ביקורת ספר: הפרדס של עקיבא

מאת יוכי ברנדס

כנרת זמורה ביתן, 2012

לקחתי לידי את הספר הזה בחשש גדול. אינני אוהבת שמפרשים לי את סיפורי התנ"ך וסיפורי חז"ל. משום שרוב המפרשים לוקחים את הדברים לצד האמוני והמייפה ושוכחים שמדובר בבני אדם, בשר ודם. להפתעתי הרבה הלכה גם יוכי ברנדס בדרכי והעמידה את חז"ל האגדיים באור נכון: בני אדם, אנושיים, שונאים, אוהבים, רוקמים מזימות פוליטיות ושואפי שררה. הלוא הכל מצוי שם, בכתבי חז"ל, במשנה, בתלמודים ובמדרשי האגדה – הם אינם מסתירים דבר ואינם מייפים את גיבוריהם. נוסף להיותם ספרי ההלכה של העם היהודי, שהלוא היהדות מתחילה בהם – ולא במקרא, כפי שרוב ההדיוטות חושבים, הם גם מקור בלתי אכזב להתנהלות חברתית, פוליטית, כלכלית ומשפטית, ולא לחינם הופכים בהם ומפשפשים בהם חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל.
ספורה של ברנדיס מתבסס על מקורות חז"ל, וגרעין סיפורה מצוי בהם. כל המחפש – ימצאם. הכל שם: היריבות בין רבי אליעזר לרבי יהושע; סיפורם של עקיבא ורחל, בתו של כלבא שבוע; שלוש נשותיו של עקיבא; הדחתו של רבן גמליאל; אלישע בן אבויה שהציץ וקצץ בנטיעות; בר כוכבא וגבורתו הפיסית; עמידתו של עקיבא לצד "משיח השקר" והמחיר הכבד ששילמו כולם על כך והעיקר: היא מעמידה את בר כוכבא במקומו הנכון – קנא קיצוני שהמיט חורבן על עם ישראל, ורבי עקיבא שכולם שרים עליו שירי הלל – גם הוא מביא הכל לקיצוניות, דורך על אנשים בדרכו, אין חמלה בלבו – הכל לשם שמיים. יש פרטים שאיני מכירה והייתי רוצה לדעת למשל מהיכן שאבה ברנדיס את המידע על הקירבה המשפחתית בין פאולוס התרסי לבין רבי אליעזר. אני מניחה שהיא מצאה רמזים לכך באיזה שהוא מדרש זניח. אבל ככלל הכל מבוסס על חומרים ששאבה ברנדיס ממקורות חז"ל והיא אכן עשתה עבודה מקיפה ויסודית ביותר.
כמובן שפרשנות כמו פרשנות – אני חולקת עליה בכמה פירושים: למשל על פי ספרה תמך רבי עקיבא במועמדותו של אלעזר בן עזריה לראשות הסנהדרין. לפי מיטב ידיעתי הגיב רבי עקיבא על העובדה שהעדיפו את אלעזר בן עזריה על פניו במרירות רבה, וגם ידע להגיד שזה בגלל שאלעזר בן עזריה מיוחס ועשיר, ולא בזכות היותו גדול ממנו, מרבי עקיבא, בתורה.
שמעתי מקוראים אחרים כמה וכמה טענות: למשל, שמרוב חכמים ושמות אי אפשר לעקוב אחרי העלילה, מי הוא מי, מי נגד מי, מי בעד מי. אדם שאינו מצוי בכתבי חז"ל, ואפילו אני, שמצוייה אני, יתקשה לעקוב אחרי נפתולי הפילוגים והאיחודים. בעיניי, יש אמת בטענה, אבל אין אפשרות אחרת. כמו שהיום אני מתקשה לעמוד על כל הנפתולים בפוליטיקה הישראלית: מי נגד מי, מי פרש, מי התאחד, מי הקים מפלגה חדשה, מי אלה כל השמות האלה של חברי כנסת הצצים חדשים לבקרים. סדנא דארעא חד הוא, וטוב שיידעו הקוראים שחז"ל אינם אלא בשר ודם כמונו, וגם הם היו עסוקים בפוליטיקה ובמאבקי שררה, והרבה פעמים על חשבון האידיאולוגיה. וכאן אני באה לטענה נוספת: אנשים טוענים שברנדיס עושה זילות לדמויות הנשגבות. רבים הם הרוצים להישאר עם הדימוי הצדיק והטהור של חז"ל בתור חכמים, פוסקים, מתקנים, המצויים מעל להבלי העולם הזה, ועוסקים רק בתיקון העולם ובתפילות לקב"ה. אבל אני מחזקת את ידיה של הסופרת שהביאה את הדברים כהווייתם – כולנו בני אדם, ואין מקום לנוסטלגיה רדודה ומטופשת שאינה מאפשרת חשיבה עצמאית וביקורתית.
קריאתו של הספר קולחת, שפתה של הסופרת עכשווית ובהירה, והיא עומדת יפה בפני הפיתוי לכתוב בלשון חז"ל, שלא היתה מביאה תועלת מרובה לקהל הקוראים של היום.