לכתוב את חוויותיו ולתאר את שראו עיניו. ספרו "טייפי" Typee: A Peep at Polynesian Life, מתרחש בנוקו היבה שבאיי מרקיז.
מפרץ טאיוהאה, נוקו-היבה, שם עגנה אונייתו של מלוויל. http://tahitinui.blog.lemonde.fr
איי מרקיז הם קבוצת איים בפולינזיה הצרפתית שבאוקיינוס השקט. את השם "איי מרקיז" נתן לקבוצה מגלה הארצות הספרדי אלווארו דה מנדניה (Alvaro de Mendaña) כשהגיע לאיים בשנת 1595, במהלך מסעו מפרו לאיי שלמה. מנדנה קרא לאיים "איי מרקיז מנדוזה" (Las Islas de Marquesa de Mendoza) על שם פטרונו, דון גרסיה הורטאדו דה מנדוזה (Don Garcia Hurtado de Mendoza) המרקיז של קנייטה (Marquis de Cañete) והמשנה למלך השולט על פרו. האיים היו קרויים בפי הפולינזים הקדומים "איי היבה". שמותיהם של שלושה מתוך ששת האיים המאוכלסים, כולל שני האיים הגדולים ביותר, כוללים את המילה "היבה" (ארץ גדולה): נוקו היבה, היבה אוא ופאטו היבה.
מאז גילויים על ידי הספרדים עברו איי פולינזיה גלגולים רבים. תוך כדי הפסקות לעתים של מאות שנים, הם חזרו והתגלו מחדש על ידי נוסעים כגון ג'יימס קוק האנגלי (1774); סוחר פרוות אמריקאי (1791). קצין בחיל הים האמריקאי ניסה לספח את האיים לארצות הברית (1813). ציידי לווייתנים ביקור תכופות בחופי האיים בשנים 1839-1832. ואז הגיע תור הצרפתים ששלחו קבוצת מיסיונרים קתוליים לאיים. בעקבות המיסיונרים, הגיעו אנשי הצבא הצרפתי שסיפחו את איי מרקיז לצרפת ב-1842. ניסיונות אחדים של התושבים המקומיים למרוד נגד השלטון הצרפתי נמשכו לאורך כל המאה ה-19. האיים היום הם שטח צרפתי, חלק מפולינזיה הצרפתית, הכוללת ארבע קבוצות איים נוספות, רוב התושבים קתולים.
אושר מקומי
http://tahitinui.blog.lemonde.fr
את כל הגלגולים האלה מיטיב לתאר הרמן מלוויל בספרו טייפי. טייפי היה ספרו הראשון,. מלוויל כתבו בגוף ראשון ומתאר בו את ארבעת החודשים ששהה בקרב בני טייפי שבאי נוקו היבה. כל המאפיינים של כתיבתו הייחודית כבר ניכרים היטב בספרו הראשון ובאים לידי ביטוי בשל יותר ביצירותיו המאוחרות יותר, ובעיקר כמובן בספרו הגדול מובי דיק. כתיבתו משלבת עלילה, מידע, תובנות על טבע האדם וביקרות חריפה על החברה הלבנה לעומת חברת הילידים אנשי הטבע שלא הושחתו עדיין.
מלוויל הצהיר תמיד שאת שני ספריו הראשונים כתב מזיכרונותיו. את זיכרונותיו אלה, כך נהג לומר, סיפר פעמים רבות לידידיו ולבני משפחתו וכך לוטשו והגיעו לבסוף לכתיבה. אבל כשחוקרי ספרות התחילו לעסוק בשנות השלושים בכתיבתו של מלוויל הם גילו שמלוויל לא בחל לשזור בסיפוריו גם שלל אירועים והתרחשויות שלא נטל בהם חלק מעולם, תוך שהוא משנה נתונים ועובדות. הוא כתב תוך התעלמות מוחלטת, עד כדי זלזול, בהבחנה בין בדיון ואמת. כך יצר עירוב של חוויות, סיפורים סגנונות, צורות ספרותיות ואפילו גוזמאות, ופתח עידן של מודרניזם בספרות האמריקאית. הוא כתב על חייו שלו, כתב את עצמו, אבל את עצמו בתור יצירת אמנות, בתור אדם אוניברסלי.
יליד מקועקע מאיי מרקיזה
טייפִּי פורסם לראשונה ב-1846 בלונדון, והוצג כסיפור אמיתי על הרפתקאותיו של מלוויל הצעיר וחברו טובי, שערקו מציידת-לווייתנים אמריקאית בעת שעגנה באיי המרקיזה, קבוצת איים השייכת לפולינזיה הצרפתית של ימינו, וחיו תקופת מה בין ילידי האי. למרות שהסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים, חוקרים סמכותיים טוענים בתוקף שחלק הארי שבו בדוי. כך חשבו גם חלק מראשוני קוראיו, אבל הוא התקבל בהתלהבות, עורר סנסציה ופולמוס – בין השאר בשל הביקורת החריפה שמתח על המיסיונרים באיים – והיה ספרו המצליח ביותר של מלוויל. (מובי דיק התקבל והתקבע בקאנון רק אחרי מותו). מלוויל היה בין הראשונים שיצרו את הדימוי המערבי של "הפרא האציל", וספרו השפיע על רבים שנסעו בעקבותיו אל האיים המופלאים. הידועים שבהם הם הסופר רוברט לואיס סטיבנסון, שנקבר בסמואה, והצייר פול גוגן, הקבור באחד מאיי המרקיזה, קצת דרומית לטייפי של מלוויל. גם ז'ק ברל שהה שם בסוף חייו, כתב שיר ידוע על האיים ונקבר שם.
נערה מהאיים עם מניפה – ציור של גוגן.
כדרכו של מלוויל כבר בספרו הראשון, חלקים גדולים של הספר מוקדשים למידע אנתרופולוגי, זואולוגי, גיאוגרפי ותיאולוגי. פרקים שלמים מוקדשים לתיאור מנהגיהם המשפחתיים, החברתיים והמיניים של בני הטייפי, מבניהם, מאכליהם ותבשיליהם. פרקים אחרים מוקדשים למתארו הגיאוגרפי של האי וצמחייתו. מלוויל מתאר את פלישתו של האדם הלבן, את הקלקולים שהביא עמו לאוכלוסיית ילדי הטבע. הוא מבקר את המיסיונרים ואת אנשי הצבא הלבנים הפולשים. מן הצד האחר אינו חוסך את שבט ביקורתו גם מן הילידים "הברברים והפראים". הוא מבטא את עליונות האדם הלבן הגאה בתרבותו הגבוהה ובאותה נשימה חושף גם את פגמיה, חולשותיה ורקבונה של אותה "תרבות גבוהה". באותה מידה הוא מתייחס גם לתרבות הילידית כשהוא נפעם מטוהרה ועדינותה מן הצד האחד ומתחלחל עד זוועה ממאפיינים רבים שלה. לכל אורך הספר עולה שוב ושוב מחדש הפחד הקמאי הנורא מפני הקניבליזם, שהוא מנהג נפוץ, על פי השמועה, אצל בני האי. מלוויל מתאר בפליאה מהולה בלגלוג חלק מן המנהגים שהוא נתקל בהם – אבל חיש מהר נכבש בקסם שאין לעמוד בו של אנשי טייפי. הכנסת האורחים והנדיבות האינסופית של מארחיו, אורח חייהם הרגוע, העצלתני והמאושר, מעוררים בו מחשבות פילוסופיות על טבע האדם הלבן מחד ועל טבע האדם ה"פרא" מאידך.
פאייאוואי -אהובתו ילידת האי של מלוויל
זאת הסיבה שהספר נותר נתון בוויכוח בין פרשניו – האם, למשל, הוא מחזק ומקבע תפיסות גזעניות, או בדיוק להפך? עד כמה מנותקת הראייה הרומנטית של ילדי הטבע היפים והמאושרים מן המציאות? ויכוח נוסף בין הפרשנים עוסק בהיבט המיני-ארוטי של הספר. עד כמה שהמידע לגבי כל מיני תחומים הוא רב ומפורט, כל התחום של מיניות בין גברים ונשים, והעיקר בין מלוויל עצמו לאהובת לבו הילידית, כמעט ואינו קיים. פרשנים רבים רואים בחלקים שלמים של הספר רמזים לפעילות מינית-ארוטית רבת גוונים אבל מוסווית על ידי תיאורים שלכאורה עוסקים בנושאים אחרים. כחוקרים מפנים את תשומת לב הקואים לעבודה שכאשר ערים לאסטרטגיות הרטוריות של מלוויל, מגלים שמטרתן להסוות ארוטיקה באמצעות מחוות סימבוליות והומור.
איור מתוך אחת ההוצאות הראשונות: סצנת אכילת הדג החי
הספר טייפי יצא לאור בעברית לראשונה בתרגום של י. רביקוב, ב-1940, בהוצאת מזרחי. עכשיו, 2015, יצא לאור שנית בתרגום חדש של גרשון גירון בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד.
שמחה גדולה אחזה בי כשראיתי שהספר יצא מחדש. הרמן מלוויל הוא הסופר הנערץ עלי מאז קראתי לראשונה את מובי דיק כשהייתי בת 14. מאז חזרתי וקראתי בו עשרות פעמים, כשבכל פעם גיליתי בו רבדים חדשים והפקתי ממנו התרגשויות חדשות.
עטיפת ההוצאה החדשה
השמחה דעכה במהרה כשהתחלתי בקריאה. התרגום נראה בעיניי גרוע, מסורבל ומשתמש בסגנון מוזר כגון "ועשינו עניין גדול", או "לפרגן". רצתי לבדוק את המקור באנגלית וגיליתי שהסגנון התרגום בכל זאת די תואם את הסגנון באנגלית. אם כי גיליתי תופעות מוזרות יותר, שיש חלקים בעברית שלא מצאתי אותם בתרגום לאנגלית (למשל עמודים 14-12, ואולי הם נחבאים במקום אחר בתוך הספר המקורי, מקום שנעלם מעיניי).
כל זה עדיין נסבל. אבל כששגיאות כתיב מתחילות להיות פזורות בכל מקום, זה כבר ממש מקומם. ראו : "גופן כולו נוגב בקפדנות… נמשך בשמן ריחני" (22) נמשך? ממתי אומרים נמשך בשמן? מה דעתכם על נמשח? ראו: "נחשי הצפע שהקשתם עתידה להרעיל את כל שמחותיהם" (36). אוי לאותה בושה! הקשת נחש? ממש התמצאות בשפה העברית.
ואני תוהה איך אפשר להוציא ספר לאור בצורה כזאת? היכן המתרגם (גרשון גירון)? היכן עורך התרגום (חיים פסח)? היכן העורך האחראי (דב איכנולד)? היכן עורך הסדרה (חיים פסח)? היכן המגיה (הבחור הזעצער)?
והיכן אנשי ההוצאה כולם כשאינם עונים למייל שנשלח אליהם?
קרדיט:
רשימות מהבוידעם של אבנר שץ
רשימות מהבוידעם של אבנר שץ