השפעות ועידת ניקיאה

את המאמר הזה כתב תלמיד שנה ב של מכינת לכיש,  אסף שלום, 2018.

 

כשקראתי על הנצרות, התחלתי מהברית החדשה, אבל די מהר החלטתי שמיציתי את ה"סיפור" – הניסים והמסרים שכתובים בברית החדשה – ועברתי להיסטוריה של הנצרות המוקדמת. בקריאה שלי על הנצרות המוקדמת, מצאתי דת מאוד עמוקה, עם המון פלגים, דעות ומחשבות שונות על כל נושא אפשרי. ההתמודדויות של דת בבנייה מאוד הרשימו אותי, וקראתי עד ששמתי לב לפער שהתחיל להיווצר מהמאה הרביעית. הדת שהרשימה אותי הפכה לדת שפולשת לטריטוריות שכנות כדי לנצר את תושביהם ומאוחר יותר נלחמת על טריטוריה מקודשת בגלל פוליטיקה וטובחת בכופרים ובני דתות אחרות בשם ישו.

במאמר אני אתן רקע היסטורי לוועידת ניקיאה וימי הביניים, ואסביר על השינויים שהוועידה חוללה בנצרות. אטען שהשינויים שחוללה ועידת ניקיאה בפרט ותקופתה בכלל, גרמו לתחילתם של ימי הביניים (שראשיתם מכונה "הזמנים האפלים").

בכתיבת המאמר התבססתי בעיקר על הספרים "הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה" של אביעד קליינברג, "התנצרותה של אירופה" של זאב רובין.

ועידת ניקיאה

ראשית הדרך

ועידת ניקיאה שהתקיימה בשנת 325 לספירה, שבה אעסוק, היא הועידה הראשונה בסדרת הוועידות האקומניות, הכלל עולמיות, שהן חלק מהתפתחות הנצרות. בוועידות האלו נאספים נציגי כנסייה ותיאולוגים לדון בנושאים שקשורים לאמונה ולפרקטיקה הנוצרית. בעלי זכות ההצבעה מגיעים מכל הקהילות הנוצריות בעולם ומכאן גם הלגיטימציה לאותן ועידות. הוועדה הכי מוכרת שהתקיימה לפני 325 הייתה ועידת ירושלים ב-50 לספירה, בה התקבלה ההחלטה לא לחייב גויים שרוצים להיכנס לנצרות להתחייב 'לחוקי תורת משה', ובעיקר לא לחייב ברית מילה. ועידת ניקיאה עסקה בעיקר במהותו של ישו והיחסים בין האלמנטים בשילוש (האב, הבן ורוח הקודש), תאריך חג הפסחא וחוקים כנסייתיים לגבי הפרקטיקה הדתית והכמורה. ועידת ניקיאה כונסה ע"י קונסטנטינוס, הקיסר הרומי בין 324 ל-337, והיא מסמנת את סוף תקופת הנצרות המוקדמת, שחלה ממות השליח האחרון בסביבות 100 לספירה עד ל-325. בתקופת הנצרות המוקדמת התפתחה הנצרות בצורת הדיאלקטיקה ההגליאנית, שבה התזה שלי פוגשת באנטיתזה של האחר, ונוצרת סינתזה שהיא תזה טובה או חזקה יותר מהתזה הראשונית. אחת מהדוגמאות לדיאלקטיקה בנצרות המוקדמת היא המעבר של הנצרות מדת היסטורית, שהיא דת שמבוססת על נרטיביים היסטוריים שבמרכזם אנשים פשוטים, לדת פילוסופית, שבמרכזה טקסטים שיריים ותפיסות עולם מורכבות. חלק מהדרכים שבהם מתבטאת אותה דיאלקטיקה היא בהכנסת הבשורה ע"פ יוחנן לקאנון הברית החדשה, שכוללת תפיסה פילוסופית של ישו. (הקאנון הנוצרי כולל את הספרים שנחשבים מקודשים לנצרות. קרי הברית הישנה, הברית החדשה וכחמה מהספרים החיצוניים). המטרה המרכזית של ועידת ניקיאה הייתה להגיע לקונצנזוס, או ליצור איזה שהוא מיינסטרים מקובל.

ועידת ניקיאה התקיימה בתקופה שההיסטוריונים מכנים "העת העתיקה". תקופה זו נגמרה, לפי מרבית ההיסטוריונים, ב-475, עם נפילת האימפריה הרומית. התקופה שבאה אחריה נקראת "ימי הביניים", והיא נמשכה עד למאה ה-15. המאפיינים המרכזיים של ימי הביניים הם חוסר בשלטון מרכזי, עירוב הפוליטיקה הדת, בערות וקנאות דתית. כל המרכיבים האלה יצרו עולם נייח. סוף ימי הביניים מקביל לתחילת תקופת הרנסנס, שאחד הביטויים המרכזיים שלה היא הרפורמציה, פיצול בכנסייה המערבית שהתחילה ב-1517 , ב-95 תזות של מרטין לותר, ונחתמה בשלום ווסטפליה ב-1648. פיצול זה היה במהותו המחלוקת על הבלעדיות של מוסד הכנסייה בפירוש כתבי הקודש והכתבת דוגמות הדת.

אחד מהגורמים המרכזיים לרפורמציה הייתה השחיתות הגלויה של הממסד הכנסייתי, שהתבטאה למשל במאבקים על משרת האפיפיור בין אפיפיורים לאנטי-אפיפיורים, כלומר לאפיפיורים שהתמנו על ידי שליטים חילוניים בגלל אי הסכמה תיאולוגית או לרוב, פוליטית, בין שליטים לאפיפיורים בין המאות 13-11.

לאחר הרנסנס מתחילה ההיסטוריה המודרנית, שחלק מהמאפיינים הראשיים בתחילתה הן עידן הנאורות, בפריחת חשיבה פילוסופית, תרבותית ומדעית במערב. תנועת הרציונליזם, שמקבלת את השכל התבוני כאמצעי להשיג ולבחון ידע אמתי על העולם, ותנועת ההומניזם, המעמידה את האדם במרכז ולא את האל כפי שהיה בימי הביניים. הבנה בערכם של בני אדם ושימוש בהם ככלי לשפיטת האמת של מעשים ודעות.

קונסטטנטין הראשון, הגדול
377-272

זרמים ודעות – רקע

הנצרות בתחילתה הייתה דת דיאלקטית, שניסתה לפרש נכונה את תורתו של ישו ולהגיע אל האתיקה, האמונה, והפולחן הנכונים. בראשית היו בה שלל דעות ואמונות, רוחב יריעה, אך נעשו בה ניסיונות להצטמצם להגדרה נכונה וחד-משמעית. על הוויכוחים הפנימיים והחיצוניים הרבים כותב אביעד קליינברג בספרו. כדוגמה הוא מביא את:

  1. תהליך התנגשות העולם התרבותי המגוון (רומא והדת שלה, שהיא פילוסופית בתפיסתה את האלים) עם הנצרות שהיא בבסיסה, כמו היהדות, היסטורית ופשוטה. בתגובה לכך, חלקים בנצרות השתנו ואמצו לתוכם רעיונות פילוסופיים, כמו הגדרת ישו בבשורה ע"פ יוחנן בתור "הלוגוס" (הדבר) ותפיסת שילוש מורכבת בדומה לשילוש האפלטוני.2 הזרמים שאימצו את התפיסות האלו והשתנו לפיהן, הם הזרמים שהצליחו להתפשט מהר יותר ושרדו, והם הבסיס למיינסטרים הנוצרי שאנו מכירים כיום.
  2. המאבק בין זרמים שונים בנצרות, שחלקם מוּצאים מהכנסייה בוועידת ניקיאה. אביעד קליינברג מביא שלוש דוגמאות:

א. תנועות הגנוסטיציזם השונות, שמאמיניהן האמינו בידע כמביא הגאולה ובישו כמקור עצום של ידע. הם ראו את ישו כבעל צד רוחני עיקרי, וצד גשמי משני. מהות ישו הייתה סלע המחלוקת העיקרית בינם לבין זרמים אחרים בנצרות.

ב. המרקיוניזם, שזיהה את אל הברית הישנה כאל הפכפך ואכזרי ואת ישו כנציג האל האוהב והרחום של הברית החדשה, ששליחו הטהור ביותר היה פאולוס, שדגל בהכנסת פגאנים לכנסייה ונטישת החוק היהודי. המרקיוניסטים רצו לטהר את הפולחן והקאנון הנוצרי מהשפעות יהודיות.

ג. המונטניסטים, שהאמינו בהמשכיות הנבואה דרך מונטנוס וכמה אחרים\ות, ניסו להרחיב את כתבי הקודש והעמידו את נבואותיהם באותה רמה של כתבי הבשורה. לפי המונטניזם, כל אחד יכול להתנבא.

הוצאת פלגים מהנצרות מגדירה את הכנסייה על דרך השלילה – הנצרות היא לא הזרמים האלו. לדוגמא, אם זרם דואליסטי הוצא, אז הנצרות אינה דואליסטית.

הזרמים שמפורטים למעלה הוצאו מהנצרות בוועידת ניקיאה בגלל אי הסכמה על הקאנון, על הטבע והמהות של ישו ועל האמונה הנוצרית. לא פירטתי את כל הזרמים שהוצאו אלא בחרתי את שלושת אלה ל בגלל הערך המוסף שלהם – כל אחד מהזרמים הללו יכול היה לתרום הרבה לפיתוח העולם. החולשה העיקרית של אותם זרמים היא שהם לא צברו מספיק מאמינים והשפעה והוצאו בוועידת ניקיאה בגלל חולשתם. הוצאת זרמים מהקונצנזוס, ובפרט את הזרמים שנזכרו כאן, היא לטענתי אחד הגורמים לפרוץ ימי הביניים.

חיתוך עץ הממחיש את התפיסה הגנוסטית של רצונו של האדם לחתור מעבר למטריאליזם שמסתיר ממנו את האידאות הרוחניות

זרמים ודעות – פירוט

א. הזרם המונטניסטימונטניזם היא כת אשר פרשה מהנצרות במאה השנייה. כת זו קרויה על שם מחולל ונביא התנועה מונטנוס מפריגיה שבאסיה הקטנה. הוא היה כנראה כהן במקדש פגאני מקומי לפני התנצרותו. הוא החל את פעילותו בשנת 156 או 172 ובמהלך טקס התנצרותו חווה חוויה מיסטית. הוא האמין בהמשכיות הנבואה שהיא המשכיות הקשר הישיר עם אלוהים. אני רואה ברעיון המשכיות הנבואה הזאת אמונה בחידוש, בכך שלא האמת אצלנו אלא שיש עוד דברים לגלות. אמונה כזאת אינה מבוססת על פרשנות רטרוספקטיבית של כתבים, אלא על קשר חי עם אלוהים שמתפתח עם הזמן. קליינברג מנסח את הסיבה להוצאתם מהנצרות כך: "…אם כל אחד יכול לדבר ישירות בשם האל, מה יהיה תפקידם של אנשי ההנהגה המקובלת והאורתודוקסית של הקהילה?"3. המונטניסטים איימו על הכוח וההשפעה של ההנהגה, ולכן הוכרזו ככופרים, אך הסיבה הרשמית הייתה מחלוקת על הקאנון. תפיסה זו של פרשנות רטרוספקטיבית שלטה במשך כל ימי הביניים, מתוך האמונה שכל האמת כבר נתונה לנו בכתובים ואנו רק צריכים לפרשם. יותר חמורה מכך, לדעתי, היא האמונה הימי-בניימית שהפרשנות מותרת רק לאנשי הכמורה ופשוטי העם צריכים ללכת אחר הנהגתם כמו כבשים. אני מזהה קשר רעיוני בין האמונה המונטניסטית לבין הרפורמציה של מרטין לותר שמבוססת גם היא על האמונה בקשר חי עם אלוהים, שמתבטא בחידוש אישי בפרשנות לכתבי הקודש. גם לפילוסופיות מודרניות יש קשר לאמונה המונטניסטית, שמתנגדת לחתימת הקשר החי עם אלוהים, כמו תורת הפרשנות של עמנואל לוינס (1995-1906, היה פילוסוף יהודי-צרפתי, הראשון להעניק בכורה לשאלת הזולת -"האחר" בפילוסופיה). שדוגלת בפרשנות האישית כציווי מוסרי שמחייה את הטקסט.

ב. הזרם המרקיוניסטי – מרקיון ,תאולוג נוצרי שחי כנראה בין השנים 160-110, נודה מהכנסייה הנוצרית ונחשב למייסד הזרם הקרוי על שמו, מרקיוניזם, החזיק בקאנון שונה מהזרמים הנורמטיביים. המרקיוניסטים האמינו שהאל שמתואר בברית הישנה (התנ"ך) הוא אל אכזרי והפכפך, אל שהתכונה המרכזית שלו היא "צדק". לעומת זאת, האל שישו מפיץ את תורתו הוא אל רחמן. בגלל האמונות האלו, המרקיוניסטים הלכו אחרי קאנון מצומצם שלא כלל את הברית הישנה של האל האכזרי, וגם לא חלק גדול מהכתבים המקודשים לשאר הזרמים בגלל חשד ל"השפעות יהודיות". האמונה המרקיוניסטית היא דואליסטית, שבה בצד אחד נמצא האל האכזרי של הברית הישנה ומצד שני נמצא כנגדו האל הרחום של הברית החדשה.

המרקיוניסטים רצו לטהר את הנצרות מהשפעות יהודיות כדי ליצור דת של רחמים. התיאולוג שעל תורתו מתבסס המרקיוניזם, הגיע למסקנותיו, לדעתי, מתוך עיון ביקורתי בתנ"ך, הבין שהוא לא רוצה לתמוך בכל המעשים הנוראים של האל שמתואר שם. כתגובת נגד לאלוהי הברית הישנה מרקיון כתב את ה"אנטיתזה", ספר שבו הוא מראה את כל פשעיו הנוראים של אלוהי הברית הישנה. מלבד הוויכוח הפילוסופי שמרקיון התחיל, אנחנו יכולים לראות במעשיו שורשים של חשיבה מאוד מתקדמת, של קריאה עצמאית והסקת מסקנות בלי לתת הנחות אפילו לא לאלוהים. חשיבה כזאת נקראת כיום 'ביקורת המקרא', אף כי לרוב התחלתה מתוארכת לרציונליזם של המאות ה-17 וה-18, ולא לאמצע המאה השנייה.

מרקיון עבד בשיטה שבה האדם במרכז ולפיו אנו שופטים את העולם, מה שגורם לאדם סבל, הוא רע, ואפילו אלוהים לא יכול להתחמק מהשיפוט הזה. המסקנות של מרקיון הובילו אותו לזנוח את אלוהי הברית הישנה בגלל שהוא 'רע', ולהטיף לדרכו הבלעדית של ישו ואלוהי הרחמים של הברית החדשה. לדעתי המסקנות שלו הן 'פרה-הומניסטיות', מכיוון שצורת השיפוט של מרקיון היא הומניסטית בתקופה שחשיבה זאת לא הייתה קיימת.

הבעייתיות העיקרית של זרמים אחרים עם המרקיוניסטים הייתה האמונה והקאנון השונה שלהם. בגלל שוני זה התנועה הוצאה מהנצרות ובעקבות כך עברה מן העולם בסביבות המאה החמישית, מעט אחרי התבססות הנצרות באימפריה.

ג. יש הרבה זרמים של גנוסטיציזם (גנוסיס – ידע). ארחיב כאן על הזרם העיקרי של הגנוסיס הנוצרי, 'הולנטיניזם'. ולנטינוס) 160-100) היה תאורטיקן נוצרי-גנוסטי יליד מצרים שפעל ברומי וייסד את הזרם ולנטיניזם. הולנטיניסטים האמינו במיתולוגיה מסועפת בהשפעת היוונים והמצרים שבסביבתם. ישו, שהתגלמותו בבשר היא חלק משני מהעצמיות האלוהית שלו, בא אלינו כדי להפיץ ידע בעולם שבאמצעותו בני האדם יגאלו מעולם הסבל שבו הם חיים. הפרקטיקה שלהם פנתה בעיקר ליחידי סגולה שבאותו זמן יכלו לצבור ידע שבזכותו ייגאלו, בניגוד לזרמים אחרים שהיו פחות אליטיסטיים. אני רואה קשר בין האמונה של הולנטיניסטים בידע כדבר קדוש, כדבר שיביא עלינו את הגאולה, לניסיונות המחקר המדעי המודרני לפצח את סודות היקום והטבע כדי לשפר את חיי האדם, שבו מדענים בודדים מפתחים תרופות למחלות ופותרים בעיות כמו רעב, שבהן לוקה כל העולם. הנאורות והמדע המודרני הם ממש מעין גנוסטיציזם פחות-תאיסטי מודרני', והם גם מתבססים רעיונית על תנועות גנוסטיות. אפשר לראות מכך שהאמונה הגנוסטית הייתה מאוד מתקדמת יחסית לזמנה ושהוצאתה מהנצרות גרמה לעיכוב בהתפתחות העולם. דבר זה תרם לפרוץ ימי הביניים שאחד ממאפייניהם העיקריים הוא חוסר הידע- הבערות. סלע המחלוקת העיקרי בין הנצרות הגנוסטית לשאר הזרמים בנצרות הוא המהות של ישו. האמונה הולנטיניסטית בחלק גשמי משני וחלק רוחני עיקרי הייתה שונה מתפיסות נוצריות אחרות שצברו יותר השפעה, והן הוציאו את הולנטיניזם מהנצרות. הולנטיניזם עבר מן העולם במאה הרביעית, מעט אחרי ועדת ניקיאה, כשהנצרות נהייתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית.

אחד הדברים המשותפים לכל הזרמים הללו, הוא הסיבה שבגללה הם הוצאו – אמונה מסוימת בטבע, התגלות אלוהים וקאנון שונה. ההתנגדות העיקרית לזרמים האלו לא הייתה נגד הפרקטיקה שלהם, או נגד המטרות או המוסר שלהם. הזרמים הללו, עם כל מה שיכלו לתרום לעולם, הוצאו מגדר הדת שהשתלטה מעט שנים אחר-כך על כל העולם בגלל החשש שהם ישתלטו על כלל האוכלוסייה ויגזלו את ההגמוניה מהממסד הכנסייתי הנורמטיבי. לדעתי יש כאן פגיעה באופי המתפתח של הדת – בכך שאי הסכמה גוררת הוצאה ולא ויכוח מפרה, הדת מפסיקה להשתנות והופכת לסטטית עם הזמן. הדת הופכת לסטטית כשהיא מפתחת מיינסטרים קשוח וברור שלא מאפשר השפעות של אמונות ודעות שונות אחת על השנייה. מיינסטרים כזה מבוסס על אמונה מוחלטת בנכונות עמדת המיינסטרים. אמונה מוחלטת בנכונות התזה (העמדה) שלי מונעת מפגש אמתי עם אנטיתזה ולא תיווצר סינתזה (שהיא עמדה משופרת, טובה יותר). כאשר לא נוצרת סינתזה, אני נשאר עם התזה המקורית שלי – מצב סטטי. בעולם שבתוכו יש לדת מקום עצום בחיי בני האדם, דת סטטית משאירה את כל העולם נייח. המצב הנייח הזה הוא המצב הכללי של ימי הביניים, שהתקופות שבאו אחריו, כמו הרנסנס והנאורות, מאופיינות בניגוד אליו, בהתקדמות והתפתחות.

לסיכום החלק הזה, אני טוען שהוצאת זרמים שונים מתוך הנצרות גרמה לעיכוב אמונות ודעות מתקדמות והפיכתן ללא מקובלות – שלא בצדק, שכן ההתנגדות אליהן נבעה ממחלוקת על טבע ישו ואינטרסים פוליטיים – ובעקבות כך לעיכוב העולם כולו. טענה נוספת שלי היא שהוצאת דעות לא מקובלות גורמת לדת, ובעקבות כך, לעולם, לעצור מהתקדמותו ולהפוך לנייח, מצב שכיום מוכר כימי הביניים.

דיון תאולוגי

הגדרות וגבולות

הוצאת אותם זרמים שהוזכרו לעיל נהפכה לרשמית בוועידת ניקיאה, כי בה הוגדרה הנצרות לראשונה. הוצאתם הייתה רשמית מצד אחד בגלל ה"תוצר" של הועידה, ומן הצד האחר בגלל המעמד החוקי שניתן להחלטותיה.

ה"תוצר" המרכזי של ועידת ניקיאה הוא "הצהרת האמונה הניקיאנית". אביעד קליינברג מתרגם בספרו חלק מההצהרה:

"אני מאמין באל אחד, אב כל יכול אשר ברא את כל הנראה ואת כל הבלתי נראה.

ובאדון אחד, ישו המשיח, בן האלוהים, יחיד לאביו, ממהותו של האב; אל מאל, אור מאור, אלוהי אמת מאלוהי אמת; נולד ולא נברא, זהה במהותו לאב ואשר על ידיו נעשה כל אשר בארץ וכל אשר בשמיים. ולמעננו בני האדם, ולמען ישועתנו ירד מן השמיים, התגשם בבשר ונעשה אדם וביום השלישי שב לתחייה, עלה השמימה והוא עתיד לשוב ולשפוט את החיים ואת המתים,

ואני מאמין ברוח הקודש…"4

(ההצהרה המלאה מרחיבה יותר ולהרבה זרמים בנצרות כיום יש את הנוסח והעיצוב שלהם להצהרה.)5

ההצהרה הזאת היא משהו חדש, והיא גם מתחילה תקופה חדשה בהתפתחות הנצרות, תקופת הוועידות הכלל-עולמיות.

הניסיון להגביל את "הנצרות", להגדיר מה בפנים ומה בחוץ, התחיל מוועידת ירושלים שמתוארת בברית החדשה6 בשנת 50 לספירה. ועידת ירושלים לא הייתה בהכרח אירוע היסטורי אמתי, אבל היא מעידה על כך שהשאלה "מהי הנצרות" הייתה נושא לדיון זמן קצר אחרי מותו של ישו. היו עוד הרבה ועידות כמו ועידת ירושלים בין המאה השנייה לרביעית, והן מתויגות תחת השם (בתרגום חופשי) 'הוועידות שלפני הוועידות הכלל-עולמיות', זאת בגלל שוועידות האלו לא היו מקובלות על כל העולם הנוצרי.

כשאני קורא את השורה הקודמת, מיד עולה לי לראש השאלה 'מה זאת אומרת "לא מקובלות על כל העולם הנוצרי"?' הרי כל ועידה שקיבלה החלטה לגבי האופי של הנצרות היא בבסיסה לא מקובלת על כל העולם הנוצרי, כי היא מכניסה חלקים מסוימים אך מוציאה חלקים מסוימים.

הייחודיות של ועידת ניקיאה (שהמשיכה לוועידות שאחריה) היא הלגיטימציה הרחבה, והחד-משמעותיות שלה, שהרקע ההיסטורי שלה אִפשר. המשתתפים בוועידה היו אנשי כמורה והנהגה רוחנית מכל הקהילות הנוצריות בעולם, לא היו קהילות שלא הוזמנו או אנשי הנהגה שהחרימו את הועידה, ומכאן הלגיטימציה שלה. ההחלטות של הועידה, אפילו כשהן הוציאו מהנצרות זרמים שהשתתפו, היו מקובלות בכל העולם הנוצרי כי כולם היו מחויבים בעצם השתתפותם להחלטות הועידה. זה שינוי תודעתי מוויכוחים מתמשכים להחלטה ברורה.

בגלל הלגיטימציה של הועידה, מי שהפסיד – הפסיד ויצא. כולם הסכימו להיכנס לתוך מסגרת מסוימת שקיבלה החלטה על גבולות הדת, ולכן הגבולות האלו קיימים, ומי שלא בגבולות שהוחלטו, לא נמצא בתוך הדת.

מה קורה למי שלא נמצא בגבולות הדת? זה בסדר שכולם מסכימים שהוא לא נמצא בתוך הדת, אבל מה ההשלכות של זה? ההוצאה עצמה לא אומרת הרבה כי הזרמים השונים חיו אז בקהילות נפרדות, שברובם עדיין שמרו על האמונות שלהם בתוך הקהילה. ההשלכות של אי-הליכה בתלם הניקיאני היו פוליטיות-פיזיות – החלטותיה של ועידת ניקיאה קיבלו מעמד חוקי ומי שלא הלך עם ההחלטות סבל מרדיפות של השלטון.7 פה התחולל שינוי נוסף באופי של הדת.

השינוי שהתחולל באופי הנצרות אחרי ועידת ניקיאה לדעתי, הוא הפוליטיזציה של הדת וחיזוק קנאות דתית. כדוגמא, ניקח את אריוס, אחד ממובילי הזרם האריאני שהוצא מהנצרות בועידת ניקיאה, שגורש מהאימפריה בהוראת קונסטנטינוס. אביעד קליינברג כותב בנושא:

"…עלייתם וירידתם של תנועות ורעיונות בנצרות נעשתה קשורה באופן הדוק עם הפוליטיקה. בתקופתו של קונסטנטינוס הייתה האימפריה עדיין מערכת פלורליסטית וסובלנית, שבה ניתנה אמנם עדיפות לנצרות, אך לא נפגעה זכויותיהן של קבוצות דתיות אחרות (מדובר כאן על דתות ואמונות אחרות כגון האמונה הרומית הפגנית, ולא על זרמים שונים בנצרות) ; בימי יורשיו הפכה הנצרות לדת המדינה. הוויכוחים על שאלות תיאולוגיות היו קשורים למאבקי כוח בחוגי השלטון."8

קונסטנטינוס היה נוכח בוועידת ניקיאה עצמה במהלך הדיונים וההחלטות, אבל לא כצד בוויכוח9, ולדעתי הוא השתתף בוועידה רק בתור הצהרת לגיטימציה. קונסטנטינוס רצה להשתמש בכוח של הנצרות לטובתו, ולכן תמך בה ואירגן את הועידה, שמטרתה הייתה להגדיר את הנצרות. כשהנצרות מוגדרת אין וויכוחים ופילוגים פנים-כנסייתיים, וכנסייה כזאת היא כנסייה מאוחדת וחזקה. קונסטנטינוס היה מעוניין בממלכה מאוחדת והומוגנית, כי כך קל יותר לשלוט בה. לכן נוכחותו

בוועידה באה לדעתי לומר – לא משנה מה ההחלטה שתתקבל, אני תומך בה. לאחר הועידה, הזרמים שהוצאו מהנצרות נחשבו לתנועות כפירה ונרדפו בידי השלטונות.

אני רואה בבירור שהמהפך של הנצרות, מהיותה דת קטנה ונרדפת, לדת מותרת שהקיסר תומך בה, ובהמשך גם לדת הרשמית של האימפריה החזקה בעולם, עשה בה שינוי. מדת שמטיפה לעוני-מרצון ומאדירה (רוחנית) את החלש, לדת שמחזיקה בידה כוח עצום. הצעד הראשון בביסוס הכוח שלה היה להגדיר גבולות, והצעד השני היה לכפות את הגבולות האלו בכוח.

הסיבה שדווקא ועידת ניקיאה מוגדרת כיום כנקודת השינוי שבה נוצר המיינסטרים הנוצרי היא מראייה רטרוספקטיבית. ההחלטות של ועידת ניקיאה לא נחשבו לכללי ברזל מוחלטים, בעיקר ע"י אלו שהתנגדו להחלטותיה וניסו לשנותם. כיום, לאחר כל מאבקי הכוח הפנים והחוץ כנסייתיים בנושא הזה, אנחנו יודעים שהזרמים המרכזיים שקיימים בנצרות, כגון הקתולים והאורתודוקסים, מתבססים על החלטות ועידת ניקיאה.

לסיכום החלק הזה, ראינו שוועידת ניקיאה היא הנקודה שבה נוצרו גבולות מוסכמים לנצרות מתוך לגיטימציה רחבה של העולם הנוצרי והתחייבות להחלטות, ומתוך המעמד החוקי של החלטות הועידה, החלו הרדיפות נגד תנועות הכופרות בהחלטותיה. דברים אלו גרמו לדעתי לשינויים באופי הנצרות, שאותם נסביר בחלק הבא.

הקיסר יוסטיניאנוס בראש הפמליה שלו, פסיפס בכנסיית סן ויטאלה ברוונה, איטליה

דפוסי חשיבה

אני רואה בשני החלקים הקודמים איך דפוסי חשיבה שאנחנו מכירים כמאפיינים של ימי הביניים באו לידי ביטוי בועידת ניקיאה, בה הם גברו על דפוסים אחרים והפכו לדומיננטיים בגבולות המותרים של הנצרות ומאוחר יותר בעולם כולו.

  1. דפוס חשיבה ראשון – קנאות דתית ורדיפות נגד כופרים:

ויכוחים בין זרמים בנצרות זה לא דבר שהתחיל בוועידת ניקיאה, אפשר לקרוא בנצרות המוקדמת הרבה טקסטים שיוצאים בחריפות נגד אמונות שונות,10 אבל הפעם הראשונה שזרם מוצא באופן מוחלט מהנצרות היא בוועידת ניקיאה. חלק מאותם זרמים, כמו הזרמים שכתבתי עליהם למעלה, הוצאו ונרדפו בגלל אמונה מסוימת וקאנון שונה, והפסיקו להתקיים זמן לא רב לאחר מכן. ההוצאה והרדיפה של מי שאתה לא מסכים אתו מאפיינת את תקופת ימי הביניים כי היא לא הייתה קיימת בזמן שבו הפגאניות הסובלנית-יחסית הייתה דומיננטית בעולם, ולא מאוחר יותר כשהדת נותקה מהשלטון ומכוח פוליטי. לדעתי, צורת ההתנהגות הזאת הופכת את העולם שלנו לסטטי, ולכן היא מאפיינת את ימי הביניים.

התנגדות למשהו נובעת מכך שאנחנו לא מסכימים אתו, ורדיפה נגד משהו נובעת מכך שאנו חושבים אותו למסוכן. רדיפה נגד כל דבר שאנחנו לא מסכימים אתו, היא דבר מסוכן. רדיפה נגד אנשים בגלל האמונה שלהם, ולא בגלל המעשים שלהם, היא דבר מסוכן. הרדיפות האלו מסוכנות בגלל הסיבה שלהם, שהיא האמונה שהאמת שאני מחזיק בה היא האמת המוחלטת. האמת שלי היא מוחלטת כי היא ניתנה ממקור אלוהי וחיצוני לאדם. אמת אלוהית כזאת היא גם בהכרח הטוב המוחלט, כי רק אלוהים יודע מהו הטוב ומה טוב לנו. כל מי שמתנגד לאמונה שלי, מתנגד בעצם לטוב המוחלט, ומכאן הוא בהכרח הרוע המוחלט ויש לצאת נגדו ולרדוף אותו. זה מסוכן בגלל שזה מכניס אותנו למעגל של אלימות שלא מתקדם לשום מקום, אם כל דעה שמנוגדת לקיים תימחק, אנחנו נישאר במקום שבו כל מה שאנחנו שומעים זה את עצמנו. כשאנחנו שומעים רק את עצמנו אנחנו נהיים עוד יותר בטוחים במוחלטות האמת והטוב שלנו, בלי קשר למציאות, ונהפכים ליותר ויותר קיצוניים בדעות שלנו, ויותר ויותר נגד דעות אחרות, שנראות לנו יותר ויותר כרוע המוחלט, וכך אנו נשארים במקום שבו יותר ויותר קשה לשמוע דעות שונות, וחוזר חלילה.

בנוסף, הזרמים שהוצאו היו הזרמים שלא צברו מספיק תמיכה או שלא התאימו למטרה של הפצת הנצרות לכמה שיותר אנשים ומקומות. חלקם היו זרמים שלדעתי החזיקו באמונות ובפרקטיקות מאוד מתקדמות או חדשניות יחסית לתקופתם, ושלמרות גוויעתם בין המאה הרביעית לשביעית אפשר לזהות תנועות מאוחרות ומתקדמות יותר כמו הנאורות והרציונליזם שמתבססות רעיונית או פרקטית על הזרמים הללו. החזרה הרעיונית לאחור שהיא מרכזית ברנסנס ובנאורות, ממחישה עד כמה העולם הימי-ביניימי היה נייח. לא נוצרו דברים חדשים שאפשר להתבסס עליהם, לכן ההוגים והאמנים שאחרי ימי הביניים שאבו רעיונית מהתקופה הקלאסית של אימפריות יוון ורומא.

  1. דפוס חשיבה שני: פוליטיזציה של הדת:

ההחלטות של ועידת ניקיאה נתמכו ע"י קונסטנטינוס וקיבלו תוקף חוקי, אך קונסטנטינוס, המנהיג המדיני, לא התערב בהחלטות ולא תמך באף צד. בימי היורשים של קונסטנטינוס, כשהנצרות כבר הייתה הדת הרשמית של רומא וכוח חזק בפני עצמו, ויכוחים תיאולוגיים נקשרו לפוליטיקה בקשר הדוק עוד יותר. ההתחזקות של הנצרות הובילה לעירוב הנצרות עם התרבות הרומית, שהייתה מאוד לוחמנית וגשמית, ועמדה בניגוד מוחלט לשורשים הישועיים של הנצרות.11 השורשים הישועיים של הנצרות באים לידי ביטוי בדרשה על ההר בברית החדשה12 שמטיפה להתנזרות מכוח ומעושר, והתחברות לרוח. למרות ביקורת רבה, שאבה הנצרות לתוכה אלמנטים לוחמניים ושואפים לכוח מתוך התרבות הרומית עוד מתחילת התמיכה של קונסטנטינוס בנצרות, כשגבר בנצרות הרצון להצליח על השאיפות הרוחניות. הבישופים זיהו את ההזדמנות עם התנצרותו של קונסטנטינוס ובמקום "לבקר אותו על התעלמותו מתמיכת ישו בעוני, בצניעות ובאחווה, הבישופים עודדו אותו לחזק קהילות נוצריות ולפתור סיכסוכים".13 כאן נעלמו הערכים הישועיים ונכנסו לנצרות הערכים הרומיים של פרגמטיות ושאיפה להצלחה ולכוח. כשהנצרות מאוחר יותר נהפכה לדת עצומה בגודלה, ואנשי הכנסייה נהפכו לדמויות בעלות כוח בגלל השפעתם על המוני אנשים וגם בזכות האדמות והחיילים שהם החזיקו בעצמם, הגיע לשיאו תהליך הפוליטיזציה של הדת הנוצרית. אביא כמה דוגמאות לפוליטיזציה כדי להמחיש אותה:

א. ההחלטה של קונסטנטינוס לתמוך בנצרות לא מובנת מאליה, זאב רובין כותב עליה בספרו שהיא "איננה נובעת ממניעים פשוטים אלא ממניעים מורכבים: גם להיבט הפוליטי וגם להיבט של האמונה האישית היה משקל כלשהו בקבלת עול הנצרות".14 במילים פשוטות, תמיכת קונסטנטינוס בנצרות מגיעה גם מאמונה אישית שלו בנצרות וגם משיקולים פוליטיים קצרים וארוכי-טווח. אני שם לב איך בהחלטה לתמוך בנצרות, קונסטנטינוס משפיע על כל העולם, שהולך בסופו של דבר אחריו. העולם לא הולך כעדר עיוור אחרי קונסטנטינוס, אלא בזכות החוכמה והכישרון שלו, ועדיין, אם עד לאותו זמן העם או קבוצות שונות בו יכלו להאמין באמונות שונות מהמנהיג, מכאן מתחילה מסורת של מנהיג שגורר אחריו את העם מבחינה דתית. דבר זה לא היה נפוץ בימי רומא הפגאנית.

ב. זרמים שונים בנצרות עלו או ירדו בהתאם לתמיכת אנשי שלטון, אחרי מותו של קונסטנטינוס, הבן שלו, קונסטנטיוס השני, שהיה מהזרם האריאני שהוכרז ככופר בועידת ניקיאה, עודד אריאנים ומינה את המורה הדתי\רוחני שלו, אוסביוס מניקומדיה, לבישוף של קונסטנטינופול, עיר הבירה. קונסטנטיוס השני גם גירש בישופים שתמכו בהצהרת האמונה הניקיאנית וניסה לבטל את החלטות ועידת ניקיאה. קונסטנטיוס שלט בתחילה על החלק המזרחי של האימפריה בזמן שאחיו, קונסטנס, שלט בחלק המערבי. קונסטנס תמך בהחלטות ניקיאה והאימפריה כמעט נכנסה למלחמת אחים בגלל מתחים בין האחים לגבי עמדתם הדתית. כשקונסטנס נרצח ב-350, קונסטנטיוס השתלט על כל האימפריה והחיל את המדיניות הפרו-אריאנית שלו על כל האימפריה, ואפילו גירש את האפיפיור ליבריוס השני והכניס לתפקיד את האנטי-אפיפיור פליקס השני. הפעולות של קונסטנטיוס חיזקו באופן זמני את האריאנים, אך שני דורות מאוחר יותר, כשעלו לשלטון תאודוסיוס וגרטיאנוס, שתמכו בהחלטות הניקיאניות, הם העבירו את 'צו סלוניקי', צו שאומר שנצרות על בסיס החלטות ועידת ניקיאה היא הנצרות המותרת היחידה ונצרות היא הדת המותרת היחידה.

ג. פליקס השני, האנטי-אפיפיור שמינה קונסטנטיוס השני היה אחד מהאנטי-אפיפיורים הראשונים, מעמד שהיה קשור קשר הדוק עם הפוליטיקה, מתמיכת שליטים באפיפיור או באנטי-אפיפיור מסוים, עד לפיצול הכנסייה הקתולית במשך 40 שנה בין שלושה אפיפיורים שלא החזיקו בעמדות תאולוגיות שונות, אלא רק היו בעמדה פוליטית שונה. ההשפעה של שליטים על עמדת האפיפיור לא הייתה רק לכיוון הזה, גם אפיפיורים תמכו במלכים שונים או בטוענים שונים לכתר כחלק מההתערבות שלהם בפוליטיקה. התערבות פוליטית בכנסייה והתערבות הכנסייה בפוליטיקה באופן הזה נמשכה בכל ימי הביניים.

ד. אחת מהדוגמאות הכי ידועות להשפעת הפוליטיקה על הנצרות היא ניתוק הכנסייה האנגלית מהסמכות האפיפיורית ע"י הנרי השמיני, מלך אנגליה וראש הכנסייה האנגלית, בגלל שהאפיפיור לא הסכים לבטל את נישואיו (סוג של גירושים קתוליים), בתגובה הקים הנרי השמיני כנסייה נפרדת כדי שיוכל לבטל את נישואיו, ומאוחר יותר את ארבעת נישואיו האחרים.

ה. הפוליטיזציה של הדת נבעה גם מהשפעות רומאיות על הנצרות. משרת הפונטיפקס מקסימוס, הכהן העליון של הדת ברומא, שהתחילה כמשרה דתית למעמד האצולה, הפכה בימיו של אוגוסטוס הגדול לאחד מתאריו ותפקידיו של הקיסר הרומאי.

עד כאן הוכחנו את הופעת הדפוסים הללו בניקיאה והטמעתם בעולם לאחריה. הוכחנו גם שהנקודה שבה התחילו הדפוסים האלו ניקיאה. כמובן שהם לא נוצרו יש מאין ב-325, אבל ועידת ניקיאה היא נקודת המפנה שבה הדפוסים האלו גוברים על דפוסים אחרים. ההכרעה מתאפשרת בגלל הלגיטימיות הכלל-עולמית של ניקיאה, למרות הניסיונות לבטל אותה ע"י מתנגדים. הכרעות כנסייתיות התקבלו בקרב המאמינים דאז כמוחלטות, שהרי התקבלו ע"י הממשיכים הישירים של ישו דרך רוח הקודש, ולכן בלתי ניתנות לטעות. אמונה זאת מקובלת גם היום ברוב הזרמים הלא פרוטסטנטים, ששורשיהם בדעות ואמונות בעלות אופי ימי ביניימי של בערות וקיבעון.

ברור לי שאכיפת ההחלטות של ועידת ניקיאה היא לא הפעם הראשונה בה אנו רואים אכיפה דתית של השלטונות בכל ההיסטוריה, אך היא הייתה הנקודה שממנה התחילו אלף שנים של אי-סובלנות דתית. לפני ועידת ניקיאה, אכיפה דתית בידי השלטונות הייתה דבר זמני, ונשארה בתוך תחומי השלטון, בגלל האופי הסובלני-יחסית של דתות פגאניות והמניעים הפוליטיים לאכיפה. בוועידת ניקיאה גברו זרמים עם אופי מסוים, ששלט בנצרות בימי הביניים, זרמים עם אופי קנאי, לא סובלניים, שמשימתם הייתה להתפשט לכמה שיותר אנשים ומקומות. באופן צפוי, הזרמים שמכוונים יותר להפצה המונית צברו יותר השפעה מאלה שאמנה להלן:

  • הזרמים היותר פתוחים כמו הזרמים המרקיוניסטים והמונטניסטים.
  • זרמים יותר סובלניים כמו הזרמים הגנוסטיים שהיו סינקרטיסטיים ובעלי אופי דומה לדתות פגאניות.
  • זרמים בלי שאיפה להתפשט לכל העולם כמו מסדרי האביונים שנשארו עם חוקי היהדות ולא קיבלו על עצמם שליחות מיסיונרית, או הדונטיסטים ששאפו לשלמות מוסרית.

בנוסף לכך, הזרמים שגברו בועידת ניקיאה ספגו השפעות מהתרבות הרומית, וגם היו כשירים לספוג השפעות כאלו, בניגוד לזרמים אחרים ששמו יותר דגש על מוסר ישועי סגפני. השפעות רומיות כמו שחיתות שלטונית, נהנתנות, ורדיפה אחר כוח נכנסו לנצרות שנשארה עם האופי הקנאי של הזרמים המשמעותיים ועם המשימה להנחיל את הנצרות לכל העולם. מה שיוצא מכך לדעתי, זה שהדת שמשתלטת על העולם היא דת קנאית שרודפת את המתחרות שלה, מבחוץ ומבפנים, דת מושחתת, נהנתנית וקנאית.

לסיכום החלק הזה, אני טוען שבוועידת ניקיאה באו לידי ביטוי דפוסי חשיבה מסוכנים שהיו חזקים מאוד בימי הביניים. אותם הזרמים שעל פיהם הגדירו בוועידה את הנצרות והם אלו שאפשרו לה להתרחב ולספוג השפעות מהתרבות הרומית, נוסחה שיצרה אחרי זמן קצר דת קנאית, פוליטית ורודפת.

קיצה של הקיסרות הרומית המערבית, רומולוס אוגוסטולוס נכנע בפני אודואקר

נפילת רומא

בהסתמך על כל מה שהצגתי עד כה, אני טוען שוועידת ניקיאה, היא נקודת המפנה שגרמה לנפילת רומא ולתחילת ימי הביניים. יש כמובן טענות אחרות: רבים מציינים את עליית הנצרות כאחד הגורמים לנפילתה של רומא, אבל לרוב לא כגורם הראשי או כאחד הגורמים המרכזיים. לרוב, הגורמים המרכזיים הם פלישת הברברים והתיישבות שבטים בתוך האימפריה, גבולות מתוחים מדי, מצוקה כלכלית, חולשת הליגיונות או שחיתות ואי יציבות פוליטית. הגורמים הללו בהחלט ראויים, אך אני טוען שהם משתלבים כחלק מהמהלך שנקודת המפנה שלו היא בוועידת ניקיאה, וכאן אוכיח זאת. לו היו תוצאות הועידה שונות, ההיסטוריה שלנו הייתה שונה לגמרי. אני אשתמש כאן בספרו של זאב רובין, התנצרותה של אירופה.

במאבק נגד קונסטנטינוס על השלטון, מקסנטיוס, המתחרה שלו, השתמש בסמכותו כקיסר ברומא (ומכאן גם הכהן העליון), כדי לקבל את תמיכתם של אנשי הדת הפגאניים והדת הרומית בכללותה. זאת כדי שיראו החיילים הפגאניים בצבאו של קונסטנטינוס שהמחנה היריב הוא בעל הדת הנכונה, הפגאנית, ויבינו שהם צועדים לקראת תבוסה. כצעד-נגד לכך, קונסטנטינוס השתמש בישו כחומר לתעמולה ושילב אותו בפנתיאון הפגאני כמי שתומך דווקא בו ולא במקסנטיוס. קונסטנטינוס עשה זאת כדי לחזק את המורל של החיילים, כמו שהיו אז משתמשים בכל שם אחר של אל כלשהו כבעל כח שיכול להשפיע על המציאות. חשוב להדגיש שבשלב זה הנצרות לא מונגשת כאמונה מונותאיסטית שמנוגדת לאמונת החיילים, שהיו ברובם פגאניים.15

כשקונסטנטינוס ניצח את יריביו והוכרז כקיסר של האימפריה הרומית כולה, הוא נכנס למצב שבו יצטרך לבחור בין האמונה הפגאנית לנוצרית. זאת מכיוון שהיו אזורים באימפריה שהתקיים בהם חיכוך חזק בין האוכלוסייה הפגאנית לנוצרית והיה צורך להכריע ביניהם. עוד שיקול פוליטי הוא התלות של הקיסר בצבא כמקור הכוח שלו, שיהיה נאמן לקיסר, ולכן צריך צבא נוצרי לקיסר נוצרי. בגלל השיקולים הפוליטיים הללו, והאמונה הדתית שלו עצמו, קונסטנטינוס רצה לחזק את הנצרות באימפריה ולהפיץ אותה. הדרך הכי מהירה להפיץ כל דת היא לכפות אותה, כמובן – כי 300 שנים של מיסיונרית נעימה לא עבדו. בשביל לכפות את הנצרות צריך חיילים, אך דא עקא, צבאו של קונסטנטינוס היה פגאני ברובו הכמעט מוחלט וחיילים כאלו לא ישמחו להפיץ את הבשורה המונותאיסטית של ישו.16 הדבר הכניס את קונסטנטינוס למלכוד, שבו הוא צריך חיילים נוצריים כדי לכפות את הנצרות, כדי שיוכל לגייס חיילים משטחים נוצריים, שיסכימו לכפות את הנצרות, כדי שיוכל לגייס חיילים משטחים נוצריים וחוזר חלילה.

איך קונסטאנטינוס פתר את בעיית הצבא? האזורים שהיו אז בשליטה של האימפריה היו פגאניים ברובם המוחלט, בייחוד האזורים הכפריים שמהם גויסו מרבית החיילים. אזורים אלו ותושביהם עברו תהליך רומניזציה. כשהם נכבשו ע"י האימפריה, שולב הפולחן המקומי של התושבים בפולחן המדינה והאלים המקומיים שולבו בפנתיאון הרומאי.17 באזורים כאלו הפגאניזם היה מושרש היטב, ולכן קונסטנטינוס הבין שאם ברצונו להפיץ את הנצרות, הוא צריך למצוא דרך לגייס חיילים מאוכלוסייה אחרת.

לפני עליית קונסטנטינוס, כשהאימפריה כבשה שטחים כמו פאנוניה (פרובינציה באיזור הסלבי ומרכז אירופה) או עמים כמו הגאלים, השטחים והעמים שבהם עברו תהליך הרומניזציה שבסופו הפגאניזם שלהם השתרש עקב ביסוסו בדת הרומית. חיילים מאזורים כאלו נקראו חיילים רומים.

קונסטנטינוס הרחיב את שטחי האימפריה הרומית וכבש עמים ברברים והעביר אותם את תהליך הרומניזציה אך במקום לחזק את הפגאניות של אותם עמים, הוא ניסה להעביר אותם לנצרות.

כשתרבות פרימיטיבית כמו התרבות הברברית באותה תקופה, נפגשת עם תרבות מפוארת כמו התרבות הרומית, האנשים חווים משבר תרבותי, שמאפשר עיצוב מחדש שלהם. הקיסרים הפגאנים הכירו דבר זה לפני קונסטנטינוס וניצלו אותו היטב. כשקיסר נוצרי כמו קונסטנטינוס מקדם את הנצרות, קיים סיכוי סביר שאותם שבטים ברברים כמו הגרמאנים, הגותים והפרנקים יעברו לנצרות.

בנוסף לעמים שקונסטנטינוס כבש, שבטים שנדדו לתחומי האימפריה הרומית קבלו מקום באימפריה בהסכמים שכללו את המרתם לנצרות. כל השבטים האלו היוו כוח עבודה לעיבוד אדמות ריקות וכמצבור כוח אדם לצבא. החיילים הברברים האלו היו חיילים מצוינים, והכי חשוב – נוצרים.17

אנחנו לומדים ממקורות היסטוריים שמהמאה הרביעית גדל בצבא הרומי האלמנט הברברי, ובמאה החמישית הצבא הרומי מורכב כולו מאלמנטים ברבריים נוצריים.18

מכאן אנו רואים שהחלטת קונסטנטינוס לתמוך בנצרות, וההחלטה הניקיאנית על אופי הנצרות, שאפשרה הפצה המונית לתרבויות פשוטות, הובילה את קונסטנטינוס להכניס ברברים לאימפריה. זאת אומרת שגורמים שנחשבים מרכזיים בנפילתה של האימפריה הרומית, כמו פלישת ברברים לאימפריה, התיישבות שבטים בתוכה וגבולות מתוחים מדי, היו תולדה של קונסטנטינוס וועידת ניקיאה.

שחיתות הייתה באימפריה כבר דורי דורות, הנצרות לא חידשה שום טקטיקת סחיטה או ניצול של פקידים ושליטים את מעמדם. לדעתי, למרות ששחיתות לא תורמת ליציבות, היא לא הייתה מהגורמים המרכזיים לנפילת האימפריה, כי אם היא הייתה גורם כל-כך משמעותי, האימפריה הייתה נופלת מוקדם יותר ולא הייתה תלויה  בפלישות הברברים.19

תקופת המשבר הפוליטי של רומא כבר נגמרה מאז זמנו של דיוקלטיאנוס, שייצב את הקיסרות וייסד את שיטת הטטרארכיה (שלטון רביעיית קיסרים) קצרת-הימים. המשבר הזה חזר עם עליית הנצרות. מלחמות פנימיות התרבו בזמנים שלאחר קונסטנטינוס, ורובן היו בעלות מניע דתי, מאבק בין נצרות לפגאניות או בין נצרות אריאנית לניקיאנית. אף שברור שמניעים פוליטיים הניעו את המאבקים האלו, הביסוס הדתי היה המרכזי בשכנוע החיילים לתמוך במועמד כזה או אחר. כאשר אין ביסוס כזה, החיילים לא ייתמכו במתחרה. לדוגמא, במרד של מפקד צבא בשם וטראניו נגד קונסטנטיוס השני, שניהם נוצרים אריאנים, נכנס קונסטנטיוס למחנה הצבא של וטראניו בזמן הסכם שלום ביניהם ובעזרת נאום אחד העביר את חייליו של וטראניו לתמוך בו.20 מאבקים על השלטון צריכים לגיטימציה ועלייתה של הנצרות נתנה לגיטימציה להרבה מאוד מאבקים שהיו חסרי מטרה וגורם מאחד ללא המתח הדתי.21 דבר זה מראה שהנצרות הייתה הגורם המרכזי לפרוץ מלחמות פנימיות שגרמו לערעור ולמשבר פוליטי של האימפריה הרומית.

בעקבות תקופת המאבקים הפנימיים הרבים, הידלדלה כמות החיילים והמפקדים האיכותיים בצבא הרומי, דבר שגרם להפסדים נגד אויבים חיצוניים, שד(לדלו את איכות הצבא עוד יותר והחלישו את המעמד הפוליטי והכלכלי של רומא. ניסיונות לשקם את הצבא התבססו בעיקר על חיילים ברברים שנאמנותם הייתה לפעמים לא לאימפריה ולקיסר, אלא לשליטים הברברים המקומיים. דבר זה היה מאוד משמעותי במאה החמישית כשהשבטים הברברים שיושבו באימפריה התחילו לנדוד ולהתמרד כתוצאה משחיתות מקומית, ואז, כדי לשמור על נאמנות החיילים לעצמם ולא לקיסר, עברו השליטים הברברים לתמוך בנצרות אריאנית. הנצרות האריאנית הייתה יותר פילוסופית במהותה ולכן יצרה חיץ בין הלוחמים, שהיו במעמד יותר גבוה ומשכיל בתרבות הברברית, לבין פשוטי העם, שהאמינו בנצרות ניקיאנית. הנצרות הניקיאנית משכה את פשוטי העם כי היא הייתה מזוהה עם השלטון הרומי, והייתה יותר מושכת להם תיאולוגית – היא הציעה מפלט מטרדות העולם הזה בעקבות חיבורו של אוגוסטינוס הקדוש 'עיר האלוהים' ושינוי יחס הכנסייה לשכר ועונש שבא בעקבותיו.22 (אורליוס אוגוסטינוס 430-354, היה פילוסוף  ותאולוג נוצרי, מאבות הכנסייה  הלטיניים ואחד האישים המשפיעים ביותר על הנצרות לדורותיה).לדעתי החיבור של אוגוסטינוס לא היה נקודת מפנה גדולה כמו ועידת ניקיאה כי החיבור של אוגוסטינוס בא בתגובה כנגד טענות פגאניות לכך שהנצרות גרמה למשברים רבים בקיסרות, ואילו ועידת ניקיאה לא באה בתגובה למשהו. ועידת ניקיאה היא לא חלק מההתפתחות האורגנית של הדת, אלא אירוע פתאומי וחדש.

בחזרה לנושא, נאמנותם של החיילים הברברים היא אחד הגורמים שהחלישו את הלגיונות הרומאים. הצבא הרומי במאה החמישית, שרובו ברברי, אינו נאמן לא לקיסר, לא לאימפריה, ולא לערכים הרומים. ניגוד מובהק אפשר לראות בצבאו של וטריאנו שהוזכר קודם, שחייליו עברו לתמוך בקונסטנטיוס השני כי הוא הזכיר להם את מחויבותם לעיקרון הלגיטימיות השושלתית של השלטון. חייליו של וטריאנו היו אמנם ברברים, אך היה זאת בתקופה מוקדמת יותר, שבה החיילים הברברים היו מיעוט בצבא, ועדיין נשארו נאמנים לקיסר ולרומא, בניגוד למצב במאה החמישית.

בנוסף לכך, המלחמות הרבות שנגרמו והתבססו על מאבקים בין הנצרות לפגאניות ובין הנצרות הניקיאנית לאריאנית היו הגורמים המרכזים למשבר כלכלי באימפרייה. דוגמא מצוינת היא תקופת שלטונו של יוליאנוס "הכופר", שקיים פולחנות פגאניים ראוותניים כדי לחזק את הלגיטימציה שלו בקרב החיילים הפגאנים. אותם פולחנות ראוותניים גונו על בזבזנותם מהיסטוריונים נוצרים ואף פגאנים בני-התקופה.23

מכאן אנו רואים ששחיתות לא הייתה גורם מרכזי בנפילת האימפריה, ושחולשת הלגיונות והמשבר הפוליטי והכלכלי של רומא היו גם הם תולדה של עליית הנצרות מכוח החלטת קונסטנטינוס להפיץ אותה ומהחלטות ועידת ניקיאה ששינו את אופי הנצרות.

הוכחנו כאן שאותם 'גורמים מרכזיים' בנפילתה של רומא נבעו מהתנצרותו של קונסטנטינוס ומשינוי אופי הדת בוועידת ניקיאה. מכאן אפשר להגיע למסקנה שדווקא התנצרותו של קונסטנטינוס הייתה הנקודה המשמעותית במהלך שגרם לנפילת האימפריה, ולא ועידת ניקיאה, וכך סבור גם אביעד קליינברג.24 למרות התרומה הרבה של קונסטנטינוס לנצרות והחיוניות שלו למהלך, אני חולק על הסברה הזאת בגלל תיאור ההשתתפות הפסיבית של קונסטנטינוס בוועידת ניקיאה. על פי המקורות שמתארים את קונסטנטינוס בוועידת ניקיאה, הקיסר הקשיב לטענות שני הצדדים ו"נכנע" להחלטת הבישופים.25 דבר זה אומר שאם ההחלטה הייתה שונה, קונסטנטינוס לא היה מתערב, גם אם היה נבחר זרם שלא היה מתאים למטרותיו. לכן, בגלל שבניקיאה גברו הזרמים הספציפיים שהם (כמו שהוכחנו מקודם), הזרמים שהיו יותר מתאימים להפצת הנצרות, דווקא שם הייתה נקודת המפנה. קל יותר להבין את המהלך אם נמשיל אותו לרכב במישור, התנצרותו של קונסטנטינוס הייתה הורדת בלם היד וועידת ניקיאה הייתה הלחיצה על דוושת הגז. בלי בלם-היד, הרכב היה נשאר במקום גם אם הייתי לוחץ על הגז, וכנ"ל להפך, בלי הדוושה הרכב היה נשאר במקום. שניהם תלויים אחד בשני אבל הלחיצה על הגז היא שמתחילה את התנועה קדימה.

לסיכום החלק הזה, הוכחנו שוועידת ניקיאה הייתה נקודת המפנה במהלך שהוביל לנפילתה של רומא, (שהיא תחילת ימי הביניים) ולא התנצרות קונסטנטינוס, אבל שילוב שניהם גרם לכל מה שנחשב כיום לגורמים לנפילתה של רומא והתחלת ימי הביניים.

ועידת ניקיאה

סיכום

בכל החלקים שהיו עד כה, טענתי שוועידת ניקיאה היא הנקודה שבה נוצרו גבולות מוסכמים לנצרות מתוך לגיטימציה רחבה של העולם הנוצרי ואכיפת ההחלטות ע"י השלטון. הגבולות האלו של הנצרות הוציאו מתוכה זרמים מסוימים (כמו הגנוסטיים, המרקיוניסטים והמונטניסטים,) שהיו בעלי אמונות ודעות מתקדמות יותר, ונהפכו ללא מקובלות. הוצאת זרמים אלו ספציפית והוצאת זרמים בכלל גרמה לדת הנוצרית ובעקבות כך, לעולם כולו, לעצור מהתקדמותו ולהפוך לסטטי, תקופה שמוכרת כיום בשם 'ימי הביניים'. בנוסף לכך, בוועידת ניקיאה באו לידי ביטוי וגברו דפוסי חשיבה שמאפיינים את ימי הביניים, רדיפות נגד כופרים ופוליטיזציה של הדת, והנצרות ספגה השפעות מהתרבות הרומית שביחד יצרו דת קנאית, מושחתת ונהנתנית. בשילוב כל אלו וסתירת טענות אחרות, הוכחתי שוועידת ניקיאה היא הנקודה שהתחילה את המהלך שהוביל לנפילתה של רומא ותחילת ימי הביניים.

לסיום, בנוסף לחשיבות של העיון ההיסטורי לשם העיון, אני חושב שיש למהלך הזה גם לקחים שאנחנו יכולים להסיק לזמננו אנו, בראש ובראשונה החשיבות של חשיבה ביקורתית, שהשתקתה או החוסר בה היו מרכזיים בתהליך הזה, שמבוסס על ההנחה שהאמת המוחלטת נמצאת אצלי, דבר שמוביל להשתקת דעות מנוגדות והוצאתן, וכתוצאה מכך הקצנת הדעה שלי והתנגדות חזקה יותר לאלו שלא רואים את "האמת".

אפשר להסיק מכאן עוד לקח בעל חשיבות: החשיבות של סובלנות וריבוי דעות בוויכוחים בכלל וויכוחים דתיים בפרט. ישנן עמדות דתיות שמחזיקות לדעתן ב"אמת", שאף על פי שאני לא מסכים איתם, אין לי התנגדות כלפיהם כל עוד הם נוהגים לפי העקרונות האלו, כי כשהעקרונות האלו נשכחים, אנחנו יכולים לחזור אחורה לאותם זמנים אפלים שהיו מאופיינים באי סובלנות ומיעוט דעות.

בעקבות הלקחים האלו, עולה במוחי שאלה על ויכוח שקיים כיום, הויכוח על מיהו יהודי ומהי היהדות, בכל צורותיו השונות (מהו הגיור הנכון, האם מומרים נשארים יהודים, היחס ליהודי התפוצות השונות, מהם גבולות היהדות וכו') איפה מתבטאים ערכי הסובלנות והפלורליזם, שהסכמנו על חשיבותם, ביהדות כיום ואיך אנו שומרים עליהם?

הרבה מדינות כיום מחזיקות בדת מדינה, ובמיוחד ישראל שהיא בהגדרה ישות פוליטית יהודית ושבה קיימים מוסדות דתיים-ממשלתיים. רוב הוויכוח שלנו על היהדות נמצא בגבולות המדינה, למשל הצורות השונות של שאלת היהודי והיהדות. מה היחס שלנו כלפי הפוליטיזציה הזאת, האם היא תורמת למדינה וליהדות?

 

מראי מקום:

1 –  Wikipedia, list of religious populations, data by Adherents.com

https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_religious_populations

2 – קליינברג, עמ' 41

3 – שם, עמ' 45

4 – שם, עמ' 10

5 – Wikipedia, English versions of the Nicene creed

https://en.wikipedia.org/wiki/English_versions_of_the_Nicene_Creed

6 – הברית החדשה, מעשי השליחים פרק טו, פסוקים א-כט.

7 – קליינברג, עמ' 54

8 – שם, עמ' 54

9 – סוזומנוס, ההיסטוריה של הכנסייה, ספר 1 פרק 20

http://www.ccel.org/ccel/schaff/npnf202.iii.vi.xx.html

סוזומנוס נולד בבית לאהיא, חי בערך בשנים 400-450. היה היסטוריון של הכנסייה הנוצרית. מהכתבים שלו שרדו רק 'ההיסטוריה של הכנסייה' (שעוסקת בכנסייה בשנים 312-425). סוזומנוס נסמך רבות בעבודתו על 'ההיסטוריה של הכנסייה' שכתב סוקרטס מקונסטנטינופול, שחי בערך בשנים 380-440. סוזומנוס לא רק העתיק מסוקרטס, אלא גם חידש על כתביו.

10 – כתבי אירנאוס נגד הגנוסיס, לדוגמה,

אירינאוס היה תיאולוג ובישוף נוצרי. נולד בסמירנה (כיום איזמיר) בין השנים 115-142 (טווח גדול) ומת בסביבות 202. תרומתו הגדולה לתיאולוגיה הנוצרית הייתה ביציאתו כנגד תנועות כפירה וניסיונות הגדרת אורתודוקסיה נוצרית. כתבו המוכר ביותר הוא 'on the detection and overthrow of the so-called gnosis’ (על זיהוי ומיגור תנועות המכנות עצמן "תנועות גנוסיס").

אל אירינאוס הגעתי בעיקר מקריאה על הולנטיניזם, שהוא מתנגד חריף אליו. את עובדת כתיבתו נגד הגנוסיס לקחתי מויקיפדיה. https://en.wikipedia.org/wiki/Irenaeus#Writings

11 – Kehoe, page 14

12 – הבשורה ע"פ מתי, פרקים ה-ז

13 – Kehoe, page 14

14 – רובין, עמ' 21

15 – שם, עמ' 28

16 – שם, עמ' 29

17 – שם, עמ' 43

18 – שם, פרק ה'

19 – שם, עמ' 80

20 –MacMullen

אין לי עמוד ספציפי בגלל שאין לי את הספר, מתייחסים לספר בשני מקורות שקראתי מהם דף. (גם אותם לא קראתי מקוצר בזמן וחוסר אפשרות לצאת ולמצוא את הספרים עצמם)

http://www.jstor.org/stable/1088449?seq=1#page_scan_tab_contents

http://www.jstor.org/stable/40106004?seq=1#page_scan_tab_contents

21 – רובין, עמ' 51

22 – שם, עמ' 73

23 – שם, עמ' 89

24 – שם, עמ' 61

25 – קליינברג, עמ' 50

 

ביבליוגרפיה:

אביעד קליינברג, 1995, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, האוניברסיטה המשודרת.

זאב רובין, 1991, התנצרותה של אירופה, האוניברסיטה המשודרת.

Alice Beck Kehoe, 2012, Militant Christianity: an anthropological history, Springer international publishing.

Ramsay MacMullen, 1988, The Corruption and decline of Rome, Yale University

 

השאר תגובה