ביקורת ספר: וילט

מאת שרלוט ברונטה

כרמל, 2010

בהתרגשות גדולה ראיתי שיצא ספרה של שרלוט ברונטה, 'וילט', לאור בתרגום עברי. אני עדיין זוכרת היטב את אהבתי הרבה לספרה 'ג'יין אייר', שאותו קראתי חזור וקרוא בהתלהבות עצומה בהיותי נערה, וחזרתי אליו פעמים רבות, וגם צפיתי בכל הגרסאות הרבות של הסרטים שנעשו בעקבות ספרה זה. מובן, איפוא, שלקחתי לידי את הספר בציפייה גדולה, ולא התאכזבתי, ההיפך הוא הנכון. קריאת הספר גרמה לי לעונג צרוף, להנאה רבה, לאנחת סיפוק – בכל דף ודף, בכל פרק ופרק.

זהו ספרה האוטוביוגרפי ביותר של שרלוט ברונטה, וכנראה גם המפוקח והבוגר ביותר. הספר נסמך על נסיון חייה שלה בתור תלמידה ולאחר מכן מורה בבית ספר פרטי בבריסל, בלגיה. בריסל מקבלת בספרה את השם וילט, בלגיה מקבלת בספרה את השם לבסקור, אבל אי אפשר לטעות בכוונה. שרלוט ברונטה כבר השתמשה בחומרים אוטוביוגרפיים בספרה 'ג'יין אייר', כשתיארה את החיים בתור ילדה בפנימייה המנוהלת על ידי הכנסייה, ואחר כך את ניסיונה בתור אומנת ומחנכת לילדה במשפחה עשירה. בספרה וילט היא מתארת את החיים של לוסי סנו, המספרת, מחוץ למולדתה, פרוטסטנטית בין קתולים, אנגליה בין דוברי צרפתית, בודדה בין בעלי משפחות, אישה עצמאית ונחושה בחברה שראתה בנשים רק בובות ייצוגיות. היא מיטיבה לשרטט ביד אמן את לבטיה של אישה בינה לבין עצמה ואת רגשותיה לשני הגברים שליוו את חייה. גם את שורת הדמויות האחרות שממלאות את חייה משכילה הסופרת לתאר, מזווית כאילו יובשנית ואובייקטיבית, מנסה לא לשפוט יותר מידי, אלא להביא דברים כמות שהם, ואפילו סלחנית ומשועשעת במידה מסוימת נוכח ניסיונות חוזרים ונשנים להכשיל אותה או לגרום לה לא להשיג את מטרותיה. כך דמותה של הפטרונית, מדאם בק, מתוארת בצורה אובייקטיבית וסלחנית, למרות שאותה מדאם מנסה בכל כוחה לחסל את אהבתם של לוסי ופול עמנואל המורה המוכשר והמוזר. הסופרת גם מיטיבה לתאר איך מתפתחת אהבה בלתי אפשרית זו בהדרגה, איך היא צומחת בלב השניים מנבט רך ובלתי מורגש לעץ אדיר, ומשאירה אותנו, הקוראים, ללא פתרון של ממש, בלי פשרות ספרותיות, כמו החיים עצמם.

שרלוט ברונטה אינה מתפשרת גם בבואה לחשוף את עצמה. היא המבקרת הקשה ביותר של עצמה. היא מתארת את כל חולשותיה, את רצונה נטול האמביציות לחיים שלווים, לשגרה נטולת אושר מופלג מחד, וכאב חד מאידך. למרות החשיפה הזאת, נשארת לוסי בבחינת תעלומה, והקורא, כמו גם הדמויות האחרות בספר, אינו יורד עד הסוף לחקר דמותה החמקמקה. לשום פרשנות של דמותה אין תוקף מוחלט, וכך מאתגרת הסופרת את הקוראים ומעבירה אליהם את התפקיד של פענוח הדמות, ללא הבטחה בהצלחת המשימה.

דמויות המשנה בספר פחות מורכבות, אם כי אופיין נגלה לנו טיפין טיפין, לאורך הקריאה. גם כאן מצטיינת הסופרת בכך שאינה מאפיינת מיד את גיבוריה, אלא מאפשרת לנו לחשוף את אופיין בדרך איטית של גילוי טפח וכיסוי טפחיים. ובעיקר מצטיינת הסופרת בהסתרת עובדות, שהיו ידועות לה, בתור המספרת, כל הזמן, אבל לנו, הקוראים, היא מגלה אותן רק בשלב מאוחר מאוד של העלילה. כאן היא טומנת בתוך הספר הפתעה אחר הפתעה, גילוי אחר גילוי, ואפילו כשהקורא חושב שהוא כבר מפענח את הסיפור, מגיעה הפתעה נוספת ומשנה את מסלול הסיפור. צורת כתיבה זו ניצבת בתור ניגוד מוחלט לדמותה של לוסי, המאופקת והשלווה לכאורה, המשתוקקת לשגרה יותר מאשר לכל דבר. הכתיבה החמקמקה וצופנת ההפתעות עוזרת לנו לגלות בלוסי זרמי מעמקים סוערים מתחת למסווה אדיש לכאורה. היא שומרת על חירותה הפנימית על ידי הסתרת רגשותיה האמיתיים. למעשה הישרדות של אישה בודדה וזרה בתוך תרבות שונה ואנשים שאינם מחוייבים לשמור עליה.

הספר שתורגם עכשיו סוף סוף לעברית מהווה תוספת חשובה ביותר על מדף הספרים המתעד את התקופה הויקטוריאנית של המאה ה-19 באנגליה ובאירופה. לצד ספריהם של ג'יין אוסטן, שרלוט ברונטה עצמה, אמילי ברונטה אחותה, ג'ורג' אליוט וצ'רלס דיקנס – יש לו מקום של כבוד והוא מספק שעות של קריאה מהנה ומענגת.