ביקורת ספר: המפתח של שרה

מאת טטיאנה דה רוניי

כנרת זמורה ביתן, 2008

לקחתי את הספר לידי בשעה 10.00 בבוקר, והתחלתי לקרוא בו, ובשעה 16.00 הנחתי אותו באנחה, לאחר שסיימתיו. מרתק, מצמרר, נקרא בנשימה אחת עצורה עד לסוף המשאיר את הקורא, זה שרוצה לדעת מה היה אחר כך, קצת בסימן שאלה.
הכיבוש הגרמני-נאצי של צרפת השאיר אחריו הרבה סימני שאלה באשר להתנהגותם של הצרפתים בזמן הכיבוש. הצרפתים היום מעדיפים לשתוק בכל הנוגע לשואת היהודים במקרה הטוב, להכחיש לגמרי את השואה במקרה הגרוע, או לחלופין מפנים את שנאתם ורגשי העליונות שלהם, את שנאת הזרים ואת שאט הנפש הגזעני והלבן שלהם נגד האוכלוסייה המוסלמית שמאיימת עליהם היום. יש אומרים שהצרפתים שסייעו לגרש את היהודים בארצם בזמן הכיבוש הגרמני (וזאת לא היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהצרפתים גירשו את היהודים, גם בימי הביניים, במאות 14-13, גורשו היהודים מצרפת כמה פעמים), נענשים היום בכך שבמקום היהודים המועילים לכלכלה ולתרבות שאותם גירשו וסייעו להשמדתם, קיבלו בתור עונש את המוסלמים שאינם מועילים כל כך, אלא להיפך, מתעללים בצרפתים.

לאט לאט נחשפות עוד ועוד פרשות שבהן סייעו צרפתים, אם בשמחה ואם בשתיקה והתעלמות, מהשמדת היהודים שכניהם ואזרחי צרפת מזה דורות. גם הספר הזה עוסק באחת הפרשות היותר כאובות של גירוש והשמדת יהודים, בעיקר ילדים, בסיועה הפעיל של משטרת צרפת ותוך התעלמות של האוכלוסייה הצרפתית. כמובן שבתוך כל הכאב והזוועה מתגלים גם כמה אנשים, לצערנו כנראה בודדים, שסייעו לילדים היהודים תוך סיכון חייהם.

תוך כדי קריאה עלו בי שאלות רבות, נוספות. קשה קצת להבין את האובססיה הזאת של אדם החופר בתוך העבר הכואב והמרוחק ואינו נח עד שהוא מעלה את כל הכאב והזוועה. בעיקר קשה להבין את האובססיה הזאת של אישה שאין לה כל קשר אישי או משפחתי ליהודים שסבלו. אפשר להבין את הכאב ואת רגשי הזוועה, אבל על מה רגשי האשם האובססיביים האלה גם של גיבורת הספר וגם של הסב המתייסר ברגשי אשם ברצון לכפרה ולסליחה בשעה שלא היה לו כל קשר אישי לזוועות. קצת קשה לקבל בהבנה אמיתית אובססיה כזאת.

גם הנוסחה הספרותית של פרק העוסק בעבר ואחריו פרק העוסק בהווה, נוסחה די נפוצה ודי שבלונית, מעיקה כמעט מראשיתה. נכון שהקווים הללו אינם מקבילים, ובסופו של דבר נפגשים לכדי קו אחיד וזורם, אבל משיכת יתר של הטכניקה הזאת מייגעת ונמשכת זמן רב מידי.

אך מעבר לחולשות האלה, הספר קריא ביותר, יותר נכון, אי אפשר להניח אותו מהיד, והוא חשוב בעיקר בחשיפה שהוא מביא לפרשה האיומה הזאת של המצוד בול ד'איב, שהתרחש בלב לבה של פריז, לעיני השמש ולעיני כל השכנים הצרפתים שרובם שתקו או אפילו שמחו, על ידי המשטרה הצרפתית, ב-16 ביולי 1942.
במסגרת בקשות הסליחה המרובות שהתרחשו עלינו בעשורים האחרונים, כשבקשת הסליחה נעשתה כל כך פופולרית, עד שכל אחד התחיל לבדוק אולי יש לו ממי לבקש סליחה, הוקמה גם אנדרטה לזכר הנשלחים למוות במסגרת המצוד הגדול של ול ד'איב. מידי שנה מתקיים שם טקס זכרון, והספר מביא דברים שאמר ראש ממשלת צרפת ז'אן פייר ראפארן, בטקס הזכרון במלאת 60 שנה למצוד, ב-21 ביולי 2002. מה שחשוב בדבריו הוא ההודאה בכך שהדברים התבצעו על ידי צרפתים ושהיה שיתוף פעולה של ממשלת צרפת דאז עם הגרמנים בנושא של גירוש היהודים. אבל גם ההודאה הזאת לא עוזרת לי לשכוח את התנהגות הצרפתים אז וגם היום, כשהם נותנים יד לפעילות אנטי-ישראלית מובהקת.