ביקורת ספר: אשרי האיש
מאת אנטוניו מוניוס מולינה
עם עובד, 2001
כשהגעתי, בקושי רב, לסוף חלקו הראשון של הספר, מוקסמת מחד, ומותשת מאידך, החלטתי לבדוק קצת על הסופר ועל הספר. ואז נודע לי שזהו ספרו הראשון של מולינה, יצירת הביכורים שלו. ופתאום התבהרו לי דברים הרבה. הגודש הזה של מלים, של תיאורים, של נפתולים, של סיבוכים, של ערפל הפזור על פני הכל, גם על העלילה, גם על הגיבורים, גם בעמקים ובהרים שסביב העיר מאחינה, שהיא אחת הגיבורות הנסתרות של הספר הזה – כל זה מעיד על עוצמה רבה החבויה בלבו, בנפשו, ברגשותיו של סופר צעיר, שזו לו יצירתו הראשונה, וכל העוצמות האלה מתפרצות מתוכו כמו לבה רותחת מלועו של הר געש. גם בספריו המאוחרים יותר: "ירח מלא", "בלעדיה" ואפילו ב"ספרד"- ספרו הטוב ביותר לדעתי – נמצא את כל הגודש הזה של תיאורי תיאורים, פרטי פרטים ונפתולי נפתולים, עד שהקורא אינו מבחין בין הרוצח לבין רודפו, אבל דומה שבספריו האחרים כל הגודש הזה בכל זאת התמתן קצת, ומניח לקורא לנשום קמעא בין ערפול לערפול.
האסוציאציות הפראיות שלי לקחו אותי מיד אל מיכלאנג'לו. האמן הרנסנסי הנודע פיסל, בין עשרות יצירותיו, שלוש פעמים בחייו, את הרגע הנודע בנצרות בשם "פייטה"(רחמים, חסד), הוא הרגע שבו מורידים את ישו מעל הצלב. את הפייטה הראשונה שלו (כנסיית סן פייטרו, ותיקן, רומא) סיים כשהיה צעיר מאוד, בן 21, בשנת 1500, והיא מפגינה את הוירטואוזיות המושלמת שלו ואת שליטתו המוחלטת באבן עד כדי ירידה לאחרון הפרטים בקפלי השמלה של המדונה. כל כך הרבה פרטים ופרטי פרטים יש בפסל הזה, עד שהעין לא תשבע מראות. את הפייטה השנייה שלו (פירנצה, מוזיאון הדואומו, האופרה) סיים בשנת 1555, לאחר שמונה שנות עבודה, כשהיה בן 80 בערך. אז כבר היה ידוע ומפורסם ולא היה צריך להוכיח דבר, לכן הרשה לעצמו להמעיט בפרטים ולהתרכז בתוכן ובנשמה. בשנת מותו, 1564, התחיל לפסל את הפייטה האחרונה שלו (מילאנו, קסטלו ספורצסקו), ולא סיימה. בפסל זה כבר לא רואים כמעט שום פרט ממשי, הכל כמעט מופשט.
כך גם מולינה. בספרו הראשון יש התפרצות כל כך גדושה של כישרון, עד שהקורא כמעט ואינו יכול לעמוד בה. העירפול שהוא מוליך בתוכו את הקורא, בחירתו בז'אנר לכאורה בלשי משהו, האוצר בתוכו תעלומה בתוך תעלומה, הקשורה ברצח, המובילה בסופו של דבר, בדרכים עקלקלות וכמעט בלתי אפשריות, לפתרון התעלומה, או לכאורה לפתרונו, כי עד הרגע האחרון אנחנו לא יודעים בוודאות את האמת. אולי כי האמת היא חמקמקה מאוד, בדיוק כמו הערפילים הזוחלים על ראשי עצי הזית הכסופים סביב העיר מאחינה – כל המוטיבים הללו חוזרים ונשנים גם בספריו האחרים, אבל ביתר מתינות, שגם היא גדושה מאוד.
כל התסבוכת הזאת מתרחשת על רקע מלחמת האזרחים האיומה, הבלתי נשכחת, הפצע הפעור עד היום בבשרה ובליבה של ספרד. עלילת הספר מתרחשת בימי שלטונו הבלתי מעורער של פרנקו, כעשרים שנה לאחר תבוסתם של הרפובליקנים. אווירת הטרור, הפחד, החיים בצל המוות והרצח, המשטרה העוקבת, הרודפים והנרדפים, אחים שהרגו האחד את השני והשנאה בוערת בלבם – כל אלה הם רקע לעלילה נפתלת המתרחשת בשני מישורי זמן שונים, והקורא המבולבל מתקשה לעקוב אחרי חילופי הזמנים, חילופי הגופים, מי נגד מי, מיהו מי, מי אהב את מי, מי רצח את מי, מה הדובר עכשיו ומי הדובר אחר כך.
החלק הראשון של הספר השאיר אותי נבוכה ומבולבלת. כשהתחלתי את החלק השני נדמה היה לי לאורך פרקים אחדים שאני מתחילה להבין משהו, אבל עד מהרה נגוזה תקוותי ושוב הובלתי בעיניים סומות לתוך מבוך שאין ממנו מוצא. לקראת סוף החלק השלישי, המתיר לכאורה את כל הקשרים ומבהיר את כל התסבוכת, נגרמה לי אכזבת מה. זה כל העניין? זה הרוצח? זה פתרון החידה? בשביל זה טרחתי והתייגעתי לאורך כל הספר הקסום והנפתל הזה? אבל רגע, זה עוד לא נגמר. יש עוד תעלומה, ועוד חידה שיש לפתור. וגם אז לא הכל פתור. ואולי הוא רוצה להגיד לי שהחיים הם תעלומה בלתי פוסקת שאינה נפתרת לעולם? נראה לי שמולינה העמיס קצת יותר מיד על הספר הזה. הוא תכנן עבור קוראיו מפגש מרעיש בין מתווה עלילתי מורכב, אובססיביות למוזיקת המילים, דרמה בלשית רבת פתרונות ופילוסופיה אישית מרחפת מעל הכל.
סיפור המסגרת מתרחש בראשית 1969, שלהי תקופת הרודנות של פרנקו בספרד, וגורם למינָאיה, סטודנט ממתנגדי השלטון, לברוח מרודפיו אל מאחינה עיר הולדתו הכפרית, בתירוץ שהוא עומד לכתוב עבודת דוקטורט על המשורר חסינטו סולאנה, יליד העיר, שנרצח בידי המשטרה הפשיסטית 22 שנים קודם לכן. מיניאיה מתייצב בבית דודו, מנואל, חברו משכבר הימים של סולאנה, ומוצא את עצמו בלב ליבה של מערבולת אהבה, קנאה, שנאה, ותשוקות אפילות ובלתי ממומשות. הוא נסחף לתוך סיפורו של סולאנה הנפרש בפניו כמו מסכת המייצגת את תקופת שנות ה-30 העקובות מדם של מלחמת האזרחים, בתור רקע למשולש אהבים סמוי וטרגי שכלל את מריאנה, אשתו הפאם-פאטאלית של מנואל שנרצחה באורח מיסתורי באותם ימים ואת סולאנה עצמו. מינאיה, שנסחף בעל כורחו לתוך הסיפור העוצמתי של העבר, מממש בגופו חלקים שלמים של אותה טרגדיה.
קשה לצלוח את ים המלים של מולינה. הוא תולה מסך מילולי על פני כל ספרו, ועלינו לחדור מבעד למסך המלים, הנפלאות והקסומות אמנם, כדי להגיע אל הספור, אל העלילה. שטף של מלים, של תיאורים, של חזרות על פרטי פרטים, עד לזרא, מקשה מאוד על הקורא לאתר בתוכן את העלילה. כשאני רוצה לדעת מה קורה עם הגיבורים, עלי לצלוח כמה עמודים של תיאורי משחקי אור וצל בחצר הבית או בחדר הספרייה או בגבעות מאחינה. גודש זה של מלים ותיאורים מהלך עלי קסם ומייגע אותי במידה שווה. אכן, מולינה הוא וירוטואוז של מלים (וכך גם, מן הסתם, המתרגמת שלו לעברית, טל ניצן-קרן), והוא משפיע עלינו מהשפע שלו לעתים עד כדי זרא והרגשת שובע. ועם זאת, קשה לוותר על קריאת הספר, ועוד יותר, כדאי ושווה לקרוא גם את ספריו האחרים, המתונים יותר.