ימי הביניים – לא מה שחשבתם 9
פגישה מס' 9 (8 בנובמבר 2009)
מסע הצלב של האיכרים וגזירות תתנ"ו
"…ומהם ששלחו יד בעצמם וקיימו 'אם על בנים רוטשה' ואב על בניו נפל, כי נשחטו עליהם ושחטו איש אחיו ואיש את קרובו, ואשתו ובניו, וגם חתנים ארוסותיהם ונשים רחמניות את יחידיהן. וכולם בלב שלם קיבלו עליהם דין שמים, ובהשלמת נפשם לקונם היו צועקים 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. והאויבים הפשיטום ויסחבום סחוב והשלך, ולא השאירו מהם זולתי מעט מזער, אשר אנסו והטבילום בעל כרחם במי צחנתם. וכנגד שמונה מאות היו מספר ההרוגים אשר נהרגו באלו שני ימים, וכולם ניתנו לקבורה ערומים."
(עדות רבי שלמה ב"ר שמעון ורבי אליעזר ב"ר נתן (הראב"ן, מחבר ס' אבן העזר, מלוקט מס' גזירות אשכנז וצרפת שם, עמ' כה; ושם, עמ' עג)
רקע לאירועים
מן המאה ה-10 לספירה נדדו שבטים טורקים- סלג'וקים ממרכז אסיה, וכבשו את פרס, סוריה, מצרים וארץ-ישראל. בשנת 1073 כבשו את ירושלים. הכובשים המוסלמים הקשו על עולי רגל נוצרים לפקוד את המקומות הקדושים להם בעיר.
השבטים האלה איימו גם לכבוש את קונסטנטינופול, בירת ביזנטיון הנוצרית. לכן פנה קיסר ביזנטיון אל האפיפיור אורבן השני, וביקש ממנו לקרוא למאמינים הנוצרים לבוא להגנת הבירה. ואכן, בוועידת הכנסייה, שהתכנסה בעיר קלרמון שבצרפת (1095), הודיע האפיפיור שהוא נענה לבקשת קיסר ביזנטיון. האפיפיור קרא לאבירים במערב, ובמיוחד בצרפת, לצאת למסע צבאי במטרה להציל את ירושלים ואת קונסטנטינופול מידי המוסלמים. כדי לשכנע אותם הוא הזכיר בנאומו את הסכנה הנשקפת לבירת ביזנטיון מצד המוסלמים, והוסיף ותיאר גם את סבל הנוצרים בירושלים, שכבר נמצאים תחת שלטון המוסלמים. האפיפיור קרא לאבירים לשחרר מידי המוסלמים את הקבר הקדוש, קבר ישו בירושלים.
נאום האפיפיור
במארס 1095 במהלך כנס שנערך בפיאצ'נצה בנוכחות כ-200 בישופים, 4000 בעלי תפקידים זוטרים בכנסייה וכ-30 אלף עולי רגל ערך אורבנוס קבלת פנים רשמית לשליחי הקיסר הביזנטי אלכסיוס קומננוס, שדיברו על אכזריות הסלג'וקים, שנאתם העזה לנוצרים, הטבח שביצעו ביוונים ובארמנים באסיה הקטנה וכוונותיהם לפלוש לביזנטיון ואף למערב אירופה. אם כי הנושא גרף הצלחה ועורר הד ציבורי אורבן ידע שלא די בתמיכת אנשי הכנסייה ופשוטי העם על מנת לממש את תוכניתו. מרכז הכוח של אירופה היה באותו זמן בצפון צרפת בנקודת המפגש בין תרבויות רומנסק וגרמניה. לשם כך נקבע כנס נוסף שנערך בנובמבר אותה שנה בקלרמון בצרפת. האפיפיור נענה לבקשת הסיוע של קיסר ביזנטיון לא רק ממניעים דתיים; היו לו עוד מטרות. באותה תקופה היה סכסוך בינו לבין קיסר גרמניה, והאפיפיור האמין שמסע כזה יסייע לו לצבור כוח ולגבור על קיסר גרמניה. ועוד, האפיפיור קיווה שהמסע למזרח יסייע לו להרחיב את השפעתו גם על הנוצרים שבמזרח, שלא ראו בו מנהיג דתי.
אם כי נמסר מראש כי לאפיפיור יש מסר חשוב להעביר, אורבן נתן לרבבות נזירים להלהיט את הרוחות והופיע ב-27 בנובמבר 1095, במסגרת ועידת קלרמון (שנערכה בין ה-18 ל-28 בחודש, ורובה הוקדש לענייני הכנסייה בצרפת). האפיפיור הופיע בכנס רק ביום העשירי בשביל לנאום את אחד הנאומים המבריקים ביותר וגם המשפיעים ביותר בתולדות אירופה. בניגוד למקובל באותם ימים אורבן לא נאם בלטינית, אלא בשפת אמו הצרפתית. הוא פירט בנאומו את מעשי הזוועה של המוסלמים וכינה אותם "בני עמלק". הוא התייחס גם להקבלה בין כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון לכיבושה העתיד לקרות בידי הנוצרים ("ישראל החדשה"). את נאומו הוא סיים (על פי פולכריוס משארטרז) בקריאה נרגשת: "קומו והילחמו באויבי ישו, אלה הרגילים להילחם באחיהם הנוצרים, הרגילים לבזוז ולשדוד ולחלק שלל. הנה שערי גן העדן ייפתחו לפניכם ותהילת נצח תהא נחלתכם". ולאחר שסיים את נאומו זעק ההמון "Dieu le veut, "זה רצון האל". אורבן שהה בצרפת כמה חודשים וניהל התייעצויות רבות עם האצילים שהביעו נכונותם להיעתר לקריאתו. ובאותו הזמן הופצה הידיעה על הכנס בקלרמון ונאום האפיפיור בכל רחבי אירופה. ההתלהבות בעקבות הקריאה למסע הצלב הייתה עצומה וככל הנראה הפתיעה את אורבנוס עצמו. כך למשל במכתב רשמי ששלח לאצילי פלנדריה בתחילת השנה הבאה כתב כי רצוי שאבירים בלבד ישתתפו במסע לכיבוש ארץ הקודש וביקש מכמרים שלא להצטרף למסע.
קטע מנאומו של אורבן השני, ועידת קלרמון 1095
הואיל והבטחתם, הו בני האל, לשמור את השלום בקרבכם ולקיים בנאמנות את הזכויות השמורות לכנסיה בייתר תוקף, ניצבים אתם בפני משימה נוספת לעשותה. לאחר שהתיקון האלוהי הפיח בכם רוח חדשה, עליכם ליישם עתה את עוז צדקתכם לעניין אחר, הנוגע לכם כשם שהוא נוגע לאל. לאחיכם במזרח, הנמקים בצרתם, עליכם להחיש עזרה, לאחר שפעמים כה ביקשו אותה. שכן, כפי שיודעים כבר רבים מכם, תקפו אותם התורכים, עם פרסי, פלשו לאדמות ביזנטיון והגיעו עד לים-התיכון למקום הידוע בשם זרוע גאורגיוס הקדוש. הם כבשו רבות מאדמות הנוצרים, גברו עליהם בשבעה קרבות תוך שהם הורגים ושובים רבים בהם, הרסו כנסיות עד היסוד והשמו את ממלכת האל. אם תניחו להם לנהוג כך באין מפריע, יתקיפו את נאמני האל ביתר שאת. לכן אני מפציר בכם ומבקש – לא אנוכי כי אם האדון – שתפיצו ברבים את הידיעה כמבשרי בשורת ישו ותשכנעו את כל העם על כל דרגיו, אבירים ורגלים, עשירים ועניים, לחוש לעזרת עבדי המשיח ולעקור בעוד מועד אותו גוי נבל מנחלות אנשינו. באוזני הנוכחים כאן אני אומר את הדברים, אך שולח אותם גם אל הנעדרים: המשיח אף הוא מצווה זאת. כל אלה ההולכים שיאבדו חייהם, בין בצאתם, בין בחציית הים ובין בהילחמם בפגנים – תעמוד לזכותם מייד מחילת עוונות. אנוכי מבטיח להולכים מתת מתוקף הסמכות האלוהית המוקנית לי. מה עצומה החרפה, אם עם כה בזוי ומנוון, עבד לדמונים, יגבר על העם המאמין באל הכל-יכול ומתהלל בשמו של ישו. מה רב האשם שיטיל בכם האל, אם לא תסייעו בידי אלה המחזיקים כמוכם בנצרות. יקומו נא כל אלה אשר היו מורגלים להשחית דרכם במלחמות פרטיות נגד נוצרים וייצאו למלחמה נגד הכופרים, ויכתירו בניצחון מלחמה זו, שצריכה הייתה כבר להתחיל משכבר. יהפכו עתה אלה, אשר היו שודדים, לאבירי ישו כדת וכדין. יילחמו עתה אלה אשר ערכו פעם מלחמה נגד אחיהם ושארי-בשרם, נגד הברברים אלה. בגמול נצחי יזכו עתה אלה, אשר לחמו כשכירי-חרב עבור פרוטות. עבור כבוד כפול ומכופל יעמלו עתה אלה, אשר הוגיעו עצמם עד השחתת גופם ונשמתם. הנה כי כן, מעבר מזה יתייצבו העגומים והענייים ומן האחר – השמחים והעשירים, מכאן – אויבי האדון, ומן העבר האחר – ידידיו. אל ידחו היוצאים לדרך את מסעם: יסדירו נכסיהם, יאספו ממון להוצאותיהם ועם חלוף החורף ובוא האביב ייצאו נא בהתלהבות לדרך והאל יילך לפניהם.
גירסת פולקר (Fulcher) משארטר בחיבור עלילות הפראנקים (Gesta francorum)
מסע הצלב של האיכרים
להפתעתו של האפיפיור נענו לבקשתו לא רק הלוחמים האבירים שנקראו לצאת למסע, אלא גם המוני איכרים, שאליהם לא התכוון כלל ועיקר. לכן כונה המסע הראשון גם "מסע הצלב של האיכרים" (1096). בעקבות הנאום של אורבן השני התחילה תנועה המונית של אכרים מזרחה, בעיקר בהנהגת תימהוני בשם "פטר איש המדבר", למרות שנאום האפיפיור לא היה מכוון אליהם. הם לקחו את משפחותיהם עמם, את חפציהם העמיסו על עגלות ויצאו למזרח, בלא כל ארגון וסדר. כאשר התקרבו לטירה או לעיר כלשהי, הם שאלו מתוך תקווה והתלהבות אם זוהי ירושלים, מאחר שלא ידעו היכן נמצאת ירושלים ואיך היא נראית.
במהלך המסע התקיימו ההמונים משוד ומגזל של תושבי היישובים שעברו בהם. כדי למנוע מעשים אלה, העדיפו התושבים לתת להם מזון ובלבד שימשיכו בדרכם.כעבור זמן נגמר להם האוכל ולכן עסקו בשוד כדי לשרוד. רבים מהם מתו בדרך, ולקונסטנטינופוליס הגיעו מתי-מעט.
למרות הסתייגותו של האפיפיור החלה כבר התנועה העממית וסחפה אחריה עשרות אלפים. הצטרפו אליה רבבות איכרים מנושלים, תושבי ערים מרוששים, פורעי חוק ושודדי דרכים, הרפתקנים שחיפשו התחלות חדשות. קבוצה אחת שמנתה כעשרת אלפים בהנהגת אביר צרפתי בשם גוטייה האביון, הרוזן הגרמני אמיכו מליינינגן והאביר פולקמאר בחרה לנוע דווקא בכיוון ההפוך מזה של ארץ הקודש ולהחריב את הקהילות היהודיות על גדות הריינוס. הברירה שלפניה הועמדו אלפי יהודים הייתה להתנצר או למות, כאשר יהודים רבים נרצחו גם לאחר שהסכימו להמיר את דתם. הרוב העדיפו את המוות ובמקרים רבים שמו ידיהם בנפשם. טבח זה ידוע תחת השם "מסע הצלב הגרמני" או גזרות תתנ"ו במקורות יהודיים. לאחר התערבותו של הקיסר היינריך הופסק הטבח, אך כמעט כל קהילות חבל הריין נחרבו. קבוצה אחרת שהונהגה על ידי פטר הפרוש מאמיין התקדמה לעבר ארץ ישראל. פטר הוליך אחריו כ-100 אלף פשוטי עם במסגרת מה שנקרא "מסע הצלב העממי".
גזרות תתנ"ו – 1096
בדרכם מצרפת מזרחה עברו הצלבנים בעמק הריין, דרך הערים שקהילות אשכנז שכנו בהן. תוך כדי המעבר הם פרעו ביהודים שבאותן הקהילות, בנימוק שהיהודים – כמו המוסלמים – הם כופרים וניסו בכוח החרב להופכם לנוצרים. בקהילות של וורמס ומיינץ קרעו הצלבנים ספרי תורה, שרפו בתי כנסת ודרשו מן היהודים לטבול לנצרות או למות. יהודים רבים סירבו, ובחרו למות על קידוש השם ולא להתנצר. הקהילות בערים וורמס ומיינץ חרבו. לעומתן היו ערים אחרות, כדוגמת שפייר, שבהן התערב הבישוף לטובת היהודים והגן עליהם, כפי שהתחייב בפריווילגיה שהעניק להם. באותן הערים לא נפגעו היהודים. אירועים אלה נקראים בתולדות ישראל גזרות תתנ"ו – פרעות 1096. קינות רבות נכתבו בקהילות בעקבות פרעות שהתרחשו בתקופה זו וגם לאחריה.
כאשר ה"צלבנים" הללו נתקלו בקהילות יהודיות, הם בזזו אותן ופגעו ביושביהן. על פי גרסה מסוימת, אמרה פופולרית בקרב הצלבנים הייתה "אם אינך יכול להרוג טורקי, הרוג יהודי". הארועים האלו ידועים כמאורעות תתנ"ו. בשל סיבה לא ברורה, הפגיעה ביהודים החלה רק מאזור גרמניה ולא באזור צרפת. הקהילות היהודיות בצרפת יצאו ללא פגע, כנראה בשל העובדה שניסו להקדים תרופה למכה, ולספק מרצונם מזון לצלבנים. הצלבנים פגעו גם בנוצרים ביזנטים (מזרחיים) בגלל מראם השונה.
סופם של האיכרים הצלבנים
קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), היושבת על מצר הבוספורוס, מהווה נקודת מעבר הכרחית לכיוון ארץ ישראל, ולכן הצלבנים בדרכם מזרחה התנקזו לשם. כאשר שאריות ההמונים הגיעו לעיר, נבהל מפניהם הקיסר הביזנטי אלכסיוס קומננוס ודאג להעבירם הלאה, הרחק מעירו. הצלבנים של "מסע ההמונים" חצו את מיצר הבוספורוס ועברו לטורקיה, שם הם פגשו בסלג'וקים שעשו בהם שמות. רק מעטים מהם זכו לחצות את הבוספורוס חזרה לאירופה. הקבוצה של פטר זכתה לגורל דומה. פטר לא דאג לתאם מראש את מעבר צבאו דרך הבלקן, נקלע לקרבות מיותרים עם ההונגרים והבולגרים והגיע לבסוף לבוספורוס. הביזאנטיים אפשרו לצלבנים מעבר מהיר לאסיה הקטנה, שם הושמדו כמעט כולם בידי הסלג'וקים.
קהילות שו"ם: שפיירא, ורמייזא, מגנצה
שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שישבו על נתיב נהר הריין וספגו את האבדות הרבות. עד היום אפשר לבקר בבתי הקברות של שלוש הערים האלה ולראות את המצבות שנשתמרו שם מגזרות תתנ"ו. היום אין יהודים בערים גרמניות אלה שפייר, וורמס ומיינץ.
שפייר (Speyer) היא עיר במדינת ריינלנד-פאלץ שבגרמניה. העיר ממוקמת על גדת נהר הריין ואוכלוסייתה מנתה בשנת 2007 כ-50,000 תושבים. שפייר הייתה אחת מהערים החשובות בקרב יהדות אשכנז, ובמשך כאלף שנים התקיימה בה קהילה יהודית מפוארת. ביחד עם הערים וורמס (ורמיזא) ומיינץ (מגנצא) הרכיבה את שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שלאורך הריין, שנודעו בכינוי קהילות שו"ם, על שם ראשי התיבות של שלושתן. עד היום ניתן להבחין בשרידי קהילה זו בשמות משפחה הנושאים את שם היישוב, כדוגמת שפירו או שפירא. בשנת 1096, בזמן מסע הצלב הראשון התקיים בעיר שפייר הטבח הראשון הידוע, שבו נטבחו מאות יהודים בידי נוצרים, באירועים שכונו לימים גזירות תתנ"ו. למרות זאת נותרה בעיר קהילה יהודית גדולה. בעיר נחשפו שרידים של בית כנסת עתיק, שככל הנראה היה מפואר. בצמוד לבית הכנסת נמצא מקווה מרשים נוסף, שנבנה בשנים 1110-1120, ושנחשב לאחד הגדולים באירופה. הקהילה היהודית בשפייר נכחדה בשואת העם היהודי.
וורמס (גרמנית: Worms; במקורות היהודים נקראת ורמיזא או גרמיזא) היא עיר במדינת המחוז ריינלנד-פאלץ בגרמניה, על גדות הריין. בעיר 85,800 תושבים נכון לשנת 2004.
לקהילה היהודית בעיר היסטוריה מפוארת בימי הביניים, ופעלו בה בין השאר ר' יצחק הלוי סג"ל, רש"י, אלעזר מוורמס ויאיר חיים בכרך. ביחד עם שפייר ומיינץ (מגנצא) הרכיבה וורמס את שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שלאורך הריין, שנודעו בראשי התיבות שו"ם.
הקהילה היהודית בוורמס כיום היא קטנה ביותר, אולם ניתן לראות את שרידי העבר המפואר ברובע היהודי המשוחזר. בפתחי בניינים עתיקים רבים ברובע היהודי ניתן לראות משקופי אבן, ובהם שקעים למזוזות, שנעלמו, עדות לחיים היהודיים שנקטעו באיבם. בית הכנסת, שהינו בן מאות שנים, סבל מפגיעות חוזרות ונישנות, במהלך השנים, נהרס גם על ידי הנאצים, ונבנה מחדש לאחר המלחמה. כיום מוצגות בו תמונות עתיקות המתארות את חיי היהודים במקום. בסמוך נמצא גם בניין המקווה, ששרד את ההפצצות וההרס ונותר על תילו. בבית הכנסת ניתן למצוא את החדר וכיסא האבן בו, לפי המסורת, למד ולימד רש"י, ככל הנראה מסורת זו אינה מדויקת היסטורית. בסמוך לבית הכנסת נמצאת הכיכר, שבה נאספו על ידי הנאצים יהודי הקהילה שחיו במקום בדרכם למחנות ההשמדה, ושרובם נרצחו בשואה. בית העלמין בוורמס הוא עדות אילמת לקהילה היהודית המפוארת. טמונים בו לפחות אלפיים יהודים, אך במקום נותרו כמה מאות מצבות בלבד. חלק גדול מהקברים והמצבות נהרסו על ידי הנאצים כדי לסלול "דרך קיצור" בתוך בית העלמין. לאחר תום המלחמה, ובמהלך שיקום המקום, הוצמדו שרידים של מצבות שבורות לחומת בית העלמין. במקום ניצבים קברים של רבנים, אליהם נוהגים להגיע מתפללים על מנת להניח אבנים ופתקים עם משאלות ובקשות.
מיינץ (Mainz) היא עיר הבירה של מדינת ריינלנד-פאלץ שבגרמניה והעיר הגדולה במדינה זו. בעיר חיו בשנת 2007 כ-196,000 תושבים. מיינץ נקראת במקורות היהודים מגנצא, והייתה עיר מרכזית ומכוננת ביהדות אשכנז. במשך כאלף שנים התקיימה בה קהילה יהודית מפוארת. ביחד עם הערים וורמס (ורמיזא) ושפייר הרכיבה את שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שלאורך הריין, שנודעו בראשי התיבות שו"ם. בקהילה זו כיהן כרב רבינו גרשום מאור הגולה, והיו בה חכמים גדולים נוספים, כרבי שמעון הגדול רבי קלונימוס מלוקה. על פי האגדה הקהילה היהודית במקום תרמה למסורת היהודית, בין השאר, את תפילת "ונתנה תוקף" המפורסמת, אלא שככל הנראה נתחברה תפילה זו בארץ ישראל וזמן רב לפני היישוב היהודי באזור. נוסעי הצלב התנפלו על היהודים במיינץ בשנת 1096 והרגו יותר מאלף ומאה יהודים. פרעות אלה נודעו בשם גזירת תתנ"ו שנזכרה בקינות לתשעה באב.
מסע הצלב הראשון
במקביל לגל הספונטני של ההמונים, התארגן כוח צבאי של אבירים, שיצא גם הוא מזרחה. האפיפיור התכוון לשלוח צבא המורכב מתושבי פרובנס (בתקופה הנדונה השטח הצרפתי שמדרום לנהר הלואר), אך התוצאות עלו על ציפיותיו ובסופו של דבר יצאו לדרך ארבעה מחנות, חלקם מאזורים שלא היו נתונים להשפעת האפיפיור. מנהיגי המחנות היו: איג דה ורמנדואה אחיו של מלך צרפת בראש הכוחות מלורן; רובר השני, דוכס נורמנדי, אחיו של מלך אנגליה, יחד עם סטפן השני, רוזן בלוא וורוברט השני, רוזן פלנדריה; גגוטפריד מבויון יחד עם אחיו בלדווין, לימים, בלדווין הראשון, מלך ירושלים, בראש הכוחות מהחלקים הדרומיים של ארצות השפלה. השטח הזה היה תחת שליטת האימפריה הרומית הקדשוה ומפתיע שהם הצטרפו למסע הצלב בגלל המתיחות בין קיסר האימפריה הרומית הקדושה והאפיפיור באותה עת; בוהמון נסיך נורמני מדרום איטליה, לימים בוהמון הראשון, ננסיך אנטיוכיה, יחד עם אחיינו טנקרד, לימים טנקרד, ננסיך הגליל, בראש מחנה שהורכב מנורמנים דרי דרום איטליה.
המחנה הראשון יצא לדרכו ב-15 באוגוסט. האבירים מהארצות השונות הגיעו לקונסטנטינופול בנפרד, ושם אלכסיוס, שליט הממלכה הביזנטית, עזר להם לחצות את הבוספורוס, תמורת שבועת נאמנות (הומאגיום) שכל מה שהם יכבשו במזרח יימסר לידיו. אחד מהמנהיגים, טנקרד שמו, הצליח לחצות באופן עצמאי ולהתחמק משבועה זו.
במקום לפנות דרומה לירושלים, הצלבנים המשיכו תחילה מזרחה אדסה, וכבשו אותה לאחר מצור של חמישה חודשים. בשלב זה הודיע אחד מהמנהיגים, בלדוין מבולון, שהוא סיים את תפקידו במסע הצלב. הוא הקים לעצמו רוזנות באדסה והכתיר עצמו בתואר "הרוזן בלדווין הראשון מאדסה" (בהמשך יהפוך אותו בולדווין למלך ממלכת ירושלים). בהמשך התעלמו גם שאר הצלבנים משבועתם לאלכסיוס, ושמרו לעצמם את המקומות שכבשו.
היעד הבא היה העיר הגדולה אנטיוכיה (נמצאת בטורקיה של היום). הצלבנים כבשו אותה לאחר מצור של שבעה חודשים, שהתחיל כבר תוך כדי המצור על אדסה. אחד המנהיגים, בוהמון הראשון, מודיע לחבריו: "כמו שעשה בולדווין באדסה, כך אני עושה כאן", והקים ביוני 1098 את נסיכות אנטיוכיה.
הצלבנים עברו ליד צור, עכו, קאיפאס (חיפה), קיסריה, ארסוף, שאת כולן הם עקפו מהצד. את יפו הם כבשו, כי היא הייתה הנמל הקרוב ביותר לירושלים באותה תקופה. למעשה יפו נכבשה ללא קרב, לאחר שהמוסלמים נטשו אותה.
הצלבנים המשיכו לכיוון ירושלים. כאשר הגיעו לראש ההר שממנו הם ראו לראשונה את ירושלים, הם ירדו על ברכיהם ופצחו בזימרת המנוני שמחה, ומאז קוראים להר בשם "הר השמחה" (מוֹנט ז'וּאַ Montjoie). אם כי דרכם של הצלבנים אינה ברורה כל צרכה, הדעה המקובלת היא כי הם עלו במעלה בית חורון, ו"הר השמחה" הוא נבי סמואל.
מתוך 150,000 שיצאו מאירופה, הגיעו לא"י לא יותר מ-40 אלף (חלק גם נשארו באדסה ובאנטיוכיה). ביוני 1099 הצלבנים פתחו בניסיון לכיבוש ירושלים בסגנונו של ייהושע בן נון: התפללו, הקיפו את החומות שבע פעמים, תקעו בחצוצרות ושמו עפר על הראש. ניסיון זה לא צלח, והחומה לא נפלה. ניסיון שני היה בטיפוס על החומה בעזרת סולמות בפינה הצפון-מערבית של החומה, באזור שנקרא לאחר מכן "מגדל טנקרד". לקראת הניסיון השלישי, החליטו הצלבנים לבנות מכונות מצור, אבל גילו, שאין עצים מתאימים באזור. במקביל הגיע צי גנואזי קטן ליפו. הצלבנים פירקו את הספינות והשתמשו בחומרי הבניה על מנת להרכיב את מכונות המצור.
מצבם של הצלבנים היה קשה. מספרם הצטמצם בעקבות המסע הארוך והקרבות, והם מצאו את עצמם בליבו של עולם מוסלמי עוין. בלחץ הזמן התארגנו הצלבנים למצור על העיר. ארבעה מחנות ניסו לפרוץ בארבעה מקומות לאורך החומה. אחד המחנות הוקם באזור שער הפרחים של היום, ועליו פקד גודפרוא מבויון ממרומי הקומה העליונה של מכונת המצור. ביום שבת י"ז בתמוז, 9 ביולי, 1099, חמישה שבועות לאחר תחילת המצור על העיר, הצליחו חייליו של גודפרוא להציב גשר עץ אל החומה, ודרכו הצליחו חייליו לחדור לעיר. לפי המסורת, שעת הפריצה היא 9:00 בבוקר. זוהי שעה בעלת משמעות דתית מבחינתם – היום והשעה שבה ישו עלה על הצלב. החיילים של גודפרוא פתחו את אחד השערים דרכו הסתער כוח נוסף בפיקודו של טנקרד הנורמני, וביחד הם כבשו את העיר.
לאחר הכיבוש גילו הצלבנים שאין להם תוכניות להמשך, והתגלעו חילוקי דעות לגבי אופי הממלכה שעליהם להקים. לבסוף נבחר גודפרואה מבויון למלך על ממלכת ירושלים.
ממלכת ירושלים
ממלכת ירושלים הייתה מדינה צלבנית שהוקמה בארץ ישראל בשנת 1099 כתוצאה מכיבושה על ידי הצלבנים במסע הצלב הראשון. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדותיהם של תושבי אירופה המערבית לצאת למרחקים ולהקים יישוב גדול כה רחוק מביתם. במקרה ראשון זה הצליחו האירופאים, המכונים "פרנקים" מלשון "פרנג'" (צרפתי בערבית), להקים לא רק התיישבות אלא מדינה שלמה, וזאת בלב אזור מוסלמי עוין.
הפרנקים לא חיו לבדם במדינתם. הרוב המכריע של התושבים היו ילידי המקום, ומספרם של הפרנקים לא עלה מעולם, לפי ההערכות המקובלות, על 150,000 נפש בשיאה של הממלכה הראשונה. הפרנקים לא הצליחו לשלב בצורה טובה את ההנוצרים האורתודוכסים שחיו בארץ ישראל, ולא מצאו את הדרך ללבם של הארמנים והביזנטים – שתי הממלכות הנוצריות החזקות באסיה הקטנה. כישלונם ליצור רוב פרנקי במדינתם היה בעוכריהם, וגרם בסופו של דבר לנפילתה הסופית של הממלכה 90 שנה אחרי הקמתה.
המשטר הפאודלי במדינה זו היה דומה לנהוג במדינות אירופה המערבית באותה תקופה. בראש המדינה עמד מלך, ולצדו האצילים הבכירים. בראשית ימיה נהנתה הממלכה הצלבנית משלטון ריכוזי חזק ויעיל. בערך באמצע המאה ה-12 החלה נסיגה איטית בכוחה של המלוכה, וסמכויות רבות עברו לידי האצולה הגבוהה, שלטונו של המלך היה סמלי בלבד.
מסדר אבירי היכל שלמה או בשמם הרשמי האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה, הידועים בעיקר בשם טמפלרים ("Temple" היא מילה ממוצא לטיני שפירושה בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית: "היכל" או "מקדש") היה מסדר צבאי נוצרי של אבירים-נזירים שנוסד בשנת 1118 ופעל בתקופת מסעי הצלב. תפקידו הרשמי, כפי שעולה מהצהרת מייסדיו היה להגן על הממלכה הצלבנית בארץ הקודש, ועל הצליינים העולים לרגל למקומות הקדושים בממלכת ירושלים. לצד ההגנה על עולי הרגל, סיפק האבירים כוח צבאי חזק מאוד שכלל אלפי חיילים, בהם כמה מאות אבירים להגנתה של ממלכת ירושלים. לצד תפקידיו הצבאיים הייתה למסדר רשת סניפים ענפה באירופה שעזרה לצליינים ולאנשים אחרים להעביר כסף בבטחה ממקום אחד למשנהו.
מסדר ההוספיטלרים או בשמם המלא "מסדר יוחנן הקדוש של בית החולים בירושלים" (נקראים גם "יוהניטים" מלשון "יואנן" – יוחנן בהגיה לטינית) Ordo militiae sencti Johannis Baptistea hospitalis Hierosolymitani הוא מסדר צבאי נוצרי. בניגוד לשאר המסדרים הצבאיים, לדוגמת בני מסדר הטמפלרים, מסדר יוחנן הקדוש לא הוקם כתוצאה ממסעי הצלב. המטרה שלשמה הוקם הייתה הגשת עזרה רפואית לצליינים נוצרים שביקשו לעלות לרגל לירושלים. ראשיתו של המסדר באמצע המאה ה-11, בסביבות 1080. המסדר שגשג בירושלים והקים בה בית חולים, שתפקד גם תחת השלטון המוסלמי. יחד עם מסדר הטמפלרים היווה המסדר את עיקר הכוח הצבאי הצלבני בממלכת ירושלים בגלגוליו השונים נקראו אבירי המסדר גם "אבירי המסדר של ייוחנן הקדוש", "אבירי רודוס" ו"אבירי מלטה". גלגולו האחרון של המסדר קיים ומתפקד עד היום כארגון כנסייתי. בראשו של המסדר ניצב מאז שנת 1110 הגרנד מסטר.
המסדר הטבטוני (גרמנית: Deutscher Orden; לטינית: Ordo domus Sanctæ Mariæ Theutonicorum), הידוע גם בשם "מסדר האבירים הטבטוני", היה מסדר צבאי נוצרי גרמני צלבני של הכנסייה הקתולית שנוסד בסוף המאה ה-12 בעכו, על מנת לסייע לצליינים ולהקים בתי חולים על מנת לדאוג לחולים ולפצועים במדינות הצלבנים. המסדר איגד את האבירים דוברי הגרמנית, תחילה כחלק מהמסדר ההוספיטלרי, ומ-1198כמסדר עצמאי. אבירי המסדר התרכזו בעיקר בגליל, והחזיקו בין היתר במבצר המונפור. המסדר מילא תפקיד חשוב בממלכה הצלבנית, שכן הוא חלש על הדרך לעכו, עיר הנמל העיקרית של ממלכת ירושלים ומאוחר יותר בירתה. מקור שמו של המסדר נובע מהשבטים הטווטונים שהתגוררו בגרמניה עוד מהעת העתיקה.
אמנם ראשית מטרתו של המסדר הייתה הגנה על הצליינים מפני סכנות שונות, אך בפועל נוצל כוחם של האבירים לקידום ההתיישבות הגרמנית ברחבי אירופה. מאות שנים מאוחר יותר, שימשו רעיונותיו האידאולוגיים של המסדר בדבר מרחב מחיה ונחיתות הגזעים השונים לעומת הגרמנים, כבסיס להצדקת רעיונות תורת הגזע והלבנסראום (מרחב המחיה) של ראשי גרמניה הנאצית.
קיום, מאפיינים, הגורמים לנפילה
קיומה של ממלכת ירושלים הצלבנית התאפשר כתוצאה משילוב של נסיבות וגורמים:
תמיכה כלכלית, צבאית ומוראלית של ארצות אירופה.
צבא חזק ומאורגן, המבוסס בעיקר על המסדרים.
מדינות האסלאם שהקיפוה היו מפורדות לגורמים שונים ועוינים זה לזה.
מאפייניה של ממלכת ירושלים היו בעיקרם התבדלות מהמרחב:
הם היו גורם זר, בעלי שפה שונה (לטינית), דת שונה (נצרות קתולית) ומנטאליות שונה
הם התרכזו במבצרים מפוזרים והתבססו רק על כוח הרתעה.
הם לא למדו את שפת המקום ומנהגיו.
האוכלוסייה המקומית (מוסלמים, נוצרים מזרחיים ויהודים) היו צמיתים משועבדים.
האצילים והמלך ניהלו מאבקי כוח ושררה ביניהם.
הגורמים לנפילה נובעים מהגורמים שאיפשרו את קיומם וממאפיניהם:
אירופה איבדה עניין.
הם עצמם היו מפולגים ביניהם.
איבדו מכוח ההרתעה שלהם.
המוסלמים סביבם הצליחו לאחד כוחות.
קריאה מומלצת:
י' פראוור, ממלכת ירושלים הצלבנית 1099-1291, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ז.
י' פראוור, עולם הצלבנים, ירושלים: כתר, 1984.
א"מ הברמן (מהדיר), ספר גזירות אשכנז וצרפת, אופיר, ירושלים, תשל"א.
קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה