ביקורת ספר: אנשים עלובים
מאת פיודור מ. דוסטוייבסקי
הקיבוץ המאוחד, 2009
זהו הרומן הראשון של הסופר הצעיר דוסטוייבסקי, ועם זאת כבר ניכר הסופר המחונן בכישרונו הבלעדי לחדור עמוק עמוק אל נפשו המיוסרת של האדם הרוסי. זהו רומן מכתבים. ז'אנר בעייתי משהו, שהיה באופנה במאות ה-18 וה-19, אבל גם במאה ה-20 ובארצנו הקטנה נמצאו כאלה שנזקקו לו (ראה 'קופסה שחורה' של עמוס עוז). הבעייה בז'אנר הזה היא שהקורא צריך לעקוב אחרי העלילה באמצעים שמקשים עליו, בדרך כלל ברמזים הנזכרים בתכתובת בין שנים או יותר אנשים, וקוראים רגילים מתקשים לקרוא ספרים כאלה.
דוסטוייבסקי מקשה את העניין עוד יותר. אין בסיפור מספר יודע כל. רק במהלך הקריאה, כמעט עד הסוף, מתגלים לנו פירורי אינפורמציה, ורק ממש אחרי שגומרים לקרוא, יכול הקורא לבנות לעצמו את פרטי העלילה ואת קורותיהם של הגיבורים. שני אנשים מתכתבים ביניהם. האחד פקיד לבלר כתבן מבוגר, עני וחסר כל, פוחד מהצל של עצמו. השנייה נערה צעירה קרובת משפחה רחוקה שלו, (את זה מבינים רק לאחר קריאת כל הספר כמעט), יתומה חסרת מגן שעברה אירועים קשים כגון ניצול מיני על ידי אישה שסרסרה בה, ועל ידי עשיר שניצל אותה, זרק אותה, ולבסוף רצה לשאתה לאישה מטעמי נוחות. הספר הוא בעיקרו דו-שיח פסיכולוגי, הרסני ועמוק, החושף תהומות אפלים בנפש האדם.
דוסטוייבסקי הצעיר מתכתב כאן עם 'האדרת' של גוגול. למעשה הוא מתפלמס עם גוגול. האובססיה של הפקיד הכתבן של גוגול היתה האדרת שהטריפה את דעתו וטרפה את כל הקלפים. האובססיה של גיבור 'אנשים עלובים' היא המגפיים. שני הגיבורים דומים מאוד אך מתנהגים באופן שונה. אחד משיאי הסיפור הוא גם שיא ההבדל בין גוגול לבין דוסטוייבסקי, כשהגיבור העלוב ניצב בעמדה מבזה ומשפילה ביותר, והקורא מצפה לסצינה איומה שבסופה יגורש העלוב ממישרתו וייזרק מכל המדרגות, אבל למרבית ההפתעה מתרחש מפנה דרמטי, שאותו לא אספר לכם פה. הגיבורה גם היא צופנת הפתעות בחובה, כאשר היא הופכת מול עינינו מיצור תמים, עלוב ומנוצל על ידי כל העולם, לאישה מניפולטיבית שמנצלת את הנסיבות המשתנות לטובתה.
גיבור מרכזי אחר הם לבושו של האדם. הלבוש עושה את האדם. העליבות מתבטאת במגפיים הבלויים, כשהגיבור חוזר כמה פעמים במהלך הסיפור על התבטאותו הקבועה: 'כשאבני המרצפות משובשות, אני פוסע פסיעות קלות וזהירות על קצות האצבעות כדי לשמור על מגפיי ולא לשחוק את הסוליות'; המעמד האומלל ביותר מודגש ביתר שאת כשבדיוק ברגע הנורא ביותר, נתלש כפתור, שכבר מזמן נטה לנפול, מבגדו של הגיבור ומתגלגל על הרצפה לעיני כל הקהל; המהפך שעוברת הנערה בא לידי ביטוי ברדיפתה הפתאומית אחרי בגדים מפוארים ותפירת עילית, בשעה שקודם לכן הסתפקה בלבוש העלוב ביותר.
הסוף קורע לב. לא מתרחשת טרגדיה של ממש, אבל אי אפשר שלא להרגיש את הכאב הנורא של הגבר, שאהב את הנערה בכל לבו, ספק אהבה אבהית, ספק אהבת גבר, וראה בה את טעם חייו. למעשה חי את חייו באמצעותה.
יצירה ששווה לקרוא אותה למרות הקושי שבז'אנר. שווה לראות איך צמח דוסטוייבסקי מהספר הראשון הזה שלו, לשיאים שבאו אחריו.