פרשת מטות-מסעי – מאמר ראשון

פרשת השבוע: פרשת מטות – מסעי (במדבר ל, ב – לב, מב)

השבוע שבין כ בתמוז – כו בתמוז ה'תשס"ט (12 ביולי – 18 ביולי 2009)

בדרך כלל קוראים את פרשת מטות ביחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מסעי, ורק לעתים נדירות בשניםמעוברות הן נפרדות. החשבון מכוון לכך שפרשת דברים תיקרא בשבת שלפני תשעה באב

פרשת בני גד ובני ראובן

במדבר לב

א וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה.  ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר.  ג עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן.  ד הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה.  {ס} ה וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן.  ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן  הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה.  ז וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן) אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם יְהוָה.  ח כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ.  ט וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם יְהוָה.  י וַיִּחַר-אַף יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר.  יא אִם-יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב  כִּי לֹא-מִלְאוּ אַחֲרָי.  יב בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן  כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְהוָה.  יג וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה.  יד וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים  לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה אֶל-יִשְׂרָאֵל.  טו כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל-הָעָם הַזֶּה.  {ס} טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.  יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.  יח לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ.  יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה  כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.  {פ}
כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה  אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה.  כא וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו מִפָּנָיו.  כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה.  כג וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם.  כד בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.  כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר  עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה.  כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ-שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד.  כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה  כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר.  כח וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְהוָה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה.  ל וְאִם-לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.  לא וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר  אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.  לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.  לג וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת-מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן  הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב.

 

תנחומא, מסעי: אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחלה מכל השבטים שנא' (ד"ה א ה) "ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה". ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם? בשביל קנינם. מנין? ממה שכתוב בתורה "ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'.

 

תקדים משפטי

משנה קידושין, פרק ג משנה ד:רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן – אינו תנאי, שנאמר: במדבר לב) "ויאמר משה אליהם: אם יעברו בני גד ובני ראובן, וכתיב: "ואם לא יעברו חלוצים".

רמב"ם, הלכות אישות פרק ו הלכה ב: ואלו הן הארבעה דברים של כל תנאי:  יהיהתנאי כפול, ושיהיה הין שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו.

שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים – מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותן חכמים, אם יעברו בני גד וכו' ואם לא יעברו.

שולחן ערוך אבן העזר סימן לחס"ב: כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן: שיהיה כפול, ושיהיה הן שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה,ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל.

קטע משטר צוואה של אישה מהגניזה, המאה ה-11, פֻסטאט מצרים:

… וגם נתתי ארבעה חלקים מחצר זו לפאיזה בת משה הלוי מתנה גמורה וחלוטה, שרירה וקיימת על מנת שתינשא בהם. ואם חס ושלום ויגרום המקום מותה קודם שתינשא, יהיה שתות החצר לשתי הכניסיות הנזכרים למעלה, ואין ליורשיה בשתות חצר זו לא כלום ולא מידי. ואם תינשא יהיה לה וליורשיה אחריה, כי כן התניתי כתנאי בני גד ובני ראובן בהן קודם ללאו…

הישיבה המאה-ותשעים של הכנסת השתים-עשרה, יום רביעי, כ"ז בסיוון התש"ן (20 ביוני 1990)

ירושלים, הכנסת, שעה 04:11, ד. הצעה לסדר-היום: מזכיר המדינה ג'יימס בייקר מדבר נגד ישראל ולא משעה את מגעי ארצות-הברית עם אש"ף.

יוסי שריד (התנועה לזכויות האזרח ולשלום): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אם הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, כי אז יצחק שמיר הוא אדם בלתי אפשרי למשימות בלתי אפשריות. המשימות האפשריות הן ממנו והלאה, והוא מתרחק מהן כמו מפני אש. החוק הראשון של שמיר אומר: אם יש משימה אפשרית, נהפוך אותה לבלתי אפשרית, כי רק אז היא תהיה ראויה לטיפולנו. השלום עם מצרים בשעתו היה אפשרי, ולכן יצחק שמיר דחה אותו. הנסיגה מלבנון היתה בשעתה הכרחית ואפשרית, ועל כן שמיר דחה אותה. המשא-ומתן עם הפלשתינים הוא אפשרי, בהחלט אפשרי, והוא כבר יכול היה להיפתח לפני כמה שבועות – נאמן לשיטתו דאג שמיר לסכל את המשא-ומתן הזה בעוד מועד, לפני שיהיה מאוחר, כלומר לפני שייפתח. השבוע רשמנו לפנינו את קריאתו המתחסדת והנלעגת של ראש ממשלתנו לנשיא סוריה, לבוא אל שולחן המשא-ומתן בלי תנאים מוקדמים; אבל עם כל היישובים ברמת-הגולן, שהם כמובן תנאים מוקדמים ותנאים מאוחרים, ועם חוק רמת-הגולן, שהוא תנאי מוקדם והוא תנאי מאוחר, והוא תנאי בני גד ובני ראובן.

 

השינוי שחל במשה

במעמד הר סיני – אמון מלא בעם, עד תמימות, עד שה' צריך לתת לו שוב את ההוראה:

שמות, י"ט, כא-כה: ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. וגם הכהניםהנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה'. ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלת אל הר סיניכי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו. ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלת אל ה'פן יפרץ בם. וירד משה אל העם ויאמר אלהם.

הפרשה שלנו, לפני הכניסה לארץ:

משה רבינו מתגלה בפרשה זו כמי שהפריז על המידה בחשדותיו כלפי בני גד ובני ראובן. בקשה תמימה ומנומסת מתפרשת על ידו, כמעט אוטומטית, כניסיון למרד וכבריחה ממלחמת כיבוש הארץ. גם לאחר שבני גד ובני ראובן מבהירים את כוונותיהם לא נחה דעתו של משה רבינו, ואינו בוטח בהם, עד שהוא כובל אותם בנדר ובתנאי כפול.
הרמב"ן:  אבל כך אמרו: כי לא תנחילנו אתם, למעט נחלתם בארץ הטובה שלהם, כי באה אלינוהנחלה הראויה לנו שהיא ארץ מקנה, ולנו המקנה יותר משאר השבטים, והיא דרך בקשה לאדרך מריבה.

והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען שאמרו בהם המרגלים לאנוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה' כאבותם, ויסף עוד להענישם כהם להניחם במדבר. ולכך ענו אותו: חלילה שנירא מהם אבל נעבור חלוצים למלחמה ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה', כי לחמנו הם.

אמרו לו: אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול, חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצווה, כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצוותו. וזה טעם: 'את אשר דבר ה", כי מתחילה אמרו: 'כאשר אדוני מצוה.

שינוי זה אמנם התחולל במשה רבינו, אך סיבת השינוי נעוצה לא במשה אלא בעם אותו הוא הנהיג. פעם אחר פעם נחל משה אכזבה מעמו, החל בחטא העגל, דרך קברות התאווה וכלה בקרח ועדתו. את מלוא מרירותו ואכזבתו מבטא הוא בכמה משפטים בנאום פרידתו מעם ישראל:

דברים, ט', כא-כד: ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרף אתו באש ואכת אתו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשלך את עפרו אל הנחל הירד מן ההר. ובתבערה ובמסה ובקברת התאוה מקצפים הייתם את ה'. ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' א-להיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקלו. ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם

כלי פרשני: סמיכות פרשות: על רקע דברים אלו, מובן היטב סדר הפרשיות:לאחר פרשת בני גד ובני ראובן מופיעה פרשת מסעי בני ישראל. פרשת המסעות מהווה הסבר לדמותו של משה, כפי שהיא מצטיירת בפרשת בני גד ובני ראובן, ופרשת בני גד וראובן מהווה הקדמה נאותה לפרשת מסעי בני ישראל.

במדבר רבה, פרשה כ"ג, ג: 'אלה מסעי' – משל למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחד לרפאותו. כשחזרו,התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמרלו הקב"ה למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני, לכך נאמר 'אלה מסעי'.

בנות צלפחד

במדבר כז

א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.  ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לֵאמֹר.  ג אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה בַּעֲדַת-קֹרַח  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ.  ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.  ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה.  {פ}
ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ז כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.  ח וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר  אִישׁ כִּי-יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.  ט וְאִם-אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו.  י וְאִם-אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו.  יא וְאִם-אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.  {פ}

 

במדבר לו

א וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי-גִלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ב וַיֹּאמְרוּ אֶת-אֲדֹנִי צִוָּה יְהוָה לָתֵת אֶת-הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהוָה לָתֵת אֶת-נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו.  ג וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ.  ד וְאִם-יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן.  ה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל-פִּי יְהוָה לֵאמֹר  כֵּן מַטֵּה בְנֵי-יוֹסֵף דֹּבְרִים.  ו זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים  אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים.  ז וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל-מַטֶּה  כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ח וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה  לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו.  ט וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר  כִּי-אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  י כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד.  יא וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד  לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים.  יב מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל-מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן.  יג אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.  {ש}

 

שבת צ"ו ע"ב: חד אמר:מקושש עצים היה.וחד אמר:מן המעפילים היה.

תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'" (במדבר ט"ו, ל"ב) ולהלן הוא אומר "אבינו מת במדבר" (במדבר כ"ז, ג'), מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ואלא, הא גמר גזירה שוה! גזירה שוה לא גמר. אלא מהיכא הוה? – מ"ויעפילו" (במדבר י"ד, מ"ד) הוה".

אוצר המדרשים עמוד תעד: כ"ג נשים ישרות גדולות בצדקות היו בישראל, ואלו הן: שרה רבקה רחל ולאה, יוכבד מרים, ה' בנות צלפחד..

בבא בתרא קי"ט ע"ב: תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן – שלפי שעה דברו, דא"ר שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר: "כי ישבו אחים יחדו" (דברים כ"ה, ה'), אמרו לו: אם כבן אנו חשובין – תנה לנו נחלה כבן, אם לאו – תתיבם אמנו!.

ספרי זוטא פיסקא כז: ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד הא כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע זכה ליטול שכר כולו… אלו עמדו בדור המדבר זכו ליטול שכר כולו וללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל למשה נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) אמר להן משה והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך אל תהי קורא כן אלא הפרו תורתך עת לעשות לה'.

מדרש תנחומא פרשת פנחס סימן ז: ותקרבנה בנות צלפחד (במדבר כ"ז, א'). אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין, שכך אתה מוצא שאמר להם אהרן, פרקו נזמי הזהב (שמות ל"ב, ב'), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם (שמות ל"ב, ג'), והנשים לא נשתתפו במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דיבה וישובו וילנו עליו [את] כל העדה (במדבר י"ד, ל"ו), עליהם נגזרה גזירה, שאמרו לא נוכל לעלות (במדבר י"ג, ל"א), אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, מה כתיב למעלה מן הענין, כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש (במדבר כ"ו, ס"ה), [איש] ולא אשה, על מה שלא רצו להכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשת מדין לפרשה זו, שמה שפרצו האנשים גדרו הנשים.

 

צפרירה בן-ברק, 'פרשת בנות צלפחד בזיקה לתעודה חדשה מנוזי', שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, גליון ג , תשל"ט:  

צוואה מנוזי:

הירושה שלי כולה בעיר ובערים השונות לשילוי-תרי בתי, של מעמד בן עשיתיה, נתתי.

כה (אמר) אנפ-תא, את אשתי שכת למעמד אב על בתי שילו-תרי מניתי, כל עוד שכת חיה

שילו-תרי תכבדנה, כששכת תמות, שילו-תרי תבכה אותה, ו[תק]בר (אותה), אם שי[לו-תרי] את דבר שכ[ת לא ת]שמע, ה-abbuttu יושם עליה לבית הכלא תתן אותה. היא יכולה ליסרה אולם) היא לא תדיח אותה מהירושה. אם שכת אשתי תשב (בבית אדם אחר) כאשה האחים (שלו) יהרגו את שכת, אשתי מאומה לאיש אחר לא תתן.

רשימה של 10 עדים בנוסף לסופר, רשימה של 11 חותמות, הכוללת גם את חותמו של המצווה, אנפ-תא.

 

למרות הקבלה זו, מסתמן שינוי מובהק בביצוע הנימוס בשתי החברות. על-פי פרשת בנות צלפחד, התגבש נוהג זה כחוק מפורש, קבוע ואחיד: 'חקת משפט', המחייב את החברה, בכלמקרה של משפחה חשוכת בנים זכרים, להכיר בבת, יורש לגיטימי מלא מדרגה ראשונה, בסייג אחד, קבוע גם הוא, המגביל את נשואי הבת לתחום השבט. לעומת זאת, לא מצוי בנוזי פתרון אחיד, ובוודאי לא חוק קבוע ומחייב, אלא ברשותנו מקרים בודדים, שונים זה מזה, המתחייבים רק לאחר צוואה מפורשת מאב המשפחה, ושימוש בנוהג נוסף.

נוזי היא עיר השוכנת במעלה נהר החידקל שבעירק. במאות 15-14 לפני הספירה היתהנוזי עיר מימשל חשובה בממלכת מיתני (שהשתרעה על מרבית תורכיה), ותושביה נימנו עלהאוכלוסיה החורית, שהתפשטה באיזור נוזי והשפיעה על האוכלוסיה השמית המקומית. בנוזי התגלו ארכיונים, ובהם אלפי תעודות, השופכות אור על אורח-החיים, הסדרים החברתיים, וסידרי המימשל של החורים. בשל המגע שהיה לאוכלוסיה זו עם האוכלוסיה שבה חיו האבות, אפשר ללמוד על מקורם של נוהגים הנזכרים בסיפורי האבות. חוקי נוזי הם מרכיב חשוב בחוקי המזרח הקדמון. לדוגמא: מינהגו של אברהם העומד להוריש את רכושו לעבדו, בהיותו חשוך בנים (בראשית ט"ו), מתבהר לאור הנוהג המקובל בנוזי של אימוץ עבד לבן, כאשר אדוניו חשוך בנים,

הנוהג לתת את השפחה לאשה לאדון על מנת שתלד ילד, והילד ייחשב לבנה של הגבירה חשוכת הילדים (שרה והגר, בראשית ט"ז, רחל ובלהה, בראשית ל"א ועוד), אך השפחה תוחזר למעמדה הקודם אם הגבירה תלד בעצמה – הנוהג מתבהר מחוקי נוזי המחייבים מהלכים כאלה. העברת הבכורה מעשו ליעקב תמורת נזיד עדשים זוכה לרקע ריאלי בשיטרי מימכר מנוזי שתוכנם הוא מכירת זכות הבכורה לאח הצעיר במחיר שלוש כבשים, ועוד.

 

 תם ספר במדבר

חזק חזק ונתחזק

השאר תגובה