פרשת תצוה – מאמר ראשון

פרשת השבוע – תצוה (שמות כז, כ – ל, י)

השבוע שבין ז באדר – יג באדר ה'תשס"ט 21 – 27 בפברואר 2010).

בחלק מהשנים קוראים את פרשת תצוה בשבת הסמוכה לפורים, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשייה השנייה מ"ארבע פרשיות" – פרשת זכור.

בשנים מעוברות ובשנים פשוטות מסוג זחא שלא בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, מפטירים בספר יחזקאל, בנבואה של יחזקאל על הקמת בית המקדש העתידי, בפרק מ"ג פסוקים י-כז. בשאר השנים הפשוטות (59% מהשנים), קוראים את פרשת זכור ומפטירים בהפטרה המיוחדת של פרשת זכור. בשנים מסוג זחא קוראים את פרשת תצוה בשבת של שושן פורים ובערים מוקפות חומה קוראים את הפטרת פורים.

ההפטרה בספר יחזקאל (יחזקאל פרק מ"ג,פסוקים י'-כ"ז) מתארת גם-היא בית מפואר לאלוהים- זהו איננו משכן נייד ואיננו בית המקדש שהקים שלמה המלך, אלא זהו בית המקדש שיקום בעתיד. גם בפרשה וגם בהפטרה מתוארים שבעה ימים המכונים "ימי מילואים" – הכוונה איננה לגיוס כללי של הכוהנים לצה"ל, אלא לימים בהם נחנך המשכן או המקדש והם מהווים ימי הכנה לעבודה השוטפת של הכוהנים-בדומה לתרגילי המילואים בהם מתכוננים ל"דבר האמיתי".

פורים

אברהם בורג, בלשון בני אדם, עמ' 207-206: הפרשה נקראת תמיד באחת השבתות הסמוכות לפורים, והיא עוסקת במלתחתו של הכהן הגדול ושל עוזריו. טבעי הדבר שנבנה גשר בין פרשת השבוע ובגדיה לבין פורים ותחפושותיו. המקרא מפורש ביותר ומלמד אותנו כי תפקיד בגדי הכהונה הוא "לכבוד ולתפארת". דברים פשוטים המעוררים את השאלה האם בלי הביגוד המיוחד לאהרן ולבניו לא היה להם ממש כבוד, או היתה חסרה להם תפארת? המתבונן בטקסי הדת מאז ומעולם לומד דבר אחד ברור: דתות תמיד צריכות הדר ופאר כדי ליצור את הריחוק הנדרש בין הנשגב לחולין. כבר מהמבט הראשון בשליח הציבור הדתי מיד ברור כי הבגדים עושים את האדם. הלבוש יוצר דיסטנס ומעיד על יראת כבוד. אפילו המסר הפציפיסטי של מהטמה גנדי היה עטוף בגלימתו המפורסמת שאותה ארג בעצמו כשמלה לעורו. בגדי הכהונה הם אפוא סוג של תחפושת. וממילא עולה השאלה הפסיכולוגית מה בדיוק מייצגת ומשרתת התחפושת. יהיו שיגידו שהתחפושת היא ה"אני" האמיתי של המתחפש. לעומתם יטענו האחרים כי בפורים אני לובש את כל הדברים שהם ההפך הגמור מן ה"אני" הפנימי האמיתי, כפי שכתוב במגילת אסתר "ונהפוך הוא".

שמן זית

שמות כז

כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר  לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.  כא בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {ס}

 תנחומא לשמות: ואתה תצוה את בני ישראל. מה מנורה שאינה לאכילה, טעונה שמן זית זך. מנחות שהן לאכילה, אינו דין שיהיו טעונין שמן זית זך. תלמוד לומר: זך כתית למאור, ולא זך כתית למנחות. אמר רבי חנינא סגן הכהנים: אני הייתי משמש בבית המקדש, ומעשה נסים היה במנורה. משהיו מדליקין אותה מראש השנה, לא הייתה מתכבה עד שנה אחרת. ופעם אחת לא עשו הזיתים שמן, התחילו הכוהנים לכבות. ואמר רבי חנינא סגן הכוהנים: אני הייתי בבית המקדש ומצאתי מנורה דליקה יותר ממה שהייתה דליקה כל ימות השנה. ראה מעשה נסים. לכך נאמר: כתית למאור ולא למנחות. ולמה כן? אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא, פעם אחת בשנה יהיו מדליקין את המנורה, לפיכך יהיו מדליקין שמן זית זך כתית. אבל למנחות שהיו מקריבין בכל יום, לא. לכך נאמר: בה שמן זית זך כתית. אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כיון שהיו מדליקין מן המנורה, כל חצר שהייתה בירושלים, הייתה משתמשת לאורה. לכך נאמר: ויקחו אליך שמן זית זך כתית:

ואתה תצוה. זה שאמר הכתוב: הנך יפה רעיתי הנך יפה (שה"ש ד א). אמר רבי עקיבא: לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים. אמר רבי שמעון בן פזי: הקדוש ברוך הוא מקלסה בלשון כפול, והיא מקלסתו בלשון פשוט. למה מקלסו הקדוש ברוך הוא בלשון כפול? שאם איננה עושה רצונו, יכול הוא להמירה באחרת. והיא מקלסתו בלשון פשוט, לפי שאינה יכולה להמירו באחר. הוי, הנך יפה דודי אף נעים (שה"ש א טז). לפיכך, הנך יפה רעיתי. הנך יפה, במה? בעיניך יונים (שם שם טו), אלו סנהדרין שנמשלו כיונה. עיניך יונים. מה העיניים הללו כל הגוף מהלך אחר העיניים, אף ישראל כלם מהלכין אחר סנהדרין על כל מה שאומר להם: על הטמא טמא ועל הטהור טהור. הוי, עיניך יונים.
דבר אחר: מה היונה הזו כל אחת ואחת מכרת חלונה ושובכה, כך ישראל כל אחד ואחד מן התלמידים מכיר את מקומו. דבר אחר: עיניך יונים. מה היונה הזו משהיא מכרת את בן זוגה אינה זזה ממנה, כך ישראל משהכירו להקדוש ברוך הוא שוב אינם זזים ממנו ואין מניחין אותו.
דבר אחר: מה יונה זו כל העופות כשהן נשחטין הן מפרכסין, אבל היונה הזו פושטת צווארה,
כך אין אומה בעולם נהרגת על קדושת שמו ומוסרת עצמה להריגה אלא ישראל, שנאמר: כי עליך הורגנו כל היום וגו' (תהל' מד כג). עיניך יונים. אמר רבי יצחק: אמר להם הקדוש ברוך הוא: דוגמא שלך דומה ליונה, מי שמבקש ליקח חטים מחברו, הוא אומר לו: הראני דוגמתן, אף אתה דוגמא שלך דומה ליונה. כיצד? כשהיה נח בתיבה, מה כתיב שם? וישלח את העורב ויצא יצא (ברא' ח ז), ואחר כך שלח את היונה, ותבוא אליו היונה וגו' (שם שם יא). אמר הקדוש ברוך הוא: מה היונה הביאה אורה לעולם, אף אתם שנמשלתם כיונה, הביאו שמן זית והדליקו לפני את הנר, שנאמר: ואתה תצווה ויקחו אליך שמן:

אהרן הכהן (או: מי כתאת הטקסט הזה באמת?)

 שמות כח ב  

א וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ-לִי  אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן.  ב וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.  ג וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ-לִי.  ד וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ-לִי.  ה וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן וְאֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  {פ}

משנה, מסכת אבות (א, יב)  הלל אומר, הוי כתלמידיו של אהרון – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הברייות ומקרבן לתורה. 

אבות דרבי נתן (יב, ג) תוספת תנאית למסכת אבות, שנכתבה במאה ה-3 לספירה: שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: "בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר 'אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו'". הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר, ואומר לו: "בני ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר 'אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו'". הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה.

תנחומא לשמות: ומה ראה שיגדל לאהרן ולבניו לקדש אותם? אמר רבי מני דשאב ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בשעה שביקשו ישראל לעשות אותו מעשה, אמרו לאהרן: קום עשה לנו אלהים (שמו' לב א). עמד חור בן כלב וגער בהן, מיד עמדו עליו והרגוהו. ראה אהרן ונתיירא מעצמו, שנאמר: וירא אהרן ויבן מזבח לפניו (שם שם ה). הוי קורא בו, ויירא אהרן ויבן מזבח לפניו. תדע לך שהרגו לחור, שבשעה שעלה משה להר, מה אמר להם? הנה אהרן וחור עמכם, מי בעל דברים יגש אליהם (שם כד יד). כשירד, אי אתה מוצא שהזכיר לחור לא בחיים ולא במות.
ומהו אומר? ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת וגו' (שם לב כא). הוי, שהרגו לחור. וירא אהרן ויבן מזבח (שם שם ה). מיד נטל שם טס נזם של זהב והשליכו לאור, שנאמר: ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שם שם כד). והיה אהרן מתיירא, שמא יש בלבו של הקדוש ברוך הוא עליו כלום. לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי, לרומם ולגדל לאהרן ולבניו בכהונה גדולה, לפי שגלוי וידוע לפניו שלא עשה אהרן אלא מיראה, ולפיכך הודיעם שאין בלבו של הקדוש ברוך הוא עליו כלום.

מדרש שמות רבה: "מכל הארצות בחר הקב"ה בארץ ישראל, ומארץ ישראל בחר בבית המקדש ומבית המקדש לא בחר אלא בבית קדשי הקדשים. כך בחר הקב"ה בישראל, ומישראל לא בחר אלא שבט לוי, ומשבט לוי בחר אהרן, שנאמר: ובחור אותו מכל שבטי ישראל."

בעקבות המשנה במסכת אבות, הפך אהרן להיות לסמל של אהבת הבריות ורדיפת שלום. ייתכן שמקורה של מסורת זו הוא בדברי מלאכי, ב, 7-6 שמתאר את הכהן האידאלי: "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון". או במזמור שיר המעלות בתהלים קלג, 2 שמתאר אחווה: "שיר המעלות לדוד, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד: כשמן הטוב על הראש, יֹרד על הזקן, זקן אהרן, שיֹרד על פי מדותיו". יש מפרשים שמסבירים את התנהגותו בחטא העגל כתוצאה קיצונית של תכונה זו: אפילו כאשר ישראל רצו שיעשה עגל זהב לעבודה זרה, הוא נענה לבקשתם ולא יצא נגדם ישירות. פירוש נוסף למעשה זה הוא שאהרן ניסה לעכב את העם עד שמשה ירד מההר.

חושן משפט

שמות כח

טו וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ.  טז רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ.  יז וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן  טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד.  יח וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם.  יט וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה.  כ וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם.  כא וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל-שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל-שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט.  כב וְעָשִׂיתָ עַל-הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר.  כג וְעָשִׂיתָ עַל-הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת-שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל-שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן.  כד וְנָתַתָּה אֶת-שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל-שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל-קְצוֹת הַחֹשֶׁן.  כה וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל-שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת וְנָתַתָּה עַל-כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אֶל-מוּל פָּנָיו.  כו וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל-שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל-שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל-עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה.  כז וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל-שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד.  כח וְיִרְכְּסוּ אֶת-הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָו אֶל-טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל-חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא-יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד.  כט וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ  לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-יְהוָה תָּמִיד.  ל וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד.  {ס}

יומא, עג, ב: למה נקרא שמן אורים ותומים אורים שמאירין את דבריהן תומים שמשלימין את דבריהן.

על פי התלמוד הבבלי בסוף פרק שביעי של מסכת יומא, על החושן נחקקו, מלבד שמות השבטים, גם המילים הבאות: אברהם יצחק יעקב שבטי ישרון. המטרה בכך הייתה שכל האותיות תופענה על החושן, כדי שיוכל למלא את תפקידו כאורים ותומים.
המפרשים מלמדים שהייתה חלוקה שווה של האותיות ובכל אבן ואבן היו שש אותיות. לכן, באבנו של ראובן התווספה האות א', אצל שמעון ב', אצל לוי ר'ה'מ, וכך נוצרה המילה אברהם; באבנו של יהודה נוספה האות י' וכך הלאה עד להשלמת המילה יצחק, יעקב, שבטי, ישרון.

רבינו בחיי, בפרושו לפרשת תצוה, פרק כ"ח, מציג את התכונות של אבני החושן ואומר: "ודע כי נמצא כתוב בספרי חכמת הטבע כי כל האבנים היקרות שבם עיקריות ושרשיות אינם אלא שתי עשרה והם אבות לכל שאר האבנים".

הרמב"ן: "באבני החושן מה טעם? שיהא הקב"ה מסתכל בהן בבגדי הכהן בכניסתו ביום הכיפורים ונזכר לזכות השבטים, רבי יהושע בשם רבי לוי אומר: משל לבן מלכים שהיה פדגוג נכנס אצלו ללמד על בנו סניגוריא, והיה מתירא מן העומדים עליו שמא יפגעו בו. מה עשה? הלבישו פורפריא שלו (= לבוש מלכות) שיהיו רואין אותו ומתיראין ממנו, כך אהרן נכנס בכל עת לבית קדש הקדשים, ואילולי זכיות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותו לא היה יכול ליכנס, למה שהיו מלאכי השרת שם. מה עשה הקב"ה? נתן לו דמות לבושי הקדש שנאמר "וילבש צדקה כשרין" (ישעיה נט יז)".

ר' אליהו הכהן – בנו של אחד מרבני איזמיר, ר' אברהם שלמה הידוע בכינויו האיתמרי. מגיל רך למד קבלה והקדיש את עיקר מרצו וזמנו לקבלה. היה מגדולי הדרשנים בעלי המוסר במאה ה- 17.

מחבר פורה שחיבר למעלה משלושים ספרים, ברובם דרשות וספרי מוסר, שכמה מהם זכו למהדורות רבות. בייחוד נתפרסם ספרו "שבט מוסר" שזכה לתפוצה עצומה ורבה הייתה השפעתו.
בין הספרים המודפסים: "מדרש תלפיות". נפטר ב-1729.

מדרש תלפיות על אבן האודם: "ומה שניתן אבן אודם לראובן, על שם שהאדימו פניו בחטא בלהה כשבלבל יצועי אביו והודה. והאבן הזאת נקראת רבין וגדל בים, והוא אדום בתכלית ותרגום אונקלוס סמקן ולזה נקרא אודם לפי שמראהו אדום כדם. וסגולתו שכל אשה שנושאתו אינה מפלת לעולם וטוב למקשה לילד, ואם שוחקין ומערבבין אותו באכילה ושתיה יועיל הרבה להריון כדודאים שמצא ראובן שהם דמות אדם. ועל כן נקרא אודם, ונכתב אדם חסר וי"ו להורות על אדם.

על אבן הברקת: לוי מפתח על ברקת, ונקראה כן על שם שנוצצת כברק ומאירה כנר ותרגם אונקלוס ברקן. ונקראת אקדח שנאמר: ושעריך לאבני אקדח, על שם שקודחת כגחלת והוא מלשון קודחי אש וניתנה ללוי על שם ששבט לוי היו מאירים בתורה, שנאמר: יורו משפטיך, ומשה שהיה משבט לוי כשנולד נתמלא הבית אורה, וגם קרן אור פניו שנאמר: חכמת אדם תאיר פניו. וסגולתה שהיא מחכימת פתי ומאירת עיני, מלבד מה שמשתמשים בעצם גופה כמו בנר, ואומרים שאם שוחקין אותה ומערבין במאכל ובמשתה יועיל הרבה להחכים ולפתוח את הלב.

על אבן הספיר: יששכר על ספיר, והיא מראה תכלת, לפי שהיו גדולים בחכמת התורה, שנאמר: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ולוחות התורה על סנפירינון היו, וכן מצינו במתן תורה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. וידוע שנפש בעלי התורה צרורה בצרור החיים תחת כסא הכבוד שכתוב בו כמראה אבן ספיר דמות כסא. והתכלת צבע של ענוה ושפלות לא גאוה אדמימות וירקות. וסגולתה להאיר העיניים ולכן מעבירים אותה על העינים, וכן התורה מאירת עינים, והאבן הזו תועיל לכל כאב ונפיחה בכל מקום שתהיה בגוף וכן התורה מרפא לכל הגוף וכדברי רז"ל חש בראשו יעסוק בתורה.

על אבן היהלום: "זבולון על יהלום, ונקראת פירלה בלעז, והיא לבנה, על שם שהכסף לבן והוא סימן לעושרו של זבולון, שנאמר: זבולן לחוף ימים, והיא מצליחה בפרקמטיא וסגולתה שמביאה שינה על האדם, שנאמר הפעם יזבלני אישי.

על אבן התרשיש: אשר על תרשיש, וסגולתה לעכל המאכל, וכל שכן למי ששוחקה ומערבה במאכלו, ונעשה בזה עב ושמן שנאמר מאשר שמנה לחמו.

על אבן השוהם: יוסף על שוהם, ונקרא אונקיליו. סגולתה לתת חן לאדם בעיני כל רואיו, ונקראת שוהם ויש בה אותיות השם, על שם ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויתן חנו, והנושאה בבית המלכות תועיל ודבריו נשמעים.

על אבן הישפה: בנימין על ישפה, והיא כלולה מגונים הרבה אדמה שחורה ירוקה. וסגולתה לעצור הדם, ונתנה לבנימין לפי שנשתנה לבו לגונים הרבה, וחשב מחשבות במכירתו של יוסף אם יגלה הדבר לאביו אם לא ואף על פי כן נתגבר על יצרו והיה מעצר לרוחו ולא גלה לאביו, כמו שעוצרת את הדם, ונקרא ישפה שתי מלות יש פה, וזה יורה מעלתו שאף על פי שהיה לו פה והיה לו לגלות שתק ולא גלה."

למה רימון?

שמות כח

לא וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת.  לב וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ.  לג וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל-שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב.  לד פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב.  לה וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת.  {ס}

מוצאו של הרימון, מרכז ודרום מערב אסיה עד קווקז, אך כבר בתקופות קדומות תורבת והובא לאזורנו. המרגלים אשר שלח משה לתור את הארץ ולקחת מפירותיה, אספו: "מן הרמונים, ומן התאנים" (במדבר יג,כג). הרימון הוכר כאחד משבעת המינים בהם התברכה ארץ ישראל. פירותיו ההדורים ופרחיו היפים שימשו מקור השראה לאמנות עתירת יופי, אסתטיקה והדרת קודש. כך בפרשתנו אנו מוצאים את שולי מעילו של אהרון הכהן שקושטו ברימוני תכלת וארגמן ופעמוני זהב. בימי הבית הראשון אנו שומעים על מאות רימוני נחושת שעיטרו את כותרות העמודים במקדש שלמה. מימצא ארכיאולוגי מענין שנתגלה בירושלים בעיר דוד הוא רימון עשוי שנהב שעליו כתובת עברית "קדש כוהנים לבית ה'" השייך כנראה למכלול חפצים שהיו בשימוש במקדש בירושלים. רימון זה נחשד בזיוף ועלה לכותרות בגין הויכוח שהתרחש סביבו. לדעת אלה שהרימון מקורי, משערים כי הוא שובץ בקצה שרביט של כהן גדול במקדש.  בשיר השירים מוזכר הרימון לא פחות משש פעמים, ומשמש כביטוי לתיאורי אהבה . ספרות חז"ל עוסקת גם היא רבות ברימון, ומייחסת שלל דימויים ומטבעות לשון, לפרי הרימון מרובה הגרגרים. על פי המסורת לרימון 613 גרגרים כנגד תרי"ג מצוות שבתורה. גם בימי הביניים אנו מוצאים ביטויים לחשיבותו של הרימון כגידול  חקלאי בארץ ישראל וסביבתה, וידוע על מסחר ענף שהתקיים בגרגרי רימון שיובשו בשיטה מיוחדת. השלטונות הממלוכים והעות'מניים נהגו לגבות מס במכסת גרגרים, על יבול הרימונים.

על רבי מאיר שלמד מדברי אלישע בן אבויה רבו אומרת הגמרא : ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (חגיגה ט"ו, ע"ב). הרימון מאפשר לנו לעשות הבחנה בין הפנים והחוץ, בין הקודש וגרגריו הרבים , לבין מה שנמצא מחוץ. הרימון מסמל באמירה זו את יכולת האדם להכפיף את העולם לבחירתו , לדעת לברור את עולם הרוח הפנימי ולהעדיפו על פני עולם החומר החיצוני. גם כאשר התוך מוסתר ומכוסה בקליפה עבה וקשה , ניתן להכנס פנימה ולבחור בעלם התוכן הפנימי. זה אולי ההסבר לכך שדווקא בבקעת רימון התכנסו החכמים עם תום מרד בר כוכבא כדי לחדש את פעילות ההנהגה היהודית.

ירושלמי חגיגה ג' ג' : מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון. . . . ומי היו רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון רבי נחמיה ורבי ליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר . . . וכל מאן דלא ה"ל גולה הוה חבריה קטע פלגא דגולתיה ויהב ליה (תרגום: וכל מי שלא היה לו בגד חצה חברו את בגדו ונתן לו ). . . והוה חמי חד כיף דשייש והוה כל חד וחד נסיב חד מסמר וקבע ליה בגויה והוא נחת ושקע כהדין לייש עד כדון מיתקרי כיפא מסמרא. (תרגום: וראה סלע אחד משיש – חומר קשה במיוחד, ולקח כל אחד ואחד מסמר ונעץ בסלע. וכל מסמר היה שוקע ונכנס בקלות לתוך הסלע עד שקראו לו סלע המסמרים).  בתקופה קשה בה אין אפילו בגד ראוי לכל אחד עד שהם נאלצים להתחלק בבגדם, הרוח מתגברת על החומר , והמסמר של עולם ההלכה – עיבור השנים, באמצעות הנהגה יהודית של רוח, חודר לתוך הסלע הקשה במיוחד.

בבא מציעא פ"ד, ע"א: "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן יביא כוס של כסף צרוף וימלאנה גרעינים של רימון אדום ויעטר כליל של ורד אדם על פיו, ויניחנו בין חמה לצל ואותו זהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא.

ולמה פעמון?

בראשית רבה פרשה י"ח, ד"ה: "פעמון זהב ורמון, זו היא שהיתה מפעמתני כל הלילה כולה." ישראל מאיר לאו: "אצל הכהן הגדול היה פעמון ורימון, פעמון ורימון. פעמון זה הדור הצעיר שהוא לא מלא כמו רימון אך עושה יותר רעש מהרימון, לעומת זאת הרימון הם בני הדור הקודם, שאינם עושים רעש אך מלאים מצוות. כאן, ניתן לראות כיצד הרימון משפיע על הדור הצעיר שיהיה מלא וגדוש בתורה ומצוות.

הקדשת הכהנים

שמות כט

א וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי  לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם.  ב וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם.  ג וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל-סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת-הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם.  ד וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם.  ה וְלָקַחְתָּ אֶת-הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת-אַהֲרֹן אֶת-הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת-הָאֵפֹד וְאֶת-הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד.  ו וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל-רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת-נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל-הַמִּצְנָפֶת.  ז וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ.  ח וְאֶת-בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת.  ט וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד-אַהֲרֹן וְיַד-בָּנָיו.

רמב"ם, מורה נבוכים: לנושא הקורבנות. לדעתו אין בהם מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק לתת אפשרות להקרבת קורבנות במסגרת האמונה בה', כדי למנוע עבודה זרה: היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים – לשמו יתעלה.

רמב"ם, הלכות מלכים פרק יא הלכה א: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה.

 לְחֻקַּת עוֹלָם

מאיר פרוש: החוקה היא אובססיה (2009): מהי אובססיה בלע"ז? רעיון טורדני המשתלט על אדם ואינו מרפה ממנו. המלה הנרדפת בשפה העברית היא טירדון, המוגדרת ע"י בלשנים כך: מחשבה מציקה ועקשנית, המשעבדת את האדם לפעולות מיותרות. אובססיה או טירדון – כך אפשר לכנות את מאבקו של ח"כ מיכאל איתן (הליכוד), להנהיג חוקה במדינת ישראל. את נושא החוקה הוא מעלה בכנסת בכל עת, ואינו מרפה. כוותיק הח"כים הוא נשא נאום ארוך במושב החגיגי של פתיחת הכנסת ה-18, ומיקד את דבריו כרגיל בצורך לנסח חוקה לאלתר. לדידו, אין למדינת ישראל בעיות אחרות- מלבד החוקה. הייתה בנאומו הערה אחת, שאינה ראויה אף לציטוט, כנגד היהדות החרדית על שהשקפת עולמה ואורחות חייה עומדים בניגוד לרעיון אימוץ החוקה במדינה. ועל כך החתום מעלה לא התאפק, וקראתי נגדו קריאת ביניים – היחידה שנשמעה במושב החגיגי – כדי להעמיד את הנואם על מקומו. ח"כ איתן נבוך אולי לרגע, משום שלא ציפה להפרעת נאומו במושב הפתיחה החגיגי.

כאז כן עתה: לעם ישראל יש "חוקת עולם", וכך היא מוגדרת ומודגשת בתורה. כל "חוקה", במרכאות כפולות, שאינה מתבססת על "חוקת עולם", על חוקי התורה – אינה קבילה ונדחית על הסף. חד וחלק.

שמות כט

כד וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.  כה וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל-הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהוָה אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה.  כו וְלָקַחְתָּ אֶת-הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה וְהָיָה לְךָ לְמָנָה.  כז וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם  מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו.  כח וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק-עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַיהוָה.

מב עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.  מג וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי.  מד וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי.  מה וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.  מו וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.  {פ}

וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה

משנה מנחות ה,ו: "מניח שתי ידיו למטה [תחת הפריט המוקדש] מוליך ומביא מעלה ומוריד".: מנחות סב ע"א: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי: אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים".

וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי.

תנחומא לשמות: אמר דוד, רבון העולם, משאתה נותן רוממות לאדם, אינה זזה הימנו לעולם. נתתה לבית דוד את המלכות, אינה זזה ממנו לעולם, שנאמר, ודוד עבדי נשיא להם לעולם (יחז' לז כה). נתת לאהרן את הכהונה, אינה זזה ממנו לעולם, שנאמר, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (במד' כה יג). לפיכך הקדוש ברוך הוא מצוה ליתן לאהרן רוממות בכהונה גדולה. הוי, ואתה מרום לעולם ה'. וזה הדבר אשר תעשה להם. להם את עושה, ואין את עושה לאחרים. לשבט הזה את עושה, ולא לאחר. לכהן לי, התחיל מלמדו היאך יהו מטהרין ואוכלין בקדשים, היאך יהו טובלין ואוכלין בתרומה היאך יהו מתקדשין ואוכלין בטהרות, סדר לו קדושות, טהרות. לקדש אותם לכהן לי. אמר רבי מנא ברבי בשם רבי אליעזר, כל מקום שנאמר לי, לעולמי עולמים.