פרשת משפטים – מאמר שני

פרשת השבוע – משפטים (שמות כא – כד)

השבוע שבין יח בשבט – כד בשבט תשע"א (23 בינואר – 29 בינואר 2011).

מפטירים בספר ירמיהו, פרק ל"ד, שם מתאר ירמיהו את דיני עבד עברי ונוזף בעם על שאינם מקיימים אותם.

 מכשפות וציד מכשפות

שמות כב

יז מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה.

 התורה אוסרת על כישוף, ואף גזרה דין מוות על העוסקים בו, כנאמר: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז). המפרשים מציינים כי "דיבר הכתוב בהווה", כלומר ננקטה לשון נקבה בהקשר זה (על אף שהציווי חל על גברים ונשים כאחד) מכיוון שרוב העוסקים בתחום היו נשים. טעמים שונים ניתנו לאיסור, ביניהם הרחקה מעבודה זרה ומתלות ישירה באלוהים או בבחירתו החופשית של האדם. כן נחלקו הדעות בשאלה האם התורה אסרה על הכישוף מכיוון שהוא ממשי, או שמא בדיוק להפך – משום שאין בו ממש.

במקורות נזכרים שני מקרים של הרג מכשפות: בספר שמואל נודע לקורא בעקיפין, דרך דבריה של בעלת האוב, על הרג מכשפות שנעשה בידי שאול המלך, ובתלמוד מסופר על רבי שמעון בן שטח שהרג שמונים מכשפות, ללא הליך רשמי מסודר, כהוראת שעה.

למרות זהירותו בדיני עדות ובדיני נפשות, תלה שמונים נשים מכשפות באשקלון ביום אחד בניגוד להלכה שאין דנים שני דיני נפשות ביום אחד:

משנה, סנהדרין, ו,ה:  כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה.  האיש, תולין אותו פניו כלפי העם; והאישה, פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, האיש נתלה, ואין האישה נתלית.  אמר להם רבי אליעזר, מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון; אמרו לו, שמונים אישה תלה, ואין דנין שניים ביום אחד.

במגילת תענית נאמר כי טו אלול הוא מימי השמחה:

"שמעון בן שטח תלה שמונים נשים באשקלון. וכי חיבות הריגה ותליה היו? אלא שהייתה השעה צריכה לכך כדי שילמדו ממנו וכל ישראל ישמעו וייראו".

רש"י מסכת סנהדרין דף מד עמוד ב  

מעשה באשקלון שהיו בה שמונים מכשפות ישראליות, על שמעון בן שטח נגזר עונש קשה בבית דין של מעלה בגלל נשים מכשפניות ישראליות שיש באשקלון ואינו עושה בהן דין. מה עשה (שמעון בן שטח על מנת להנצל מהעונש הצפוי בבית דין של מעלה)? כינס שמונים בחורים בעלי קומה, והיה אותו היום יום גשמים, ונתן כד גדולה ביד כל אחד ואחד וקיפל טלית בתוכם ואמר להן הזהרו בהן שהן שמונים, ובשעה שתכנסו יגביה איש אחת מהן מן הארץ ושוב אין מכשפות שולטות בכם, ואם לאו לא נוכל להם.

הלך לו שמעון בן שטח לטרקלין שלהם והניח הבחורים מבחוץ, אמרו לו: מי אתה אמר להן: מכשף אני ולנסותכם בכשפים באתי, אמרו לו: ומה כשפים בידך אמר להן: יכולני להביא לכם שמונים בחורים עטופי טליתות נגובות ואף על פי שהוא יום גשמים, אמרו לו: הנראה. יצא לחוץ ורמז להם, הוציאו הטליתות מן הכדים ונתעטפו בהן ונכנסו, ואחז כל אחד את אחת מהן והגביה ויכלו להם והוציאום ותלאום כולם.

קרובי הנשים רצו לנקום בו, והעידו על בנו של שמעון בן שטח שהרג את הנפש. כשגמר דינו למיתה ויצא ליהרג התחרטו והודו שהעידו עדות שקר. רצה אביו להחזיר דינו, אמר לו בנו: "אבא, אם ביקשת להביא תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופה הנדרסת" (ירושלמי סנהדרין ו:ג) מסופר בירושלמי: "…שמעון בן שטח ראש סנהדרי ואין עושה משפט של נשים כשפניות …מיד הביא שמונים נשים כשפניות וסקלן ותלאן…וכיון שעשה כך באו קרובים של אותו נשים וכיונו יום ושעה והעידו על בנו של שמעון בן שטח שעבר עבירה שחייב עליה סקילה וחייבו שמעון בן שטח לבנו סקילה, ואף על פי שהוא יודע שבשקר העידו, שבאותו שעה שהעידו עליו היה יושב אצלו ועוסק בתורה, כיון שכיונו עדותן הוציאו לסקילה על פיהן".

"תלה נשים באשקלון"

לכאורה מוצב לפני שמעון בן שטח מצב פשוט, הרי כולם יודעים שמכשפות דינן מיתה (שמות כב,יז), ואמנם שמעון בן שטח אכן הרג את הנשים. אלא ששלשה דברים החורגים ממסגרת הדין הרגיל מצאנו בסיפור זה:
ראשית, הוא הרג את שמונים הנשים ביום אחד, והרי במסכת סנהדרין (מה:) למדנו: "אין דנים שניים ביום אחד", כלומר: בית דין אינם רשאים להוציא להורג יותר מאדם אחד ביום אחד. החריגה השנייה שנמצאת בסיפור, היא העובדה ששמעון בן שטח תלה את שמונים הנשים, ואילו במסכת סנהדרין שנינו: "האיש נתלה ואין האישה נתלית". כמובן, החריגה הכי גדולה היא, שדן לעצמו בלי עדים ובלי משפט. כלומר, כיון שידע שמעון בן שטח שהוא צודק, הרג את הנשים הכשפניות והתעלם מכללי המשפט המדויקים, שאולי היו מביאים לתוצאה שונה. הסיפור ממשיך ומספר, שמיד אח"כ העידו קרוביהן של אותן שמונים המכשפות עדות שקר על בנו של שמעון
בן שטח. עדות שקר זו הביאה להריגתו של הבן בסקילה בבית דין. זו היתה דרכם להתנקם בשמעון בן שטח על הריגת קרוביהן. שמעון בן שטח ידע שעדות זו היא שקר ושבנו לא חייב סקילה, אך בתהליכי הדרישה והחקירה, לא הצליח לערער את נאמנות עדי השקר, ולכן, למרות שידע מעבר לכל ספק שבנו פטור, נאלץ לדונו למיתה.

למה עד עכשיו הזניח המנהיג היהודי את הסוגיה החשובה של מכשפות אשקלון? אולי הוא לא חשב שזה מספיק חשוב ואולי הוא קצת פחד מהן… ולמה יש מקום להניח שהוא פחד? כיוון שמהמשך האגדה אנחנו למדים שהוא נערך היטב למשימת לכידתן, והיערכות רצינית מלמדת על חשש רציני.

ביום גשום אחד מגייס שמעון בן שטח שמונים בחורים חסונים ופוקד על כל אחד לקחת כד ולטמון בו טלית. לאחר שיפגשו עם המכשפות עליהם להרים אותן מהארץ וכך לנטרל את כוחן. לילית, אם השדות, מאופיינת במגורים בעץ וביכולת התעופה הליילית שלה. מעניין לראות שהמכשפות מאופיינות דווקא בחיבור לאדמה. מה עושות המכשפות בלילות? בגרסת האגדה בתלמוד הירושלמי מתוארת פעולתן המסוכנת של המכשפות: אחת מהן בוראת בכישופיה פת, השנייה בוראת תבשיל והשלישית בוראת יין וכך, אחת אחת, הן יוצרות לעצמן במערה הסודית (שסיסמת הכניסה אליה היא: 'אוים אוים') סעודת מכשפות נהדרת. על פי אותה גרסה המכשפות גם די נהנות מחברתם של בחורים צעירים ומשום כך מצליח שמעון בן שטח לשכנע אותן להכניס את הבחורים למערה: "אני אביא לכן שמונים גברים שישְמחו וישמחו אתכן". המכשפות נענות להצעה (המלווה גם בסדרה של 'כאילו' כשפים) הגברים נכנסים, מרימים אותן, מנתקים אותן מכוחן האלהי, ולוקחים אותן היישר אל עמוד הצליבה.

שמעון בן שטח נדרש להלחם במכשפות אך על מנת להלחם בהן הוא חייב להתמודד עם הידיעה (אותה היה מעדיף להכחיש) שיש להן כוח. על מנת להלחם בהן הוא צריך 'להכנס לראש שלהן' להכיר את מנגנוני הכוח והשליטה שלהן ולהפעיל למולן כוח דומה.

את המלכוד הזה היטיב להסביר אברבנאל בפירושו לפסוק שלנו: "אל תאמר בלבבך למה אהרוג אשה אחת על דמיונות והבלים שאין בהם ממש וכולם מעשה תעתועים ורעות רוח ומפני זה לא תמיתה" הנה המלכוד – בעצם הצווי להרוג את המכשפה טמונה ההכרה בכוחה, שאם לא כן, למה להיות מוטרדים ממנה בכלל! והכי מצחיק (או מזעזע) הוא ששמעון בן שטח עבר, בסופו של דבר על כמה איסורי תורה במסע הצלב שלו נגד שמונים המכשפות. הוא שאמר האברבנאל – מי שנלחם במכשפות מאמין במכשפות, אין מנוס מכך. מי שנלחם בנשים מאמין שיש להן כוח.

מְכַשֵּׁף הוא אדם שעושה מעשים שנראים כחורגים מגדר הטבע הפיזיקלי, ומייחס את זה לכוחות מיוחדים שיש בו ושאין לאנשים רגילים או ללחשים וכדומה שעשה.

מכשף חייב מיתה בסקילה. הרמב"ם, כחלק מהתנאים לחיוב סקילה, דורש שהמכשף יעשה מעשה פולחני (הקטרה וכדומה); ללא המעשה הפולחני – המכשף פטור מכל עונש כי בית דין אינו מלקה על "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין".

לעתים הכינוי מכשף או הפעולה כישוף מתייחסות לכל הפעולות המאגיות, אך עונש מוות נקבע לאיסור כישוף המקורי בלבד.

הוגי הדעות ביהדות נחלקו האם יש ממש בכישופים המשנים את הטבע הפיזיקלי או לא. ההוגים הרציונליסטיים ביהדות – רס"ג, רמב"ם, רלב"ג ועוד – שללו מכל וכל את יכולת ההשפעה של כישופים על המציאות וגורסים כי מכשף הוא אדם אשר גורם לאנשים לחשוב שעושה מעשה פלא בעוד אינו עושה דבר החורג מגדר הטבע. חכמי ישראל אחרים (ביניהם גם חכמי הקבלה) – רש"י, רמב"ן, מהר"ל ועוד – סברו שישנם כישופים היכולים להשפיע על המציאות הפיזיקלית, ורק אלו הם האסורים ומחייבים עונש מיתה.
יש מפרשים המסבירים את האיסור כמצווה מיוחדת לרדוף את המכשפות בפועל: לחפש אחריהן, ולא רק לדון אותן במקרה של תביעה כנגדן. המצווה מוטלת על הסנהדרין, והם אף נצטוו ללמוד את דרכי המכשפים לצורך זה. דינה של מכשפה הוא מוות בסקילה.

המפרשים המסורתיים מבהירים כי באיסור על החייאת מכשף התורה נקטה לשון נקבה ("מכשפה לא תחיה"), מפני שרוב העוסקים בכישוף בתקופת מתן התורה היו נשים.
השערה מודרנית, של פרופסור מאיר בר-אילן, מציעה כי מדובר למעשה בשיקוף של מעמד האישה ולא בעובדות היסטוריות על כמות העוסקים בכשפים משני המינים. בין ראיותיו אפשר למצוא את העדויות המקראיות על העוסקים במאגיה: מכשפים היו במצרים, אצל נבוכדנצר מלך בבל ובספר מלאכי, לעומת שתי נשות המאגיה הנזכרות בתנ"ך: בעלת האוב שאליה הלך שאול המלך, ואיזבל מלכת שומרון.

ולמה מכל הדברים בתורה דווקא חוק המכשפה נכתב בלשון נקבה? 'מפני שרוב נשים מצויות בכשפים' (בבלי סנהדרין סז ע"א ומקומות נוספים).

במקורות התלמודיים כמה וכמה סיפורים אודות מכשפות. סיפורים שנכתבו על ידי מי שהרגישו מאוימים מהנשים המכשפות, אך כפי שנראה המספרים המבוהלים לא מאוד שונים מגיבורות הסיפורים שלהם, ולכן אולי ניתן יהיה לגרד מתחת לשכבת ההשמצות את סיפוריהן של המכשפות.

 ציד מכשפות 

הינו רדיפה של בני אדם שנחשדו כעוסקים בכישוף. בדרך כלל החשודים היו נשים, אך גם גברים הוצאו להורג עקב האשמה בכישוף. בניגוד לדעה הרווחת ציד המכשפות היה קטן יחסית בימי הביניים. הרדיפה האמיתית תפסה תאוצה בתחילת המאה ה-15, תום ימי הביניים ותחילת הרנסאנס.

ציד המכשפות החל בגרמניה ואיטליה, והתפשט כמגפה ברחבי מערב אירופה וגם ביבשות אחרות. בשנת 1692 התרחש ציד המכשפות בסיילם שבמסצ'וסטס.

ציד מכשפות הוא גם כינוי בהשאלה לרדיפה אחרי בני אדם, בהאשמות שאינן מבוססות. בפרט זכתה לכינוי זה פעילותו של הסנאטור ג'וזף מקארתי, אשר האשים אמריקאים רבים בהיותם קומוניסטים. סגנונו של מקארתי הביא ליצירת המושג מקארתיזם.

בהתאם לאמונה הרווחת באותה עת על טיבן של מכשפות, נבחנו בני אדם החשודים בכישוף. רבים מן המבחנים היו קטלניים, היינו אם החשודה לא הייתה מכשפה, והייתה אמורה לצאת זכאית, היא מתה במהלך הבדיקה.

מכשפה צפה במים. החשודה הושלכה מצוק גבוה אל תוך מים עמוקים כשידיה ורגליה קשורות. אם טבעה, יצאה זכאית. אם נחלצה, הורשעה כמכשפה והוצאה להורג בשריפה או בתלייה.

למכשפה יש נקודה בגוף, שאינה מדממת כתוצאה מדקירה. החשודה נדקרה בחיפוש אחר נקודה כזו. אם נמצאה נקודה כזו החשודה הורשעה כמכשפה.

למכשפה יש שומות או פיסות בשר בולטות, שחיות מחמד עשויות למצוץ. גופה של החשודה נסרק בחיפוש אחר סימנים כאלה.

מגע של מכשפה מפסיק את הקללה שהטילה. החשודה התבקשה לגעת במאשימים (המקוללים כביכול), כדי לראות אם מגעה יפסיק את התופעה שהוגדרה כקללה (התכווצויות ועוויתות).

מכשפה יכולה לברוח אם היא בסכנה אפילו כשידיה ורגליה קשורות, לכן היו קושרים מכשפות ושורפים אותן. אם היא הייתה בורחת היא הייתה מכשפה אם לא היא הייתה יוצאת זכאית. היו כאלה שהיו מדרדרים עליהן אבנים.

כל מה שרציתם לדעת על משכב בהמה

שמות כב

ח כָּל-שֹׁכֵב עִם-בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת.

מקומות נוספים במקרא שבהם מוזכר משכב בהמה: ויקרא יח-כג (אחרי), ויקרא כ-טו,טז (קדושים), דברים כז-כא (כי תבא).

משכב בהמה, או איסור רביעה, הוא איסור חמור, בין אם איש רובע בהמה, ובין אם אשה נרבעת לשור, ועונשו מוות בסקילה, ובין שוכב ובין נשכב עם בהמה, כולם נידונים בבית דין של עשרים ושלושה. איסור זה נוהג גם בחיה ובעוף בין גדולים ובין קטנים, בין כדרכה ובין שלא כדרכה, כיוון שהערה בה, או שהערתה בו, שניהם נסקלים. אכן, אשה הנרבעת לבהמה לא נאסרת לכהן מדין זונה, שאין זנות אלא בבעילה באדם ולא בבהמה.

על פי הדין שאין זנות לבהמה נפסק גם שאין האשה הנרבעת נאסרת על בעלה וכן אין דין קינוי בבהמה, ולכן אין אשה נעשית סוטה אם אמר לה בעלה על תסתרי עם בהמה זו.

איסור משכב בהמה נוהג בכל בני האדם, גם בגויים אך אין הבהמה נסקלת.

כאשר אדם רובע בהמה, היא נעשית עקרה.

בטעם האיסור יש מי שכתב, שהקב"ה חפץ שיהיו כל המינים שברא בעולמו עושים פירות למיניהם, ואין ראוי שיתערב מין האדם, שהוא המובחר מכל המינים, במין הבהמה הפחות והגרוע.

 משכב בהמה היא סטיה נדירה אצל היהודים, ועקב כך, אף שמדובר באיסור חמור ביותר, הסתפקה ההלכה בעצם האיסור, ולא הטילה סייגים והרחקות שונים. לעומת זאת היתה סטיה זו נפוצה בין הגויים. במדרש מתואר שאנשי דור המבול 'התחתנו' עם בעלי חיים, ונתנו להם 'כתובות'. בלעם קיים יחסי מין עם אתונו. כורש קיים יחסי מין עם כלבתו.

אין דנים למיתה את הרובע, היינו שור שרבע אשה, ואת הנרבע, היינו בהמה שנרבעה לאיש, אלא בבית דין של עשרים ושלושה.

הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בהעלם אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת; במה דברים אמורים, כשהיתה אותה בהמה, אבל אם היו בהמות שונות, חייב על כל אחת ואחת.

אשה שהביאה עליה בהמות הרבה בהעלם אחת, חייבת חטאת על כל בהמה ובהמה.

בהמה רובעת או נרבעת פסולה לקרבן.

במסכת בבא מציעא, רב יוסף אוסר על אלמנה לגדל כלב (ארמלתא לא תרבי כלבא) מחשש שכזה. יחד עם זאת, מקובל להניח שבני ישראל אינם נחשדים במשכב בהמה (לא נחשדו ישראל על משכב זכור ולא על הבהמה) וכי האיסור שלעיל נועד על מנת למנוע לשון הרע.

במסכת סנהדרין (דף ב, ע"א) נקבע כי הסמכות להטיל עונש מוות במקרים כאלו ("רובע" ו"נרבע") ניתנת בידי בית דין של עשרים ושלשה.

הרמב"ם מרחיב על כך בהלכות איסורי ביאה.

 זואופיליה היא פאראפיליה (הפרעה בעוררות מינית) המתבטאת במשיכה מינית עיקרית או בלעדית לבעלי חיים. בסטיאליות (Bestiality), להבדיל מ"זואופיליה", היא מימוש בפועל של הזואופיליה בביצוע אקט מיני עם חיות.

מגע מיני עם בעלי חיים נחשב בתרבויות רבות כסטייה מהנורמות החברתיות והינו בגדר טאבו מוחלט ביהדות ובנצרות. בתורה מופיע איזכור מפורש בפסוק: "כל-שוכב עם-בהמה, מות יומת" (שמות כב, י"ח). במדינות רבות בעולם מדובר בעבירה על החוק, ומלבד המערכות הדתיות, נלחמים בתופעה ארגונים שונים למען בעלי חיים. הם רואים בה התעללות בבעלי החיים ופגיעה בכבודם. בישראל, קיום מגע מיני עם בעלי חיים נחשב בעבר לעבירה שעונשה עשר שנות מאסר (סעיף 351(2) לחוק העונשין), אך מאז הקודיפיקציה של החוק הפלילי בשנת 1977, אין הוא נחשב עוד כעבירה בפני עצמה, אלא איסור שנאכף בסעיפים כמו: "הפרעה לציבור" או התעללות בבעלי חיים.

הפילוסוף ומשחרר החיות פיטר סינגר טוען שאין מניעה אתית לקיים יחסי מין עם חיות, ובלבד שלא גורמים נזק או מתנהגים באכזריות לחיה. רוב הכותבים בנושא מצדדים בדעה שחיות, כמו ילדים, אינן מסוגלת לתת הסכמה מודעת לקיום יחסי מין.

זואופיליה, שבעבר סווגה כפתולוגיה בספר ההבחנות הפסיכיאטריות (DSM), אינה מסוווגת עוד ככזו, אלא אם היא מלווה במצוקה או בהפרעה קשה ליכולתו של אדם לתפקד.

 בפקודת החוק הפלילי, שנחקקה על ידי שלטונות המנדט הבריטי ועם הקמת המדינה נכללה בחוקי מדינת ישראל, ובחוק העונשין שהחליף אותה, נכללו איסורים על סוגים אחדים של יחסי מין, גם כאשר הם נעשים מרצון בין בוגרים. זו לשונו של סעיף 351 לחוק העונשין (בגרסתו הראשונה, משנת 1977:

העושה אחת מאלה, דינו – מאסר עשר שנים:

(1) שוכב עם אדם שלא כדרך הטבע;

(2) שוכב עם בהמה;

(3) מרשה לגבר לשכב עמו;

(4) מרשה לגבר לשכב עמה שלא כדרך הטבע.

בשר בחלב

לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

בשר בחלב, הוא כינוי לאיסור המקראי לבשל בשר גדי בחלב אמו, כפי שנשנה מספר פעמים במקרא, וכפי שהורחב במסגרת ההלכה היהודית לדורותיה ולזרמיה, כשבהלכה הרבנית הוא הורחב לחובת הפרדה בין כלל מוצרי הבשר לכלל מוצרי החלב, בבישול, באחסון ובשהייה בין אכילה של אחד מהם למשנהו.

במקרא עצמו לא פורש טעם האיסור, וכך גם במשנת חז"ל לא נאמר כל הסבר לכך. פרשני המקרא והמצוות החל מפילון האלכסנדרוני עבור בפרשני ימי הביניים ועד להוגי זמנינו עסקו בהעלאת טעם לאיסור זה. יש שתלו זאת בהרחקה מהאכזריות הסמלית המתבטאת במעשה בישול הגדי דווקא בחלב אמו, כשעל בסיס טעם זה הוסברה גם הרחבת האיסור לבשר שאינו גדי ולכל חלב. הסבר דומה הוצע גם על ידי הרב קוק. יש שתלו זאת בהרחקה מ"רעבתנות" המתבטאת באכילת חלב האם עם הבנים. הסברים נוספים הוצעו על דרך הקבלה,‏ וישנה אפילו גישה האומרת שאין לחפש כלל טעם לאיסור זה משום שהוא נשגב מהתפישה האנושית.‏

הסבר נוסף שזכה לתשומת לב רבה בחקר המקרא המודרני, הוא ההצעה לפרש את האיסור כהתרחקות מפולחן קדום משוער, בו היה נהוג לטבוח גדי בחלב אמו. אסורים רבים שנאמרו בתורה מפורש טעמם במקרא עצמו כהרחקה מהפולחן האלילי ששרר באותה תקופה במרחב ארץ ישראל. דוגמה לכך היא ההרחקה מפולחן האשרה. הצעה זו הועלתה לראשונה על ידי הרמב"ם בן המאה ה-12 והוזכרה שוב בדברי פרשני תקופת הרנסאנס, הספורנו והאברבנאל.‏

 "אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעיני שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם. מה שמחזק זאת, לדעתי, הוא שאיסור בשר בחלב הוזכר פעמיים בתחילת הציווי עליו במקום בו הזכיר את מצוות העלייה-לרגל: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה שמות כג, יז. הרי הוא כאומר: "בשעה שאתם עולים לרגל ונכנסים אל בית ה' אלהיך, אל תבשל שם את מה שאתה מבשל בצורה זאת כמו שהם היו עושׂים". זה הטעם הסביר ביותר בעיני לאיסורו, אולם לא מצאתי זאת כתוב בספרי הצאביה (=כת אלילית)". שקראתי. הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, חלק ג, פרק מ"ח.

 גילוים של לוחות אוגרית הכתובים בכתב היתדות האוגריתי אושש את ההשערה אודות קיומו של מנהג אלילי עם בשר בחלב. באחד הלוחות הקרוי "לוח לידת האלים", ובו שירה הפותחת במילים: "אלמ נעממ ויסממ" ("האלים הטובים היפים"), נאמר על פי אחת ההצעות לקריאת הטקסט שבו, "טב[ח גד] בחלב אננ[?]ח בחמאת"‏, שפירושו הוא "טב[חו גדי] בחלב, אננח (שם נרדף לגדי) בחמאה. ניתן לראות בפסוק שירי זה תקבולת המציינת נוהג של "טביחת" בשר גדי בחלב ובחמאה. אם כי המונח "טביחה" בשמעותו הקדומה אינו מציין בישול כי אם שחיטה, ומשום כך יש המפקפקים בהצעה זו. וכך מציע חוקר המקרא והשירה האוגריתית, פרופ' משה דוד קאסוטו:

המדובר הוא כנראה בטקס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה, ומתוך כך מתברר גם הקשר שבכתובים המקראיים בין הבאת הביכורים ובין האיסור הנ"ל: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" [להביע לו את תודתך על תבואת האדמה אשר הוא נותן לך, אבל הישמר לך פן תעשה כמעשה ארץ כנען, ולפיכך] "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".

ונקנח בסיפור מחוייך מהמדרש:

כשעלה משה למרום הכתיב לו הקב"ה מצווה אחר מצווה, ומשה היה מהרהר בקול אחר כל מצווה ושואל אודותיה ומבקש להבינה עד תום. משהגיע אלוהים לציווי "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" שאלו משה: "אם כך, אתה מתכוון שלא נוכל לבשל בשר וחלב ביחד!?". התבונן בו הקב"ה תמה ואמר: "הקשב נא משה לדברי שהרי אין הם מסובכים. אני חוזר ומדגיש – לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". פתח משה את עיניו בפליאה מסוימת ושאל: "אם כך, אתה מתכוון שאפילו לא נאכל בשר וחלב ביחד!?". התבונן בו הקב"ה כלא מבין ובקול תקיף אמר לו: "משה משה, הקשב היטב לדברי המדויקים – לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ!". שמע משה את הדברים, נרתע לאחור ואמר: "מבין אני אותך אלי היקר, רצונך הוא שנפריד את הצלחות והכוסות והסכו"ם ושיהיו לנו שני כיורים נפרדים בבית". בשלב זה התעצבן הקב"ה וצרח על משה: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ!! מה לא ברור פה?". לקח משה צעד אחורה מרוב בהלה ואמר: "אל דאגה אלי הטוב, עכשיו אני מבין היטב את דבריך – אתה חושב שלא די בכל זה ורוצה שגם נשמור שש שעות בין בשר לחלב. יהי כן". ענה לו אלוהים הנדהם: "אתה יודע מה, תעשו מה שאתם רוצים".