פרשות החודש 7: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע (ויקרא א' -ט"ו)

פרשות החודש

אדר ב – ניסן, ה'תשע"ו, מרץ – אפריל 2016

פרשות ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע: ויקרא א-טו

על הפרק: צרעת (רחמנא ליצלן)

מרים ואהרן מתלוננים על משה. בתור עונש לקתה מרים בצרעת

חומש וַיִּקְרָא הוא הספר השלישי מחמשת חומשי תורה. שמו נגזר מהמילה הראשונה בספר, בדומה ליתר חומשי התורה. חומש ויקרא נודע גם בכינויו התלמודי "תורת כהנים", לו זכה כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקרבנות ושאר דיני המקדש. מבקרי מקרא מייחסים את הספר כולו לשכבה כוהנית (אם כי משתי אסכולות שונות), בשונה משני הספרים הקודמים לו שמנותחים כמיזוג של שלוש תעודות שונות.

על פי המדרש, פרשת ויקרא הפותחת את החומש היא הפרשה הראשונה אותה לומדים ילדי ישראל, וזאת כדי ש"יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות".

ויקרא יג

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  ב אָדָם כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.  ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.  ד וְאִם-בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין-מַרְאֶהָ מִן-הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא-הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים.  ה וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.  ו וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר.  ז וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל-הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל-הַכֹּהֵן.  ח וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא.  {פ}
ט נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן.  י וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת-לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת.  יא צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן  לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא.  יב וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו לְכָל-מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.  יג וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת-הַנָּגַע  כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא.  יד וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא.  טו וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ  הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא.  טז אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל-הַכֹּהֵן.  יז וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא.  {פ}

כשמעיינים בקפדנות בכל פרקי פרשת מצורע עולים בברור שני ממצאים מפתיעים:

אין הכוונה למחלת הנסן של היום אלא למיגוון גדול של מחלות עור שונות.

אין כוונה להרחיק את החולה לצמיתות או להחרימו מן החברה. יש בדיקה מדוקדקת שנעשית על ידי כהן שמטרתה לוודא שהאיש הבריא ממחלתו. עושים את הבדיקה הזאת שלוש פעמים. אין כאן חרם אלא הרחקה לצורך בידוד לתקופה מוגבלת עד שיבריא האדם ויוכל לחזור לחיק החברה.

שיר המריבה מתוך שלמה המלך ושלמי הסנדלר. ביצוע יונה עטרי ורחל אטס. (קטע)

למה בספר עזר לכהנים מוקדשים פרקים שלמים לצרעת ושאר נגעי עור?

ראיון עם בלנקה טנא

ילדת חולה בצרעת

צרעת, הידועה גם בשם מחלת הנסן, היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי החיידק leprae ‏ Mycobacterium ויכולה להוביל לעיוותים בגוף ועל העור. המחלה קרויה על שם הנורבדי ארמור הנסן(Armauer Hansen), חוקר אשר בשנת 1873 זיהה את חיידק המחלה. חיידק המופיע בריכוזים גבוהים מאוד בפצעי הצרעת.

בימי קדם הייתה צרעת שם משותף למספר מחלות, והתייחסה בדרך כלל למחלות עור שונות: מחלות מין, שחפת, ]פסוריאזיס, אקזמה, וגם מחלת הצרעת. פירוש המילה "צרעת" בעברית הוא פריחה על העור. צרעת היא אחת המחלות המעניינות ביותר מנקודת מבט היסטורית, ונטלה חלק משמעותי בתולדות האדם, העסיקה רבות את דמיונו ובאה לידי ביטוי רב באמנות. המילה "צרעת" ו"מצורע" מרתיעה רבים עד עצם היום הזה. במצרים, לאורך אלפי שנים, היו מקרי תחלואה בצרעת. הצרעת נזכרת בספר ויקרא, ובפרשת מצורע ניתן לקרוא בפירוט על היחס המקראי לחולים במחלה.

תולדות מחלת הצרעת מתועדים מזה אלפי שנים אף במזרח, בהודו (שם נקראה קוסטה) ובסין. קיים אף תיעוד של מחלה בפרס עוד משנת 500 לפני הספירה. מחלת הצרעת הגיעה מהמזרח ליוון, ובכתבי היפוקרטס היא נקראת לאוקה, אלא שלא ניתן לדעת בוודאות אם כל אותן מחלות שנקראו "צרעת" אכן היו המחלה שאנו מכירים היום. ביוון הוקמו מקומות מקלט מקודשים לחולי הצרעת, מעין מושבת מצורעים שבראשה עמד כהן דת. בימי האימפריה הרומית הגיעה מחלת הצרעת לרומא עם חיילים ששבו מהמזרח, ומשם התפשטה לשאר חלקי אירופה. במאות השביעית והשמינית קיימים כבר דיווחים רבים על מקרי צרעת במדינות דרום אירופה ובמקומות רבים נחקקו חוקים מיוחדים ביחס לחולים במחלה.

פעמון מצורעים מימי הביניים (דנמרק)

המחלה התפשטה במדינות צפון אירופה החל מהמאה האחת-עשרה, כאשר צלבנים ועולי רגל שבו מהמזרח כשהם נגועים במחלה. בשנת 1200 נספרו בצרפת לבדה 2,000 מוסדות לטיפול בחולי צרעת, ובכל המדינות הנוצריות היו מעל 19,000 מוסדות כאלה, ששכנו לרוב מחוץ לתחומי הערים. מצורעים נודו באופן גורף מהקהילה וזאת בטקסים דתיים שמשמעותם הייתה למעשה הכרזת מוות חברתי למצורע. על מצורעים נאסר להינשא, הם צוו ללבוש בגדים מזהים מיוחדים, במקומות רבים חויבו מצורעים להזהיר אחרים מפני בואם על ידי שימוש בפעמון או ברעשן שכונה "הרעשן של לזרוס". בשנת 1313 רצה פיליפ הרביעי ("הנאה") לשרוף את כל המצורעים שבצרפת, אולם צעד קיצוני זה נאסר עליו על ידי הכנסייה. לזרוס, שסופר עליו כי שכב ליד דלתו של עשיר שהיה מכוסה פצעים שכלבים ליקקו, הפך לפטרונם של המצורעים.

בית החולים הראשון למצורעים הוקם בשלון (Chalons) בשנת 580. בוונציה הוקם בית חולים למצורעים על האי סן לזרו ובפריז נפתח במאה השתים-עשרה בית חולים למצורעים סנט לזרה. בבריטניה הוקדשו בדרך כלל בתי החולים למצורעים לקדוש סנט ג'ורג'. הצרעת הייתה נפוצה מאוד באירופה לקראת סוף ימי הביניים, ובשבדיה, לדוגמה, היו עשרים בתי חולים למצורעים בסוף ימי הביניים. מאז תום יימי הביניים הייתה ירידה הדרגתית במספר מקרי הצרעת באירופה, ירידה הממשיכה עד ימינו. כך, לדוגמה, באמצע המאה התשע-עשרה היו בנורבגיה 2,858 מצורעים, באמצע המאה העשרים נותרו בה שבעה מצורעים בלבד. באסיה, לעומת זאת, המחלה עדיין נפוצה. כך, באמצע המאה העשרים הייתה הערכה כי בהודו לבדה יש כמיליון חולי צרעת. קיימים מקרי צרעת רבים אף בסין, בקוריאה, ביפן, במיאנמר ובמדינות אחרת. באמצע המאה העשרים היו כ-1.6 מיליון חולי צרעת באפריקה עם ריכוזים גדולים בניגריה ובאתיופיה. בצפון אמריקה, שם לא היה חיסון טבעי לצרעת בקרב אוכלוסיית הילידים, היו באמצע המאה העשרים כ-1,500 חולי צרעת. ההערכה היא כי מהגרים מצפון אירופה הביאו את המחלה לצפון אמריקה. במאה העשרים הייתה המחלה נפוצה מאוד בדרום אמריקה וכנראה הובאה לשם על ידי עבדים אפריקאים. המחלה הגיעה גם ליבשת אוסטרליה, כנראה על ידי פועלים סינים שבאו לעבוד במכרות הזהב ביבשת. ההערכה באמצע המאה העשרים הייתה כי ישנם כ-5 – 10 מיליון מקרי צרעת בעולם.

אף בירושלים הייתה קיימת שכונת מצורעים סמוך לרובע היהודי (במקום בו עומד כיום מגרש החניה של הרובע היהודי), ובסוף המאה ה-19 הוקם בית החולים הנסן כבית חולים לחולי צרעת. בית החולים ששכן בבניין בשכונת טלביה ליד תיאטרון ירושלים נסגר בשנים האחרונות עקב מיעוט חולים.

מושבת המצורעים ליד שער ציון, 1860

מושבת מצורעים (לטינית: leprosarium) היא מקום לבידוד אנשים החולים בצרעת(מחלת הנסן) משאר האוכלוסייה. מושבות מצורעים, או בתי מצורעים, היו לעתים קרובות בעלי אופי דתי והפכו נפוצים מאוד בימי הביניים, במיוחד באירופה ובהודו. לאורך ההיסטוריה צרעת הייתה מחלה אשר עוררה פחד ורתיעה גדולים, זאת כיוון שגרמה לעיוותים בגוף ולנכות, הייתה חשוכת מרפא והאמונה העממית הייתה כי מדובר במחלה מדבקת ביותר. מושבות מצורעים אשר נוהלו על ידי מסדרי נזירים נוצריים כונו בדרך כלל "בית לזר", על שמו של לזרוס.

חלק ממושבות המצורעים מוקמו על איים מרוחקים כדי להבטיח את בידודם של המצורעים מן האוכלוסייה, בתי מצורעים אחרים נבנו על דרכים ראשיות, שם ניתן היה לקבץ תרומות מעוברים ושבים לטובת שוכני הבית. קיימות מחלוקות בין היסטוריונים באשר לתנאי החיים באותן מושבות מצורעים ובתי מצורעים. יש הטוענים כי המצורעים חיו במקומות אלה בהזנחה קשה ובתנאים גרועים, לעומתם יש הטוענים כי תנאי החיים מחוץ למושבת המצורעים היו גרועים לא פחות. נמצאו אף עדויות לאנשים שנדבקו באופן מכוון בצרעת כדי שיוכלו להתקבל ולחיות במושבת מצורעים. יש אף המפקפקים כי שוכני מושבות המצורעים התאימו כולם להגדרה המודרנית של מחלת הצרעת, זאת היות שבאופן היסטורי המונח "צרעת" שימש למגוון גדול של מחלות.

בחלק ממושבות המצורעים הונהג מטבע מקומי (למשל אסימונים), מתוך חשש כי במידה ויעשה שימוש בכסף עובר לסוחר, עלולים מטבעות הכסף להגיע לידי הציבור הרחב ולגרום להפצת המחלה. פיתוח טיפולים יעילים למחלת הצרעת במאה ה-20, יחד ההכרה בכך כי צרעת היא איננה מחלה מדבקת ביותר (לכ-95% מהאוכלוסייה חיסון טבעי למחלה), הובילו לירידה במספר מושבות המצורעים בעולם. באזורים בעולם בהם עדיין לא ניתן לקבל טיפול יעיל במחלה, או במקומות שבהם המחלה מלווה בסטיגמה קשה, נותרו מושבות מצורעים.

חופו המערבי של האי ספינלונגה, ומאחוריו חצי האי ספינלונגה הגדולה

ב-2008 פרסמה הסופרת האנגליה ויקטוריה היסלופ את הרומן ההיטורי "האי של סופייה", שעלילתו מתרחשת בחלקה הגדול במושבת המצורעים באי היווני ספינלונגה. אי זה שימש כמושבת מצורעים בין השנים 1903-1957, כשהמושבה נסגרה לאחר שנמצאה התרופה למחלה. הספר מתאר את הנסיבות שהביאו להעברתם של החולים לאי, את תסמיניה ותוצאותיה של המחלה, את היחס החשדני והעוין שהיה מנת חלקם של החולים, ואת מציאת התרופה לריפויה של המחלה. (ויקטוריה היסלופ, האי של סופייה, תרגום שרון פרמינגר, ידיעות אחרונות-ספרי חמד 2007).

קטע קריאה מהספר

 פרשנות חז"ל

לפי חלק גדול מהפרשנים המצורע שמדובר עליו בפרשתנו הינו איש חולה במחלה רוחנית שסיבתה לשון הרע. מצורע = מוציא שם רע. מחלה רוחנית זו מדבקת ומטמאה את הבאים במגע עם החולה. מצוות "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", מחייבת שמירת הלשון.

ערכין ט"ו, ב: אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא יד) זאת תהיה תורת המצורע זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

כתובות, עז, ב: הכריז רבי יוחנן, הזהרו מזבובים שנגעו בבעלי ראתן (סוג של צרעת) שהם מעבירים את מחלתם. רבי זירא לא היה יושב במקום שנושבת בו הרוח מכיוון בעלי ראתן. רבי אלעזר לא היה נכנס באוהליהם של בעלי ראתן. רבי אמי ורבי אסי לא היו אוכלים ביצים שמקורן ברחוב שגרו בו בעלי ראתן. (כל אלה היו חכמים מבבל. לעומתם בארץ ישראל) רבי יהושע בן לוי היה נדבק בהם ונכרך בהם ולומד איתם תורה.

ויקרא רבה: רבי שמעון בן לקיש, כשהיה רואה את אחד המצורעים הסובבים בעיר, היה רוגמו באבנים ואומר לו: צא למקומך ואל תזהם את הבריות.

זאת תהיה תורת המצורע  (מדרש תנחומא)
ילמדנו רבנו:
על כמה דברים נגעים באים על האדם?
כך שנו רבותינו:

על אחת עשרה דברים הנגעים באים על האדם:
על עבודה זרה,
ועל חלול השם,
ועל גלוי עריות,
ועל הגנבות,
ועל לשון הרע,
ועל המעיד עדות שקר,
ועל הדיין המקלקל את הדין,
ועל שבועת שווא,
ועל הנכנס בתחום שאינו שלו,
ועל החושב מחשבות של שקר,
ועל המשלח מדנים בין אחים.

ויש אומרים:

אף על עין רעה.

אבן עזרא סובר שהמצורע צריך לנהוג מנהגי אבלות )קריעת הבגדים וגידול השֵׂער), כדי ש"יתאבל על רוע מעשיו, כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע".
דרש ר' שמעון בן יוחאי:  בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז) – באותה שעה לא היה בהן לא זב ולא מצורע, ולא חיגרין, ולא סומין, ולא אילמים, ולא חירשים, ולא שוטים. על אותה שעה הוא אומר: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז). וכיוון שחטאו, לא עברו ימים קלים עד שנמצאו בהן זבין ומצורעין. על אותה שעה הוא אומר: "וִישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב" (במדבר ה, ב)

בארץ ישראל

+במקרא: מרים אחותו של משה לקתה בצרעת כי דברה סרה במשה.

מרים מחוץ למחנה, נגועה בצרעת ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו משנת 1896 לערך.

המלך עוזיה לקה בצרעת

המלך עוזיהו מוכה בצרעת. ציור מעשה ידי רמברנדט משנת 1635.

+ עדויות לקיומה של הצרעת בארץ ישראל בתקופה הביזנטית ניתן למצוא בשרידי עצמות נשירים שנתגלו במדבר יהודה בכמה אתרים: בשרידי הכנסייה והמערה של מנזר מרטיריוס במעלה אדומים; במנזר יוחנן המטביל שבאתר קצר אליהוד (סמוך ללבית הערבה הישנה); ובכמה ממנזרי מדבר יהודה, בהם התגלו עקבות צרעת בשלדי נזירים. זאב ארליך (ז'בו) מבית ספר שדה עפרה טוען כי ממצאים אלה מלמדים אולי שבתקופה זו היו שראו במחלת הנסן 'צרעת', המחייבת 'שילוח אל מחוץ למחנה', ולכן נמצאו נגועים אלה במדבר, לקיים את דברי הכתובים "כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא–טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ." (ויקרא יג, מ"ו), "צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ." (במדבר ה, ב'). כן הוא מזהה רצפת פסיפס שהתגלתה בהרצליה ובה הכתובת: "תרחם נא הממלכה על הצנועים ועל האומללים ועל החולים שבבית זה" כהוכחה למושבת מצורעים במקום.

+ במאה ה-11 היתה בטבריה מושבה של מצורעים יהודים המתועדת בכתבי הגניזה.

+ בתקופה הצלבנית שכנה בירושלים מושבת מצורעים מצפון לשער החדש של ימינו, ונקראה על שם לזרוס, שעל פי הברית החדשה נרפא מצרעתו על ידי ישו. המנזר הוקם ביוזמתו של מסדר האבירים המצורעים, שפטרונו היה המלך בלדווין הרביעי, שהיה מצורע אף הוא. עדות לקיומה של מושבת מצורעים זו ניתן למצוא במפות צלבניות, ובמיוחד במפת קמבריי מן המאה ה-13.

מצורעים בירושלים בשנת 1906

+ בשלהי התקופה העות'מאנית פעלה מושבת מצורעים בתוך העיר העתיקה, בצמוד לחומה הדרומית ליד שער ציון  (בתחומי גן התקומה של ימינו). המצורעים התגוררו שם בבקתות עלובות, שדלתיהן פנו אל החומה ולא אל הרחוב. הם התחתנו רק בינם לבין עצמם, ונחשבו לאחת הקהילות האומללות ביותר בעיר. הרופא טיטוס טובלר שביקר וסקר את המצב הרפואי בירושלים בשנת 1846מתאר את מושבת המצורעים (תרומה לטופוגרפיה הרפואית של ירושלים, טיטוס טובלר):

"מספר המצורעים היה כשלושים, שני שליש גברים ושליש נשים…
יש (במושבה), כנראה מעט מאוד מוסר, והחיים הדתיים נעלמו לגמרי בבדידותם. נראה שזו (הבדידות) היא גם הסיבה שפה גרים ביחד מוסלמים ונוצרים…
כל מה שנחוץ למחייתם של נידחים ומוחרמים אלה, כמו לבוש, מזון וחמרי הסקה הם מקבלים על ידי קיבוץ נדבות בעיר ובסביבתה…
המסכנים בעצמם מתנהגים יפה כלפי הזר, נשמרים ממגע אתו, וככל האפשר משתדלים, שמראם המדכא לא יבלוט."

+ בית המצורעים הראשון בירושלים בתקופה המודרנית נבנה במתחם הנקרא "בית ישעיהו הקדוש" ברחוב אגרון. הוא הוקם על ידי נזירים גרמנים בשנת 1866, שטיפלו בכל מצורע, בן כל דת ומין. ב-1887 הוקם 'בית החולים למצורעים בטלביה בלב חורש קטן הרחק מבתי מגורים. המבנה והחצר הגדולה תוכננו על ידי האדריכל קונרד שיק

חזית בית הנסן

ש"י עגנון, שירה. שוקן, ירושלים ותל אביב, 1999

סוף הספר, עמ' 556-555.

" באה שירה ועמדה על העץ והביטה בעיניים תוהות כנגדה. וכיוון שראתה את מנפרד צעקה צעקה גדולה ומרה, מה אתה מבקש כאן? ענה מנפרד ואמר לה, שירה הן בשבילך באתי לכאן. הגביהה שירה קולה ואמרה, משוגע אתה, ברח לך מכאן. אמר מנפרד, תני לי לומר לך דבר. צעקה שירה ואמרה, משוגע, לך. אמר מנפרד, בבקשה ממך, הרגעי ואומר לך דבר. אמרה שירה, איני רוצה לשמוע דברים של שוטה. אמר מנפרד בלחישה, שירה. הסבה שירה פניה ממנו ועמדה ללכת. אמר מנפרד, עמדי רגע ותשמעי ואחר כך תלכי לך.

הביטה עליו שירה ועמדה. אמר מנפרד, תני לי את ידך, שירה. אמרה שירה, דעתך נטרפה עליך, אי אתה יודע מה סכנה אורבת לך כאן. נענע מנפרד ראשו ואמר, יודע אני, יודע אני. אמרה שירה, ואף על פי כן אתה רוצה לסכן בעצמך. נתאנח מנפרד ואמר, בין שאני רוצה ובין שאיני רוצה אנוס אני. נתנה בו שירה עיניה דרך חיקור ושאלה, כיצד יש להבין את דבריך? אמר מנפרד, אין צורך בחכמה יתירה כדי להבין את הדבר, שהדבר פשוט ומובן מאליו. מוכרח אני שירה להיות אצלך ואפילו אם… אמרה שירה, מה פירוש ואפילו אם? אמר מנפרד, ואפילו סופי להיות כמותך.

אחר כך עמד שעה קלה ושתק. אחר כך נתאנח אנחה ארוכה ושאל, שירה היאך הגעת לכאן? אמרה שירה, היאך הגעתי לכאן אלא ברצונו של זה שאנו עומדים בגזירותיו. זכור אתה מנפרד שסיפרתי לך שפעם אחת הייתי בת לווייתו של נסיך אחד ספרדי שהבאתי אות לבית המצורעים שבברסלאו. נענע מנפרד ראשו ואמר, כן כן שירה, סיפרת לי את הדבר ואף אני הרהרתי בזה הרבה ואני סבור שעל ידו הגיע לך מה שהגעתך. אמרה שירה, אם כן, ברח לך מכאן, כל זמן שאתה ברשותך ידידי. אמר מנפרד, שירה יקירתי, אני החלטתי אחרת. נעצה בו שירה עיניה ושאלה, מה החלטת? צחק מנפרד צחוק עצב ואמר, הלא רואה את. אמרה שירה, איני רואה כלום, ואיני רוצה לראות כלום, אבל זאת אומר, לך לך מכאן, לך מכאן, לך מיד. אמר מנפרד ואם אלך מיד אשוב אחרי כן. תהתה שירה ושאלה, למה? למה אתה אומר אם תלך תשוב. אמר מנפרד, למה? וכי יודע אני למה. אפשר ואף זה הוא על פי גזירתו של אותו שאנו עושים את מעשינו על פי רצונו.

עמדה שירה והביטה בו ושתקה. אמר מנפרד: בקטנותי קראתי סיפור אחד על קדוש אחד הודי. בעירו של אותו קדוש היתה דרה אשה אחת נאה שכל הגברים היו רצים אחריה. לא אאריך בדברים ולא אנסה לספר לך על יופיה ועל כל הגברים כמה היו משתדלים להתקרב אצלה, אבל אספר לך אותו נזיר, אותו קדוש, הוא היה היחידי בארץ שלא רצה להכירה ואפילו לא הביט בה. שלחה אצלו שיבוא אצלה ולא בא. חזרה ושלחה אצלו ולא בא.

לימים לקתה בצרעת  וכל מאהביה נתרחקו ממנה. בא הוא אצלה. אמרה לו: אהובי וקדושי, אחרת לבוא, עכשיו איני יכולה להיות לך כלום. שומעת את שירה? אמרה שירה, אני שומעת. ומה השיב לה אותו קדוש? אמר לה מנפרד: איני זוכר מה השיב לה. אבל זוכר אני את סוף המעשה. אמרה שירה: סוף המעשה מה הוא?  אמר מנפרד: המתיני שירה, כבר נזכרתי מה סוף המעשה. אמרה שירה: ובכן סוף המעשה מה הוא? אמר מנפרד, סוף המעשה שמכל מאהביה נשתייר הוא עמה. אמרה שירה: ומה אמר לה? אמר מנפרד: כך אמר לה, כבר בימי אשרך ראיתי את סופך. אמרה שירה: ואף אתה ראית בי מה שראה אותו קדוש. אמר מנפרד: אני לא ראיתי אלא… היאך אומר לך? פעם אחת קראתי שיר ומצאתי שם שורה שאינה זזה מפי. – מה היא?  – בשר כבשרך לא במהרה יישכח".

…

בפתאום החזיר פניו כלפי שירה ואמר: והוא, כלומר אותו הודי הוא נשתייר עמה. בפתאום שינה את קולו ואמר לה: וכאותו הודי אעשה גם אני, אני אשתייר עמך שירה. בפתאום נטל ידה של שירה ואחז אותה. ביקשה שירה להוציא את ידה מידו. אבל הוא אחז בידה בדביקות עד שליפפה הזיעה את ידה ואת ידו. עם שהוא אוחז את ידה הרכין פיו על פיה ונשקה. עת רבה נשארו שפתיה תלויות מעצמן בשפתיו. בפתאום שמטה פיה מפיו וניגבה בידה את שפתיו. אחר כך ניגבה את שפתיה. עם שהיא עשתה כך חיבק אותה באהבה וקרא, שירה שירה."

סוף

נעזרתי בערכים מהויקיפדיה ובצילומים מהאינטרנט