ביקורת ספר: הארנב מפטגוניה

מאת קלוד לנצמן

כתר, 2011
"…לפתע, בשעת הדמדומים, בקטע האחרון של דרך העפר … פטגוניה קיבלה משמעות ממשית באור פנסי המכונית שלי. ארנב גדול זינק על כפותיו כמו חץ וחצה את הדרך לפני. ראיתי ארנב פטגוני, בעל חיים פלאי, ופטגוניה כולה פילחה לפתע את לבי בוודאות של נוכחותנו המשותפת. איני שבע ואף לא יגע מן העולם. אני יודע שמאה חיים לא יעייפו אותי" (עמ' 152).
זוהי הפיסקה שבחר קלוד לנצמן לקרוא על שמה את כל הספר. והיא בהחלט מאפיינת אותו ואת הספר כולו: החיים במלואם, על כל ההרפתקנות, ההליכה על הקצה, הנוכחות המלאה בכל מקום, ההתרגשות, התובנה המופלאה, הניואנסים הקטנים והמחוות הגדולות חובקות העולם – הכל שם.

מהמילה הראשונה ועד המילה האחרונה בספר אי אפשר לעזוב, אי אפשר לנשום, רוצים עוד ועוד – לפחות כך הרגשתי אני. ספר מרתק, קולח, מלא חיים ואנרגיה, מספר את סיפור חייו המלאים והגדושים של קלוד לנצמן, עיתונאי, סופר, קולנוען, אידיאולוג, שחי את כל הצמתים המרכזיים של המאה העשרים. האיש היה בכל מקום, פגש את כל האנשים, הבין, כתב, תיעד, אהב את כל הנשים, שכב איתן, שתה, אכל וזלל את החיים בכל פה. והוא עדיין ממשיך לעשות זאת.

ילדות בלי אמא, שהיא עצמה גדולה מהחיים עד כדי כך שאינה יכולה לשאת את החיים עם הבעל והילדים ומוכרחה למצוא לעצמה דרכי ביטוי אחרות. נעורים בצל הכיבוש הנאצי. השתתפות פעילה במחתרת, ברזיסטנס. בתור תלמיד גימנסיה כבר מעורב בפעילויות מחתרתיות של התנגדות. ועם הבגרות: מעורבות עם כל האליתה האינטלקטואלית של צרפת, סרטר, סימון דה בובואר, שאיתה חי היי זוגיות שבע שנים, מלחמה בכל אי-צדק חברתי. שותף מלא בתנועת ההתנגדות לקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה, והעיקר עבורנו – הזדהות מוחלטת עם היהדות ועם מדינת ישראל הצעירה בראשית דרכה. לנצמן לא פסח על מקום שהיה יכול להיות מעורב בו. ביקוריו בישראל ומיפגשיו עם כל ההנהגה המדינית והצבאית של ראשית המדינה, ביחד עם אהבת האקסטרים שלו, אהבה להתנסות בכל הרפתקה, החל מטיפוס הרים מסוכנים וכלה בטייס ובצניחה – כל אלה ממש מזרימים את האדרנלין ומעוררים קנאה.

את הספר המלא חיים הזה הוא בוחר לפתוח דווקא בסצנת המוות המלווה אותו כל חייו. הידע, הרגישות והתובנה העמוקה הממלאים את הפרק הראשון הזה, העומד בסתירה כל כך חריפה לתשוקת החיים המלאה של האיש, מעצימים את הרצון להמשיך ולקרוא. אהבת החיים שלו מתבטאת מאוד גם באהבה לנשים, שמגיעה לשיאה עם סיפור הרומן ההזוי משהו שהיה לו בעת ביקורו בצפון קוריאה בתור חלק ממשלחת צרפתית. אהבה בצל הטרור והטוטליטריות תמיד מביאה את הדברים לקיצוניות.

כל הדברים האלה אינם אלא בבחינת הקדמה והכנה לפרק חיים ארוך של 12 שנים שאותם הקדיש במלואם ובאופן טוטאלי לעשיית סרטו המפורסם "שואה". לא נעשתה עוד יצירה מהסוג הזה. היא חד פעמית בממדיה ובתפיסת העולם שלה. סיפורו על אופן העשייה, על האנשים שפגש בדרכו, על התובנות שליוו אותו במשך הדרך הארוכה והנפתלת, על הקשיים, על המכשולים, על ה"איך כמעט ולא קרה" – סיפור מרתק וחד פעמי כמעט כמו הסרט עצמו.

כתיבתו של לנצמן קולחת, זורמת, מלאת חיים ורגש. אין ספק שהאיש מוכשר כמו שד, ועם זאת, מלא הכרת ערך עצמו. אי אפשר לטעות בנימה המסופקת, בגאווה העצמית, בתיאור יכולותיו המופלאות כשהוא מדבר על עצמו בגאווה גדולה. אבל במקרה הזה אני מרשה לעצמי להתעלם מהפן הזה, כי אי אפשר אחרת. הדברים האלה הולכים יחד. הספר מוכיח בכל עמוד ועמוד שלו שיש ללנצמן במה להתגאות.
אחד הספרים המרתקים והמופלאים שקראתי בשנים האחרונות.