הפטריוטים

 

הפטריוטים / סאנה קרסיקוב

מאנגלית: אמיר צוקרמן; מחברות לספרות, 592 עמ'

 

הגירה ומהגרים הם נושאים טעונים, גם בשביל המהגר וגם בשביל הקולטים. מהגר לרוב נושא עמו מטען כבד של געגועים למקום שעזב וקשיים במקומו החדש. עקירה וקליטה דורשים זמן הסתגלות ארוך וטעון, שלעתים מוצא לו נתיב מילוט בכתיבה ספרותית. אזכיר רק כמה מהם: "כוכב הלכת של מר סאמלר" של סול בלו, מדבר על מהגר יהודי זקן מפולין בארה"ב; "רודף העפיפונים" של חאלד חוסיין עוסק במהגר אפגני בני יורק; "המהגרים" של וו. ג. זבאלד מצייר דיוקנים של מהגרים שונים; איזבל איינדה, בספרה "ארצי שהמצאתי" מתרפקת בגעגועים על ארץ מוצאה צ'ילה, בשעה שהיא חיה בלוס אנג'לס. בספרה המונומנטלי "שורשי הטוטליטריות" מנתחת חנה ארנדט בין היתר את תופעת הפליטות והמהגרות בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה.

הגירה היא תנועת אוכלוסייה העוברת ממקום למקום, בתוך מדינות או בין מדינות, לתקופות קצובות או לצמיתות. השימוש הנפוץ במושג הגירה נוגע לרוב לתנועה אנושית החוצה גבולות מדיניים לפרק זמן העולה על שנה. המושג הגירה מתייחס לכל מעבר של בני אדם אם מרצון ובחירה, אידיאולוגיה או חיפוש אחר הזדמנויות חדשות או אם מחוסר רצון ובחירה כמו בזמן מלחמה, רעב, אסון טבע או סחר בבני אדם.

בניתוח המניעים המשפיעים על ההגירה ניכר ההבדל בין גורמי "דחיפה" – נסיבות המביאות את האדם לעזוב את ארצו, לבין גורמי "משיכה" – המביאים לבחירה בארץ היעד דווקא, כגון תנאים נוחים יותר בארץ היעד או אף סיבות אידיאולוגיות.

ההגירה (שאינה הגירה כפויה) נובעת מן הרצון לשפר את איכות החיים או למנוע פגיעה בה. הגורמים לכך הם על פי רוב כלכליים או שהם קשורים בתחומים אחרים, כגון מצב ביטחוני. בין המניעים שאינם כלכליים בעיקרם ניתן לראות לחץ ודיכוי דת, לאומי, פוליטי וחברתי.

הספר "פטריוטים" של סאנה קרסיקוב הוא דוגמה יוצאת דופן המתארת את כל סוגי ההגירות שנמנו לעיל, ועל הכאב, התסכול והאכזבה המלווים אותם. זהו רומן ביכורים סוחף על אידיאליזם, בגידה,הגירה וסודות משפחתיים, שעלילתו מתפרשת על פני שלושה דורות, מברוקלין של שנות השלושים אל רוסיה הסובייטית ואל אמריקה שלאחר המלחמה הקרה.

סאנה קרסיקוב נולדה באוקראינה בשנת 1979, עברה עם משפחתה למוסקבה, גדלה ברפובליקה הסובייטית לשעבר של גיאורגיה, ובגיל תשע הגרה עם משפחתה לארה"ב. היום היא חיה בניו יורק עם בעלה ושני ילדים. סיפוריה התפרסמו בין השאר ב"ניו יורקר". היא כלת פרס סמי רוהר לשנת 2009. קובץ הסיפורים שלה "עוד שנה" זכה בשלל פרסים ונמנה עם המועמדים הסופיים לפרס קרן המינגווי/פן 2009.

"הפטריוטים" הוא רומן המבוסס על אירועים אמתיים: אמריקאים שבשנות ה-30 של המאה ה-20 עזבו את ארה"ב אל בריה"מ, שהייתה עבורם חברת העתיד, חלום הולך ומתגשם וחברת מופת סוציאליסטית שתתקן את כל העוולות. הם הלכו בעקבות החלום ובעקבות האידיאולוגיה. כשהאמת המרה של המציאות בבריה"מ טופחת בפניהם, והם מנסים לשוב "הביתה" – הם מגלים שהשגרירות האמריקאית סגרה את שעריה בפניהם ולא מאפשרת להם לזכות בחזרה בדרכון האמריקאי שהרשויות הסובייטיות החרימו מהם בתואנות שווא. הם נזרקים מהכניסה לשגרירות ארה"ב לנגד עיניהם הצופות של סוכני המשטרה החשאית הסובייטית האורבים לטרף. כך הם מוצאים את עצמם לכודים בבריה"מ. נטושים על-ידי מולדתם הראשונה – אמריקה – ונבגדים על-ידי מולדתם השנייה, רוסיה, האוטופיה שהכזיבה, האל שהכזיב. רוסיה תלמד אותם שיעור בבגידה, בעבודת פרך, בהרעבה, בעינויים, בחיים מתוך פחד תמידי ומצמית ובמוות.

הקריאה בספר משרה תחושה של יגון ועצב עמוקים. עצב על דור שהלך שבי אחרי אוטופיה שלא הייתה אלא שלטון טוטליטרי אכזרי, הרומס את האדם ואת כל היקר לו. בנערותי, בתור חניכה של השומר הצעיר בשנות החמישים, למדתי לדעת שסטלין הוא "שמש העמים" המביא בשורה של גאולה, שחרור ושוויון לכל בני האדם, ובראש ובראשונה בברית המועצות. כולנו בתנועה הערצנו את סטלין. אני הגדלתי לעשות ותליתי תמונה שלו מעל מיטתי. קראתי את הספרות הרוסית המגוייסת, המתורגמת לעברית: "השלב הרביעי" של ילנה אילינה, "הטייס הקטע" של בוריס פוליבוי, "האם" של מקסים גורקי "מפרש בודד מלבין באופק" של וולנטין קטאייב. כשסטלין מת בשנת 1953 בכיתי בכי תמרורים. לימים התבררה לי וגם לכל שאר העולם שחלם על "אור לגויים" – האמת המרה עד מאוד. לאט לאט נחשפתי לאימי המשטר הטוטליטרי. קראתי ספרים כמו "האל שהכזיב", אנתולוגיה של שישה סופרים מן המערב שנסחפו בשנות השלושים לקומוניזם ולתמיכה בברית המעוצת  והתפכחו מאמונתם זו עקב הטרור הסטליניסטי; "אפלה בצהריים" של ארתור קסטלר ואת ספריו של סולז'ניצין – והבנתי עד כמה נסחפתי אחרי חזון תעתועים. היום אני יכולה לצטט את האימרה הידועה: מי שלא היה קומוניסט בנעוריו – היה חסר תמימות. מי שנשאר קומוניסט בבגרותו – היה טפש. אבל אני, לעומת גיבורי הספר, חייתי את המהפך הזה רק בתיאוריה, בתוך ארצי וביתי ובתוך תרבות המערב, קלוקלת ככל שתהיה, היתה ליברלית ומאפשרת.

הפטריוטים מבוסס על סיפור חייה של פולינה פרידמן (אמו של חבר של הסופרת). הסיפור של פרידמן משך את הסופרת מכיוון שהיה הפוך לסיפור חייה: סאנה קרסיקוב היגרה מברית המועצות לארה"ב וחיבקה את התרבות החדשה, בעוד שפולינה פרידמן הפנתה גב לארה"ב לטובת ברית המועצות של סטלין. בנה של פולינה נתן לקריסקוב את תמלילי החקירה שעברה אמו במאסר הפוליטי במוסקבה. כל חייה הועמדו למשפט. החומרים האלה רתקו את סאנה קרסיקוב וגם שברו את לבה. מדיכוטומיה זאת נולד הספר.

פלורנס פיין היא גיבורת הספר. בהיותה צעירה ניו־יורקית יהודייה, עזבה את הקן באמריקה בחיפוש אחרי עצמאות, והאידיאל הקומוניסטי נצבע בתודעתה בוורוד. המפגש עם ברית המועצות האמיתית – לא זו של ההזיות האוטופיות – הביא להתמוטטות חלומה, אך פלורנס נתקעה במלכודת הסטליניסטית בלי יכולת לחזור. כעבור עשרות שנים בנה, ג'וליאן ברינק, יעשה את הדרך ההפוכה ויהגר מ"המולדת הסוציאליסטית" לאמריקה, אלא שבכך לא נגמר הלופ שמטלטל את הדמויות בין שתי היריבות הגדולות של המאה ה־20. בנו של ג'וליאן יעזוב את ארצות הברית השבעה, יחזור לרוסיה כדי לנהל שם עסקים, וייכלא שוב בדיכוטומיה שבין המעצמות. סיפורה של פלורנס מסופר לסירוגין עם סיפורה של בנה ג'וליאן, שהיה ילד בן שש כשהוריו נאסרו, ונותר לבדו שנים ארוכות, במשך כל ילדותו. אביו הוצא להורג כמעט מיד, כנראה, ואילו אמו נשלחה בתום חקירותיה לשבע שנות עבודת פרך במחנות, שם ניצלה ממוות באופן אירוני גם על-ידי אמריקאי. בבגרותו עוזב ג'וליאן עם משפחתו לארה"ב ברגע שזה מתאפשר. הקש ששבר את גבו הוא הגילוי שלאחר שנים רבות של לימודים ומחקר, לא יאושר לו הדוקטורט הנכסף בגלל המכסות ליהודים. ג'וליאן חוזר לרוסיה החדשה כאיש עסקים, אך לביקוריו יש גם מטרה אישית ומשפחתית: ארכיון הקג"ב נפתח לעיון ומאפשר לו לקרוא את התיק של אמו ולהיחשף לגילויים אודותיה. הוא גם מבקש לשכנע את בנו לני, נכדה של פלורנס, שהשתקע ברוסיה בניסיון לעשות שם עסקים, לחזור הביתה. הביתה לארה"ב. סיפורי שלושת הדורות, שמסופרים לסירוגין ב"הפטריוטים" ונראים בהתחלה תלושים, יסתעפו, ישתרגו ויתמזגו לכדי סאגה משפחתית מבריקה, שמציעה תובנות מעניינות על אמריקה, על רוסיה, על הגורל היהודי ועל האופי האנושי בכללותו.

קרסיקוב מחייה בספרה שני אירגונים שגיבורי ספרה פעלו בתוכם ומכוחם:

המוסד הראשון בארה"ב, ה-Amtorg: מרכז סחר אמריקאי פרטי שתיווך בין ארה"ב לברית המועצות לפני כינון היחסים הדיפלומטיים. המרכז פעל בשנים 1933-1924. מכון זה היה הקשר היחיד בין שתי המעצמות ושימש גם כשגרירות לא רשמית וגם כמרכז העצבים של ריגול רוסי בארה"ב.

המוסד השני בברית המועצות: "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" (ЕАК) ארגון יהודי סובייטי שהוקם באמצע מלחמת העולם השנייה כדי לסייע לברית המועצות במלחמה נגד גרמניה. בארגון היו חברים רוב אנשי התרבות היהודית. הם כתבו מכתבים ומאמרים בעיתונות היהודית בארה"ב, ואף הגיעו לשם כדי למשוך את לב יהדות ארה"ב ואת כספה. הארגון גייס 90 מיליון דולר לצבא האדום. התנועה התפתחה למרכז יהודי סובייטי שגם נתן שירותים לקהילה אל מול השלטון. כאשר הארגון גדל וראו בו איום, הוא חוסל: כל ההנהגה שלו, רובם אנשי הרוח היהודים, למשל שלמה מיכאלס, פרץ מרקיש ודויד ברגלסון, הוצאו להורג בפקודת סטלין (ב-12.8.1952). הם הפכו למעין קדושים יהודים וזכו לכינוי "הרוגי מלכות של ברית המועצות". היו מהם שדווקא היו חביבי המשטר, כמו איליה ארנבורג, שנמלטו מהגורל המר.

הסיפור הוא סיפור של הגירה ומהגרים: פלורנס מהגרת מארה"ב לברית המועצות; בנה ג'וליאן (יולי ברוסיה) מהגר מברית המועצות לארה"ב. בנו לני מהגר מארה"ב לרוסיה שלאחר סטלין. כל השלושה אינם יכולים להינתק רגשית ממולדתם למרות שפיזית עזבו אותה. שלושתם מודעים לרעות החולות שמולדתם מתאפיינת בהם ושמולדתם החדשה מתאפיינת בהם, אבל אינם יכולים להיגמל מהגעגועים ולחיות חיים אמתיים בביתם החדש, המאומץ. השניות הזאת מלווה אותם כל ימי חייהם. כל אחד מהם מגיב בצורה אחרת על השניות המטלטלת אותו. על אף כל ניסיונותיה להתאים לסביבה הסובייטית ולשרוד, פלורנס נשאבת למערבולת ונבלעת בתוך אוקיינוס הגולאג. בעלה נספה, בנה הקטן נלקח לבית יתומים, והיא עצמה נשלחת אחרי חקירות ועינויים לשבע שנות עבודת פרך בסיביר. גם צאצאיה – הבן והנכד – נתקלים בקשיחות של המציאות הרוסית. עם זאת, הם לא מסוגלים לנתק את הקשר עמה.

הספר כתוב נפלא, סוחף ומרתק למרות אורכו. אי אפשר להתעלם משלושת הגיבורים והטלטלות שהם עוברים. פלורנס, האם, אינה מסוגלת לוותר על החלום הקומוניסטי, למרות שחלום זה ריסק אותה לרסיסים. היא אינה מסוגלת לגנות את המשטר שהתעלל בה ובמשפחתה. היא עוד מאמינה שהמשטר הזה בעתיד יביא את החלום המקווה של שוויון ואחווה. בני ג'וליאן מפוקח וזהיר. הוא מודע היטב לעוולות של המשטר הסובייטי, אמנם גם הוא נמשך אליו כבעבותות קסם, אבל הוא מבין את המציאות ומנסה לחלץ ממנה את בנו, שהגיע לרוסיה לצורך עסקים ונשאב פנימה מתוך אדישות או עצלות.

מהגרים, אנשים, משטרים, תקופות, שלושה דורות, קומוניזם, ברית המועצות של סטלין, רוסיה של פוטין, ארצות הברית של הקפיטליזם – כל אלה מהווים רקמה ארוגה היטב, כתובה היטב ומטלטלת את הקורא.

קרדיט: אתרים באינטרנט, עטיפת הספר, ערכים בוויקיפדיה