ימי הביניים – לא מה שחשבתם 4

 

פגישה מס' 4 (4 באוקטובר 2009)

 

הכעבה בחצר מסגד אל-חראם בעיר מכה

האמנות של מוחמד עם יישובי הדרום

בשנת 630 בערך הגיע מוחמד עם צבאו לדרום ארץ ישראל. שלושה יישובים נכנעו לפניו: אַילה (היא אילת), ישוב מעורב נוצרים ויהודים; אַד'רֻח, יישוב של סוחרים; ומַקנא, יישוב של חקלאים יהודים.  מוחמד נתן להם כתבי כניעה, אמנות (אַמאן). אמנות אלה נשתמרו על ידי כרוניקאים ערבים. מותווים בהם קווי היסוד שהכתיבו מאז ועד היום את התפיסה הבסיסית של האסלאם כלפי בני החסות (אַהל אַלדִ'מה), הם בני עם הספר (אַהל אַלכִּתאבּ) – היהודים והנוצרים.

עקרונות היסוד: הצד המנצח (האסלאם) נותן למנוצחים בטחון וחסות. בטחון משמעו: בטחון לחיים, בטחון לרכוש, הזכות לחיות על פי חוקי אבותיהם (אוטונומיה – שיפוט ושלטון עצמי).

חסות (דִ'מה) פירושה חסות אללה וחסות שליחו, מוחמד.

הצד המנוצח (אַהל אַלדִ'מה – יהודים ונוצרים) נותן למנצח מסים, ומתחייב לשמור על ציות ומעמד מושפל.

עקרונות אלה נשמרים עד היום בארצות האסלאם כלפי יהודים ונוצרים- אַהל אלִד'מה.

חלוקת האוכלוסיה: על פי עקרונות אלה חילק האסלאם את האוכלוסייה בעולם לשלושה "עולמות":

דאר אלאִסלאם – עולם האסלאם, עולם המאמינים. כל אלה שמקבלים את האסלאם הם המעמד העליון, והם מוגנים מכל רע ויורשים גן עדן.

דאר אלעַהד – עולם הברית, הם אַהל אלכִּתאבּ, עם הספר, היהודים והנוצרים. הם סוג ב, מקבלי חסות (אַהל אלדִ'מה), משלמי מסים ומושפלים.

דאר אלחַרבּ – עולם המלחמה, הם עובדי האלילים שדינם אחד: להתאסלם או למות.

 

מות מוחמד

מוחמד מת בשנת 632, עשר שנים לאחר יציאתו להִג'רה. הוא מת מות פתאומי (מהרעלת קיבה) ולא השאיר אחריו יורש מוסכם.

פרצה מלחמת ירושה בין כמה גורמים, ובינתיים התפרקה כל החבילה והשבטים התחילו לעזוב. פרצה רִצ'א (מבטאים רִדא) –  מרד השבטים.

כדי לעצור את המפולת מינו מקורביו של מוחמד את אַבּוּ בַּכּר חותנו בתור חַ'ליפת רַצוּלֻ (מבטאים רַסוּל) אללה – המחליף של שליח אללה. מכאן ואילך תוארו של השליט באִסלאם הוא חַ'ליפה.

קברו של עֻמר במסגד הנביא במדינה

תקופת הח'ליפים ישרי הדרך (אלראשִדוּן)

אַבּוּ בַּכּר (634-632): דכא את הרִצ'א. מת מהכשת נחש.

עֻמר אִבּן אַלחַ'טאבּ (644-634). הוא עֻמר הראשון, עֻמר הגדול, עֻמר הכובש. הרחיב את שטחי האימפריה, התחיל לארגן מינהל ושלטון תקין. הנהיג את תנאי עֻמר (הסבר יבוא), נרצח על ידי עבד פרסי בזמן התפילה במסגד.

עֻת'מאן אִבּן עַפאן לבית אֻמָיה (656-644). ערך את הקוראן. נרצח על ידי מורדים מצרים.

עַלי אִבּן אַבּוּ טאלִבּ (661-656), בן דודו וחתנו של מוחמד. מלחמת אזרחים. נרצח על ידי תומכיו בתור מחאה לחולשתו.

תקופה של שלושים שנה שבה הונחו קווי היסוד לאימפריה המוסלמית לעתיד לבוא: כיבושים ושטחים, צורת השלטון (הח'ליפות), מבנה חברתי, מבנה דתי.

 

קראן, איראן, ראשית המאה ה-16, פתיחת הקוראן, עיטורים בזהב וב-Lapis Lazuli

הקוראן ומצוות היסוד

קֻראַאן – הקראה. מכיל 114 סוּרוֹת (ביחיד – סוּרה, נבואות, פרקים). נערך בימי הח'ליפה השלישי עֻת'מאן וסודר באופן שרירותי על פי אורך הסורות: הארוכה ביותר (286 אַיוֹת, ביחיד אַיה, פסוקים) בהתחלה והקצרה ביותר בסוף, לבד מהסוּרה הפותחת את הקוראן, סורת אלפאתִחה (הפתיחה), שהיא גם התפילה היומית של המֻסלִם, ושתי האחרונות, שהן קצרות, אך לא הקצרות ביותר, והן משמשות בתור השבעות וקמעות.

מבחינת תכנו: שני חלקים ברורים – סורות שנאמרו במכּה (90), וסורות שנאמרו במַדינה. מעל כל סורה כתוב "מַכּיָה" או "מַדִניָה".

סוּרוֹת מכה נושאות אופי אידיאולוגי-תיאולוגי ועוסקות בשלושה נושאים עיקריים: ייחוד האל (מונותאיזם); יום הדין, שכר ועונש בעולם הבא; שיוויון האדם הנשפט על פי מעשיו ולא על פי רכושו – בפני האל. מרבה בסיפור נביאים-שליחים המבוססים על היהדות והנצרות.

סוּרוֹת מדינה נושאות אופי מדיני פרקטי ועוסקות בהתארגנות האומה החדשה, ביסוסה על שלושה יסודות: אל אחד, מנהיג אחד, עם אחד; חוק וסדר, מערכת חוקים, דינים ומשפטים, היא ההלכה המוסלמית.

מצוות היסוד (אַרכּאן אלאִסלאם – עמודי האסלאם) : נזכרות בקוראן אך לא בצורה מסודרת, ונקבעו רק מאוחר יותר:

העדות (שַהאדה) או נכון יותר שתי העדויות (שַהאדַתַין): אין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליח אללה. (לַא אִלַהַ אִלא אללה ומוחמד רַצוּלֻ (רסול) אללה).

התפילה (אלצַלאה): חמש פעמים ביום.      

הצדקה (אלזַכּאה, אלצַדַקה): מס חובה ונדבה מרצון.

הצום (אלצַום):  30 ימי צום בחודש הרַמַצ'אן (מבטאים רַמַדאן).

העלייה לרגל (אלחַג'): כל מוסלִם בריא בגופו ובנפשו חייב לעלות לפחות פעם בחייו למכה.

 

עולי רגל למכה מבצעים את הטוואף – סיבוב הכעבה ארבע פעמים במהירות, ולאחר מכן שלוש פעמים לאט יותר, נגד כיוון השעון.

התורה שבעל פה (הסוּנה – אורח חיים, הלכה)

לאחר חתימת הקוראן התפתחה התורה שבעל פה שבאה לענות על צרכים משתנים במהלך הדורות. בסיס הסונה הוא החַדית' (חדש, אמירה חדשה מפי הנביא).

כל חדית' בנוי משני חלקים: אִסנאד – שלשלת המוסרים מדור לדור; מַתן – תוכן החדית'. מטרת החדית' להביא דברים שמוחמד אמר כביכול על כל מיני נושאים ובכל להעניק להם לגיטימציה.

דוגמה: סיפר לנו אבו בכר בן שייבה, סיפר לנו גנדר מפי שעבה, סיפר לנו…, שהוא שמע את עלי עליו השלום אומר: אמר שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום "לא תכזבו אודותי כי המכזב אודות דינו אש הגיהינום".

שלשלת המסירה היא ההוכחה לאמינותו של החדית' ולרוב ארוכה יותר מהמסר (מתן) עצמו.

החדית'ים מתמיינים לשלושה סוגים: צַחיח (בריא) מהימן ונמסר ישירות מפי הנביא; חַסַן (טוב, יפה) מהימן למדי; צַ'עיף (מבטאים דעיף, חולה) פגום, שאין להסתמך עליו.

במאה ה-13 נקבעו שישה ספרי קבצים של חדית'ים הנחשבים למהימנים.

 

ההתפלגות באסלאם

הסיבה היחידה לפילוג באסלאם היא שאלה פוליטית במהותה: למי הלגיטימיות לשלטון אחרי מוחמד. על רקע חילוקי דעות בדבר הזכות לשלטון התפלגה קבוצה אחת שולית אחת בראשית האסלאם, חַוארִג' (החורגים, הפורשים).

קבר האמאם עלי בנג'ף, עיראק

השיעה (סיעת עלי)

השיעים טוענים, כי לפני מותו הנביא מוחמד הכריז על המנהיג הבא שנבחר בידי האל, אך שלאחר מותו של הנביא ב-632, החל מאבק על הירושה. קבוצה אחת, חסידיו של עלי, קיבלו את דבר מוחמד, אך אנשים אחרים בעלי השפעה לא קיבלו אותו והחליטו לבחור מנהיג מביניהם ללא התייעצות עם רוב המוסלמים כולל עלי. לדעת השיעים, הם הכריחו את המוסלמים האחרים לקבל את בחירתם באַבּוּ בַּכּר. מנקודה זו והלאה הדיכוי של משפחת הנביא וחסידיהם (כלומר, השיעים) החל וממשיך עד היום. השיעי מאמין כי דיכוי זה, יחד עם שחיתותו של העולם, יסתיים כאשר יופיע האִמאם השנים עשר, מוחמד אלמהדי.

השיעים רואים בעלי אבן אבו טאלב בן דודו של מוחמד ובעלה של פאטמה בתו (שקיבל עליו את האסלאם ראשון או שני אחריו), הח'ליפה הרביעי, את יורשו הבלעדי של מוחמד. השיעים אינם מכירים בשלושת הח'ליפים הראשונים אבו בכר, עמר אבן אלח'טאב ועת'מאן אבן עפאן. ייסוד הכת מיוחס לבנו של עלי, חוסין, שהוא ושבעים מבני משפחתו נרצחו בעיר כרבלא שבעיראק על ידי צבא סוני. לזכר הירצחו מציינים השיעים את חג העשוראא בו הם מכים את עצמם עד זוב דם לזכר ייסוריו. בשל ההיסטוריה של הרדיפה של הסונים כלפי השיעים, השקפת העולם השיעית ככלל קודרת ופסימית.

לשיעים עמוד אמונה שישי, הולאיה, על החמישה המקובלים באסלאם, והוא האמונה שמנהיג האסלאם (אמאם) חייב להיות מזרע עלי בלבד ולו סמכות בלעדית בקדושה וחולין. השיעים גם מאמינים שבכל דור ודור, ישנו מנהיג שמתווך בין אלוהים לבין המאמינים, ובדור הנוכחי הוא נסתר ועדיין לא התגלה.

שלושת יסודות השיעה

* בַּראאה  – שלילת המתנגדים, קללה. השיעים מחלקים את העולם לשלוש: מאמינים (שיעים);

מוסלמים שאינם שיעים; כופרים (לא מוסלמים). ביסוד הבראאה עומדת שלילה מוחלטת של זכויות הכופרים, והגדרתם טמאים. הבראאה באה לידי ביטוי גם בכך שהשיעים אוסרים על נישואים עם סונים.

* תַקיָה – חובת הזהירות, הסתתרות והתסתוות. התקיה באה לידי ביטוי בנכונות להסתיר את הזהות השיעית כדי לשרוד תחת שלטון עוין. השיעים נזקקו לתקיה, שכן בדרך כלל היו מיעוט תחת שלטון סוני. עקרון דומה קיים גם בדת הדרוזית.

* עִצמה –  חסינות מטעויות של האִמאם, וזאת בשל ניצוץ הקדוש שירש מעלי ויכולת הנבואה המיוחסת לו.

פרשנות הקוראן השיעית

השיעים מפרשים את הקוראן על פי שיטת האלגוריה, כלומר מחפשים מסרים נסתרים בפסוקים, כדי להוכיח מהקוראן שרק לצאצאי עלי זכות לגיטימית לשלטון. על פי שיטתם יש שתי פנים לקוראן: ט'אהִר (יש לבטא זהיר) – גלוי (מקביל לשיטת הפשט בפרשנות המקרא); בּאטִן – סמוי (מקביל לשיטת הדרש בפרשנות המקרא).

 

ספרות מומלצת לקריאה ואפילו לקנייה:

חוה לצרוס-יפה, האסלאם, האוניברסיטה המשודרת 1997.

חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (מהדורות שונות).

הקוראן, בתרגומו של אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב 2005 (התרגום החדש והעכשווי ביותר).

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה

השאר תגובה