ביקורת ספר: האחים קראמזוב

מאת פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי

עם עובד, 2011

מה עוד לא נאמר על רומן אלמותי עב כרס זה? זהו הרומן האחרון שכתב דוסטוייבסקי, ובו הפליא לעשות מכל הספרים אשר לפניו, שגם הם אינם קוטלי קנים. סיפורה של משפחה אחת, שבה אב שיכור תרתי משמע, שתיין ושיכור מכוחו העצמי, לשלושה בנים, שכל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו. הנפתולים, הדרמה, האהבות, השנאות, הנוכלויות, הקמצנות והנדיבות- הכל משמש בסיפור הגדול הזה, על רקע רוסיה על הליברליזם החודר מצד אחד, ועל הדבקות הפרבולסאבית מן הצד האחר. גם הז'אנרים השונים משמשים כאן בערבובייה: מצד אחד טרגדיות קורעות לב, מצטיינות בפאתוס הרוסי רחב הידיים וגדל המניירות. מן הצד האחר אירוניה מושחזת, הומור עליז וצחוק מר. ניכר על דוסטוייבסקי שהגיע בשנותיו האחרונות לקירבה רבה אל הדת, אל אלוהים, ואל הפולחן הפרבוסלאבי, אך לא זנח את ההתבוננות המעמיקה אל נבכי הנפש הרוסית המיוסרת והמתפתלת.

מרכזו של סיפור העלילה הוא מערכת היחסים בין האב ובין שלושת בניו. כל אחד מהבנים מגיב אחרת להתנהלותו של האב הכילי והמתחשבן. האב מנהל מערכת יחסים חמדנית עם אישה שבנו הכור חושק בה גם הוא, וגם הבן השני מאוהב בה. האל הצעיר, שהוא למעשה נשמת הספר, הקדיש עצמו לאלוהים ולכנסייה, והוא הציר שעליו סובבים סיפורי האב ושני בניו האחרים. במרכז הסיפור עומד משפט רצח, רצח-אב, שבו נאשם אחד מהבנים. העלילה מיוסדת על מעשה אמיתי שהגיע לידיעתו של דוסטייבסקי בימי גלותו בעיר אומסק שבסיביר בתור אסיר פוליטי. שם פגש אדם שהואשם ברצח אב וריצה את עוונו באומסק. סיפורו משך את תשומת לבו של דוסטוייבסקי שהשתמש בגרעינו וכתב את הרומן הגדול והמעמיק הזה.

במהלכו של הספור משלב דוסטוייבסקי פרקים שלכאורה סוטים במקצת מהעלילה, אך בהם הוא משמיע את עיקרי אמונותיו בצורה מרוכזת. הפרק החמישי בספר החמישי, "האינקוויזיטור הגדול", הוא הפרק הראוי במיוחד לתשומת לב. ישוע חוזר אל פני האדמה, ההמונים מקבלים את פניו בהתלהבות. אבל האינקוויזיטור הגדול, המודאג בצדק מהתרחשות זו, שעלולה לשמוט את הקרקע מתחת לרגליה של הכנסייה, שכבר מאות בשנים מתנהלת שלא על פי דרכו של ישוע, מצווה לאסור אותו. 'המשמר מוליך את האסיר אל תא מקומר, צר ואפל, בבניין העתיק של בית המשפט הקדוש, וכולא אותו שם…. בעלטה הכבדה נפתחת פתאום דלת הברזל של התא, והישיש עצמו, האינקוויזיטור הגדול, נכנס לאט פנימה ועששית בידו….:'אתה הוא? אתה?' – ומשלא נענה הוא מזדרז להוסיף: 'אל תשיב לי. שתוק. וכי מה יש לך לומר? … למה זה באת להפריע לנו? שהרי להפריענו באת… אך האם ידוע לך מה יהיה מחר? איני יודע מי אתה, איני רוצה לדעת אם אתה האיש, או בן דמותו בלבד, אך כבר מחר אשפוט אותך ואעלה אותך על המוקד כרשע שבכופרים, וההמונים האלה שנישקו היום את רגליך, הם שיסתערו מחר, למראה זיע קל של ידי, להוסיף גחלים למדורה שתישרף בה…" (כרך א, עמ' 327). יש רואים בפרשת האינקוויזיטור הגדול את פיסגת יצירתו של דוסטוייבסקי בכללה.

עוד פרקים ראויים לעיון חוזר ונשנה נמצאים בכרך השני ובהם מביא דוסטוייבסקי את ביקורו של השטן ושיחתו עם אחד האחים, ואת נאום הסניגור במשפט הרצח, המתמשך על פני כשלושה פרקים.

לצד הגיבורים המרכזיים משרטט דוסטוייבסקי כמה גיבורי משנה מרגשים ונוגעים ללב, הפורשים מסכת ייסורים משלהם. בייחוד מתרכז הסופר במשפחתו של סניגיריוב, קפיטן בדימוס, עלוב ונדכא, שבנו הבכור של קרמאזוב הזקן מתעלל בו. במשפחה כמה נפשות קשות יום, אך הנוסע ללב הוא פרשת הבן הצעיר, הקטן, התלמיד החולה, שמלווה את העלילה לכל אורכה בצמתים שונים, ואליו מרכז דוסטוייבסקי את כל רגשותיו הכמוסים ביותר, רגשות אב לבנו האהוב בן השלוש, שנפטר ממחלת הנפילה שהוריש לו אביו. הדיכאון שחווה דוסטוייבסקי בעקבות מות בנו ניכר היטב בפרקים המוקדשים לילד בנו של סניגיריוב.

עוד דמות ראוייה מאוד לתשומת לב היא דמותו של זוסימה, הנזיר והסטארץ (הקדוש הזקן) של המנזר, אביו הרוחני ומדריכו של אלכסיי הבן הצעיר של קרמאזוב. בדמות זו מרכז דוסטוייבסקי תובנות רבות של דמויות נזירים ואנשי אלוהים ורוח, סטארצים – כפי שנהגו לקורא להם, שהיו דמויות מופת ושימשו מודל להתנהלות ולעלייה לרגל של המונים במאה ה-19.

יצירת המופת הזאת כבר תורגמה לפחות שלוש פעמים לעברית, אבל כל התרגומים האלה כבר מיושנים מאוד. נילי מירסקי עשתה כאן מלאכה נחוצה ביותר, כשתרגמה מחדש את היצירה הזאת עברית קולחת בת זמננו, בשומרה בכל זאת על אופייה של השפה הרוסית רחבת הידיים והדרמטית, על ריבוי כינויי החיבה והפאתוס שבה.

לקרוא. לקנות ולשמור.