פרשת וירא – מאמר רביעי

פרשת השבוע – וַיֵרָא (בראשית יח – כב)

השבוע שבין יב במרחשוון – יח במרחשוון ה'תשע"ג (28 באוקטובר – 3 בנובמבר 2012)

הפטרה: ספר מלכים ב' פרק ד', פסוקים א-לז.

צדיק אחד בסדום

בראשית יח

כ וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.  כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה.  כב וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה.  כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר  הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע.  כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.  כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.  כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם.  כז וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר  הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.  כח אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם-אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.  כט וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים.  ל וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים.  לא וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים.  לב וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.  לג וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

"ויגש אברהם" (ישעיהו ליבוביץ)
במעמד אברהם בסדום קוראים אנו את הביטוי: "ויגש אברהם ויאמר" (יח/כג), ועל כך אומר רש"י 'מצינו הגשה למלחמה, כגון: "ויגש יואב… למלחמה בארם" (שמואל-ב, י/יג), ומצינו הגשה לפיוס, כגון: "ויגש אליו יהודה" (בראשית מד/יח), ומצינו הגשה לתפילה, כגון: "ויגש אליהו הנביא ויאמר" (מלכים-א, יח/לו). אברהם-אבינו במעמד סדום נכנס בוויכוח עם ה', הן בדברו איתו קשות, הן במאמצי פיוס, והן בתפילה. לעומת זאת במעמד העקידה, כאשר אמונתו באלוהיו מועמדת בנסיון, שותק אברהם ולא נכנס עם ה' לשום דין ודברים, ואף לא לפיוס או תפילה; והמדרש מוסיף: 'היה לו פתחון פה לומר לו (לקדוש ברוך-הוא): אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע", ועכשיו אתה אומר לי לשוחטו! ולא אמר כלום ושתק'.
משמע, עניין מעמד האדם לפני ה', הוא מעבר לכל ערכי האדם המהווים את שלימותו באשר הוא אדם, ומבחינה שלימות האדם העומד לפני ה', שלימותו האנושית בטלה ומבוטלת.

משמעות הסיפור

ישנן כמה אפשרויות להסביר את המטרה המחשבתית או המוסרית של הסיפור.

צדקת האל וחשיבות אמונת האדם בו

אלוהים מורה על גזירה הנראית ל"אדם הפשוט" (אברהם) כנוראית, אברהם מתווכח איתו, אך לבסוף מסתבר שאלוהים צודק למרות שהגזירה קשה. כמו כן, מודגשת חשיבות אמונת האדם באלוהים לא רק במצוות הגדולות אלא גם בקטנות – הפיכת אשת לוט לנציב מלח על שהסתכלה לאחור.

האדם רשאי וצריך להתפלל לביטול גזירות אלוהים

למרות שמדובר בסדום, עיר שחטאתה גדולה מאוד, אברהם שואל ומבקש מעם אלוהים ומשתמש בביטויים חריפים: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע". בכך שאלוהים מקבל את דרישתו ולא מגיב שעל אברהם להיכנע בפניו, נלמד שהאדם צריך להפעיל את מוסריותו גם כלפי מעשי האל, בתנאי שהוא מאמין בו ובצדקתו (שופט כל הארץ).

משמעויות נוספות

דבר נוסף שאפשר ללמוד הוא מההשוואה לסיפור המבול שמקביל לספור סדום ועמורה, רק בקנה מידה גדול יותר – הרס העולם במקום הרס מספר ערים. גם כאן אלוהים משמיד את הרשעים ומציל את הצדיקים. ההשוואה מציגה את נח באור שלילי, הואיל ונח אינו מתווכח עם אלוהים ואינו מנסה להציל את דורו, בניגוד לאברהם.

יש אומרים כי סיפור זה מהווה את הבסיס הרעיוני לל"ו צדיקים, שכפי שאברהם מתווכח עם אלוהים על מספר הצדיקים לקיומו של עיר, כך יש צורך במספר צדיקים (ליתר דיוק 36 צדיקים) בשביל לקיים את העולם. אמנם, אלוהים מסכים להציל גם בעבור עשרה צדיקים, ולכן היו שסברו (כמו הרב יעקב מדן) שכאן הבסיס המקורי לחיוב ההלכתי במניין. אברהם מבקש תחילה עשרה אנשים לכל עיר, ובסוף עשר לכולן.

פירוש המילה "סדום" בעברית הוא שריפה ופירוש המילה "עמורה" זה קבור או שקוע.

הד לאסון טבע

המאמינים בתנ"ך, כספר בעל משמעות היסטורית, המתאר אירועים שבאמת התרחשו – מאמינים כי גם סיפור זה, הוא אמיתי ולא משל. אך בקרב אלה שאין רואים בתנ"ך ספר המתאר היסטוריה, אין דעה אחידה לגבי השאלה האם הסיפור הוא רק משל ותו לא, או שהוא מבוסס על אסון טבע שאכן אירע. כפי שמסתבר היום, האזור שבו ישבו סדום ועמורה (שמאמינים שהן האתרים הארכאולוגיים באב א-דרע ונומיירה) ישבו על מצבור גז וגופרית. ייתכן שרעידת אדמה שפקדה את המקום שיחררה את הגז. אש שהגיעה מבישולי התושבים גרמה לפיצוץ הגז, מה שגרם ל"גשם של אש".

דרך עיני ההיסטוריה

התיישבות מתקופת הברונזה בעיר סדום מנתה בשיאה כאלף איש אשר התגוררו בתוך חומותיה. ארכאולוגים גילו באזור סדום בית קברות מתקופת הברונזה אשר משויך לעיר ותפקד מעל לאלף שנה. בשנת 2350 לפני הספירה הופסקו הקברות בפתאומיות, ככל הנראה עם חורבן העיר. לא נמצאו ממצאים לכך שהעיר נשרפה, אך נמצאה בה "חומה חוסמת", חומה הנבנית בכניסה לעיר במהירות ומכל הבא ליד בזמן כיבוש, המרמזת על תקיפה צבאית.

השערות נוספות נוגעות לכך שהערים היו ממוקמות על קו שבר המיועד לרעידות אדמה שעודו פעיל אף היום. כמו כן, באזור נתגלו מאגרי גז וגופרית.

אז מה באמת קרה שם?

כמו מיליוני האנשים שחלפו על פניה הקפואים במהלך אלפי שנים בדרכם לטבילה בים המוות, גם אני כשראיתי את נציב המלח המכונה אשת לוט הממוקם בסמיכות להר סדום, לא יכולתי להתאפק מלדמיין את פניה הסקרניות מדי, מביטות בקיפאון על מה שהיה ואינו עוד. ההיסטוריה אמנם מלאה בסיפורים על ערים שהוחרבו עד היסוד מקרתגו ועד הירושימה, אבל גם באירועים הקטסטרופליים ביותר דאגה ההיסטוריה תמיד להשאיר איזה פליט שיכל לספר לעולם על מה שאירע.

כך פיקאסו צרב בזיכרון ההיסטורי את מחיקת העיר הבסקית גרניקה, לקורט וונגוט יש את דרזדן המפוחמת שלו ופסלי הגבס המיוסרים מספרים לנו רבות על חייהם ומותם של תושבי פומפי. בכל אותם ערים היה איזה עד רחוק שיכל לספר על מראות הזוועה של אותה אפוקליפסה מוניציפאלית, אבל החרבת סדום ועמורה לא הותירה דבר מלבד אותו ניצב מלח שותק.

את עדותה של אשת לוט לעולם כבר לא נשמע אבל מיטב אנשי המדע על ענפיו השונים ניסו להעניק הסבר לוגי למה שיתכן והתרחש בסדום ועמורה באותם רגעים אחרונים, וכיום נחלקות הדעות בין שני תרחישים אפשריים: פגיעת מטאור או רעידת אדמה.

פגיעת מטאור

"ויהוה, המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש: מאת יהוה, מן השמים".
(בראשית י"ט פסוק כ"ד)
התיאור הפלסטי שמציע הפסוק הזה להשמדתם של ערי החוטאים מעניק לחוקרי התלמוד שתי אינדיקציות ברורות. ההשמדה בוצעה באמצעות אש ומקור האש הוא מן השמיים. הרמזים האלו נראו ברורים למדי בעבור אסטרונומים רבים שחשדו שמדובר בפגיעה של מטאור שפגע בערים התנ"כיות. ההשערה הזו קיבלה לאחרונה חיזוק ארכיאולוגי משמעותי.

טבלת חימר בת 2,700 שנים בגודל כף יד שנמצאה לפני מעל 150 שנים בחורבות העיר האשורית נינווה (אזור העיר מוסול בעיראק) נחשבה במשך שנים כבלתי ניתנת לפענוח, אך בשנה שעברה שני מדענים מאוניברסיטת בריסטול, אלן בונד ומארק האמפסל, הצהירו כי הצליחו לפצח את הקוד המסתורי.
מדובר לדבריהם בתוצר של אסטרונום אשורי שתיעד את תנועת גרמי השמיים. בכתביו הוא מספר על "כדור סלע לבן מתקרב" ובעזרת המיקום המפורט שמציע האסטרונום הקדמון הצליחו מדענים מודרניים ליצור מפה של השמיים התואמת את ממצאיו.
התצרף הקוסמולוגי הזה הביא את המדענים לתאריך ה-29 ביוני 3123 לפני הספירה. התאריך שבו על סמך ממצאי האסטרונום האשורי פגע אסטרואיד בגודל של מעל 800 מטרים באזור האלפים האוסטרים. במהלך השיוט של האסטרואיד באטמוספרת כדור הארץ לעבר אירופה הוא טס מעל המזרח התיכון וחרך עד היסוד בגלי הדף וחום של מעל 400 מעלות כל הנקלע בדרכו.
אותו אירוע זכה לאינטרפטציה גם במיתוסים נוספים שכן בדרכו של האסטרואיד מים המלח לאוסטריה הוא חצה ככל הנראה גם את שמי יוון. את האירוע הסבירו היוונים הקדמונים במיתולוגיה, כנסיעתו של פיתון בנו של הליוס במרכבות האש שבמהלכה הוא איבד שליטה על המרכבה הנמיך לטוס וחרך את האדמה והאנשים תחתיו.

רעידת אדמה

בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בעיר פומפי נמצאה כתובת שחורה שנרשמה בפחם על קירות אחד הבתים. הכתובת הקצרה הציגה שתי מילים "סדום ועמורה". אותו תושב פומפי שכתב את המילים הללו הבין כנראה ברגעיו האחרונים את שותפות הגורל שלו עם אנשיה של סדום ועמורה.
כיום מדענים נוטים לחשוב כי כמו החרבת העיר פומפי בשנת 79 על ידי התפרצות אלימה של הר הגעש וזוב, כך גם ערי החוטאים שלחופי ים המלח חלקו מאפיינים דומים. מעדותו של פליניוס שתיעד את החרבת פומפי במרחק 30 קילומטר מהעיר הוא הדגיש שני מאפיינים בולטים רעידות אדמה אדירות והיתמרות של עשן סמיך שפרץ מהאדמה.
תמונה דומה מציירם כיום מדענים שמדברים על החרבת סדום ועמורה, הערים הללו שכנו באזור השבר הסורי אפריקאי, אזור אשר רגיש אז כמו גם היום לפעילות סיסמית חריגה במיוחד. פעילות הקרקע המסוכנת מצטרפת לנתון שבחפירות באזור ים המלח נמצא שפע רב של חומר בשם ביטומן שהוא תוצר על בסיס פטרוליום של נפט כמו למשל אספלט, חומר זה מכיל כמות גבוהה מאוד של גופרית ולפיכך נחשב דליק מאוד.
הגאולוג פרידריך קלאפ חיבר את שני המרכיבים האלה לכדי תאוריה הגורסת כי לחץ תת קרקעי של לוחות טקטונים בעקבות רעידת אדמה גרם להתפרצות אדירה של ביטומן וברגע שהגיע הביטומן לאזור הערים הוא נפל על מקורות אש כמו למשל תנורי התושבים והפך למטר של אש וגופרית פשוטו כמשמעו. חיזוק לדבריו של קלאפ ניתן למצוא בספר בראשית שם נכתב על אברהם הצופה בערים מרחוק ורואה על פי המתואר: "הנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן". (בראשית י"ט פסוק כ"ח). עשן סמיך ככבשן מעיד על אש על בסיס תרכובת של פטרוליום כפי שנוצר מהתלקחות של ביטומן.
אז בעוד המדענים ממשיכים להיות חלוקים לגבי אופן השמדתם של סדום ועמורה חשוב לזכור כאשר נוסעים לבקר באזור ים המלח, שחוץ מבילויים הכוללים מסאז'ים, ציפה עצלה או התמרחות בבוץ מרפא שיש לאזור גם היסטוריה ארוכה ומעניינת ואל תיקחו זאת בקלות ראש, שכן תזכרו מה קרה למקומיים שהיו עסוקים רק בבילויים והנאות.

מאיר שלו, ראשית, עם עובד, 2008, עמ' 44-43

.. לא היתה זו פגישתו הראשונה של אברהם עם אלוהים, אבל בדרך כלל אלוהים דיבר והוא שמע. עתה נקרתה לפניו הזדמנות מיוחדת, אלוהים התארח באהלו, אכל אצלו ארוחת צהריים, והוא יכול לנהל אתו שיחה של ממש. המניע העיקרי שלו, לדעתי, היה דאגתו לגורל לוט בן אחיו, שחי בסדום. אבל מטבע הדברים יש כאן גם דיון עקרוני על שכר ועונש, ואף אפשרות לבקר את החלטת האל ולנסות לשנותה.

אלא שבגלל ההתרגשות ערבב אברהם טיעונים ועניינים שונים. טענתו הראשונה היתה "האף תספה צדיק עם רשע?", כלומר הוא לא התנגד להשמדת הרשעים של סדום, אלא דאג לגורל הצדיקים שבה. אבל אז עלה בדעתו רעיון חדש: שמא יסלח אלוהים לעיר כולה בזכות חמשים צדיקים שאולי יש בה? ואז הניח גם לאפשרות הזאת וחזר לטענה הראשונה: חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע".

"אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם" אמר אלוהים.

כלומר, הוא בחר להתעלם מעניין העונש הקולקטיבי והעדיף לבחון את אברהם בוויכוח הפחות עקרוני, על מספר הצדיקים שבזכותם תינצל העיר.

אברהם נפל בפח. הוא התחיל להתמקח כתגרן בשוק………………………

"אל נא יחר לאדוני ואדברה אך הפעם" שב אברהם וביקש " אולי ימצאון שם עשרה?"

"לא אשחית בעבור העשרה" אמר אלוהים, קם והסתלק… יש בהליכתו של אלוהים קוצר רוח. היא אומרת: גש לעניין. די לגזול את זמני. התמקחת אתי על קטנות ועל שטויות. אבל יש בה גם אכזבה. אלוהים ציפה שאברהם יאמר את האמת, שהוא חושש לגורלו של לוט ולא יסתתר מאחורי דיונים תיאולוגיים. אבל גם אם היה מעוניין בשיח תיאולוגי, היה עליו לנהל אותו כראוי ולנצל את ההזדמנות הנדירה הזאת לבירור רעיוני…

הליכתו חסרת הסבלנות של אלוהים משמעותה שאין הבדל בין ארבעים צדיקים או עשרים, יש הבדל בין צדיקים רבים ובין צדיק אחד. על כך מעיד גם הביטוי שנשאר מאז בשפה העברית: "צדיק אחד בסדום". אבל אברהם לא ניגש לעניין הזה, וכשאלוהים ראה שהוא מנסה להוריד את המחיר ולא מגיע לבירור הסוגייה החשובה באמת – נמאס לו "וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם".

רבקה שכטר

כאשר התיחסתי להעדר טראגדיה בתנ"ך בספרי 'האדם-האל', ציינתי כסיבה את עיקרון ההשגחה, עיקרון הנוגד גורל טראגי של האדם הישר בעולם בהשגחת אלוהות זו. עם השנים האחרונות, עם התעמקותי בראשית היווצרות מחשבת התנ"ך, עם יציאת אברהם מאור כשדים, נוכחתי לדעת שהמהפכה המחשבתית שהיא תשתית מחשבת התנ"ך, התחוללה כבר עם היציאה הזו של אברהם מאור יחד עם כמה מבני דורו, שאמצו את עולם הלשון של האדם יחד עם אלוהות כחלק מעולם לשון זה, אלוהות שהנה השגחה.

למסקנות אלו הגעתי מהשוואה של טכסטים שומריים עם טכסטים של התנ"ך. כך השוויתי את קינת האלה נינגל על חורבן העיר אור, עם השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום. מהשוואה זו נוכחתי לדעת שבעוד שלפי קינת האלה נינגל גורל שנקבע על-ידי אספת האלים אין לשנותו. האלה בקינה זו שלה מתחננת לפני האלים שלא יחריבו את עירה אור, תשובת האלים היא גורל שנקבע אין לשנותו. האלים אינם טוענים שאנשי אור חטאו, הגזרה היא שרירותית.

כתוצאה מקריאת קינה מופלאה זו של האלה נינגל, נוכחתי לדעת שטראגדיה קשורה לאמונה בגורל, בדטרמיניזם, שאין לשנותם.. גורל אור הוא טראגי כיוון שאין לשנות גזרת גורל שנקבע.

ובכן,כאשר אנו משווים את תוכן הקינה הזו של האלה נינגל עם השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום, אנו נוכחים דעת שאלהים מוכן לוותר על השמדת סדום עם ימצאו בה קומץ צדיקים. הכוונה שהשמדה נגזרת מהשחתת אנשי סדום. אלוהי אברהם בהבדל מאלי שומר אינו גוזר גזרות, הוא נושא ונותן עם האדם, עונש נגזר רק על חוטא.

מה אנו לומדים מהשוואת שני הטכסטים האלו? אנו לומדים שלפי המחשבה השומרית גורל שליט על מעשי בני אדם, באופן שרירותי, המחשבה השומרית היא דטרמיניסטית, בעוד שבעולם הלשוני של האדם, עונשים נגזרים לפי מעשי בני אדם..

אנו לומדים עוד דבר מהשוואת שני הטכסטים. כאשר נאמר לאברהם : 'לך לך מארצך …' הכוונה היתה שעליו לתת גט כריתות למחשבה השומרית. אברהם ביצאו מאור, מרכז שומרי, חולל מהפכה מחשבתית, הוא נוכח לדעת שעולמו הלשוני של האדם לא נשלט ע"י גורל, שלאדם הלשוני רצון חופשי, שעולמו הלשוני של האדם נקבע לפי מעשיו.

משמעות מהפכה המחשבתית של אברהם היתה שהוא ניתק את העולם הלשוני של האדם מהעולם הדטרמיניסטי. מסמך השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום מוכיח את המהפכה המחשבתית הזו שאברהם שיצא מאור כשדים חולל.

ובכן, כתוצאה ממהפכה מחשבתית זו של אברהם מחשבת התנ"ך לא כוללת טרגדיות, לפיה אם אדם לא חטא הוא לא נענש. מסקנות אלו של אברהם התבססו על האינטואיציה שלו, שעולמו של האדם הוא עולם לשוני, ולעולם לשוני זה חוקים אחרים מאשר לעולם הדטרמיניסטי.

מתי אברהם מתווכח עם אלוהים?

כשה' אמר לאברהם שהוא מתכוון להשמיד את סדום ועמורה, אברהם מייד התווכח ואמר:

בראשית יח23: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר 'הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!'"

אולם, ארבעה פרקים מאוחר יותר, כשה' אמר לאברהם לשחוט את יצחק בנו, אברהם לא התווכח, אלא:

בראשית כב3: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים"

איך אפשר להסביר את הסתירה בהתנהגותו של אברהם? והרי, בדיוק כפי שאמר על אנשי סדום, היה יכול להגיד על יצחק "האף תספה צדיק?! "

1. "כבר העירו כמה מגדולי המוסר: דווקא בגלל שכאן יש לו כאן נגיעות, הוא לא העז להתווכח, כי חשש שלא קו האמת מדריך אותו, אלא הנטיות; ואילו בסדום ועמורה, שבה אין לו נגיעות, כי הרי מסתמא שנא את הרשעים, יכול היה להיות בטוח שקו האמת לנגד עיניו".

אולם, גם בסדום היו לאברהם נגיעות אישיות, שהרי לוט בן אחיו גר שם.

2. יש מפרשים, שההבדל נובע מהתקדמותו הרוחנית של אברהם: "בפרשת סדום לא נאמר מאומה על אברהם מבחינת השיפוט עליו, אף שהשם יתברך נאות להתדיין עמו. דיון חריף זה מסתיים במילים: וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו(יח/לג), זאת משום שהדיון על צדק, משפט, מוסר וזכויות, על אף היותו דבר בעל חשיבות רבה, אין לו כל משמעות דתית. דבר זה צריך להיאמר לאותם המשתדלים ומתכוונים לרוקן את המקרא ממשמעותו הדתית, ולהעמידו על משמעות אנתרופוצנטרית (המכוונת כלפי האדם) הומניסטית מוסרית. רק לאחר ציווי ניסיון העקידה נאמר לאברהם – כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, וזהו ההבדל המהותי בין הרמה ההומניסטית מוסרית שהיא אולי הגבוהה ביותר אליה יכול האדם להתעלות, לבין הרמה האמונית בה האדם מתעלה מעל לרמה האנושית כשלעצמה, ומגיע אל הרמה של מעמד אנושי לפני ה'.

3. ייתכן שההבדל נובע מהאופי השונה של דבר ה' בשני המקרים: בפרשת סדום, ה' מודיע לאברהם על כך שהוא מתכוון לעשות משפט באנשי סדום, ולכן אברהם מערער ושואל "האמנם זה משפט צדק, להרוג צדיק עם רשע?! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!". אבל בפרשת העקדה, ה' מבקש מאברהם לעשות מעשה של אהבה כלפיו, לתת לו מתנה, ובכל הנוגע לאהבה, אין מקום לשאלות וקושיות. אברהם כל-כך אהב את ה', שמיהר לעשות את בקשתו מיד.

4. לפי חז"ל, יצחק הסכים ואף שמח להיעקד ולהקריב את עצמו לכבוד ה', ולכן לא היה צורך שאברהם יתפלל בעבורו. "האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא" (רמח"ל, מסילת ישרים א). ה' הראה לאברהם וליצחק, שיצחק הגיע למעלה של שלמות, השלים את התעלותו בעולם הזה, והיה מוכן לעבור מייד לעולם הבא. אפשר לדרוש כך את הפסוק בראשית כב8: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱלֹהִים יַרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי": ה' מראה לאברהם וליצחק, שיצחק הגיע למדרגה של "שה לעולה", בן שלם ותמים שעלה בכל המעלות ומוכן לעבור לשלב הבא. ואכן, לפי חלק מהמדרשים, יצחק אכן מת בעקידה – נשמתו פרחה מגופו, ולאחר מכן קם לתחיה (כמו בנה של השונמית, שנזכר בהפטרה לפרשת "וירא"). לעומת זאת, אנשי סדום (ובפרט לוט, הצדיק בסדום, קרובו של אברהם) לא השלימו את תיקונם בעולם הזה, ולכן אברהם התפלל שה' יתן להם להמשיך לחיות.

5. ואפשר לדרוש באופן אחר את אותו פסוק, בראשית כב8: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: 'אֱלֹהִים! יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי?!'". לפי פיסוק זה, אברהם אכן זעק אל ה', תוך כדי ההליכה להר המוריה, ותמה "האמנם זה ראוי בעיניך, שבני יהיה השה לעולה?!".

אברהם מול יחזקאל

בדיאלוג אודות סדום, מתכונן ריבונו של עולם להשמיד את העיר כולה מפאת רעתה שקולה הגיע אליו. אברהם ניצב למולו עם מילותיו המכוננות:

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!

ומה חשב אלוהים? לולא קולו של אברהם מה היה קו פעולתו והגיונה? עיון בספר יחזקאל (את ההשוואה מגלה הגמרא בתחילת מסכת עבודה זרה) מורה שאפשר לחשוב ולפעול אחרת:

וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-יְרוּשָׁלִַם וְהַטֵּף אֶל-מִקְדָּשִׁים וְהִנָּבֵא אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע. יַעַן אֲשֶׁר-הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל-כָּל-בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן. וְיָדְעוּ כָּל-בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ לֹא תָשׁוּב עוֹד. (יחזקאל כ"א).

יחזקאל מציב תמונה בה הריגת צדיק עם רשע מגלה את עוצמתו של אלוהים, דווקא בעקבותיה ידעו כולם כי הוא האלוהים. יש כאן מחלוקת חריפה: אברהם נכנס לויכוח תגרני מייגע עם אלוהים, אולי ימצאו חמישים צדיקים בעיר, אולי ארבעים וחמישה, ארבעים, שלושים, עשרים עשר. עשיית המשפט דורשת לא רק הכרה בעקרונות כלליים של צדק, אלא ירידה לפרטים וכימות והצבת גבול ומיקוח עליו. מהצד האחד עומדת דמותו ההרואית של אלוהים שעוצמתו לא מכירה בגבולות, מהצד השני עומדת דמות אחרת של שופט כל הארץ המתון ובודק את הפרטים ומגמיש ומשנה את עמדתו תוך כדי המשא והמתן. אלוהים ללא אברהם הוא אלוהי ספר יחזקאל חסר הגבולות ובעל העוצמה האדירה, אלוהים עם אברהם הוא אלוהי המשפט שגדולתו ניכרת באופן אחר מתון ומתמקח על חיי כל אדם ואדם. האדם אברהם הוא המחולל את המהפך בדמותו של אלוהים שרגיל היה לפעול – במבול – כאלוהי יחזקאל. אברהם הוא שממליך את אלוהים ומעניק לו את תפקיד השופט.

עבודה זרה דף ד, א : אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שנושה משני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת א"ר אבא בר כהנא מאי דכתיב (בראשית יח) חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע חולין הוא מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע ולא והכתיב (יחזקאל כא) והכרתי ממך צדיק ורשע בצדיק שאינו גמור אבל בצדיק גמור לא והכתיב (יחזקאל ט) וממקדשי תחלו ותני רב יוסף אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו התם נמי כיון שהיה בידם למחות ולא מיחו הוו להו כצדיקים שאינן גמורים רב פפא רמי כתיב (תהילים ז) אל זועם בכל יום וכתיב (נחום א) לפני זעמו מי יעמוד.

השאר תגובה