הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה

למה כולם כותבים ספרים? איזה בשורה יש להם להביא לעולם? איזה חידוש? מי קורא את כל הספרים האלה?

למה כולם מעלים את תמונותיהם באינסטגרם ובשאר מדיות? למה כולם עושים סלפי כל הזמן?

למה כולם רוצים שיעקבו אחריהם? למה כולם רוצים להיות אושיות רשת?

מה זה בכלל הדבר הזה "אושיית רשת" ובשביל מה זה טוב?

למה צעירים מבצעים ניתוחי אף כדי שתמונתם בסלפי תהיה יותר מוצלחת?

למה נשים צעירות מתפשטות וחושפות כמה שיותר בשר ורצות להעלות את זה בכל מיני רשתות חברתיות?

ולמה התקשורת הקונבנציונאלית מעודדת את התופעה הזאת ומקדישה יותר ויותר שעות מסך לספר לנו מה מתרחש ברשתות האלה?

למה כל זה קורה?

אני אישה זקנה, ואינני מחוברת לשום רשת חברתית או לשום מכשיר שמאפשר את כל הזוועות האלה שתיארתי קודם ושאני לא מבינה למה אנשים מכורים להם כל כך. אתם מנידים ראש ואומרים: זקנה, עוברת ובטלה, מה היא מבינה – וזה בסדר.

אבל בתחום אחד אני מבינה טוב – בכתיבת ספרים. ועל זה אני רוצה לכתוב פה.

אני רואה שהיום כל אחד כותב ספר. ואחר כך כותב עוד ספר. כל אחד רוצה לספר את זיכרונותיו, או את חוויותיו, נניח מהצבא, או פרשת אהבה גדולה שהייתה לו. מי שלא בטוח ביכולתו לכתוב נעזר בכתבנים העושים זאת בשבילו. תעשייה שלמה שגם אני, בעוונותיי הרבים, חלק ממנה. כן, גם אני כתבתי ספר, ואחר כך עוד אחד, ואחר כך עוד אחד. יש משהו משכר בלהחזיק ספר שלך, מעוצב ומודפס, שאתה יכול לחלק לבני המשפחה שלך, שיקראו איך היה כשאתה היית קטן. לא בטוח שזה מעניין אותם. בעצם, בטוח שלא.

פעם, נורא מזמן, ואני היסטוריונית אז אני יודעת, אנשים כבר כתבו ספרים, אבל לרוב כתבו אותם בצורה אנונימית. נניח החיבורים האפוקליפטיים שכתבו יהודים ונוצרים בימי הביניים. הם דווקא חשבו שכדי שהחיבור שלהם ישכנע ויעשה את שליחותו, מוטב להם לא להזדהות בשמם אלא להיתלות באילנות גבוהים. למשל "חזון דניאל" נכתב כנראה במאה הרביעית או החמישית לספירה. את זה אנחנו יודעים לפי תכנו. אבל הוא מייחס את עצמו לדמות האגדית דניאל הנזכר במקרא. הספר "נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי" נכתב כנראה במאה השמינית לספירה אבל מייחס את עצמו לשמעון בר יוחאי, התנא שחי במאה השנייה לספירה.

הדגש בעת העתיקה ובימי הביניים היה על תכנו של הספר ועל המסר שהוא רוצה להעביר. המחבר לא הבליט את עצמו. אפילו בספר "מגילת אחימעץ" שמטרתו לספר לקוראים את תולדות משפחת המחבר, הכותב לא ממש מבליט את עצמו אלא שם את הדגש על סיפור אבותיו.

אבל הדברים השתנו החל מהתקופה הערבית, במאות השמינית והתשיעית. ומכאן ואילך דאג כל סופר ששמו יתנוסס על חיבורו ושיכירו אות. המשוררים והסופרים המוסלמים, וגם היהודים שחיו בקרבם רצו את הפרסום האישי ורצו את המוניטין והשם.

אפשר לדלג עד המצאת הדפוס, שאפשרה להפיץ ספרים בכמויות ולהגיע ישר למחשב, לאינטרנט, ל"סטורי" ולכל השאר. היום אנשים כבר כמעט לא קוראים, אבל לכתוב הם כותבים ועוד איך.

וכך מצאתי שכתב נדב נוימן:

"7,692 ספרים ראו אור בישראל ב-2017. שבעת אלפים שש מאות תשעים ושניים ספרים. כך מפרסמת הספרייה הלאומית, בדוח שאמור לשמח כל חובב ספר. השמחה אמורה להיות כפולה כשלוקחים בחשבון ש-84% מהם הם ספרי מקור. שני הנתונים מראים על עלייה לעומת 2016. לכאורה, מדובר באישוש להיותנו עם הספר. אבל נשאלת השאלה: מי קורא את כל הספרים האלה? התשובה העגומה היא שלרוב מעטים מאוד, על גבול האף אחד. מסקר שהתפרסם על ידי הלמ"ס ב-2017 עלה שכמעט שליש מהאוכלוסייה בישראל לא קוראת ספרים כלל. הרבה כותבים, מעט קוראים. כולם רוצים לכתוב, כולם רוצים לבטא את "האני" שלהם, את "האמת" שלהם, גם אם הם יאלצו לשלם כמה אלפים טובים כדי לראות את הגיגיהם כרוכים. בעידן הפייסבוק, אם סטטוס שלי זוכה ללייקים, למה שלא אוציא אותו בספר?"

התאווה הזאת לכתיבת ספרים שאיש אינו קורא הולידה תעשיית ענק: הוצאות ספרים שמחזרות אחרי הכותבים ומציעים להם עולם ומלואו תמורת תשלום הגון; אין סוף כתבנים המציעים את שירותיהם לכל נכד של "בוגר" שורה כדי לכתוב את עלילות סבו; סדנאות לכתיבה יוצרת, כתיבת שירים והלחנתם, כתיבת זיכרונות, ועוד כהנה וכהנה.

את חטאי אני מזכירה היום: אני כותבת, אני אוהבת לכתוב. אחזה בי תשוקה עצומה לראות את כתיבתי בדפוס. שילמתי והוצאתי ספר ואחר כך עוד אחד ועוד אחד. התיאבון רק עולה עם התוצאות. מה יש לי לחדש? למה יש למישהו עניין לקרוא את הספרים שלי? וכמוני כך רבים. בגלל מעורבותי בכתיבה, בעיקר במסגרת הבלוג הזה, אנשים פונים אלי כדי שאקרא את ספריהם ואחווה דעה. זה מאוד מחמיא לי ואני עושה כמיטב יכולתי לעזור לכל חולה כתיבה ופרסום כמוני.

וכל מה שכתבתי לא היה אלה "סיפור המסגרת" כדי לדבר על שני ספרים שכתב שמואל ארנון ושלח אלי לחוות את דעתי. היום, כשארנון הוציא כבר לאור את שני ספריו, והם נראים יפה ומרנינים לב, בעיקר כנראה את לבו לב בני משפחתו, אני מבקשת לספר עליהם.

שמואל ארנון עלה מעירק עם משפחתו כשהיה ילד בשנת 1950 במבצע "עזרא ונחמיה". מסכת חייו שזורה מעשים רבים בתחומים שונים ומגוונים, בעיקר בתחומים של מדעי המחשב, שבהם גם כתב את התזות של לתואר שני ולתואר שלישי. משם הגיע לתחום החינוך כראש המרכז לקידום יישומי המחשב בהוראה ובחינוך שהוא הקים וניהל. כל השנים בערו בו החומרים שחווה בתור ילד עולה מעירק וקליטתו בארץ. הדחף הזה הביא לכתיבת "היהלומים מערמת החול". זהו ספר הביכורים של שמואל ארנון, הראשון מתוך טרילוגיה העוסקת בקשיים של עולים חדשים בתקופת ראשית המדינה, ההתמודדות איתם וההתגברות עליהם.

הספר "היהלומים מערמת החול" מציג את עולם בני העולים החדשים בשנות החמישים והשישים, תקופה אשר נעלמה ואיננה. שמואל ארנון כתב רומן כן ואותנטי, בעל יסודות אוטוביוגרפיים. עלילת הספר מתרחשת במעברה ובשכונה בבאר שבע, בשנים הראשונות של העיר, בבית הספר שבו הוא למד ומאוחר יותר בירושלים. הספר כתוב בגוף ראשון ומתאר את האירועים והאנשים בצורה אמינה ומעוררת אמפתיה. הספר הנו רומן, המתאר את חוויותיו של המספר ותהליך התבגרותו: החיים במעברה ובדירת שיכון, חוויותיו מול אביו החייט בעיר העתיקה של באר שבע, חלומות וסיוטים על הנחשים ששורצים באזור, קשיים והתמודדות בבית ספר כילד שאינו יודע לקרוא עד אמצע כיתה ג'. ספר זה מצטרף לשורה של ספרים שעניינם הווי חייהם של יהודי עיראק וחבלי קליטתם בארץ, ובהם ספריהם של סמי מיכאל, אלי עמיר, שמעון בלס, לב חקק וספרי השירה של האחים הרצל ובלפור חקק ואחרים.

הספר השני בטרילוגיה הוא "מעיר הנהר לעיר המדבר".

זהו רומן היסטורי עלילתי על רקע העיר בַּצְרָה שבעיראק והקהילה היהודית – החל מ"הפרהוד" (פרעות) ב-1941, תקופת השגשוג הקצרה שבאה אחר כך, התלאות שחוו היהודים עם קום מדינת ישראל ומעשי הגבורה של ארגון "ההגנה" בעירק.הרומן מוסיף ומספר על העלייה ארצה, חבלי הקליטה, הקשיים ודרכי ההתגברות שעימם התמודדה משפחת המספר במעברה ובשיכון. הסיפור מתחיל באופן מסקרן עם הצצתו של המספר, בהיותו ילד קטן, בארון נעול, ובו חליפות בגדים מהודרים מהעבר הרחוק. בעקבות סקרנותו הוא פותח בחקירה בה הוא מגלה פרטים על עברה המפואר של משפחתו בעיראק. הרומן עוקב אחר קורותיהן של שלוש דמויות: × אביו של המספר, חייט מצליח מאוד של אופנת עילית בבַּצְרָה, שלאחר עלייתו לארץ עבד כחייט בשוק "השחור" בבאר-שבע. נערה מחוננת בת 16 שהצטרפה לארגון "ההגנה", ירתה באקדחה להגנה עצמית, ברחה לישראל ונלחמה במלחמת העצמאות בתור חובשת קרבית. דמות מסקרנת היא דמותו של ג'נטלמן אנגלי שמגיע במפתיע מלונדון לביקור בבאר שבע. קורות חייו היו סוערים ביותר – הייתה לו חברה מוסלמית בעיראק, וכשנודע הדבר בעיר, היא נרצחה והוא הוכה ונפצע. לצורך החלמה הוא נסע ללונדון ושם הכיר בחורה אנגלייה, הם התאהבו, נישאו, חזרו לבצרה, ונולדו להם שלושה ילדים. האנגלייה ערכה סיורים רבים באזור ושלחה כתבות לעיתונים בלונדון. דרך עיניה, כתיירת, נחשף הקורא לנפלאותיה וחמודותיה של בצרה וסביבתה. הייתה מעורבת בניסיון שוד ואונס במדבר, וכמעט הלכה לכלא. לאחר שובם של הזוג ללונדון משפחתם התפרקה עקב מתחים ולחצים. הסיפור מאיר את החיים בעיראק – האווירה, העושר והעוני, היופי והצבעוניות, ההידור, וגם השחיתות שהייתה בשלטון ובבתי המשפט. הסיפור הוא גלעד לדור של יהודי עיראק הציונים, שעזבו שם הכול ועלו ארצה.

לא נותר לנו אלא לחכות לספר השלישי בטרילוגיה הנמצא בשלבי כתיבה. הספר ייקרא כנראה "חלב עזים" ומסקרן לראות אילו חומרים יכיל בתוכו.

יצר הכתיבה שתוקף פחות או יותר את כולנו בשנים האחרונות מניב כל מיני פירות, והעיקר, מביא שמחה לכותבים ולבני משפחתם.

 קרדיט: נדב נוימן

https://timeout.co.il/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%9C-%D7%9B%D7%9A-%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%94-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/