טירות עמק הלואר

נהר הלואר הוא הארוך בנהרות צרפת, והוא זורם לאורך של כ-1,000 ק"מ ממוצאותיו בדרום-מזרח צרפת ועד שפכו באוקיינוס האטלנטי."עמק הלואר" במובנו ההיסטורי-תרבותי הוא קטע באורך של כ-250 ק"מ שכיוונו הכללי מזרח-מערב. בקטע זה גדות הנהר נפרשות לשוליים רחבים, היוצרים עמק רחב ופורה המתאים לחקלאות ונוח להתיישבות, ובו אקלים נוח, אדמה פורייה, שפע מים ונוף מרהיב. יובלים אחדים מצטרפים לזרימתו של נהר הלואר בעמק, הבולטים בהם הם שר, ויין ואנדר. למעשה, אין מדובר בעמק אחד אלא במספר עמקים מוריקים, המופרדים ברמות צחיחות יחסית.

ברחבי העמק התיישבות כפרית ועירונית לאורך גדות נהר הלואר ויובליו. ערי צרפת הנכללות בשטח העמק הן, ממזרח למערב: אורליאן, בלואה, אמבואז, טור, סומיר ואנז'ה. בשטחים שבין הערים פזורים כפרים רבים, חלקות חקלאיות, חוות ויקבים, וכן אחוזות וטירות במספר בולט. ירק האזור, צמחייתו השופעת ופרחוניותו העניקו לו את הכינוי "הגן של צרפת".

טירות עמק הלואר

ברחבי עמק הלואר פזורות כ-300 טירות, שגיליהן, גודלן, פארן ותפקודן משתנים. החל מן המאה ה-10 החלו להיבנות טירות מבוצרות שנועדו להיות מבצרי שליטה של האצילים הפאודליים ששלטו באזור. במאה ה-15 שינו הטירות ייעוד ובנייתן הפכה מפגן של עושר ואסתטיקה. כאשר החלו מלכי צרפת לבנות את טירות הענק המפוארות שלהם בעמק הלואר, הלכו בעקבותיהם אצילי הממלכה שרצו להישאר קרובים למוקדי השלטון, או ליתר דיוק חששו להתרחק ממנו. נוכחות העושר והעוצמה בעמק המוריק והמרהיב הביאה למקום את מיטב האדריכלים ואדריכלי הנוף, שהטביעו את חותמם על אחוזות המלוכה והאצולה.

באמצע המאה ה-16 החל המלך פרנסואה הראשון להחזיר את מרכז הכובד השלטוני לבירה פריז. האדריכלים הלכו בעקבותיו, אך בני האצולה המשיכו לדור בטירותיהם שבעמק מרבית הזמן. עליית לואי ה-14 לשלטון באמצע המאה ה-17 הפכה את פריז וסביבתה לזירת הבנייה המלכותית של ארמונות וטירות פאר, עם בנייתו של ארמון ורסאי אך מקורבי המלכות ועשירי הבורגנות המשיכו לשפץ בפאר טירות עתיקות בעמק הלואר, ולהקים בו טירות חדשות.

המהפכה הצרפתית הביאה להריסתן של כמה מן הטירות ולבזיזתן של אחרות מאוצרותיהן. בעליהן של רבות מן הטירות הוצאו להורג על הגיליוטינה, ואחרים איבדו את רכושם, טירותיהם ואדמותיהם. במהלך מלחמת העולם הראשונה וומלחמת העולם השנייה הופקעו כמה מן הטירות לשמש כמפקדות.

כיום משמשות חלק מן הטירות למגורי בעליהם הנוכחיים, מהם שפותחים את דלתות טירותיהם למבקרים. אחרות הוסבו למלונות ולפונדקים, המעניקים לאורחיהם חוויית אירוח ייחודית. רבות הועברו לשימוש ואחריות גופי השלטון המקומי, וכמה מן הבולטות והחשובות בטירות הועברו לאחריות ממשלתית ופותחו להיות אתרי תיירות המושכים מאות אלפי מבקרים בשנה.

טירת שנונסו Château de Chenonceau

טירת שנונסו מכונה גם בשם טירת הגבירות. רוב בעליה היו גבירות, מהן נשות מלכים או פילגשים, והן שהעניקו לטירה את צביונה הנוכחי. הטירה המקורית באתר נשרפה על ידי כוחות מלכותיים ב-1411 כעונש על מעשה הסתה של בעליה, ז'אן מרקה. הוא בנה מחדש את הטירה וכן טחנה מבוצרת בשנות השלושים של המאה ה-15. יורשו פייר מכר את הטירה ב-1513 לתומאס בוייה, ראש הלשכה של המלך שרל השמיני, כדי לכסות את חובותיו. אשתו, קתרין בריסונה, שנהגה לארח את האצולה הצרפתית ובראשה את המלך פרנסואה הראשון, היתה האישה הראשונה שהשפיעה על מלאכת תכנון ובניית הטירה. לבסוף נלקחה הטירה מבנו של בוייה על ידי פרנסואה הראשון בשל חובות לא משולמים לכתר. לאחר מותו של פרנסואה בשנת 1547 בנו, אנרי השני העניק את הטירה מתנה לפילגשו, דיאן דה פואטייה. זאת האישה השנייה בהיסטוריה של הטירה. דיאן נקשרה בהתלהבות אל המבנה ואל נוף הנהר הנשקף ממנו. היא ציוותה על הקמת הגשר בעל הקשתות שחיבר את הטירה לגדה הנגדית של הנהר וכן על שתילת גני ירק ופרחים נרחבים. הגנים מעוצבים בארבעה משולשים על גדות הנהר אולם מוגנים משטפונות על ידי מרפסות אבן.

דיאן הייתה ללא ספק גבירת הטירה, אולם הבעלות נשארה אצל הכתר הצרפתי עד 1555. לאחר שנים רבות של תמרונים משפטיים עדינים העניקו לה לבסוף את הבעלות. אולם לאחר מותו של אנרי ב-1559 אלמנתו, קטרינה דה מדיצ'י, שכנעה את דיאן לעזוב את האחוזה בתמורה לטירה אחרת, טירת שומון. המלכה קטרינה הפכה את שנונסו למעון האהוב עליה והוסיפה גנים רבים זוהי האישה השלישית שהשאירה חותם על הטירה.

בתור עוצרת של צרפת קטרינה בזבזה הון על הטירה ועל נשפים ליליים מרהיבים שנערכו בה. ב-1560 נערכה בה תצוגת הזיקוקים הראשונה בצרפת במהלך החגיגות לכבוד הכתרתו של פרנסואה השני, בנה של קטרינה. ב-1557 הקימה קטרינה את הגלריה הגדולה, שהשתרעה לאורך הגשר וחצתה את הנהר. עם מותה של קטרינה ב-1589 עברה הטירה לכלתה, לואיז מלורן וודמון, אשתו של המלך אנרי השלישי. לואיז קיבלה את הידיעה על ההתנקשות בבעלה בשנונסו, שם היא נכנסה לדיכאון כבד ובילתה את שאר ימיה בשיטוטים חסרי תכלית בבגדי אבל ברחבי הטירה, שכוסתה בשטיחי קיר שחורים וקודרים עם תיאורים של גולגולות ועצמות. אישה רביעית.

ב-1624 קיבלה את הטירה פילגש מלכותית נוספת, גבריאל ד'אסטרה, אהובתו של המלך אנרי הרביעי. אישה חמישית. לאחר מכן הייתה הטירה בבעלות בנה של גבריאל, סזר, דוכס וונדום, ואשתו, פרנסואז מלורן, אישה שישית. הטירה עברה ללא הפרעה בין צאצאי בית ולואה במשך מאה שנה, אך לא תמיד הייתה מאוכלסת.

האחוזה נמכרה לבסוף לבעל אדמות בשם קלוד דופן. לואיז, אשתו של קלוד (שהייתה בתו של סמואל ברנאר, הבנקאי של לואי ה-14, וכן סבתה של הסופרת ז'ורז' סנד) החזירה את הארמון לחיים כאשר אירחה בו את מנהיגי עידן הנאורות כמו וולטר, מונטסקיו, רוסו ועוד. היא הצילה את הארמון מהריסה במהלך המהפכה הצרפתית בכך ששכנעה את המשמר המהפכני שהוא חשוב לצורכי נסיעה ומסחר, שכן הוא היווה את הדרך היחידה לחציית נהר השר בכל האזור. מספרים כי היא הייתה אחראית לשינוי האיות של שם הטירה, כדי לשמח את האזרחים ולמחוק את הקשר העתיק בין הארמון לבין המלוכה השנואה. אישה שביעית.

טירת שנונסו על הנהר

ב-1864 נרכשה הטירה בידי סקוטי שעשה את הונו בהתקנת מנורות גז ברחבי פריז, והוא העניק אותה במתנה לבתו, מרגרט פלוז. אישה שמינית. כמו קטרינה דה מדיצ'י, היא בזבזה הון על שיקום האחוזה והחזרתה לימי הזוהר שלה, ועל מסיבות מפוארות עד שכספה נגמר. ב-1913 רכשה את הטירה משפחת מנייה (Menier) המפורסמת במותג השוקולדים שלה, והיא מחזיקה בה עד היום. במהלך מלחמת העולם הראשונה שימשה הגלריה כבית חולים צבאי. גבירת האחוזה, סימון מנייה, עמדה בראש בית החולים הזה. אישה תשיעית. במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה הטירה דרך לבריחה מהנאצים, שכן המבנה עצמו היה על השטח הכבוש, בעוד שהגשר על נהר השר נפתח אל אדמת וישי. סימון מנייה נודעה במעשי הגבורה שביצעה למען תנועת הרזיסטנס הצרפתית. ב-1951 דאגה משפחת מנייה לשיקום הטירה והגנים, שנהרסו במהלך המלחמה, כדי להחזירם לתפארתם הישנה. כיום פתוחה טירת שנונסו לקהל, והיא הטירה המתויירת ביותר בצרפת אחרי ורסאי.

הטירה מוקפת בשני גנים מרהיבים, אחד בכל צד. משמאל לטירה נמצאים גני דיאן דה פואטייה, ומימין גני קטרינה דה מדיצ'י, שתי אהובותיו של אנרי השני. הגנים מוקפים במרפסות מוגבהות המגינות עליהם משטפונות נהר. הטירה למעשה ניצבת מעל הנהר, והנהר הוא חלק בלתי נפרד מעיצובה ומיופיה.

החלק המעניין ליד הטירה הוא האחוזה הכפרית. האחוזה משחזרת כפר מהמאה ה-16. בכפר יש בין היתר תצוגה של כרכרות, הנמצאות באורווה גדולה ובה מגוון של כרכרות, הן מלכותיות והן כפריות. בניין האחוזה מקיף ברכה ובה ברווזים וברבורים המשייטים בה להנאתם. יש בה סטודיו לשזירה אמנותית של פרחים, הצומחים בגן הפרחים של האחוזה.

מכאן מובילה הדרך לשני גנים ענקיים, גן פרחים וגן ירקות. צוות של עשרה גננים מגדל למעלה ממאה סוגים של פרחים. מהם שוזרים את סידורי הפרחים לקישוט עשרות חדרי הטירה. גדלים בגן למעלה מ-400 שיחי ורדים. גן הירק הענק וגן הפרחים מהווים מעון לסוגי ציפורים ובעלי חיים החיים בהם. לצד שני הגנים נמצאת חצר החמורים, בהם רועים להם עשרות חמורים. כל המכלול הוא אתר לשימור מטעם אונסקו.

 טירת אמבואז Château d'Amboise

הטירה בנויה על צוק הצופה על גשר אסטרטגי חשוב שעל נהר הלואר. בנייתה החלה במאה ה-11 על ידי פולק השלישי, רוזן אנז'ו. במשך השנים הטירה הורחבה ובוצרה, ובאמצע המאה ה-15 עברה לידיו של שרל השביעי, מלך צרפת, לאחר שבעליה, לואי מאמבואז, הוצא להורג באשמת קשירת קשר נגד המלך לואי ה-11. הטירה הפכה במהרה לאחד המשכנים האהובים על מלכי צרפת. המלך שקל השמיני החליט לבנות אותה מחדש בשנת 1492 בסגנון הגותי המאוחר, אולם בשנת 1495הצטרפו למלאכה שני בנאים איטלקיים שהפכו את טירת אמבואז לראשונה בצרפת שכללה אלמנטים מסגנון הרנסנס. שרל השמיני מת באמבואז לאחר שנחבט בחוזקה במשקוף נמוך בתוך הטירה.

המלך פרנסואה הראשון גדל בטירת אמבואז, שהייתה שייכת באותה התקופה לאימו, לואיז, נסיכת סבויה. במהלך השנים הראשונות לכהונתו כמלך צרפת הטירה הגיעה לשיא הדרה. ליאונרדו דה וינצ'י הגיע לטירה כאורחו של המלך בדצמבר 1515, שם בילה ועבד עד מותו בשנת 1519, ושם גם נקבר. המלך אנרי השני ואשתו, קטרינה דה מדיצ'י, גידלו את ילדיהם בטירת אמבואז יחד עם מרי סטוארט, מלכת סקוטלנד, שהייתה מיועדת להנשא לבנם, פרנסואה השני.

בשנת 1560, בזמן מלחמת הדת בצרפת, בית בורבון ההוגנוטי תכנן את קנונית אמבואז כנגד בית גיז הקתולים, ששלט למעשה בצרפת בשמו של פרנסואה השני הצעיר. המורדים ניסו להסתער על טירת אמבואז, אולם הניסיון כשל, ובמהלך השבועות הבאים 1200 קושרי קשר נלכדו ונתלו על מתלי ברזל ועל עצים בחזית הטירה. לאחר מספר ימים החצר הייתה צריכה לעזוב את המקום בשל הריח שעלה מהגופות הרבות.

אחר מקרה הקנוניה טירת אמבואז לעולם לא חזרה לגדולתה הקודמת. בתחילת המאה ה-17 הטירה, שהייתה נטושה כמעט לגמרי, עברה לבעלותו של גסטון, דוכס אורליאן, אחיו של המלך לואי ה-13. לאחר מותו הטירה חזרה להיות רכוש המלוכה, ובמהלך מרידות הפרונד הפכה לבית כלא. במהלך המהפכה הצרפתית הטירה נהרסה ברובה, ובמהלך שלטונו של ננפוליאון בונפרטה דו"ח הנדסי קבע כי יש להרוס גם את רוב החלקים הנותרים. המלך לואי פיליפ החל בבנייה מחדש של הטירה במהלך שלטונו אך כשנאלץ לוותר על הכתר בשנת 1848 הטירה הוחרמה על ידי הממשלה והפכה למשך מספר שנים למעונו של עבד אלקאדר אלג'זאירי הגולה. בשנת 1873 הטירה הועברה לידיהם של יורשיו של לואי פיליפ, שהחלו במלאכת הבנייה מחדש והשחזור של הטירה.

במהלך פלישתם של הנאצים לצרפת בשנת 1940 הטירה נפגעה על ידי הפצצות. משנות החמישים של המאה ה-20 יורשיו של לואי פיליפ, ובראשם אנרי, רוזן פריז, המשיכו בשחזור הטירה, עבודה שנמשכת עד היום. הטירה הקיימת כיום מהווה רק חמישית מהגודל של הטירה המקורית.

גם כך הטירה מרשימה ביותר. היא צופה אל פני נהר הלואר ואל העיירה אמבואז והנוף מדהים ביופיו. בטירה שפע חדרים מעוצבים, לכל חדר או אולם סיפורו ההיסטורי, אם סיפורי מלכים ושושלות צרפתיות, או סיפורי קנוניות וקונפליקטים דתיים ופוליטיים. הטירה מוקפת  גנים מעוצבים בסגנונות שונים, אבל עיקר יופיה הוא נוף עמק הלואר.

נעזרתי בערכים מהויקיפדיה

צילומים: תרצה פלח