גן המשחקים שלנו
פעם היינו קיבוץ צעיר בראשית דרכו, וילדים לנו מעט. התגייסו חברי קיבוץ, הלכו למסגרייה והתקינו מתקנים מברזל ומפח. צבעו אותם, הציבו אותם על ידי בית הילדים היחיד והרי לנו גן משחקים. כמה מהם יצרו ביחד אווירון פח, צבעו אותו יפה והעמידוהו. אחרים התקינו שתי חביות, חיברו ביניהן באמצעות סולם תלוי, סולם לעלייה ומן הצד האחר סולם לירידה. צבעו הכל והרי לכם מתקן. כך בנו גם נדנדות תלויות משני עמודים וגן המשחקים קם והיה. חמשת הילדים נהנו לשחק בגן הזה, שהיה צבעוני מאוד ועל פי אמות המידה של ימינו – מסוכן מאוד: החביות היו חלודות, המתקנים לא חוזקו כראוי, בורג צץ מפה ומסמר משם. אבל ההנאה הייתה גדולה. כך חלפו להם כמה שנים.
הקיבוץ גדל, הילדים התרבו. החליטו להתקין גן משחקים בדשא מרכזי בין כל בתי הילדים. שוב התגייסו החברים והתקינו מתקנים שונים. המרכזי שבין המתקנים היית נדנדת ענק, שבה שני ספסלים, שעליהם יכלו לשבת ארבעה ילדים מכל צד. הנדנדה היית מעין גלגל ענק. האמיצים שבין הילדים היו עומדים בין סומכות הברזל שהחזיקו אותה והיו מנדנדים אותה בכוח "עד לשמיים". שאר הילדים שישבו בנדנדה הרימו קולות צעקה, מי מפחד ומי מהנאה. למזלנו לא נפגע אף ילד מהנדנדה המפלצתית הזאת, שהעניקה הרבה שעות שמחה ופחד במשך השנים.
בשנת 2006 החליטו בקיבוצנו שקצת גדל בינתיים ונוספו לו ילדים לשמחת כולנו, לקיים יום מיוחד – יום הילד. לכבוד יום הילד הוחלט להתקין גן משחקים של ממש. הפעם כבר לא נסמכו על עבודת חובבנים במסגרייה, מה גם שהעולם השתדרג מפח לפלסטיק. הזמינו מומחים לדבר והם העמידו מתקנים מפלסטיק מוצק: סולמות, מתקני זחילה, מגלשות, נדנדות, אומגה ושאר מתקנים שאינני יודעת מה שם ייקרא להם. המשטח כולו רופד בכיסוי פלסטי ירוק המדמה דשא, גן המשחקים המשודרג קם והיה, והוא עומד לו בדשא המרכזי עד היום הזה.
מעניין לעבור על פני גן המשחקים הזה בכל שעות יום. בכל שעה הוא מקבל אוכלוסייה אחרת וגוון אחר. קודם כל הולכים על השבילים המובילים אליו. השבילים מעוטרים בחצים שצוירו בגירים מצבעים שונים. מהם כבר דהויים וכמעט ואינם נראים ומהם צוירו רק אתמול. הרי הם עדות חיה למשחק שמנהלים ילדים והורים, או ילדים בינם לבין עצמם, המשחק הידוע בשם "סימני דרך". מי מאתנו לא שיחק ב"סימני דרך" בכל מיני שלבים בחייו, הן בתור ילד והן בתור הורה לילדים צעירים. המשחק הזה ימיו לפחות כימיי שלי והרבה יותר מזה.
כשעוברים ליד גן המשחקים בשעות הבוקר הוא נטוש ועזוב לנפשו. ההורים עובדים והילדים "מאופסנים" בגנים ובבתי הילדים. עדויות אילמות למתרחש בו הם גרב זרוקה פה, חולצה זרוקה שם, ואפילו נעל קטנה נטושה אחת. הגן מוקף בספסלים המיועדים להורים היושבים ומשגיחים על הילדים בעין אחת, ובעין השנייה מסתכלים בסמרטפון שלהם, אולי תגיע ממנו הבשורה הגדולה שהם מחכים לה כל חייהם.
החל מהשעה ארבע אחר הצהריים מתחיל הגן לקבל חיים חדשים. ילדים מכל הגילים נוהרים אליו, גוררים בעקבותיהם הורים לאים, הממהרים לתפוס מקום על אחד הספסלים. יש הורים דאגנים יותר, המלווים את ילדיהם למתקנים הגבוהים והמסוכנים יותר ומשמיעים קריאות עידוד המכוונות יותר לעצמם מאשר לילדיהם. הקטנים מתיישבים על הנדנדות השונות והאם היגעה עומדת ומנדנדת אותם. "יותר גבוה" צועק הקטן. אבל התענוג האמיתי הוא האומגה. היא מצריכה יותר כוחות אב מאשר כוחות אם. הקטן קופץ ומתיישב על הצמיג המשמש מושב והאומגה דוהרת קדימה ונעצרת בכוח. הקטן עף לכל הצדדים וצוהל בקולי קולות. אבל כאן מגיע הקטע הקשה שבו על האב להחזיר את הצמיג למקומו. "עוד פעם" צועק הקטן, וחוזר חלילה ושוב ושוב ושוב. הקטן אינו תייגע. האב מוחה זיעה ממצחו ומנסה לפתות את הקטן לעלות על קיר הטיפוס.
המהדרים מגיעים עם שקית מלאה בחטיפים (אולי בפירות על פי צו השעה), יושבים בשיכול רגליים על הדשא הסינטטי ומקיימים חפלה משפחתית זעירה. אלה שהתרשלו סומכים על כך שילדיהם "ישנוררו" מאלה שכן הביאו. האם אומרת לילד: "צריך לשתף" ורואה בדאגה איך הילד האחר מחסל את כל הבמבה שהביאה לילדה שלה. בינתיים הילד מתחמם, פושט את החולצה החמה וזורק אותה על הדשא. שם היא נשארת כעדה אילמת להתרחשויות לצד הנעליים שחלץ כדי שיהיה לו קל יותר לטפס אל המגלשה הגבוהה.
לאט לאט השמש נוטה לשקוע. אחד אחד נעלמים הילדים עם אמותיהם או אבותיהם וחוזרים הביתה לאכול את ארוחת הערב. גן המשחקים הולך וננטש. אך אל דאגה, לא רחוקה השעה שבה תגיע המשמרת הבאה. כשמתחילה להשתרר החשיכה מגיעה המשמרת הבאה. אלה הם בני הנוער הצעירים, בני 14 או 15. הם משתוללים ביחד, קופצים להם בשאננות על פני המתקנים הגבוהים. כל אחד מפגין את יכולתו בפני חבריו. קולות צעקה ושמחה עולים מן הגן. אבל גם הם ממהרים הביתה לארוחת הערב. המשמרת הבאה מגיע עם החשיכה. אלה הם בני הנוער הבוגרים. הם עסוקים בעיקר בתרגילי כושר והכנה לקראת הצבא. שכיבות סמיכה, תרגילי מתח, התגוששויות, קפיצות והורדות ידיים. כשהם מסתלקים הם מפנים את מקומם לצעירים המלווים בצעירות. הם כבר נינוחים יותר. הם יושבים להם קבוצה צפופה על הדשא הסינטטי וממתיקים סודות, לרוב קבוצה צפופה כזאת של בנות המתלחשות ביניהן. הבנים יושבים על הנדנדות בניחותא. עם רדה החשיכה נעשה קריר. הם עוטים את הסווטשירטים שלהם. אפשר לראות איך הבנות דואגות האחת לשנייה. הבנים קצת מזלזלים, עדיין עם חול
צות הטי הקצרות.
הלילה יורד. הקבוצות הצפופות מדלדלות במקצת. אבל עדיין קבוצה של בנות יושבת לה. יש להן הרבה חומר לשיחה. לאט לאט מתרוקן הגן מקבוצות ומפנה את המקום לזוגות האוהבים הצעירים. בפינה אחת של הגן, על הנדנדה, יושב לו זוג כזה, דחוקים האחד אל השנייה וראשיהם סמוכים זה לזה. בפינה אחרת, על הדשא הסינטטי, יושבת נערה ובן זוגה שוכב כשראשו מונח על ברכיה.
השיר "אגדת דשא" של מאיר אריאל מעיד על כך שהזוגות האלה על הדשא (הטבעי או הסינטטי) כבר היו מעולם:
ש ערמה של חברה על הדשא
אני דברים כאלה מחבב
בנים בנות ביחד, זה יפה ש –
יש אומץ לפעמים להתערבב.
שרים שירים ומביטים למעלה
ענן שם בירח מסתבן
חושבים במי להתאהב הלילה
אם כי הרהור כזה רק מעצבן.
מתחת לראשי מונחת ירך
ועל בטני צרור תלתלים מוטל
בלאט יוצאות ידיים אל הדרך
ומסלולן ארוך ומפותל.
כשהזוגות הולכים להם הביתה, נשאר גן המשחקים מיותם ואוזר כוחות לקראת יום המחרת, וחוזר חלילה. טוב שיש לנו גם משחקים כזה.