פרשת השבוע – פרשת בראשית (בראשית א – ו, ח)

השבוע שבין כג בתשרי – כט בתשרי ה'תשס"ט (11באוקטובר – 17 באוקטובר 2009)

הסוגיות העומדות לדיון: בריאת העולם, בריאת האדם והאשה, שתי גירסאות, עץ הדעת.

שוב נתחיל מחדש

מילים נתן יונתן
לחן צביקה פיק

שוב נתחיל מחדש, שכולם מתחילים
החורש, האוסף, המשורר, העלים
הנופלים עם הרוח, פניני הטללים
והגל החוזר אל חופיו התלולים
מתחילים כמובן גם ירחי השנה
תשרי, חשוון וכסלו
סתיו חדש ריחני מתיישב בגינה
להביט איך החורף חולף
ורואה איך גני התפוח נורא
עייפים אחרי הקטיף
איך הרוח פולש לבריכה הקרירה
וחורש על פניה קמטים
וכבר בא וחובט המטר של טבת
ואחריו חודש שבט ופרחיו
ואדר, הססן איך פותח רוכסן
לשרב החמסן של ניסן…
נטפים אחרונים של מטר ואייר
מלחך ודורס כבר ברכס ההר
עוד סיוון כמובן
ותמוז הנמהר
והלוח שלנו הולך ונגמר
אז יבוא חודש אב, מאוהב בפרחיו
בשמשו השופך אגמים של זהב
והלילה מלא צרצרים וכוכב
וקייצי ופרוע וחם
אז אלול, אחרון במדרון התלול
קצר ימים ונושף עם לילו הטלול
עוד תקיעה
עוד תרועה
עוד שברים ועיגול
השנה שעברה יסגר במנעול
מתחילים מחדש. למה לא? מה זה רע?
גם הזמן הזה לפעמים מתבלבל בספירה
גם הגל אל החוף מבקש חזרה
גם תיבת הזימרה שרה שוב את שירה
שוב נתחיל מחדש, שכולם מתחילים
ננגן את השיר באותן המילים
שאינן מתעייפות לעולם, כגלים
השבים בלי חדול
אל הים הגדול
אל חולות החופים התלולים…

 

מדרש תנחומא לבראשית, ה:

בראשית ברא אלהים, זה שאמר הכתוב ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס (משלי י). למה פתח בברייתו של עולם בבי"ת ולא באל"ף, והלא א' ראש לכל האותיות. אלא לפי שהאל"ף לשון ארור וב' לשון ברוך. אמר הקב"ה אברא את העולם בלשון ברוך ומה כשנברא בלשון ברוך בני אדם מכעיסין ליוצרם בלשון ארור. ועוד, למה נברא בבי"ת, ללמד לבריות שהן שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, מי שעסק בטובה בעה"ז, טובה יאכל בזה ובבא.

בריאת העולם

בראשית א א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר.  ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד.  {פ}

בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט, א: תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו, מהן שני אלפים תורה.

תהו ובהו

על פי אגדות כנעניות, בראשית היו הרוח, הכאוס (תוהו ובוהו), התהום והרקק. מבין ארבעה יסודות אלו, שלושת הראשונים זהים לאלו שבפרק א' בבראשית, ואילו הרביעי דומה. במקורה, המילה "תוהו ובוהו" איננה בעלת אותה משמעות שיש לה אצלנו היום, מסביר פרופ' משה דוד קאסוטו, אלא שילוב של "בהו" – שבשירי העלילה הכנעניים הייתה אלת הלילה הפרימיטיבית, והמושג הקדום "תהום", שקרוב לוודאי סימל במשמעותו הקדומה את האוקיינוס. בגרסה הכנענית, נולדה ה"חמדה", שהיא "ראשית התהוות כל הדברים". ב"רוח" התלקחה ה"תשוקה" אל ה"ראשית", אל ה"כאוס", ומזיווגם נולד "מוֹת", ממנו נתהוו כל הברואים.

תהום

תהום במקרא ובספרות החז"לית משמעותו המים הקדמוניים והעמוקים של הבריאה. על פי קאסוטו: האוקיינוס הפרימיטיבי שנברא ברצון האל. ועל פי פרשנות "המצודות": עומק הים. חוקרי המקרא והמיתולוגיות סבורים שהמושג "תהום" מקביל לאלה תיאמת מהמיתולוגיה המסופוטמית, אלת האוקיינוס הפרימיטיבי ואוייבתו של האל הבורא, שגופתה נגזרה על ידי מורדוך ראש האלים לשניים וממנה נבראו הארץ והשמים.

תיאמת במיתולוגיה המסופוטמית היא אלת הים הקדמון, ואוייבתו של מורדוך האל הבורא, שגופתה נגזרה על ידו לשניים וממנה נבראו שמים וארץ. על שמה של תיאמת נקרא הים באכדית.

באֶנוּמה אֶליש מסוף האלף השני לפני הספירה, מתוארת מלחמה כבירה בין תיאמת שהייתה בצורת תנין גדול, לבין מורדוך. שם מתואר כי מורדוך שולח את אִמחֻ'לוּ‏ "שומר עקביו" אל פני תיאמת והיא פוערת את פיה לבולעו, ותוך כדי כך מורדוך יורה בה חץ ומפלח את כרסה. לאחר מכן הוא לוכד את כל משרתיה, וכולאם בבית הסוהר. ולשנים עשר משרתיה המיוחדים הוא שם חחים באפם ואוזק את ידיהם. לאחר שהוא מסיים את המלחמה הוא מבתר את גוייתה של תיאמת כצדפה לשניים ומחציה הוא יוצר את השמים ושם מחיצה כדי שהמים ישארו למעלה ולא יזלו.

חוקרי המקרא והמיתולוגיות סבורים שהמושג המקראי "תהום" מתייחס לאלה תיאמת.

אֶנוּמה אֶליש (בבלית: בעת ממעל) הוא סיפור בריאת העולם על פי המיתולוגיה הבבלית. הסיפור נתגלה בין עתיקות העיר נינווה בשנת 1849 על גבי שבעה לוחות חרס שנשתמרו ברובם היטב. אגדת אנומה אליש חוברה בחלקה בתחילת האלף השני לפנה"ס. לנוסח האפוס קיימות גם גרסאות נוספות, שאחת מהן בולטת בנקודות דמיון לסיפור הבריאה המקראי.

בראשית א

כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.  כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.  כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר  פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ.  כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.  {פ}

לפי ביקורת המקרא, אזכורי התנין במקרא מלמדים על כך שהמקרא דוחה את סיפורי הבריאה הקדומים. לפי סיפורים אלו, התנין נחשב לחיה חזקה בעלת כוחות אדירים. אולם, המקרא מדגיש כי אלוהים ברא את התנינים ("ויברא אלהים את התנינם"), ומכאן שהם יצורים הכפופים לו. אזכורים נוספים במקרא, כמו אלו שמופיעים בישעיהו ובאיוב, מראים על כוחו הרב של התנין כפי שנתפס בתקופה הקדומה, לפי שנרמז כי לתנין הייתה מלחמה גדולה עם האל, ובסופה אלוהים ניצח. ניתן לראות זאת בציטוטים שלעיל: ישעיהו רומז כי אלוהים ניצח את התנין בקרב, ואיוב מוחה כנגד מעשי האל נגדו, וגורס שאין האל צריך לשים עליו משמר, כפי שנאלץ לעשות לתנין. המאבק של אלהים בחיות הים, ככתוב:

ישעיהו כז

א בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.  {ס}

התנין מופיע גם בספורי עלילות בעל וענת. באפוס המספר על מלחמתו של האל הכנעני בעל ואחותו ענת באל ים מתחולל קרב בו הורגת ענת את עוזריו של ים וביניהם את התנין.

התנין כמפלצת, המזכירה את אגדות הדרקונים שומרי האוצר, מופיע באגדה בתלמוד הבבלי. באגדה זו התנין שומר על אבן יקרה במצולות הים:

מסכת בבא בתרא דף עד, ב

אזלינן בספינתא וחזינן ההוא אבן טבא דהוה הדיר לה תנינא נחית בר אמוראי לאתויה אתא תנינא קא בעי למבלע לה לספינתא (‎שטנו בספינה וראינו אבן טובה שהיה שומר עליה תנין, ירד האמודאי להביאה ובא התנין ורצה לבלוע את הספינה)‏.

ועוד שם: אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם. אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם. ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו. מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כז) והרג את התנין אשר בים. ואף בהמות בהררי אלף זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו. מה עשה הקב"ה סירס הזכר וצינן הנקבה ושמרה לצדיקים לעתיד לבא.

הנצרות אימצה את המיתוס של התנין כדמות מיסטית המגלמת את הרוע. בחזון יוחנן מזוהה דמותו עם השטן אשר הושלך ארצה עם חבר מרעיו על ידי אלוהים:

חזון יוחנן יב 9-7: וַתְּהִי מִלְחָמָה בַּשָּׁמָיִם מִיכָאֵל הוּא וּמַלְאָכָיו נִלְחָמִים בַּתַּנִּין וְהַתַּנִּין נִלְחָם וּמַלְאָכָיו׃ 8 וְלֹא הִתְחַזָּקוּ וְגַם מְקוֹמָם לֹא־נִמְצָא עוֹד בַּשָּׁמָיִם׃ 9 וַיֻּשְׁלַךְ הַתַּנִּין הַגָּדוֹל הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמוֹ מַלְשִׁין וְשָׂטָן הַמַּדִּיחַ תֵּבֵל כֻּלָּהּ הוּא הֻשְׁלַךְ אָרְצָה וּמַלְאָכָיו עִמּוֹ הֻשְׁלָכוּ׃

בריאת האדם והאשה

בראשית א

כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ  זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.

בראשית ב

ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

בראשית ה

א זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם  בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.  ב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.

 

סנהדרין, דף לח, א:  ת"ר אדם נברא בערב שבת, ומפני מה, שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחין.

מדרש בראשית רבה, פרשה ח', פסקה א': אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו (=ביוונית: אנדרו-זכר, גינוס-נקבה) הדא הוא דכתיב: "[בצלם אלקים ברא אֹתו] זכר ונקבה ברא אֹתם" (בראשית א', כז). אמר רב שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו פרצופים בראו, ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן.

יבמות דף סג, א: א"ר אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר (בראשית ה) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם.

ילקוט שמעוני בראשית, פרק א, רמז ח:  "רבי שמעון בן עזאי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד א"ל הקב"ה לכי מעטי את עצמך…"

שתי גירסאות – הרמוניזציה

חולין ס ע"ב: כתיב "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא [עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ]" (בראשית א', יב) ביום השלישי בשבוע – וכתיב "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ [וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה]" (ב', ה) בערב שבת! מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע – עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו; ללמדך: שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.

מדרש אגדה בובר א', א : "בראשית ברא אלקים" (א', א) – ולא נאמר 'ברא ה' ' – שבתחילה עלה במחשבה במדת הדין לברוא את העולם, וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד במדת הדין לבדה – שיתף עמה מדת הרחמים, שנאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" (ב, ד)').

עץ הדעת

בראשית ב

ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

 

טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ  כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

בראשית ג

א וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.  ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל.  ג וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ  פֶּן-תְּמֻתוּן.  ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה  לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן.  ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.  ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ.  יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.  יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה-זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.  יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.  טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ  הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.  {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ.  {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.  יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ  כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב

 

בראשית | מחבר: חיים חפר

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ;
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶךְ עַל-פְּנֵי תְּהוֹם;

וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין חֹשֶךְ לְאוֹר
– וַיְהִי אוֹר
וְהַבֹּקֶר, בָּהִיר, זָרַח בָּעוֹלָם וְאַחֲרָיו בָּא הַלַּיְלָה
– שָׁחוֹר –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – יוֹם אֶחָד.

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי הוּא יָצַר אֶת הָרָקִיעַ,
הָרָקִיעַ הַנִּפְלָא וְהַכָּחֹל,
הָרָקִיעַ שֶׁפָּרַץ מִתּוֹךְ הַמַּיִם וְהִבְקִיעַ
וְנִפְרַשׁ מֵעַל גָּבוֹהַּ וְעָגֹל –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – יוֹם שֵׁנִי.

וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הוּא יָצַר אֶת הַיַּבֶּשֶׁת,
אֶת הָעֵמֶק, אֶת הָהָר וְאֶת הַיָּם,
וְנָטַע הַרְבֵּה עֵצִים וְגַם שָׁתַל פְּרָחִים וָדֶשֶׁא
שֶׁהִפְלִיאוּ אֶת הָעַיִן בְּיָפְיָם –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – יוֹם שְׁלִישִׁי.

וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בָּרָא וְיָרֵחַ עָלָה בַּלֵילוֹת
רִבְבוֹת כּוֹכָבִים, כָּל כּוֹכָב הוּא מַזָּל, סוֹבְבוּ
וְעָבְרוּ בַּמְּסִלּוֹת –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר רְבִיעִי.

וּבְיוֹם חֲמִישִׁי הוּא יָצַר חַיִּים בַּמַּיִם –
אֶת הַצְּדָפִים, אֶת הַדָּגִים, הַתַּנִּינִים,
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם פָּרְחוּ בְּנֵי-הַכָּנָף אֶל הַשָּׁמַיִם –
הַנְּשָׁרִים, הַסְּנוּנִיּוֹת וְהַיּוֹנִים –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – חֲמִישִׁי.

וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי הוּא יָצַר חַיּוֹת בַּחֶלֶד,
אֶת הַפִּילִים, הָאַיָּלוֹת, אֶת הַצְּבוֹעִים;
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַמָּשׁ, הוּא בָּרָא אָדָם בְּצֶלֶם,
הוּא בָּרָא אָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – יוֹם שִׁשִּׁי.

וְהָאָדָם אִלֵּף כָּל בְּהֵמָה.
וְהָאָדָם חָרַשׁ בָּאֲדָמָה.
וְהָאָדָם הִמְצִיא אֶת הַגַּלְגַּל.
וְהָאָדָם הֵשִׁיט סְפִינוֹת עַל גַּל.
וְהָאָדָם רִסֵּן אֶת הַקִּטוֹר.
וְהָאָדָם טָס מַעְלָה כַּצִּפּוֹר.
וְהָאָדָם כָּבַשׁ כּוֹכְבֵי מָרוֹם.
וְהָאָדָם בָּרָא אֶת הָאֲטוֹם.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם.

וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר
– וַיְהִי אוֹר
וְהַבֹּקֶר, בָּהִיר, זָרַח בָּעוֹלָם, וְאַחֲרָיו בָּא הַלַּיְלָה
– שָׁחוֹר –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – יוֹם אֶחָד.

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי הוּא יָצַר אֶת הָרָקִיעַ,
הָרָקִיעַ שֶׁפָּרַץ מִתּוֹךְ הַמַּיִם וְהִבְקִיעַ:
וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הוּא יָצַר אֶת הַיַּבֶּשֶׁת,
וְנָטַע הַרְבֵּה עֵצִים וְגַם שָׁתַל פְּרָחִים וָדֶשֶׁא;
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם שְׁלִישִׁי
וַיִּבְרָא אֶת הַמְּאוֹרוֹת בָּרְבִיעִי.

וּבְיוֹם חֲמִישִׁי הוּא יָצַר חַיִּים בַּמַּיִם
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם פָּרְחוּ בְּנֵי הַכָּנָף אֶל הַשָּׁמַיִם;
וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי הוּא רָאָה כִּי מַעֲשֵׂהוּ תָּם –
וַיִּשְׁבֹּת מִכָּל מְלַאכְתוֹ וְלֹא בָּרָא אֶת הָאָדָם –
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.