סוגיות בתולדות עם ישראל ותרבותו 10

 המאה השביעית

 איראן, ראשית המאה ה-16, פתיחת הקוראן, עיטורים בזהב וב-Lapis Lazuli

הקוראן

( القـُرْآن או القـُرْآن الكَريم – "הקוראן הנכבד"; בתעתיק: אלקֻראַאן) הוא ספר הקודש של דת האסלאם.

ככל הנראה קשורה המילה "קוראן" לשורש השמי ק.ר.א, הנקשר עם קריאה. דומיננטית היא הקירבה בין מילה זו, למילה העברית "מקרא", אשר גם היא מכוונת לקאנון דתי עליון – היהודי, הוא התנ"ך.

על פי המסורת המוסלמית, הקוראן הוא ההתגלות האחרונה של דברי אללה לבני האדם. הוא הורד אל מוחמד, נביא האסלאם, פסוקים-פסוקים (איאת) במהלך תקופה של 22 שנה, בידי המלאך ג'יבריל (جبريل – המזוהה בדרך-כלל עם המלאך גבריאלבמסורת היהודית-נוצרית).

מעמדו של הקוראן באסלאם הוא דברי אלוהים חיים, ולא עלילה שנכתבה בידי אדם. כמו דברי הנביא בשם אלוהים, גם הקוראן הוא מחשבה, אמירה וציווי אלוהי ואין עליהם עוררין. במהותו הקוראן הוא אסופת האמירות של אלוהים אל האנושות באמצעות הנביא והערבים. בתחילת הציטוט מן הקוראן נהוג לומר: "אמר אללה הנעלה", או "אמר לשליח" (=לנביא מוחמד).

הקוראן נישא בצורת נאומים מפי מוחמד למאמיניו, והועלה על הכתב בנוסחו הסופי רק בשנת 650 לספירת הנוצרים (תאריך משוער), בימי הח'ליף השלישי עת'מאן בן עפאן (عـُثْمان بْن عَفان). מוחמד עצמו נפטר בשנת 632 לספירה. עד לימי עת'מאן הועבר הקוראן בעל-פה לפי כמה מסורות שזכרו כמה מתלמידיו של מוחמד. עת'מאן חשש כי מעבירי הקוראן לא יספיקו להעבירו לדור הבא לפני מותם, וכמו כן התעורר חשש כי ריבוי המסורות יעורר מחלוקות. לפיכך, בזמנו של הח'ליף עת'מאן קובץ נוסח אחיד ויצאה פקודה להשמיד את כל הנוסחים האחרים. במקורות המוסלמים, בעיקר בפרשנות, נשמרו קריאות שונות של מילים ופסוקים בקוראן, שהופיעו כביכול בנוסחים הלא-עת'מאניים.‏‏ הנוסח העת'מאני של הקוראן הוא הנוסח המקובל כיום.

דף קוראן מאלאנדלוס (ספרד המוסלמית) מהמאה ה-12

הקוראן מחולק ל-114 פרקים, שכל אחד מהם קרוי סורה (سورة, ברבים: סווַ‏ר) (מקור המילה אינו ברור; השערה מקובלת היא המילה "שורה" המקבילה ל"פסוק" בתנ"ך, ונראית סבירה משום החלפה שכיחה בין האותיות ש בעברית ו-ס בערבית). לכל סורה ניתן שם, שבדרך-כלל אינו מעיד על תוכנה. סידור הסורות המקובל הוא טכני – מהסורה הארוכה ביותר עד הסורה הקצרה ביותר, אם כי יש חריגות משיטה זו (שיטה דומה שימשה גם בעריכת המשנה). במסורת המוסלמית נהוג גם סידור חלופי, על פי המועד שבו הורדה כל סורה אל מוחמד, מועד שנקבע על-פי פרשנות חכמי האסלאם בדורות שונים. נהוג לחלק את הסורות בקוראן לשתי תקופות מבחינת זמן הופעתן: סורות של מכה(مكـّيـّة) וסורות של מדינה (مدنيـّة). הראשונות נכתבו בעת שמוחמד התגורר במכה, ואילו האחרונות לאחר שהיגר לאל-מדינה (אם כי חלק מהאחרונות נישאו כנאומים במכה לאחר כיבושה בידי מוחמד ומאמיניו). הסורות של מכה, שהן המוקדמות יותר מבחינה כרונולוגית, נמצאות בדרך-כלל בסוף הקוראן, כיוון שהן קצרות יותר ונושאות אופי פיוטי ("לשון סג'ע"). הסורות של מדינה, שהן ארוכות בדרך-כלל, נושאות אופי יותר משפטי, וכוללות חוקים, דינים, פולמוסים גלויים עם דתות אחרות, וגם אזכורים לסיפורי ההתנ"ך והברית החדשה.

כל פסוק בקוראן מכונה (איה) (آية), מילה שפירושה בערבית "נס" או "מופת". לפני כל הסורות, למעט אחת, מופיעה ה"בסמאללה", ביטוי שפירושו "בשם אללה הרחמן והרחום" (بسم الله الرحمن الرحيم). ביטוי זה אינו נמנה כפסוק, למעט בסורה הראשונה, שבה הוא נחשב לפסוק הראשון. מוסלמי שמצטט מן הקוראן מקדים את הביטוי הזה לציטוט (אף כשאינו מצטט סורה שלמה), בדרך כלל בתוספת "אללה יציל מהשטן הארור" ("أعوذُ باللۃ منَ ألشيطأن الرجيم") ומסיים את הציטוט במילים: "דברי אללה העצום הם אמת" (صدّق الله العظيم). יש מסלמים הנוהגים להקדים גם לדברים של חול (נאומים חשובים וכו'…) את ה"בסמאללה" או אפילו את כל הסורה הראשונה, "סורת אלפאתחה".

עמוד קוראן מהמאה השמינית או המאה התשיעית.

בראש חלק מהסורות מופיעים צירופי אותיות חסרי-פשר (למשל: الم, يس, طه ועוד). המסורת המוסלמית רואה בהן "אותיות מסתוריות", ויש מוסלמים הטוענים כי הן מרמזות על מועד "יום הדין". חוקרי האסלאם משערים כי מדובר בסימני עריכה שנעשו בשעת העלאת הקוראן על הכתב, אולם אין הוכחה חד-משמעית להשערה הזאת.

הקוראן כתוב בעיקרו בפרוזה, אולם חלקים גדולים ממנו כתובים בסגנון המכונה בערבית "סג'ע" (سجع). ניתן לתאר את הסגנון הזה כ"פרוזה מחורזת", כלומר פסוקים הכתובים בלא משקל, אבל מתחרזים זה בזה. משערים שזה היה סגנון הנאום המקובל באותה תקופה. יש גם כמה סורות הכתובות כפיוטים. יש בקוראן תופעות דקדוקיות שאינן קיימות בערבית הספרותית המקובלת היום, ומקורן כנראה בניב הערבי של העיר מכה באותה תקופה.

הסורה הראשונה, המכונה "סורת אלפאתחה" (سورة الفاتحة, קרי: סורת הפתיחה), נמצאת בראש הקוראן מפאת חשיבותה, אף על פי שהיא קצרה יחסית ושייכת לסורות של מכה. סורה זו משמשת כבסיס לתפילה המוסלמית (צלאת). בסורה זו שבעה פסוקים, ועניינה דבקות באללה וביום הדין.

בשם האל הרחמן והרחום

השבח לאל רבון העולמים

הרחמן והרחום

המולך ביום הדין

אותך נעבוד ובך נסתייע

הנחה אותנו בדרך הישרה

דרכם של אלו אשר הענקת להם את חסדך,

סורת אל עלאק, ההתגלות הראשונה אל מוחמד

הסורה השנייה בקוראן, שהיא הארוכה ביותר, מכונה "סורת אלבקרה" (سورة البقرة, קרי: סורת הפרה). זוהי סורה מהסורות של מדינה, ובה 286 פסוקים. הסורה הזאת כוללת את הדינים העיקריים של הדת המוסלמית.

היות שהקוראן אינו מסודר על פי סדר ההתגלות, אלא לפי סדר טכני, נוהגים המפרשים (مفسرون, "מוּפַסירוּן") לומר כי הפסוק המאוחר מבטל (תעתיק: נאסח') את המוקדם, המבוטל (מנסוח'), וכך גם יש בידם כלי נוח לפתרון סתירות בין פסוקים (איאת) ופרקים (סֻוַר) בקוראן.

על-פי האמונה המוסלמית, הקוראן הוא דבר אלוהים. על כן התנהל באסלאם ויכוח תאולוגי בשאלה האם הקוראן "קדמון (בא מן הנצח, או בערבית: أزلي "אזלי") או שהוא נברא. במילים אחרות, האם הקוראן נברא בידי אללה כמו כל ישות אחרת בעולם, או שמא הוא היה קיים מאז ומעולם כמו אללה עצמו. הרציונליסטים שבין חכמי האסלאם בימי הביניים, בעיקר אנשי זרם המעתזלה  (المعتزلة) טענו כי מההנחה שהקוראן קדמון עולה כי הקוראן הוא מעין אל בפני עצמו, ולפיכך אללה אינו האל היחיד, דבר שהוא בגדר כפירה (شـِرْك "שִרְכ" – שיתוף, במובן של שיתוף אלים אחרים בפולחן, כפי שהיה מקובל בטרם האסלאם). לפיכך הם טענו שהקוראן הוא נברא. כנגדם טענו חכמי אסלאם אחרים, כי הקוראן הוא תואר של אללה וחלק ממנו, כלומר ביטוי של האל, ולפיכך הוא נצחי כמו האל עצמו, מבלי שתהיה בכך כפירה באחדותו של אללה. הדעה האחרונה היא זו המקובלת היום על רוב המוסלמים, ולפיכך רוב המוסלמים מאמינים כי הקוראן לא נכתב במועד כלשהו אלא היה קיים מאז ומעולם, והורד אל מוחמד בלשון בני אדם במועד שבחר אללה.

בקוראן עצמו כתוב כי מקורו הוא ב"לוח הגנוז (اللوْح المحفوظ, אללוח אלמחפוט'), השמור אצל אללה, ואשר הורד בלשון בני-אדם אל נביאים שונים במהלך ההיסטוריה האנושית. בין הנביאים האלה נכללים רוב נביאי ישראל, דמויות מקראיות כגון אדם הראשון נח, דוד המלך ושלמה המלך, ישו הנוצרי, וכן נביאים שלא נזכרים במקום אחר מלבד הקוראן (למשל: הנביא הוד). 

קוראן מהעיר משהד, שעליו נאמר כי נכתב בידי עלי

בתאולוגיה המוסלמית מקובלת ההנחה כי התנ"ך והברית החדשה היו בראשיתם ביטוי של "הלוח הגנוז" בדומה לקוראן, אולם הם שובשו וסולפו בידי היהודים והנוצרים, שסטו מדרך הישר, ועל כן נוצר צורך בהתגלות נוספת שבה הורד הקוראן אל מוחמד. לפיכך, לפי המסורת המוסלמית, הקוראן הוא המקור האמין היחיד לדברי האל.

יש בקוראן אזכורים לדמויות מקראיות. כולם מופיעים באסלאם כנביאים שתיקשרו עם אלוהים ונשאו את דברו לאנושות, יחד עם מספר גדול (עשרות, ולפי מסורות מסוימות מאות ואלפים) של נביאים. אולם 26 נביאים נזכרו בקוראן ומוחמד הוא חותם הנביאים, ולא צפוי לבוא נביא אחריו. השיעה טוענת כי בין הדורות מאז אדם הראשון ישנו ניצוץ אלוהי ביכולת לפרש את אלוהים באופן מיוחד, ואפילו שאין נביא אחרי מוחמד, היכולת המשיכה לאמאמים ולאייתולות.

הצורך בקוראן נבע, לדעת המסורת המוסלמית, משתי סיבות: תיקון שיבושים וסטיות שיצרו היהודים והנוצרים בטקסט המקודש, וכן הבאת הבשורה לשבטים הערביים שהיו עד אז עובדי אלילים. היות שהיהודים, וכן גם הנוצרים, קיבלו את הדברים הכתובים ב"לוח הגנוז" והעלו אותם על הכתב, הם נקראים "אהל אלכתאב" (עם הספר, בייחוד יהודים) ואינם נחשבים כופרים גם אם הם ממאנים להתאסלם, ובלבד שיקבלו עליהם את השלטון המוסלמי, ואז הם הופכים ל"בני חסות" ("דִ'מה") של המוסלמים. בתור שכאלה, הם פסולים לעדות וצריך להתייחס אליהם במידה כלשהי של השפלה, אך מלבד זאת היחס כלפיהם במסורת ובחיי המעשה היה לרוב מתון. בניגוד לתפיסה הרווחת, הגדרת "אהל אלכתאב" מבוססת על עצם קבלת הבשורה האלוהית והעלאתה על הכתב, יותר משהיא תלויה במונותאיזם.

חוקרי אסלאם רואים בדמיון הרב שבין הקוראן לתנ"ך ולברית החדשה, כמו גם למדרשי אגדה יהודיים, השפעה של היהדות והנצרות על מוחמד. ידוע כי מוחמד בא במגע עם יהודים ועם נוצרים שישבו בימיו בחצי האי ערב, ואכן אפשר למצוא הדים אפילו למסורות יהודיות מהתלמוד, ומסורות שהיו בידי אבות הנצרות.

ההתייחסות לדמויות המקראיות בקוראן אינה תואמת במקרים רבים את הטקסט המקראי, ודוגמה בולטת היא ההתייחסות אל מרים, אמו של ישו כאחותו של אהרון הכהן. התאולוגיה המוסלמית מסבירה את השוני בכך שהקוראן בא לתקן עיוותים שהכניסו היהודים והנוצרים בכתבי הקודש. בקוראן מובאים גם סיפורים על עמים ודמויות שאינם מופיעים במקרא (עם עאד (בערבית "קדמון" אשר הוציא מתוכו את הנביא הוד, ועם ת'מוד (המזוהה עם תדמור המקראית) אשר הוציא מתוכו את הנביא צלאח), ואף על דמויות אלו ועמים אלו מספר הקוראן בדרך של משל ותוכחה.

דף קוראן מעוטר מהתקופה העות'מאנית

יחס הקוראן ליהדות

בתור ה"בשורה האלוהית", הקוראן מרבה להתייחס ליהודים, ומשה, לדוגמה, נזכר בקוראן 145 פעמים. יחסו של מחמד ליהודים לא היה חד-משמעי. בתחילה חשב שהם יצטרפו אליו, לכן קרא לא לפגוע בהם ובפולחנם. אולם כאשר היהודים התנגדו לדרכו, הוא נלחם בהם. זו הסיבה שבקוראן קיימים פסוקים שחלקם מדברים בגנות היהודים וחלקם משבחים אותם.

"לא היה אברהם לא יהודי ולא נוצרי ואולם היה 'חניף', תמים עם אלוהים ולא היה מן המשתפים" (סורה 2, 135, משמעות המילה "חניף" אינה ברורה, אולם מקובל להבין אותה כ"מונותאיסט". "משתפים" הוא כינוי מקובל לעובדי אלילים).

"[הם] הרגו את הנביאים בלא צדק. נאמר להם: טעמו את עונש השריפה" (סורה 3, 181)

"לאלה אשר שלחו יד ביום השבת אמרנו שיהיו קופים מאוסים. זאת עשינו כעונש וכלקח לבני דורם ולבאים אחריהם" (סורה 2, 65)

"אלה אשר הוטלה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחמור נושא ספרים. מה רעים הם אנשים כמותם, אשר מתכחשים לאותות האל. האל לא ינחה את קהל בני העוולה" (סורה 62, 5)

"המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית, בעלי ברית הם זה לזה" (סורה 5, 51).

"הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם והקימו בריתי למען אקים בריתכם ואותי תיראו והאמינו באשר הורדתי לקיים את אשר בידכם ולא תהיו ראשונים לכחש בה" (סורה 2, 40).

"אם יש לך ספק כלשהו בדבר מה (מן הקוראן) שהורד אליך שאל את (בני ישראל) שקיבלו ולמדו את הספר לפניך." (סורה 10 פסוק 94).

"ובאמור ישו בן מרים: הוי בני ישראל, הנה אנוכי שליח אלוהים אליכם לקיים את אשר לפני מן התורה לבשר בוא שליח אחרי, אחמד שמו. וכאשר בא אליהם במופתים אמרו: אלה כשפים גלויים" (סורה 61, 6).

"אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים הם היהודים והמשתפים. והקרובים לידידות את המאמינים הם אלה אשר אמרו: נוצרים אנחנו. זאת באשר יש בקרבם כמרים ונזירים ובאשר לא גבה לבם, ובשמעם את אשר הורד אל השליח, תראה את עיניהם שטופות דמעה" (סורה 5, 82).

"הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם ואשר העדפתי אתכם על-פני כל האדם" (סורה 2, 122).

"ולפנים, נתנו לבני ישראל את הספר והחכמה והנבואה ונכלכלם מן המטעמים ונפלה אותם מכל האדם" (סורה 45, 16).

כתב יד של הקוראן

היחס לנצרות

הקוראן לא מקבל את התאולוגיה של השילוש הקדוש. הקוראן גורס כי ישו לא היה בן האלוהים, אלא נביא בשר ודם, אשר ירד מן השמים באחרית הימים ויבשר על יום הדין, ובמסורת המאוחרת יותר, על בואו של ה"מהדי": המשיח. יש זרמים אסלאמים הרואים בישו לא רק את מבשר בואו של ה"מהדי" אלא את ה"מהדי" עצמו.

"כופרים הם אלה אשר אמרו כי אלוהים הוא משיח בן מרים" (סורה 5, 75).

אכן כפרו אלה אשר אמרו: אלוהים הוא המשיח בן מרים. אכן כפרו אלה אשר אמרו: אלוהים שלישי הוא בשלושה. אין כל אלוה מבלעדי אלוה אחד ואם לא יחדלו מדבריהם, יבוא על הכופרים עונש דאבה. אין המשיח בן מרים בלתי אם שליח. וכבר עברו חלפו לפניו השליחים ואמו צדקת" (סורה 5, 7).

"ואשר יאמר מהם לאמור:אנוכי אלוה זולתו – הנה זה גיהנום גמולו. כזאת נגמול את הפושעים" (סורה 21, 29).

"ואכן לא הרגוהו ולא צלבוהו, ורק כדמותו היה לפניהם" (סורה 4, 157).

"לפניו ניתן ספר למשה כהדרכה וחסד וספר זה מאשר אותו בשפה הערבית" (סורה 46,11).

"אללה הוא ריבוננו וריבונכם, אך לנו סדרינו לעבודתו ולכם סדרי עבודה שלכם" (סורה 42 פסוק 14).

"אל תתווכחו עם בני עם הספר אלא בצורה מהוגנת ואמרו להם: אנו מאמינים במה שהורד אליכם כי ריבוננו וריבונכם אחד הם ולו אנו מסורים" (סורה 29 פסוק 45).

קוראן בכתב יד כופי

המאות 12-7

 

תקופת הגאונים

גאון היה התואר של ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל ושל ישיבת ארץ ישראל, מסוף המאה השישית ועד אמצע  המאה ה-12, תקופה הידועה בתולדות העם היהודי כתקופת הגאונים. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה, לא רק בבבל אלא בעם היהודי כולו. הגאונים עסקו בפירוש התלמוד כפי שקיבלו אותו מהסבוראים (וקודמיהם האמוראים), והתמקדו בהנחלתו לעם כך שישפיע על החיים החברתיים, הכלכליים  והאמוניים.

המונח "גאון" הוא, ככל-הנראה, קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב". כאשר מקור התואר הוא בפסוק בספר תהלים: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהלים מז, ה).

תקופת הגאונים מתחלקת לשתי תקופות לפי אופי החיבורים שהגיעו לימינו מתקופות אלו. בכללות ניתן להגדיר את התקופה הראשונה כפרק הזמן בו כמעט ולא כתבו ספרים מסודרים אלא רק שו"ת, בעוד שהתקופה השנייה היא תקופה של פוריות ספרותית (יחסית) וממנה הגיעו לידינו ספרים רבים.

צילום של המסגד האמיי והעיר דמשק, המאה ה-18

התקופה הראשונה נמשכת בערך עד שנת 750, ומקבילה מבחינה היסטורית-פוליטית לתקופת שלטון בית אֻמיה. בתקופה זו הבירה של האימפריה הערבית אז הייתה דמשק. התקופה השנייה, משנת 750-1050, מקבילה מבחינה היסטורית-פוליטית לתקופת שלטון בית עבאס. בתקופה זו בירת העולם הערבי הייתה בגדאד שבבבל וכבר בסוף המאה התשיעית עברו אליה שתי הישיבות החשובות והעתיקות מהערים סורא ופומבדיתא.

תקופת הגאונים יצרה ז'אנר ספרותי חדש, ספרות השו"ת. בגלל המרחק הגאוגרפי הגדול בין הקהילות בגולה, המציאות השלטונית המשתנה והקושי להבין את התלמוד שנפוץ ללא פירוש, נתקלו היהודים במקומות פזוריהם בבעיות הלכתיות רבות. את בעיותיהם העלו על הכתב ושלחו אל הישיבות הגדולות בסורא ובפומבדיתא, והגאונים או תלמידיהם שלחו את תשובותיהם בחזרה. באופן הזה נוצרו חילופי מכתבים שיצרו את ספרות השו"ת. בידינו מצויות אלפי תשובות מתקופה זו, ועוד רבות נמצאות כנראה בגניזת קהיר ובגניזות אחרות. יחד עם מכתבי השאלות שנשלחו אל הגאונים שלחו הקהילות שבתפוצות גם סכומי כסף לקיום מרכז לימוד התורה בבבל. עד ימיו של כהן צדק גאון בן רב יוסף ראש ישיבת פומבדיתא, שעמד בראשה בשנים 936-917, קיבלה ישיבת סורא כשני שלישים מכלל הכספים שתרמו הקהילות לישיבות, בעוד שישיבת פומבדיתא קיבלה רק שליש אחד. עם התחזקות ישיבת פומבדיתא בימי רב כוהן צדק, חולקו התרומות באופן שווה.

המצור על דמשק על ידי המונגולים 1258

הצלחתם של הגאונים בהפצת התלמוד וההלכה הפסוקה ובהטמעתם בכל תפוצות ישראל הביאה, באופן פרדוקסלי, לירידה בכוחם, עם התפתחותם של מרכזי פסיקה במקומות נוספים, כגון קירואן שבתוניס, ספרד, מגנצה בלותרנגיה ועוד. לכך נוספו שקיעת הח'ליפות בבגדאד, ירידת כוחה כלכלי של יהדות בבל וגזירות של השלטונות בבבל. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות בבבל בשנת 1040בערך ומעט מאוחר יותר גם להפסקת הגאונות בארץ ישראל. עם פיזור הסמכות ההלכתית ברחבי העולם היהודי התחילה תקופת הראשונים.

עם הבולטים שבגאונים נמנים רב נטרונאי גאון, רב ששנא גאון, רב צמח גאון, רב חנינא גאון, רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון, רב שמואל גאון בן חפני, רב שרירא גאון ובנו רב האיי גאון אשר למעשה חותם את תקופת הגאונים.

בשנים האחרונות נחשפו קטעי גניזה רבים שהעלו מציאות של ספרות הלכה בארץ ישראל בתקופה שלאחר חתימת הירושלמי, ושלבני ארץ ישראל הייתה מסורת הלכתית מיוחדת שנשענה על התלמוד הירושלמי. ומכאן "ששלשלת של תורה וראשי ישיבות לא פסקה בארץ ישראל מעולם עד סוף תקופת הגאונים"

 

 

היצירה בתקופת הגאונים
מהמחצית הראשונה של תקופת הגאונים ידועים לנו שני ספרים בלבד: "שאילתות" של רב אחאי גאון משבחא, ו"הלכות פסוקות" של רב יהודאי גאון. באותם זמנים הייתה, כנראה, מסורת חיה של לימוד תורה שבעל פה ללא ספרים. התלמוד הועלה על הכתב זה מקרוב, וסיפק את הצורך בספרים לצורך הלימוד. נתגלו קשיים ביחס לפסיקת הלכה לפי המשא ומתן התלמודי, וקושי זה בא לתקן "הלכות פסוקות". במתכונת זה חיבר רבי שמעון קיארא את ספרו "הלכות גדולות".

גם ה"שאילתות" נתן פסק הלכה ללומדים. הספר נערך כסדר הפרשיות שבתורה, ושימש סיכום תוך קישור מקורות התורה שבכתב ושבעל פה, הלכה ואגדה.
במחצית השנייה של תקופת הגאונים נתרבו ספרי ההלכה התלמודיים. עיקר יצירת הגאונים בהלכה נתרכזה ב"תשובות" שהצטברו לכמות רבה מאוד. חלקים מתשובותיהם נעשו קבצים שהפכו להיות ספרים מרוכזים על נושאים שונים. השאלות והתשובות עליהן עסקו, בנוסף לענייני הלכה, גם בענייני פרשנות, אמונות ודעות, פירושי אגדות וידיעות בתולדות ישראל. החומר המרובה ביותר מתקופת הגאונים המצוי בידינו הוא פרי רוחם של שלושת הגאונים האחרונים: רב סעדיה גאון, רב שרירא גאון ורב האי גאון.

ספרות הגאונים
 * שאילתות
ספרו של רב אחאי משבחא, במאה ה-8. הספר "שאילתות דרב אחאי גאון" הוא ספר דרשות בהלכה ובאגדה, בסדר פרשות השבוע. לשאלות מבנה קבוע: (א) פתיחה לברור הנושא, שהוא אחת ממצוות הפרשה. (ב) שאלה הלכתית. (ג) דרשה – לקט מאמרים מהתלמוד. (ד) תשובה קצרה. הספר נחשב מאוד בעיני הקדמונים, וגם בעל "הלכות גדולות" שאב ממנו.
* הלכות פסוקות
ספרו של רבי יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא במאה ה8-. ספר זה הוא ספר הפסקים הראשון אחרי התלמוד, המקיף את כל ענייני ההלכה הנוהגים בזמן הזה. הספר נתחבר על סדר התלמוד למצות את ההלכות הנוהגות בזמן הזה, תוך כדי השמטת המשא ומתן התלמודי. הספר "הלכות פסוקות" הוערך ביותר על ידי הפוסקים שבאו אחריו, וכמה ספרי הלכה נתחברו במתכונתו: "הלכות קטנות"; "הלכות קטועות"; "הלכות קצובות".
* הלכות גדולות
ספרו של רבי שמעון קיירא, באמצע תקופת הגאונים, סמוך לשנת 850. ספר זה הוא אחת היצירות החשובות של תקופת הגאונים. הספר נכתב כדוגמת ספרו של רבי יהודאי גאון "הלכות פסוקות". הספר כתוב בלשון התלמוד. הוא כולל קטעי תלמוד ומסכם את החלק ההלכתי שבו. מקורותיו הם: הלכות פסוקות, שאילתות, והספרות התלמודית שנכתבה עד ימיו. פסקי ההלכה שלו הם בדרכה של ישיבת סורא.
* סדור רב עמרם גאון
הסידור נכתב על ידי רב עמרם גאון במאה ה-9, כתשובה לבקשת שואל שיכתוב לו סדר תפילות וברכות של כל השנה. נוסח התפילה מסודר בו לפי תכנית קבועה לימות החול ולמועדים, וכן כלולות בו הלכות תפילה ובית כנסת. הסידור מוזכר אצל רוב הראשונים העוסקים בענייני תפילה. במשך הזמן הוכנסו לסידור שינויים רבים, עד שאין לדעת כיצד בדיוק יצא מתחת יד רב עמרם גאון.
* אמונות ודעות
רב סעדיה גאון כתב את הספר "אמונות ודעות", שהוא ספר הפילוסופיה השיטתי הראשון בישראל. הספר מתחיל בהוכחות לבריאת העולם, מכאן מסיק הוא על מציאות ה' – שהרי אין נברא בלי בורא. הוא עוסק בענייני השגחה, שכר ועונש, מידות ועוד. הספר נכתב ערבית ותורגם לעברית.
* אגרת רב שרירא גאון
גאון פומבדיתא במאה ה-10. כתב תשובות רבות, והמפורסמת בהן היא התשובה לשאלתו של רב יעקב בר נסים "איך נכתבה המשנה". תשובה זו, הידועה בשם "איגרת רב שרירא גאון", מכילה ידיעות חשובות ביותר על השתלשלות תורה שבעל פה ונושאיה עד סוף תקופת הגאונים. רב שרירא כתב גם תשובות עם בנו רב האי גאון.
* ספרי רב האי גאון
רב האי כתב ספרים רבים, וכל ספר עוסק בנושא מוגדר. ספרו "המקח והממכר" הוא דוגמה לספר המקיף נושא מכל צדדיו. כתב גם את "משפט השבועות" ואת "ספר השטרות". ותשובות רבות מאוד. כשליש מתשובות הגאונים שהגיעו לידינו הן מפרי עטו. כתב גם פיוטים ופירושים לכתבי הקודש.

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפידה

השאר תגובה