המתבגר / דוסטוייבסקי

 

קשה לעקוב אחרי נפשו המפותלת והמתלבטת של דוסטוייבסקי, או שמא עלי להגיד של ארקדי, גיבור "המתבגר". אותו עול ימים בן 20-19, שאינו יודע את נפשו ומתחבט ומתלבט כל חייו הצעירים בשאלות הרות גורל כגון שאלת האל, שאלת ייחודה של הנפש הרוסית. בין לבין, הוא מתלבט בשאלות זהות עצמית, יחסו לסובבים אותו, נשים שהוא אוהב ושונא מבלי להבחין בין הרגשות, ועיקר העיקרים: מערכת היחסים בינו לבין אביו הביולוגי, שאותו הוא מעריץ ומתעב בעת ובעונה אחת. כל הסוגיות האלה מתערבלות בספר ארוך שעלילתו מפותלת והנפשות הפועלות בו רבות, בעלות שמות ארוכים וכינויים שונים, כדרך התרבות הרוסית המקשה על הקורא המערבי – דוסטוייבסקי אופייני.

 

המאה ה-19 ברוסיה

הנפש הרוסית מסובכת היא ומתלבטת תדיר, כך מכל מקום כשקוראים את טולסטוי, את גוגול, את גונצ'רוב ואת דוסטוייבסקי – הם כולם משקפים אותה תסבוכת של הנפש הרוסית. "במשך מאות בשנים נוצר אצלנו מין טיפוס תרבותי נעלה, שטרם נראה בשום מקום ואין כמוהו בעולם כולו: טיפוס כואב כאב כלל-עולמי, כאבו של כל יצור חי. זהו טיפוס רוסי אבל הוא נולד ברובד התרבותי העליון של העם הרוסי… הוא נוצר בתוכו את עתידה של רוסיה…" (המתבגר, עמ' 569).

על אף שהשאלות שמעסיקות את דוסטויבסקי – התוקף של מושגים כמו טוב ורע, אמונה באלוהים והדרך לגאולה – נראות לנו כיום יותר כמושגים פילוסופיים מאשר מעשיים, ברוסיה של המאה ה-19 שאלות אלה ריחפו בחלל האוויר, ובוודאי עוררו עניין ציבורי.

המאה ה-19 ברוסיה היתה מאה של ניגודים. האליטה של בעלי הקרקעות והאצילים לא עבדה, ואם כבר היו עובדים, אז לכל היותר כמה שעות ביום. שאר הזמן התפנה ליצירת תרבות ולהרהורים על משמעות הקיום האנושי בכלל ועל משמעות הקיום של האדם הרוסי בפרט. לטולסטוי ופושקין היה את כל הזמן שבעולם. היה להם אפילו זמן להיכנס לדיכאון כשלא מצאו את המשמעות הזאת. כל זה היווה מוטיב חוזר בכל הספרות הרוסית הקלאסית. במקום לדבר על כסף ובעיות יומיומיות שעל אלה נבנים החיים שלנו, בחברה הגבוהה אז היה נהוג לדבר על טבע, מוזיקה, פילוסופיה, מדע, ואהבה. מסיבות אלה ואחרות, התרבות שהתפתחה במאה ה-19 הייתה מעודנת יותר. המוזיקה הייתה מורכבת לאין שיעור מהמוזיקה היום. השיחות בין אנשים, היו אינטלקטואליות הרבה יותר. והכי חשוב התפתחה סנטימנטליות עצומה לטבע, לטבע הפראי של הריה, ונהרותיה העצומים של רוסיה – לב הרומנטיקה האירופאית. התפתחה סנטימנטליות הכרוכה בהרבה פאתוס רוסי לאמנות, לאהבה, וליופי באשר הוא. הרגישות הזאת ליפה ולנעלה חצתה כל גבול הגיוני כשזה נגע לאהבה ואם הגברים היו עדינים, אז הנשים היו בכלל עשויות מבדולח. כל אכזבה גרמה לאישה של המאה ה-19 להיכנס להיסטריה (מצב שאפשר לפרויד לפתח את התיאוריות שלו בדבר טיפול בעזרת מיומנותו המקצועית של הרופא שנער גם בוויברטור). על פניו המציאות אז הייתה נאיבית ומלאה ביופי ובריגוש, אך כמובן שהאמת רחוקה מכך.

איליה רפין / "תהלוכת חג הפסחא בקורסק", 1880-83 (גלרייה טרטיקוב, מוסקבה).

רוב העם הרוסי היה בור ועני. רק ב1861 בוטלה מחויבות האריסים ברוסיה, אך גם אז לא נוצר שוויון מלא בין האזרחים. מלבד חוסר השוויון החוקי היה גם חוסר שוויון מדומה. היה הבדל עצום בין אצילים עשירים ממוסקבה עם נימוסים צרפתיים והשכלה גבוהה, לבין אצילים עניים יותר מהפרובינציות ולבין סוחרים אמידים ומשרתיהם, שלא לדבר כלל על האיכרים. ההבדלים בין הקבוצות התבטאו בחינוך, בשליטה בשפה ובנימוסים, וכל קבוצה כזאת שאפה להידמות לקבוצה שמעליה. הדת הייתה משאב משמעותי בחיי העם הרוסי. שלא כמו הצרפתים והאנגלים שזלזלו מעט בדתם, הרוסים הושפעו עמוקות מריחות הקטורת של המור והלבונה, ומקולות הפעמונים של הכנסייה האורתודוקסית. מצד אחד הכנסייה והאיכר הפשוט היו מודל לרוסיות החדשה, ומצד שני המערב על ההומניזם והטכנולוגיה שלו היוו מודל אחר. הקונפליקט הזה של יחס קנאה / שנאה למערב, היה מרכזי כמעט בכל ספר שנכתב ברוסיה במאה ה-19, והוא גם מסביר את הלאומנות הלא רציונלית של הרוסים היום. הדת קבעה גם את אמות המוסר של העם. חופש מיני, שקר, קרייריזם, נהנתנות – נחשבו כולם לחטאים, ואילו נאמנות, טוב לב, ואהבה לזולת היו מעלות.

 איליה רפין / הדוכס הגדול בוחר את כלתו, 1885

הספרות הרוסית

כל הסופרים הרוסים הגדולים היו גם פילוסופים גדולים. אמנם לא כל הבעיות החברתיות של רוסיה במאה ה-19 אקטואליות היום, אבל גם המיושנות ביניהן כתובות בצורה כזאת חריפה ומאתגרת שהן נעשות יותר מעניינות וחשובות מהבעיות החברתיות של ישראלי בימינו. מאפיין את הספרות הרוסית הניתוח הפסיכולוגי המעמיק שעוברות הדמויות בספרים. כל תכונת אופי, כל תסביך, כל רצון, וכל רגש נבדקים, מנותחים, ונחשפים בצורה חסרת רחמים על הדפים. כל זה יוצר חוויה שנועדה בעיקר לאנשים שמודעים לעצמם ולאנשים אחרים. כל מחשבה, גם אם אנחנו מנסים להדחיק אותה, נמצאת בספרים האלה. מבחינת האיכות והכמות של המידע הפסיכולוגי הזה, אין בין ספרויות העולם אח ורע לספרות הרוסית הקלאסית. אם כך הספרות הרוסית של המאה ה-19 הייתה פילוסופית, פסיכולוגית, ריאליסטית, ועמוקה בצורה מיוחדת. היא הייתה ספרות של דמויות ורעיונות, ולא של עלילה. תסחפו לתוך סערה של רעיונות מקוריים ודמויות מרתקות, סערה שתתקשו לצאת ממנה. דוסטוייבסקי, טולסטוי, צ'כוב, טורגנייב, לרמונטוב, ופושקין כולם הושפעו אחד מהשני, ואף הזכירו אחד את השני כמעט בכל ספר שכתבו. זו הייתה קבוצה סגורה של סופרים עם רעיונות משותפים, דרך משותפת, ותקופה פחות או יותר זהה.

 איליה רפין / פושקין הצעיר מדקלם אחד משיריו בפני גברייל דרז'אבין (1911)

ישעיהו ברלין מנתח את הגישה "הרוסית" לספרות. ניתוחו מושתת על הדיכוטומיה בין התפיסה "הצרפתית" וזו "הרוסית": "ניתנה רשות לומר שמצויות לפחות שתי גישות לספרות ואמנות בכלל, ואפשר מן העניין הוא להקבילן זו לעומת זו. לשם קיצור אקרא לאחת 'צרפתית', לאחרת 'רוסית'. (…) הסופרים הצרפתים במאה ה-19 ראו עצמם בדרך כלל כספקים. כסבורים היו שאיש-רוח או אמן זו חובתו כלפי עצמו וקהלו – להוציא מתחת ידו מלאכה מתוקנת ככל האפשר. אם צייר אתה, תצייר תמונה יפה ככל אשר תוכל. אם סופר אתה, תכתוב מיטב הדברים שאתה מסוגל להם. (…) גישה זו נדחתה בתוקף הרב ביותר כמעט על ידי כל סופר חשוב ברוסיה במאה ה-19. (…) הגישה 'הרוסית' (לפחות במאה ה-19) אומרת, שאדם הוא יחידה שאינה ניתנת לחלוקה. שאין זו אמת כי אדם הוא אזרח מכאן, וגם, באופן בלתי-תלוי בכך, צובר ממון מכאן, ושתפקידים אלה ניתנים להישמר במדורים נפרדים. שאדם הוא אישיות מסוג אחד כמצביע בבחירות, מסוג אחר כצייר ומסוג שלישי כבעל לאשתו.(…) כל סופר רוסי ניתנה בו התודעה כי הוא עומד על בימה ציבורית, נותן עדות. לפיכך, הסטייה הקלה ביותר, שקר, מרמה, מעשה של פינוק עצמו, העדר קנאה לאמת, הוא פשע ." (י' ברלין, הוגים רוסים, תרגם מאנגלית: א' ברוידא,‫ תל אביב: עם עובד, תשמ"ב , 1982, עמ' 92-90).

דוסטוייבסקי  (1821, מוסקבה – 1881, סנקט פטרבורג) בניגוד לשאר הסופרים הרוסים היה בן אדם רוחני שראה את המציאות בצורה שונה. האנשים אצלו לא ממש אנשים, אלה סמלים לרעיונות. גם הוא כמו שאר הסופרים הרוסים יצר דמויות מעניינות, אך לקורא בן זמננו קשה להיכנס לעולמו הסכיזופרני של הסופר ולהעביר הכל מהספר למציאות. מלבד זאת הפילוסופיה הלאומנית והרוחנית של דוסטוייבסקי מקשה על קריאה של הספר בזמננו. הסופר ולדימיר נאבוקוב טען בהרצאותיו כי מבחינה אמנותית, דוסטוייבסקי הוא סופר בינוני ביותר: "… הרוצחים הרגישים שלו והזונות עם הנשמה הגדולה הן בלתי נסבלים אפילו לרגע אחד – לפחות על ידי הקורא הזה!".

לעומת זאת כתבה עליו וירג'יניה וולף במאמרה "נקודת המבט הרוסית" (The Russian Point of View): "הרומנים של דוסטוייבסקי הם מערבולות גועשות, סופות חול מסתלסלות, עמודי מים שרותחים ושורקים ושואבים אותנו פנימה. הם מורכבים באופן בלעדי מהחומרים של הנשמה (soul). כנגד רצוננו אנו נמשכים פנימה, מסתחררים סביב, סומאים, נחנקים, ובאותו הזמן מתמלאים בהתלהבות עליזה. מלבד שייקספיר, אין קריאה יותר משלהבת מזאת".‏

 

המתבגר

ארקדי, גיבור "המתבגר", מתחיל את סיפורו עם "הרעיון" שממלא את כל כולו, אך אינו ממהר לספר לנו עליו. ברגע אחד הוא מגלה סוף סוף מה הרעיון הסודי שלו, זה שמכוון את כל צעדיו. הוא רוצה להיות רוטשילד. עשיר כמו רוטשילד הוא בטוח שיש בו את העקשנות וההתמדה לקיים את הרעיון. עשיר כדי שיתייחסו אליו. הוא מכיר בעובדה שלכסף יש עצמה רודנית. הכסף מאזן את כל אי השוויונות. כשלמעשה בלי להבין זאת הוא מקווה שהכסף יכסה את כל רגשי הנחיתות שלו. כולם ירצו אותו בשביל הכסף, אם לא בשביל עצמו. לכסף יש עצמת כוח נסתרת. הכסף מעניק חופש שמעניק שלווה. כדי לממש את הרעיון הוא צריך הון התחלתי שאין לו. הוא מרגיל את עצמו לאכול רק לחם ומלח. הוא גר ברחוב. הוא צעיר זועם, עוד לפני שנולדו הצעירים האנגליים הזועמים. הוא רגיש לעצמו. מנסה להבין את סיבוכי החיים של המבוגרים ובעיקר הוא בטוח שיוכל להציל אנשים שהסתבכו במיני תככים חברתיים. ובינתיים הוא מלא פנטזיות על חייו כאיש עשיר. לא פינוקים שהכסף יכול לקנות מעניינים אותו, לא העצמה הפנימית שלו. הוא ימשיך ללכת ברגל ברחובות במעיל מרופט. מה זה חשוב אם יהיה עשיר כרוטשילד ובידו הכוח. יש דמיון רב בינו לבין רסקולניקוב, גיבור "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי. גם שם מדובר בצעיר זועם ומבלבל עם רעיונות נשגבים בדבר הכוח שיוכל להשיג כדי לשנות את העולם. שני הצעירים האלה עסוקים בנסיונות הרואיים לשנות את העולם ולעשותו טוב יותר. אבל דרכיהם שונות: אצל רסקולניקוב האידיאל מביא אותו לידי רצח. אצל ארקדי האידיאל מוביל אותו לתסבוכת משפחתית גדולה ומורכבת. מעניין שאצל שניהם הסוף הוא של השלמה וזיכוך, ולמעש ויתור על האידיאל המופרך וחזרה לחיי מציאות.

כמעט כל הגיבורים בספריו של דוסטוייבסקי מתעסקים בשאלות גדולות של טוב ורע. של אמונה ואתאיזם. של אידיאות פילוסופיות גדולות העוברות דרך הבנתם של צעירים בגילם וניסיונם. כשהם מתבגרים הם הופכים להיות התגשמות אחת האפשרויות. הטובים, הרעים, הגחמנים, המאמינים והאפיקורסים. כולם כבר בשלים וחסרי שאלות ודעתם מוצקה. ארקדי איננו שונה, האידיאות מאכלות את מוחו.

ארקדי הוא מתבגר, צעיר שעוד לא בשל דיו. בעיני אחרים הוא עשוי להראות חצוף וחסר נימוס, אך הוא מתנהג כך בעיקר בגלל פזיזות וחוסר הבנת מצבים. כל מבט שלא ברור לו נראה מיד עוין ומעורר בו רצון אלים כזה או אחר. בן תשע עשרה העומד בסוף ילדותו ותחילת בגרותו. רגיש לעצמו ולכבודו. רק גמר את הגימנסיה ועוד לא הצליח להסתגל לעצמו. נער מתבגר הנקרע בין כל כך הרבה קונפליקטים בו זמנית. ומצבי רוח שונים המסכסכים אותו בתוכו. לעתים דומה שהוא נתון באיזו פסיכוזה ולעתים שהוא אימפולסיבי חסר דעה, למרות רצונו להיות חכם. צעיר כמו רוב בני דורו, וצעירים בכלל מנסה לגשר את חייו בין סבלו הנפשי ומיני תיאוריות חברתיות מבלי לראות את הקשר.

וסילי סוריקוב 

 וסילי סוריקוב / כיבוש מצודת השלג

דוסטוייבסקי אמן בטוויות סיפורים מורכבים המערבבים שרשרת של אנשים שונים שהיחסים ביניהם משפיעים על כל האחרים וכך הולך הסיפור ומתרחב מדמות אל דמות כשבמרכזו ארקדי המנסה להבין את הסבך בו חיים האנשים סביבו והשפעתם על חייו שלו. אך מכיוון שהוא עסוק מדי בעצמו לרוב איננו יודע באמת מה הסיפור העומד מאחורי הדמויות ותהליך הגילוי יהיה זה שיוליך את הספר. ואת כל זה הוא טווה בעלילה מרתקת. דוסטוייבסקי טווה סיפור מורכב ההולך ומסתבך ככל שאנשים רבים יותר נעשים מעורבים בו, כשלכל אחד מהם רק רסיס מידע אחד עליו הוא מבסס את פרשנותו ומעשיו. כל הולך הסיפור ומסתבך יותר ויותר וגורר בעיקר את ארקדי הצעיר לתוך מערבולת שאינה ברורה לו, למרות שכמו האחרים נדמה לו שהוא יודע ומבין הכל. בכל המבוכים שהוא נכנס אליהם הוא פוגש מישהו אתו או בהשפעתו ינהל שיחה עם האדם או עם עצמו. ומה שהוא מבקש מבלי לקרוא לדבר בשם היא משמעות. משמעות החיים.

מאחורי כל המעשים, הריצות וההתרוצצויות, הדבר החשוב לו ביותר הוא מציאת קשר של אמת עם אביו הביולוגי שאליו הוא מתגעגע בתוכו מצד אחד ומצד שני הוא מביא להתפוצצות מכאיבה כל מפגש ביניהם. הניסיון להתייחס לעובדה שהוא בן לא חוקי בצורה פומבית מבלי לחשוב מה זה אומר על אמו. ואת כל זה, מבלי להבין, הוא מנסה לעטוף בשאלות מוסריות וחברתיות. נער מתבגר ותימהוני. תחושה שחוזרת ועולה תוך כדי קריאה מדי כמה דפים. מלא הורמונים משתוללים שלא מוצאים דרך לכיוון נשים ומיניות ומשגעים את מוחו.

עיקר העיקרים בספר איננו הסיפור, למרות מורכבותו והעניין שלו. המרכיב העיקרי וליבו של הספר הן המחשבות הקודחות של הצעיר המתבגר המחפש את דרכו בייסורים, והשיחות שמנהל ארקדי עם אנשים שונים שהוא פוגש. השיחות העוסקות במה שמעבר לסיפור ומחפשות תשובות של אמת פילוסופיה ומחשבות עמוקות בנושאים שונים.

 

נגנים יהודים

דוסטוייבסקי והיהודים

ארקדי רוצה להבין מה יהיה בסופו של העולם, של המדינות המודרניות ומה יהיו דרכי ההתחדשות של החברה האנושית. אביו מנבא שיגיע רגע שהעולם יפשוט רגל, ואז יגיעו היהודים. המוני יהודים ותקום מלכות יהודית. מלכות שגם היא תתחמצן ותעלם בסופו של דבר.

בגיליון מרץ 1877 של "יומנו של סופר" שפרסם, הביע דוסטוייבסקי את יחסו האנטישמי כלפי היהודים. דוסטוייבסקי מתאר את היהודים ברוסיה כמדכאים ומנצלים את ההמונים הרוסיים, כשולטים בעולם, וכמהווים סכנה רוחנית ותרבותית לעם הרוסי.‏ כך כתב: "קשה מאוד ללמוד את 4,000 שנות ההיסטוריה של העם היהודי, אך בדבר אחד אני בטוח, שאין אף עם בעולם המתלונן כל כך הרבה על גורלו. בכל הזדמנות וללא הפסקה הם מתלוננים על השפלתם, סבלם והקרבתם. אפשר לחשוב שלא הם השולטים בעולם, המכוונים את הבורסה, וכתוצאה מכך גם את ענייני הפנים של המדינות"‏. דוסטוייבסקי הצדיק את היחס המפלה השלטוני כלפי היהודים ואת השנאה של ההמונים הרוסיים כלפיהם.

יש הרואים בתיאוריו של דוסטוייבסקי, דמויות יהודיות, סממנים של אנטישמיות סטריאוטיפית.

רמברנדט / יהודי זקן

הספר תורגם פעמיים לעברית:

בשנת 1875, בשם עול ימים (הנעורים הגולמיים), תרגם ש' הרברג, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ט.

בשנת 2008, בשם המתבגר, תרגם פטר קריקסונוב, הוצאת ידיעות ספרים.

 

קרדיטים:

יבגני קופל, מגזין אימגו מאמרים; כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דן לחמן, מגזין אימגו מאמרים; כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

http://www.e-mago.co.il/