פרשת האזינו – מאמר ראשון

.פרשת השבוע – פרשת האזינו (דברים לב)

השבוע שבין ב בתשרי – ח בתשרי ה'תשס"ט (20 בספטמבר – 26 בספטמבר 2009)

הסוגיות העומדות לדיון: שירות קדומות; טיבה של שירת האזינו וניתוחה.

את פרשת האזינו קוראים בשבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים, עשרת ימי תשובה- היא שבת שובה, שבת שובה נקראת כך על שם ההפטרה שלה הושע יד "שובה ישראל", או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות, ואז ההפטרה היא שירת דוד, שמואל ב כא.

בחלקים משירת האזינו נעשו שימוש רבים בקרב סופרים ומשוררים כאשר הדוגמה המפורסמת ביותר היא השימוש בחלק הפסוק "לי נקם ושלם" בפתיחתו של הרומן אנה קרנינה של טולסטוי.

שירות קדומות

בבלי, מגילה, דף טז, ב: דרש ר' שילא איש כפר תמרתא כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח.

משה דוד קסוטו: רסיסי שירות במקרא מעידים על קיומה של שירת עלילה (שירה אפית) קדומה שהתקיימה בישראל קודם העלאת המקרא על הכתב.

י"ח ירושלמי (בספרו זכור): השירה שבעל פה קדמה… לסיפורם הפרוזאי של רושמי דברי הימים. לקורא העברי נראה אולי אף עתה ששרידי שירה [קדומים] כגון שירת הים ושירת דבורה, חדורים כוח מיוחד במינו לעורר, בעצמת קצבם ותמונותיהם הארכאיות, הדים רחוקים, אך מרעישים… של התנסות במאורעות ראשוניים…

 

טיבה של שירת האזינו

דברים לב

מד וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם  הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן.  מה וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.  מו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.  מז כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי-הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  {פ}

 

מדרש רבא: "אמר הקדוש ברוך הוא, אם הטית אזנך לשמוע תורה כשתבוא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים ומהיכן את למד? ממשה רבינו. שעל ידי שהטה אזנו לתורה בשעה שבא לפתוח בדברי תורה נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו לדבריו".

בבלי, נדרים, דף לח, א: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת השירה לחודה למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל אלא פילפולא בעלמא אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה
הרמב"ן: "והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז. והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן".

יעקב יהושע פלק (1680 – 1756) רבה של לבוב, ברלין ופרנקפורט על המיין, ומגדולי האחרונים. מחבר פירוש לתלמוד הבבלי בשם פני יהושע, המבוסס על פלפול בדברי החכמים שקדמו לו:  "מצאנו בספרים קדמונים ואחרונים שמספר כל האותיות שבתורה הם ששים ריבוא, ועל זה רומז ישראל שנוטריקון שלו י ש ש שים ר יבוא א ותיות ל תורה", זאת על פי הכתוב בבבלי, קידושין דף ל, א: אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא מאי דכתיב (דברים ו) ושננתם לבניך אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד מי יודע כמה חיי לא צריכא ליומי לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה… תנו רבנן חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת יתר עליו תהלים שמונה חסר ממנו דברי הימים שמונה תנו רבנן ושננתם שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ..

 

עדים נצחיים

דברים לב:

א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  {ס}  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי.  {ר}

שני קצוות המציינים את השלם (מראש עד כף רגל, מדן ועד אילת..) – מֶריסמוּס – כלומר כל היקום.

ישעיהו א

ב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר:

עדים נצחיים, כך גם בשירה הכנענית/אוגרית.

מדרש תנחומא לדברים, סימנים א, ב:

האזינו השמים ואדברה: אשרי ילוד אשה שאומר למלאכת השמים כן, כמלך שאומר לעבדיו, האזינו ושמעו לדברי, כך הוא אומר לשמים וארץ שתקו עד שתכלה כל דברי.

האזינו השמים: זה שאמר הכתוב: אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ  למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל (ירמ' לא לז). לפי שהם קיימים לעולם, וישראל קיימים לעולם, לכך הזמינם לעדות, שיקיימו ישראל התורה והמצות. ואם חס ושלום יבטלום, יד העדים תהיה בם בראשונה להמיתם.

אדם נמשל לשנים עשר מזלות:

בתחילה כשנולד, נדמה כטלה שהוא רך, ומתגבר כשור.
כשגדל ונעשה תאומים, כלומר שלם, וגדל בו יצר הרע. ותחילתו חלש כסרטן, ואחר כך כשנתגדל, נתגבר כאריה.
ואם חוטא, נעשה כבתולה.
ואם מוסיף עונות, שוקלים אותו במאזנים.
ואם יעמוד במרדו, מורידין אותו לשאול תחתית, שאול וגיהינום, כעקרב המוטל לארץ ולשיחין.
ואם ישוב, זורקין אותו לחוץ, כמורה החץ בקשת.
לכך רגילין להזכיר המתים בשבת, שלא ישובו לגיהינום.

משה אמר: האזינו השמים.

וישעיהו אמר: שמעו שמים והאזיני ארץ.
אמר רבי עקיבא:
מלמד, כיון שאמר משה את התורה, בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חברו, שאמר: האזינו השמים. וראה את הארץ רחוקה ממנו, ואמר: ותשמע הארץ.
אבל ישעיה שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו, התחיל לומר, שמעו שמים, ואחר כך, והאזיני ארץ, שהייתה קרובה אליו. כי ה' דבר (שם).

דמויות מיתולוגיות

דברים לב

כד מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף  {ר}
וְקֶטֶב מְרִירִי  {ס}  וְשֶׁן-בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח-בָּם  {ר}
עִם-חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר.  {ס

לג חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם  {ר}
וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.  {ס}

בראשית א:א: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

בראשית א:כ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.  כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.  כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר  פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ.  כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.  {פ}

שמות ד:א: וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי  כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה.  ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה.  ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.

שמות ז:ח: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין.  י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין.

ישעיהו כז א: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם"

ישעיהו נא: ט:  עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז זְרוֹעַ יְהוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין.  י הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי-יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים.

איוב מ כה-כו:  "תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ: הֲתָשִׂים אַגְמוֹן בְּאַפּוֹ וּבְחוֹחַ תִּקּוֹב לֶחֱיוֹ:

איוב מא ו-ט:  דַּלְתֵי פָנָיו מִי פִתֵּחַ סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה: גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים סָגוּר חוֹתָם צָר: אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ וְרוּחַ לֹא יָבוֹא בֵינֵיהֶם: אִישׁ בְּאָחִיהוּ יְדֻבָּקוּ יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרָדוּ: (תנין)

איוב מא יא-כב: מִנְּחִירָיו יֵצֵא עָשָׁן כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן: נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא: בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז וּלְפָנָיו תָּדוּץ דְּאָבָה: מַפְּלֵי בְשָׂרוֹ דָבֵקוּ יָצוּק עָלָיו בַּל יִמּוֹט: לִבּוֹ יָצוּק כְּמוֹ אָבֶן וְיָצוּק כְּפֶלַח תַּחְתִּית:… יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה:

קונה – יוצר

דברים לב

ו הַ לְיְהוָה תִּגְמְלוּ-זֹאת   {ס}  עַם נָבָל וְלֹא חָכָם  {ר}
הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ  {ס}  הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.  {ר}

בראשית יד

יח וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.  יט וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר  בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.  כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.  כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם אֶל-אַבְרָם  תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ.  כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם  הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.  כג אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם.

 זכרון ותיעוד

דברים לב

ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר  {ס}  שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.  {ר}
במקום נוסף מצוה התורה על זכירה הקשורה לימים:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

הרמב"ן בפירושו לפסוק, בעקבות המכילתא: …ובמכילתא רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא.

הגויים מונים את ימות השבוע ללא סדר מסוים, אלא כל יום עומד לעצמו. אחד על שם השמש, השני על שם הירח וכן הלאה. אין הימים מובילים לקראת מטרה העתידה לבוא, אלא חולפים, זה אחר זה.

אנו נצטווינו למנות לשבת. ראשון בשבת, שני בשבת, וכן הלאה, שכן מניין הימים מלמד שיש כיוון ומגמה שאליהם אנו צועדים.

בדרך דומה יש לבאר את הפסוק: "זכור ימות עולם" – שלא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים.

מנין השנים של אומות העולם מתחיל באמצע ההיסטוריה, וממילא אין לו כל משמעות עצמית. זהו עניין הסכמי. אין המניין יוצא מנקודה בעלת חשיבות, ועל כן אין הוא צועד לקראת מטרה בעלת חשיבות. כל שנה באה והולכת בפני עצמה.

אנו בחינת "באים בימים" – באים וכל ימינו עימנו. מנין השנים הישראלי, המתחיל עם בריאת העולם, מאחד את כל ההיסטוריה ליחידה אחת, בעלת תכלית ומשמעות. המניין אינו עניין טכני, המקל לזכור תאריכים ומאורעות, אלא דבר בעת משמעות, המלמד על נקודת המוצא, ועל היעד אליו צועדים. מלבד זיכרון הימים והשנים, יש משמעות גם ליחידת הזמן שביניהם – החודש, וכפי שמגדירה התורה את מנין החודשים היהודי:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

מנין הימים, החודשים והשנים מצטרף למבט כללי על הזמן, הנותן משמעות לכל תקופה שעוברת, ומקשר אותה אל חיי הנצח של עם ישראל.

עם ישראל – נחלתו של ה'

דברים לב

ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם  {ס}  בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם  {ר}
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים  {ס}  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {ר}
ט כִּי חֵלֶק יְהוָה עַמּוֹ  {ס}  יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.  {ר}

 

פרקי רבי אליעזר: כשבא הקדוש ברוך הוא לבלבל דור הפלגה, אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים שרי כל האומות: בואו ונטיל גורלות, למי יעלו האומות, אומה לכל אחד ממנו, ואיזה יעלה לחלקו. הטילו גורלות, ונפל ישראל לחלקו של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב: בהנחל עליון גויים וכן הוא אומר, כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו. לכך קראם הקדוש ברוך הוא לישראל חלף שאר אומות.

 

תקבולות ומספרים

דברים לב

ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף  {ר}
וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה  {ס}

שמואל א יח

ו וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים.  ז וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ  הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו.  ח וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה.

משלי ל

יח   שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי    וארבע (וְאַרְבָּעָה) לֹא יְדַעְתִּים. יט   דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם   דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי-צוּר דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם   וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה. .. כא   תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ    וְתַחַת אַרְבַּע לֹא-תוּכַל שְׂאֵת. כב   תַּחַת-עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ    וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם. כג   תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל    וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ.

איוב ה

יט   בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ    וּבְשֶׁבַע לֹא-יִגַּע בְּךָ רָע.

שופטים יד

יב וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה-נָּא לָכֶם חִידָה  אִם-הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּמְצָאתֶם וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים.  יג וְאִם-לֹא תוּכְלוּ לְהַגִּיד לִי וּנְתַתֶּם אַתֶּם לִי שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִיפוֹת בְּגָדִים וַיֹּאמְרוּ לוֹ חוּדָה חִידָתְךָ וְנִשְׁמָעֶנָּה.  יד וַיֹּאמֶר לָהֶם מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים.  טו וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיֹּאמְרוּ לְאֵשֶׁת-שִׁמְשׁוֹן פַּתִּי אֶת-אִישֵׁךְ וְיַגֶּד-לָנוּ אֶת-הַחִידָה פֶּן-נִשְׂרֹף אוֹתָךְ וְאֶת-בֵּית אָבִיךְ בָּאֵשׁ הַלְיָרְשֵׁנוּ קְרָאתֶם לָנוּ הֲלֹא.

 

 

השאר תגובה