אודסה: 12 כסאות

בראשית המאה ה-20 פעלה באודסה קבוצת סופרים צעירים, ביניהם יבגני פטרוב, ואיליה אילף. לימים כולם התפרסמו ברוסיה לאחר שעברו למטרופולין, למוסקבה. אילף, שהיה יהודי ופטרוב הרוסי, כתבו ביחד, ונודעו לימים בתור צמד: אילף ופטרוב. אילף ופטרוב קנו את עיקר פרסומם בעקבות שני הספרים הפופולריים שלהם, "שנים עשר כסאות" וספר ההמשך שלו, "עגל הזהב". בשני הספרים הגיבור הראשי הוא הנוכל אוסטפ בנדר, אשר עסוק במרדף אחר העושר. שני הספרים מתארים את מעלליו של בנדר וחבריו המחפשים אחר קיומו של העושר במציאות הסובייטית דאז. הדמויות הראשיות נמנעות, בדרך כלל, ממגע עם מערכת החוק. הספרים נכתבו בתקופה ליברלית יחסית בהיסטוריה הסובייטית, בזמן הנא"פ (השלטון בראשות לנין הנהיג את הנא"פ בין השנים 1928-1921: הנהגת שוק חפשי מבוקר ומתן אפשרות לאיכרים למכור את תוצרתם בשוק החופשי על פי כללים של ביקוש והיצע. כך גם לגבי מסחר זעיר ומלאכה).

הספר פורסם בירחון ספרותי וכלל 37 פרקים. המהדורה השנייה כללה 40 פרקים וזה הנוסח שמתפרסם עד היום. השניים הקדישו את ספרם לולנטין קטייב, אחיו של יבגני פטרוב, שהיה הראשון שהגה למעשה את הרעיון לספר. ולנטין קטייב היה בעצמו סופר ידוע, השתייך לאותה קבוצת סופרים צעירים באודסה והתפרסם בעיקר בזכות ספרו "מפרש בודד מלבין באופק", המספר על חוויותיו של נער מתבגר באודסה בימי מהפכת 1905. שם ספרו לקוח מתוך שיר של לרמונטוב בשם זה.

אילף ופטרוב

גם אילף וגם פטרוב נולדו באודסה. אבל אלה לא היו השמות האמיתיים של שניהם, והם נפגשו רק כשהגיעו למוסקבה. שניהם היו עיתונאים, תחילה בעיתון הסאטירי "פלפל אדום" ואחר כך ב"פעמון", ביטאונם של עובדי הרכבת. שמו האמיתי של פטרוב היה יבגני קטייב. שמו האמיתי של איליה אילף היה איליה ארנולדוביץ' פיינזילברג. אביו היה פקיד בנק, איליה למד בבית ספר טכני, עבד במשרד של ארכיטקט ובבית חרושת למטוסים ולרימוני יד. ב-1923 עבר למוסקבה. אחיו של פטרוב הוא שהפגיש אותו עם איליה אילף, ועודד אותם לכתוב יחד. אילף ופטרוב כתבו את כל ספריהם ביחד (מלבד שני הרומנים הוציאו גם רשימות סאטיריות תחת הכותרת "אלף לילה ולילה: שחרזדה החדשה" בשם העט "פיודור טולסטויבסקי"), אם כי הכותב בפועל היה פטרוב, בעל כתב היד הקריא יותר.

שני הסופרים היו גיבורי תרבות גם בארצם וגם בארצות הברית. איליה אילף ויבגני פטרוב כתבו ב-1927 בצוותא את "שנים-עשר הכיסאות" וב-1932 את "עגל הזהב": שני ספרים שגיבורם הוא נוכל מבריק, אוסטפ בנדר, ששם לצחוק את המשטר החברתי הרוסי. ב"עגל הזהב" הוא אומר: "בשנה האחרונה התגלעו חילוקי דעות ביני לבין השלטון הסובייטי. השלטון הסובייטי רוצה לבנות סוציאליזם, אני לא. לדעתי בניית סוציאליזם מייגעת". הספר ראה אור תחילה באנגלית, בארצות הברית, ולא היה יוצא לאור בשפת המקור, במולדתם של הסופרים, אלמלא התערבותו של מקסים גורקי.

"שנים-עשר הכיסאות" – מרדף אחרי אוצר יהלומים שהוסתר באחד מתוך תריסר כיסאות שהתפזרו ברחבי רוסיה – הפך זמן קצר אחרי הופעתו לספר-פולחן בברית המועצות וגם בארצות הברית. ב-1970 עיבד מל ברוקס את הרומן לסרט, שלא נחשב לאחת מהצלחותיו הגדולות. בארצות הברית הם היו מוכרים כ"מארק טוויין הרוסי", אף על פי שהיו שניים. הייתי מוסיפה ואומרת שכתיבתם הסטירית והלעגנית מזכירה מאוד את דיקנס, כך גם בביקורת הנוקבת שהם מותחים על כל מוסדות המדינה הקומוניסטית. השניים לא חוסכים את שבטי ביקורתם ולעגם מכל מוסד כלשהו, וגם מהרעיון של המדינה הקומוניסטית עצמה, על יומרותיה למען "העמלים", על הוועדות השונות שהיא מקימה לצורך זה, על הבירוקרטיה, על הרדיפה אחר המשרות הממשלתיות השונות שניתנות לכל מי שהוא מקורב למפלגה, בקיצור לעג לכל מה שזז. הוצאת הספרים שהדפיסה בשנת 1947 את "שנים-עשר הכיסאות" ואת "עגל הזהב" ננזפה ונאלצה לגרוס את הספרים. אף שאלה היו ספרי פולחן, ורוסים רבים הכירו קטעים מהם בעל פה, הספרים היו אסורים לפרסום עד לאחר מותו של סטלין. בתו של אילף, אלכסנדרה, שעבדה כל חייה בהוצאה לאור, שימרה את הארכיון של אביה והוציאה לאור מחדש את שני הרומנים במהדורות מלאות.

איליה אילף נפטר ב-12 באפריל 1937 במוסקבה משחפת. יבגני פטרוב היה כתב צבאי במהלך מלחמת העולם השנייה ובשנת 1942נהרג בהתרסקות המטוס שבו הוא חזר מאזור החזית.

אוֹסְטַפּ בֶּנְדֶר

הספר מדבר על שנת 1927. איפוליט וורוביאנינוב הוא פקיד, בן למשפחת אצולה שירדה מנכסיה בעקבות המהפכה הרוסית (1917). על ערש דווי מגלה לו החותנת שלו, כי הסתירה תכשיטים יקרי ערך בתוך הריפוד של אחד מבין מערכת של 12 כיסאות זהים שהיו לה בבית. וורוביאנינוב יוצא לחפש את האוצר. בדרך הוא פוגש בנוכל אוסטפ בנדר, אשר מאלץ אותו להיות שותפו. אוסטפ מעיד על עצמו שהוא "מכיר כ-400 שיטות חוקיות יחסית להוצאת כספים מאנשים תמימים". בדרכם הם צריכים להתחרות באב פיודור, כומר, אשר יודע גם הוא על האוצר בזכות וידויה של החותנת. החיפושים מובילים את השלושה לפינות שונות בברית המועצות כולל מוסקבה, צפון קווקז, ועיירות על נהר וולגה. 11 הכיסאות הראשונים שהם מוצאים אינם מכילים את האוצר. כאשר מאותר הכיסא האחרון, מתברר שהתכשיטים כבר התגלו קודם, במקרה, ובזכותם נבנה מרכז קהילתי מפואר.

הגיבור האמיתי של הספר הוא אוֹסְטַפּ בֶּנְדֶר, נוכל שרמנטי אהוב על הבריות. בנדר קורא לעצמו "הקומבינטור הגדול. העלילה מתרחשת בתקופת הנא"פ בברית המועצות. בסוף הרומן הוא נרצח על ידי שותפו, וורוביאנינוב, שלא רצה לחלוק את האוצר שהם עמדו, כביכול, לחשוף. למרות הירצחו בסוף הספר, אוסטפ בנדר הופיע שוב ברומן הבא של הסופרים שיצא לאור בשנת 1931, הנקרא "עגל הזהב", כשהוא מזכיר כבדרך אגב שהוא כבר נרצח פעם, "ומנתחים עמלו קשות כדי להציל את חיי". ספר זה הוא סטירה על החיים הסובייטים. העלילה עוסקת ברדיפתו של בנדר אחר מיליונר סובייטי החי במחתרת, מתוך שאיפה להשיג בדרך כלשהי חלק מהונו של האיש. בנדר אומנם מצליח לסחוט את המיליונר, אך עד מהרה הוא מגלה כי בברית המועצות לא ניתן להיות מיליונר חוקי – המשטרה שמה את עינה על כל אזרח. בסופו של דבר הוא מאבד את הכסף תוך כדי הברחת הגבול לרומניה והוא נאלץ לחזור חזרה לרוסיה.

בנדר הוא דמות מורכבת: למרות שהוא מפגין זלזול רב באורח החיים הסובייטי, ובמונחים רוסיים ניתן לכנות אותו כ'טפיל חברתי', הרי שלעתים קרובות הוא דבק בעקרונות המרקסיסטים, והוא בפירוש אתאיסט. למעשה הוא מזלזל בכל מה שלכאורה קדוש בעיני אחרים והמטרה היחידה בחייו היא להתעשר, והמטרה הזאת מקדשת את כל האמצעים.

קורות חייו של בנדר לוטים בערפל: הוא מזכיר כבדרך אגב כי אביו היה נתין תורכי וששמו המלא הוא אוסטפ-סולימאן-ברטה-מריה-בנדר-ביי. יתכן שרמז זה מצביע על מוצאו היהודי, ככל הנראה בעיר-נמל בדרום רוסיה, קרוב לוודאי באודסה, שם יהודים רבים טענו לאזרחות תורכית כדי להתחמק מהשירות הצבאי.

12 הכסאות באודסה

השם אוסטפ בנדר הפך לשם המייצג נוכלים ברוסיה. באודסה אין אדם שאינו מכיר את אוסטפ בנדר, או שאינו משתמש לעתים מזומנות באחד מן הביטויים של אוסטפ בנדר שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה ומאוצר המלים של החברה הרוסית. את דיוקניהם של שני המחברים, את פסליהם של שני הגיבורים הראשיים של הספר, וגם את הכסא ה-12, אפשר למצוא בווריאציות שונות ברחבי אודסה. השמות אילף ופטרוב שגורים בפי כל ילד כפי שהשם דיקנס שגור בפי כל ילד אנגלי והשם שלום עליכם שגור בפי כל משכיל יהודי. הסטירה העוקצנית והנשכנית נקראת עד היום ומעוררת פרצי צחוק, כאשר התופעות הבירוקרטיות, או טיפשותו של האדם הממוצע ברחוב, המתייחסות לרוסיה של ראשית המאה ה-20, פוגעות במטרה היטב גם בישראל של המאה ה-21. מתברר שטיפשותה של האנושות אינה יודעת גבולות, לא של שנים ולא של מדינות. נוכלים שרמנטיים וציניים תמיד ימצאו פרנסה.

על בסיס הספר "12 הכסאות" צולמו מספר סרטים וסדרות טלוויזיה על ידי לאוניד גאידאי, מרק זכרוב ומל ברוקס.

הספר תורגם לעברית מספר פעמים:

• 12 כֻּרסאות /  אילף-פטרוב (תורגם מרוסית על ידי יהודית אביטל), תל אביב: כתבים, תשי"א 1951.
• שנים-עשר הכיסאות/  אילף ופטרוב (תרגום מרוסית: מוטי לבון), תל אביב: ספרות יפה (ספריית ספרות העולם), 2003.
• שנים עשר כיסאות/  איליה אילף ויבגניי פטרוב (תרגמה מרוסית: דינה מרקון; מבוא: מרק אמוסין),‫ ירושלים:כרמל, תשס"ז 2007.

עגל הזהב הוא רומן סטירי מפורסם של שני הסופרים הסובייטים אילף ופטרוב, שיצא לאור בשנת 1931. הדמות הראשית בעלילה היא אוסטפ בנדר, שהופיעה כבר ברומן הקודם של המחברים הנקרא "שנים עשר כסאות". השם מרמז על עגל הזהב התנ"כי. ב-1968 יצא סרט שחור לבן המבוסס על העלילה וב-2008 שודרה סדרץ טלוויזיה בת שמונה חלקים המבוססת אף היא על הספר.

קרדיט:

ערכים בויקיפדיה

מיכאל הנדלזלץ  07.09.2011 https://www.haaretz.co.il/1.1423303