מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים)

האפיפיור אורבן השני (1099-1088) היה יצירתי מאוד: הוא היה הראשון שעלה על הרעיון של נוצרים לוחמים בשם האל באופן רשמי כשקרא למסע הצלב בשנת 1095. לפניו היה הרעיון המקורי של ישו להושיט את הלחי השנייה נר לרגלי הכנסייה הרשמית, אם כי כמעט מעולם לא יושם בשטח. מסע הצלב הראשון וממלכת ירושלים הצלבנית (1187-1096) הביאו לעוד רעיון יצירתי וחדשני: נזירים-לוחמים, או נכון יותר אבירים (לוחמים)-נזירים. בממלכת ירושלים הצלבנית קמו שלושה מסדרי אבירים-נזירים: הטמפלרים, ההוספיטלרים  והטבטונים. מהם המסדר הטמפלרי היה החזק ביותר והותיר את רישומו על תולדות ארץ ישראל, על תולדות אירופה ועל התרבות האנושית עד עצם היום הזה.

הקמת המסדר

לאחר שהוקמה ממלכת  ירושלים הצלבנית, גברה תנועת עולי הרגל (הצליינים) מאירופה לארץ הקודש. המוסלמים שהמתוסכלים מהכיבוש התקיפו באופן שיטתי את שיירות הצליינים. לאור ההתקפות האלה החליטו תשעה אבירים, בעידודו של בלדווין השני, מלך ירושלים, להקים בשנת 1119 "משטרת נוצרים" (miltia christi), שתפקידה הרשמי היה להגן על שיירות הצליינים. הם קיבלו בתור מפקדה ראשית את מסגד אלאקצא החרב, שהם ראו בו שריד של מקדש שלמה (Templum (Solomoni. על ידי כך השכיחו את מקדש הורדוס – הבית השני וקשרו קשר ישיר בין השלטון הנוצרי החדש לבין המקדש הראשון. למעשה אלו שרידי הסטיו המלכותי שבנה הורדוס מדרום למקדש. בחללים מימי הורדוס שמתחת למסגד אחסנו את סוסיהם (כך קיבל החלל הזה את שמו המודרני – אורוות שלמה). מבנה כיפת הסלע הסמוך הפך על ידי הצלבנים לכנסייה בשם "מקדש אדוני" (Templum Domini. כיפת הסלע וכנסיית הקבר שמשו מאז דגם לבניית כנסיות רבות באירופה).

כדי שהאבירים האל יהיו כפופים לכנסייה, כלומר יקבלו גושפנקה ישירה מאלוהים בעצמו לכל מעשיהם,  הם קיבלו על עצמם נזירות ופרישות – וכאן החידוש הגדול – נזירים לוחמים. על נזירים נאסר באופן מוחלט להילחם ולשפוך דם ועל כן הם לא יכלו לשמש כאבירים. שפיכות דמים מנוגדת לרוח דרשותיו של ישוע ולברית החדשה. אבירים יכלו להילחם אבל לא בשם ישו. מכאן שהשילוב של נזירים לוחמים שקיבל את ברכת הכנסייה היה רעיון חדשני ומוצלח במיוחד. הם גם אימצו לעצמם לבוש נזירי חדש, גלימות לבנות נושאות לצלב אדום בולט, לבוש שהפך עד מהרה לסמלם, סמל מטיל אימה על כל רואיו. משנת 1139 ואילך עלו בדרגת העצמאות והיו כפופים אך ורק לאפיפיור עצמו ולא למוסדות הכנסייה האחרים, כך כמעט ולא הוגבל חופש הפעולה שלהם.

התגליות מתחת למקדש

זוהי הנקודה שממנה מתחילות להסתעף שמועות מציאותיות ודמיוניות כאחת. בתשע השנים הראשונות לישיבתם על "מקדש שלמה, כמעט ולא יצאו הטמפלרים לפעילויות צבאיות. השמועות אומרות שהם הקדישו את זמנם לחציבה ולחפירה מתחת ליסודות בית המקדש ולכריית מנהרות שיצאו והתפתלו מתחת לכל השטח.

מה גילו שם הטמפלרים שהיו הראשונים והאחרונים שחפרו במקומות הנסתרים הללו?

יש אומרים שגילו את המפה שמגלה את מיקומם של אוצרות בית המקדש, או אפילו את האוצרות עצמם, או אולי את ארון הברית, שלו ייחסו כוחות עצומים ומסתוריים (ראה הסרט "אינדיאנה ג'ונס וארון הברית"); יש אומרים שהם גילו את מקומו של הגביע הקדוש, שממנו שתה ישוע בסעודה האחרונה; אגדה נוספת הייתה שהטמפלרים מצאו מתחת לבית המקדש את ראשו הכרות של יוחנן המטביל. יש כאלה שטוענים שהטמפלרים סגדו לראש זה, שהוזכר בכתב האישום נגד הטמפלרים בשם "בפומט" (אולי שיבוש של השם מוחמד, כלומר, סגדו לנביא המוסלמי).

התיאוריה שמציע דן בראון בספרו "צופן דה וינצ'י" מציעה שהגביע הקדוש (סן גראל, או סנג ראל – בלטינית דם מלכותי) רומז לכך שישו היה בן זוגה של מריה מגדלנה (מרים המגדלית) וגם העמיד אתה צאצאים, שלימים (במאה השמינית) אף מלכו על הממלכה הפרנקית בתור השושלת המרובינגית. על פי תיאוריה זו שילמה הכנסייה הון רב למסדר הטמפלרי תמורת הסתרת המידע הזה, שהיה עלול למוטט את כל מה שהנצרות האמינה בו ולהפיל את מוסדות הכנסייה משלטונם הבלתי מעורער. זה היה, על פי טיעון זה, מקור עושרם העצום ומקור כוחם של הטמפלרים.

למעשה, איש אינו יודע מה גילו הטמפלרים, אם בכלל. אבל העובדה היא שמנהיג הטמפלרים, הוגו דה פיין הגיע לוועידת טרואה שהתקיימה בצרפת בשנת 1128. לעולם לא נדע מה לחש הוגו דה פיין על אוזנו של האפיפיור הונוריוס השני, אך הוא קיבל את ברכתו. כך גם קיבל את ברכת יורשו, האפיפיור אינוקנטיוס השלישי (1218-1198), שהעניק למסדר כוח בלתי מוגבל, שבעקבותיו נהנו הטמפלרים מחסינות ומהיתר מקיום חוקים, תקנות או תשלום מסים בכל אירופה, עובדה שאפשרה להם לצבור כוח ועושר עצומים.

 

תקנון המסדר

לתקנון המסדר היו סעיפים רבים. מטרתו- כמו קאנונים של מנזרים ומסדרים אחרים- להגדיר מסגרת לאורח חיי החבר במסדר: למן השכמתו בבוקר ועד עלייתו על יצועו. בתקנון ניכר שילובם של הן אורחות חיי הנזיר והן אורחות חיי האביר הלוחם. התאמות רבות נעשו כדי לאפשר לנזיר לתפקד כלוחם יעיל: תזונה ראויה ומלאה; הימנעות מסיגוף גופני מוגזם; מסגרת אימונים סדירה. לעומת זאת הוטלו על האביר הגבלות נזיריות רבות: הגבלת הרכוש (זה אף היה לסמל המסדר: שני אבירים רוכבים יחדיו על סוס, מפאת ענווה ועוני); הימנעות מאורח החיים האצילי כגון ציד; הימנעות מקשרי אהבה ומין; אכילה משותפת; לבוש נזירי; נאמנות וצייתנות לראש המסדר. עם כל אלה הותר לחבר המסדר להחזיק רכוש ומשפחה. סעיף זה אפשר לאבירים בעלי אחוזות בארצות מוצאם להצטרף אל המסדר.

בראש המסדר עמד המאסטר או המגיסטר. הוא נבחר על ידי אסיפה כללית של המסדר. לצידו עמדו המרשל- מפקד הצבא של המסדר והסֶנֶשָל- יד ימינו של המגיסטר, ממלא מקום או יועץ בכיר. מתחת לאלו היו שורה של מפקדים. מתחת לאלו היו מצויים מנהלי מחוזות – פקיד בכיר של המסדר. מספרם השתנה לפי הצורך. הם היו אחראיים על כל הסניפים באותו מחוז. כאשר אחד המפקדים מת הוזמנו כל הפקידים הבכירים ובחרו את הפקיד הבכיר ביותר להחליפו.

במסדר הטמפלרים היו ארבע מחלקות של אחוות. נשים וילדים לא הורשו להיות חלק מהמסדר אולם הם יכלו להוות חלק מנדבך תומך, שכונה "פאמיליה" ("משפחה"): הם נתנו נאמנותם למסדר, תמכו בו כלכלית בתרומות שונות ומגוונות ולעתים הבטיחו את עתיד בנם הצעיר כחבר במסדר. אחרים מסרו לאחר מותם את רכושם למסדר. כך נוצרו קשרים חברתיים חזקים בין המסדר לחברה באירופה. העובדה שלכל אביר במסדר הייתה משפחה של ממש – הורים, אחים ובני משפחותיהם, ושחלקם הבטיחו עצמם לסייע באופן פעיל למסדר, יצרה קשר עוצמתי בין החברה הפרנקית בצרפת- הן משפחות האצולה ששימשו כראשי ובאבירי המסדר והן ממעמדות הבורגנים והאיכרים הנאמנים לאצולה ושבניהם שרתו בו כמשרתים. המסדר ייצג, בזעיר אנפין, משהו מהמבנה החברתי של צרפת וניזון ממבנה זה. הצעירים שהצטרפו למסדר עברו תקופת טירונות קשה וארוכה של לימוד תורות לחימה, לימודי דת ולימוד תקנון הנזירות.

 

פעילותם הצבאית

המטרה המוצהרת של המסדר הייתה אבטחה של שיירות הצליינים בדרכם למקומות הקדושים בארץ ישראל. מהר מאוד הפכו הטמפלרים ליחידה צבאית ראשונה במעלה: עם מימון כלכלי ואימונים מפרכים, משמעת ואמונה דתית היוו אבירי המסדר כוח חשוב בכל קרב כנגד המוסלמים. הטמפלרים היוו את הגרעין האיכותי והחזק בצבא הצלבני בגלל המשמעת הטקטית הגבוהה שלהם ואומץ לבם הרב. הם היו לוחמי העילית של הצלבנים וזכו להערכה רבה גם בקרב אויביהם המוסלמים ובייחוד בעיני מנהיגם לעתיד של המוסלמים, צלאח אלדין. הם לחמו על פי כללים נוקשים: אסור היה להם לסגת אלא אם נצטוו לעשות זאת על ידי מפקדם בעת הקרב, וגם זאת רק כאשר יחס הכוחות נגדם היה יותר משלוש נגד אחד. הם לחמו בצורה מסודרת, באומץ וללא מקרי עריקה. מוות בקרב זיכה את הלוחמים בתהילה ועל כן לא חששו מהמוות. התרגיל הטקטי העיקרי שלהם היה תקיפת פרשים: קבוצה קטנה של אבירים נהגה לתקוף חזיתית בראש חץ את שורות האויב כשמטרתם לפזר את חילי האויב לכל הכיוונים. המתקפה הייתה מהירה, מפחידה ורבת רושם.

הטמפלרים בנו רשת של מצודות ותחנות-מנוחה שאבטחו את הדרכים וסיפקו מקומות מנוחה בטוחים לצליינים למשך הלילה. על מנת לתחזק את רשת האבטחה הגדולה הזאת הם נזקקו לכסף רב, שרובו הגיע מתרומות מאירופה. מבצרים מסוימים הועברו לשליטתם על ידי מלכי ירושלים הצלבנית, לעתים משום שלא עלה בידיו של המלך עצמו לתחזק את המבצר.

התעצמותם הכלכלית

החל מועידה טרואה החלו לזרום כספים ורכוש רב מאירופה לטובת המסדר. אנשים מאמינים שנבצר מהם להשתתף במסעות הצלב תרמו מרכושם בחייהם או לאחר מותם למסדר. באופן זה אלפי פריטי נדל"ן הועברו לאוצר המסדר: בעלות על חלקות שדה, טחנות קמח, גשרים, מבני מגורים וכדומה. זאת מלבד רכוש נייד כמובן. תרומות אלו היוו תשתית לרשת הסניפים הכלל אירופאית של המסדר.

ראיות על עוצמת הכלכלית אפשר לראות עד היום. הטמפלרים היו מעורבים במימון ובבנייה של רוב הקתדרלות הגותיות הגדולות במאות ה-12 וה-13.

לאחר שצברו בידיהם נכסים רבים יכלו לעשות בהם שימוש מושכל. הם החלו לעסוק בהלוואות לאצילים בקשיים כספיים. היה להם יתרון יחסי על פני מלווים אחרים משום שלא היה עליהם איסור על הטלת ריבית ולכן גבו ריבית של 10% ומעלה וצברו עושר רב.

הם גם היו הראשונים שהכניסו לשימוש את המחאות הנוסעים, ששימשו בעיקר את הצליינים אבל גם את הסוחרים (דבר שאותו למדו מהעולם המוסלמי שכבר השתמש בהמחאות החל מהמאה התשיעית): הצליין או הסוחר היה מפקיד סכום מסוים באחד הסניפים של המסדר ויכול היה לפדות את הסכום הזה בכל סניף אחר בלי להסתכן באובדן הכסף בדרך. מסעי הצליינות והמסחר היו מסוכנים, ההפלגה בים התיכון צפנה בחובה סכנות טביעה ושוד ימי ובדרכי היבשה רבו הגנבים והשודדים. בצורה כזו יכול היה הצליין או הסוחר מכל מחוז באנגליה או בצרפת להפקיד את רכושו, כספו או למשכן את ביתו או שדהו בסניף הטמפלרי הקרוב, לצאת למסע ובכל נקודה בדרך למשוך ממון על סמך שטר שקיבל מהסניף המקומי. כדי להקטין את סכנת שודדי הדרכים, המציאו הטמפלרים את עקרונות ההצפנה. עולי הרגל היו מפקידים את כספם בידי הנזירים באירופה ומקבלים אישור מוצפן לידיהם. הטמפלרים התמחו מאוד בעקרונות רבים של הצפנה (עובדה שגררה אחריה צמיחת ספרות מודרנית העוסקת בכתבי צופן שונים של הטמפלרים). הטמפלרים בנו שורה של מצודות לאורך מסלול עולי הרגל ללינה, שבמקרה הצורך היו פורעים את ההמחאה בחלקה כדי לממן את המשך המסע. כמובן שהמסדר גבה עמלה עבור שירות זה והיה זה למקור הכנסה נוסף, חשוב מאוד, עבור המסדר. סוחרים רבים השתמשו ברשת בנקאות זו כדי להעביר ממון שנצבר.

לא רק צליינים פשוטים יחסית או סוחרים היו ללקוחות הבנקאות הטמפלרית: אף הכנסייה והשליטים נעזרו בבנקים בעסקיהם על ידי נטילת הלוואות ותרמו להגברת עושרם. העיסוק במסחר ובנקאות על פני ארצות רבות גרמם לטמפלרים להתמחות בשפות רבות, בהלכי הרוח של עמים שונים וביכולת טובה לניהול משא ומתן. תכונות אלו גרמו לכך ששליטים רבים החלו להעסיק את הטמפלרים גם בשליחויות דיפלומטיות.

 

נפילת ממלכות הצלבנים והטמפלרים

אפשר למנות כמה סיבות להצלחתן של ממלכות ירושלים הצלבנית ועכו הצלבנית. אותן סיבות עצמן גרמו גם לנפילתה:

ממלכת ירושלים הצלבנית התקיימה במשך כתשעים שנה (1187-1096). ממלכת עכו הצלבנית התקיימה כמאה שנים (1292-1191). שתי הממלכות הללו התקיימו הודות לתמיכה מסיבית של ממלכות אירופה באנשים ובמשאבים כספיים. כשאירופה חדלה לגלות עניין והפסיקה להזרים משאבים, לא יכלה עוד הממלכה להתקיים.

כל זמן שהצלבנים בארץ ישראל היו מאוחדים סביב מהטרה לקיים את הממלכה – הם החזיקו מעמד. אבל מהר מאוד הם החלו במאבקים  פנימיים על השלטון והשררה בין האבירים ממשפחות שונות ומארצות שונות – והדבר גרם להתרופפות שלטונם.

הצלבנים היו נטע זר בארץ ישראל שאוכלוסייתה היתה נוצרים מזרחיים, מוסלמים ויהודים. הם היו נוצרים מערביים, קתולים דוברי לטינית ושפות מערביות אחרות, והם גם לא עשו מאמצים להשתלב באוכלוסיית הארץ. הם הסתגרו במבצריהם

והתייחסו בהתנשאות אל הנוצרים המזרחיים ואל המוסלמים, שאותם העסיקו בתור צמיתים באחוזותיהם. אם כי אנחנו יודעים גם על התקרבות של צלבנים, ובעיקר הטמפלרים, אל אישים מוסלמים וגם אל מקורות השפעה מוסלמים.

גורם לא פחות חשוב היה העולם המוסלמי שהקיף את הממלכה הצלבנית, שהיה מפורד ומפוזר ונלחם בינו לבין עצמו ולא הצליח להגיע למאבק מלוכד הצלבנים.

כל המכלול שהביא להצלחת הממלכה הצלבנית הביא גם לנפילתה בסוף המאה ה-12. אירופה איבדה עניין, המוסלמים הצליחו להתאחד בהנהגתו של זנג'י ואחר כך של צלאח אלדין הכורדים, האוכלוסייה היתה עויינת, סכסוכים פנימיים בין משפחות האבירים.

למרות אומץ לבם של הלוחמים הטמפלרים לא עמד להם כוחם אל מול הכמות העדיפה של צבאות צלאח אלדין ויורשיו והם לא הצליחו למנוע את תבוסת הצבא הצלבני ואת נפילתה של ממלכת הצלבנים בישראל, עיר אחר עיר. בקרב קרני חיטין מול צבאו של צלאח אלדין בשנת 1187 נחלו תבוסה ניצחת וממלכת ירושלים הצלבנית נפלה בידי השושלת האיובית המוסלמית. במסע הצלב השלישי נהרגו מאות טמפלרים בקרבות עם המוסלמים. בשנת 1291 נפלה העיר עכו והטמפלרים נותרו רק עם אחוזותיהם בלבנון ובאיי הים התיכון, בעיקר בקפריסין. בסופו של דבר, גם מחוזות אלה נפלו. גורלו של המסדר היה תלוי במנהיגו החדש, האציל הצרפתי ז'ק דה מוליי (Jacques de Molay).

 

נפילת המסדר

ציור מהמאה ה-14המתאר שריפת טמפלרים על המוקד באשמת כפירה

כיבוש ירושלים מידי הצלבנים וגירושם מארץ הקודש יחד עם כישלונות הכיבוש מחדש של ארץ הקודש, הביאו להרעת היחסים בין השליטים החילוניים של אירופה ומסדר הטמפלרים. אולם האפיפיור בוניפציוס השמיני (1303-1294) המשיך לשמור על קשר טוב עם מסדר הטמפלרים בייחוד כיוון שראה בו מקור חשוב של תמיכה כלכלית וצבאית. הטמפלרים עברו לאירופה ועסקו בבנקאות. באותו הזמן, מלך צרפת, פיליפ הרביעי (המכונה "היפה", 1314-1268) הכריז מלחמה על מלך אנגליה. לצורך מלחמה זו שני השליטים היו זקוקים לכסף רב וחלקו הושג על ידי החרמת רכוש כנסייתי ניכר ומיסוי על נכסי הכנסייה. יש הטוענים כי המלך עצמו לווה סכומי עתק מהמסדר. אותו פיליפ הרביעי, שהיה שקוע בחובות, מצא מקורות מימון נוספים: הוא גירש את יהודי צרפת וגזל את כל רכושם (1306), וכך גם עשה לסוחרים האיטלקים הלומברדים ב-1311.

כאשר האפיפיור בוניפציוס הביע התנגדות להעלאת מיסים על ידי הכנסייה, יצא נגדו פיליפ ואף החל בפעולות שמטרתם להוריד את האפיפיור מכסאו. יש טוענים כי בוניפציוס ביקש את עזרת ידידיו, האבירים הטמפלרים, שמהם ציפה לעזרה כספית וצבאית. הטמפלרים נאלצו להסכים לכך היות שתקנונם חייב אותם לבוא לעזרת הנצרות המגולמת על ידי האפיפיור החוקי. פיליפ היפה שלח לרומא שליחים כדי לרצוח את האפיפיור ואילו האפיפיור הטיל חרם כנסייתי על פיליפ ב-1303.

בינתיים, ניסה פיליפ להשתלט על בית האוצר העשיר מאוד של הטמפלרים במערב אירופה שנמצא בפריז. כדי להצליח בכך הוא מינה ראש מסדר חדש מטעמו, בנוסף לראש המסדר ז'ק דה מוליי. שני ראשי המסדר הנהיגו את המסדר במשותף כאשר הממונה הצרפתי אחראי על החלק המערבי והדיפלומטי ואילו ז'אק דה מוליי אחראי על הצד המבצעי נגד המוסלמים במזרח. פיליפ היפה ניצל היטב מצב זה כדי להוציא כסף מאוצר הטמפלרים בפריז. בינתיים, בוניפציוס נפטר לאחר שהוכה על ידי שליחיו של פיליפ הרביעי ובמקומו מונה אפיפיור חדש, קלמנט החמישי (1314-1305), שהיה אפיפיור מטעם המלך וכפוף לו. אחד הצעדים הראשונים שעשו השניים יחד היה קשירת קשר לחיסול מסדר הטמפלרים והחרמת נכסיהם. בשנת 1307 הגיע ז'ק דה מוליי למפקדת הטמפלרים בפריז. הוא התבקש להגיע לשם על ידי האפיפיור קלמנט החמישי. קלמנט נימק את בקשתו בתירוץ שיש לאמוד מחדש את מצבו הכספי של המסדר ולדון בפעולות עתידיות. האמת היתה כמובן שונה לחלוטין. הם תכננו יחד לחסל את המסדר. לצורך זה היה עליהם לשים את ידם על ראש המסדר ועל כל שאר המנהיגים. התירוץ לחיסול: מסדר הטמפלרים מבצע טקסים סודיים של כפירה קשה עם תכנים הומוסקסואליים וסגידה לשטן הנחשבים לחטאי עונש מוות בנצרות. ביום שישי, ה-13 באוקטובר 1307 (שנודע מאז במסורת האירופאית והמערבית  בתור יום פורענות, יום שישי ה-13), פשטו חיילי מלך צרפת בו-זמנית על כל מעוזי הטמפלרים, ואסרו את כל הטמפלרים שהיו על אדמת צרפת. אירופה כולה הוכתה בהלם. חקירת הנאשמים לוותה במסכת של עינויים קשים.

 

האשמות והודאות

ההאשמות כנגד המסדר כללו שורה של אישומים כגון: סטייה דתית, עבודת אלילים, סטייה מינית, חילול הקודש, התכחשות לישו וביזוי דמותו, סילוף האמונה הקתולית, חשאיות יתר בטקסי הקבלה, ראוותנות ועיסוק לא מספיק בצדקה ובטיפול בנזקקים, צבירת נכסים בדרך לא חוקית. תחת לחץ העינויים הודו הטמפלרים בכל העבירות שיוחסו להם, רובן ממש הזויות כגון שירקו והשתינו על הצלב, שנשקו לצלב אחרי שנשקו איש את פי הטבעת של רעהו, שקיימו אורגיות הומוסקסואליות, שסגדו לשטן, שסגדו לגולגולתו של יוחנן המטביל, שעבדו את "בפומט" – מונח לא ברור עד היום. יש שרואים בו סירוס של השם מוחמד, ויש הרואים במילה זו צופן. כזכור, הטמפלרים התמחו בצפנים. בתחילת שנות ה-80 הועלתה השערה על ידי החוקר יו שוונפילד כי המילה "בפומט" היא למעשה מילת צופן. לפי שיטת הצפנה עברית עתיקה, אתב"ש, מגיעים למילה "סופיה" – חוכמה ביוונית. סופיה הוא שמה היווני העתיק של אלה שכתות גנוסטיות שפעלו בשלהי העת העתיקה ובראשית ימי הביניים סגדו לה. זוהי האלה שעל פי הכתות הגנוסטיות בראה את העולם. גנוסיס ביוונית פירושו יֶדע. יש הטוענים שהטמפלרים החיו את האמונות הגנוסטיות וסגדו להן. על פי אמונות אלה האלה סופיה הגיעה לעולם בגופה של מריה מגדלנה, שילדה את ילדיו של ישו והפכה לנושאת הדם הקדוש, כלומר לגביע הקדוש עצמו. כמו כן האשימו אותם במכירת ארץ הקודש לכופרים ובכוונה למסור לידי הכופרים גם את צרפת. לאחר עינויים קשים מנשוא הודו כל הטמפלרים בהאשמות שטפלו עליהם והוצאו כולם להורג.

בשנת 1309 נערכה התגוננות טמפלרית וחזרה על ההודאות, ובמאי 1310 – הוצאה להורג פומבית, העלאה על המוקד של 54 טמפלרים בפריס. בשנת 1312 בוטל המסדר ובוטלה התמיכה האפיפיורית בו (רכוש המסדר הועבר לידי סדר ההוספיטלרים) . ב-18 במרץ 1314, לאחר שבע שנות מאסר ועינויים, הוצא מנהיג המסדר ז'ק דה מוליי להורג בשריפה על המוקד. מספרים שלא הביע חרטה. כשהאש החלה ללחך את גופו, קילל ז'ק דה מוליי את המלך ואת האפיפיור ואמר שהם יגיעו בקרוב להישפט לפני האלוהים. שניהם, גם המלך וגם האפיפיור, מתו במהלך אותה שנה. האפיפיור מת כעבור חודש, ובתום השנה מת, מסיבות שלא ידועות עד היום, המלך פיליפ. הקללה חלה גם על השושלת של פיליפ הרביעי, ששלושת בניו ירשו זה את זה תוך זמן קצר מאוד, ומתו ללא יורשים אחריהם.

 

כך חולפת תהילת עולם (…?)

אחרי 200 שנות פעילות חדל המסדר הטמפלרי להתקיים. כל מצודותיהם וטירותיהם עברו לידיים חומדות אחרות. עושרם הרב שיצא לו מוניטין נעלם באופן מיסתורי. פיליפ הרביעי לא הצליח לשים את ידו על הונם. היעלמות מהסוג הזה, של אוצר או של אנשים, תמיד היתה פתח לספקולציות ולהשערות, לרוב הזויות. מכאן ואילך נעלמו הטמפלרים מההיסטוריה הרשמית, המתועדת והפכו לאגדה, לשמועות, לניחושים, ובעיקר למחפשי הרפתקאות ורודפי אוצרות למיניהם – עד היום הזה.

האגדות טענו שלטמפלרים היו קשרים דיפלומטים ומסחריים עם כת החשישיון המוסלמית. יתרה מכך, חלק אף טוענים שהחשישיון סיפקו לטמפלרים סמי הזיה שהטמפלרים השתמשו בהם לצורך הפולחנים שלהם. ידוע שלוחמים טמפלרים אירחו לא פעם אישיות בכירה מהעולם המוסלמי (ואף התירו לו להתפלל במסגד אלאקצא) וייתכן שעל בסיס קשרים אישיים אלו צמחה ההאשמה שהועלתה במשפט הראווה שלהם לפיה הם אלו שסייעו למוסלמים להפיל את הממלכה הצלבנית.

האגדות מספרות שכאשר הטמפלרים נרדפו, חלק מהם ברחו לאמריקה ולמעשה גילו את היבשת החדשה עוד לפני קולומבוס. רבות השמועות על כך שטמפלרים רבים הצליחו לשרוד, ונעלמו רק כדי להעמיד אחריהם ממשיכי דרך מודרניים למיניהם, הטוענים טענות מכל הסוגים. יש הגורסים כי האוצר האגדי של הטמפלרים עדיין חבוי ומחכה לחשיפה. יש הגורסים כי לא היה ולא נברא. ויש הטוענים כי הטמפלרים שגשגו המשך מאות בשנים בתור אחווה חשאית ורבת עוצמה.

חוקרים ומומחים העוסקים החיפוש רמזים מצאו סימנים לקיומם העכשווי של הטמפלרים בכנסיית רוסלין (הוֶרֶד) אשר בסקוטלנד. בכנסייה זו, אשר נבנתה כ-150 שנה לאחר היעלמותם של הטמפלרים קיימים גילופי אבן מסתוריים המזוהים עם הטמפלרים כגון שני רוכבים על סוס יחיד – חותם הטמפלרים; שה אלוהים אוחז בצלב; דמויות של אישים בתנוחות ידיים ורגליים אופייניות לטמפלרים, כגון כפות רגליים מופנות כלפי חוץ. כל הסמלים האלה משמשים עד היום את מסדר "הבונים החופשיים, אחת מהאחוות הגדולות והעתיקות בעולם.

"הבונים החופשיים" שומרים על סודיות טקסיהם, אך במשך השנים דלפו תיאורים המצביעים על דמיון רב לטקסי האבירים הטמפלרים. הם משתמשים במילות צופן ובסמלים טמפלרים, ואחת מהדרגות הבכירות בהיררכיה של הארגון היא "אביר טמפלרי". תנועת הנוער שלהם נקראת דה מוליי – כשמו של מנהיג הטמפלרים.

כל זה לא מעיד עדיין שהם רואים את עצמם בתור ממשיכי הטמפלרים, אלא אולי רק על ידע היסטורי והערצת גיבורים קדמונים, אבל יש הרואים בהם את הטמפלרים של ימינו.

700 שנה לאחר פירוק המסדר, האבירים הטמפלרים עדיין אפופי מסתורין, סודותיהם עדיין חבויים והצפונים שלהם עדיין לא פוענחו.

 

סוס מנצח לא מחליפים (תרתי משמע)

מסתורין לא מפוענחים מסוג זה מושכים אחריהם מחפשי אוצרות למיניהם. יש המחפשים את האוצר בעזרת מפות ואתי חפירה, ויש – בעזרת הדפוס והקולנוע.

הסופר דן בראון הצית לאחרונה את הנושא מחדש בספרו רב המכר העולמי "צופן דה וינצ'י (2003). כמובן שעד מהרה צץ ועלה גם הסרט בעקבותיו. כך יצאו לאור גם הסרטים "אוצר לאומי" ו"האביר הטמפלר". ראו אחרים כי טוב, ואכן יש כאן אוצר, ומהרו ללכת בעקבותיהם. רבי המכר האחרונים הם "הטמפלר האחרון" מאת ריימונד חורי (2005) ו"אוצר הטמפלרים" מאת סטיב ברי (2007).

 

 

הטמפלר האחרון / ריימונד חורי The Last Templar   /  Reymond Khoury

הוצאת מטר, הדפסה שלישית 2007, מאנגלית: אודי תגרי.

כיאות לספר על הטמפלרים, הקורץ גם לקהל בן זמננו בעין אחת, ובעין השנייה קורץ להוליווד, גם ספר זה מעביר אותנו מתקופה לתקופה, מהתרחשויות בנות זמננו אל התבוסה האחרונה של הצלבנים בעכו בסוף המאה ה-13. הפרקים קצרים, כיאות לספר מתח שיש בו גם עלילה בלשית, גם כתב חידה וצופן לפענח, גם מסתורין של אוצר טבוע בלב הים, גם קצת כנסייה, קצת הגיגים על מדע, אתאיזם אמונה, נצרות ואסלאם. כל פרק נגמר במשפט שמצריך את הקורא להמשיך מיד לפרק הבא. בהתחשב שזהו ספרו הראשון של ריימונד חורי, האיש יודע לטוות סיפור מותח ולנהל את ההתרחשויות ביד בוטחת (ואולי סייע בידו העורך?..).

כמובן לא חסר כאן גם סיפור האהבה הנרקם בין שני גיבורי הסיפור, הוא מאמין והיא אתאיסטית, אבל על כל פשעים תכסה אהבה…

מסקנה סופית: ישוע לא היה אל, אלא אדם. הכנסייה הונתה את כל מאמיניה במשך אלפי שנים, אבל היום כבר מאוחר מידי לתקן את המעוות וגם לא רצוי, כי מה יהיה עם אלפי המאמינים התמימים הזקוקים לאל שלהם?

איך זה קשור לטמפלרים? קראו ותדעו. אבל כמו "המוהיקני האחרון" של פנימור קופר, כך גם "הטמפלר האחרון" סותם את הגולל על הטמפלרים. כלומר עם מותו אין יותר טמפלרים. למזלם של הקוראים לא כולם חושבים כך ובצורה כזאת הרווחנו גם את "אוצר הטמפלרים".

אוצר הטמפלרים / סטיב ברי  Steve berry / The Templar Legacy

הוצאת מטר, 2008, מאנגלית: אינגה מיכאלי.

סטיב ברי כתב כבר כמה רבי מכר, והוא אמון על המלאכה. גם הוא מדלג בין המאה ה-14 לבין ימינו אנו בוירטואוזיות, יודע לספר סיפור מתח בלשי, פרקיו קצרים וכל אחד מהם נגמר במשפט מותח המוביל אותנו לפרק הבא. כמעט הייתי אומרת ששני הספרים נכתבו על ידי אותו סופר, או לחלופין תורגמו על ידי אותו המתרגם – כה רב הדמיון בין עלילותיהם, צורת הכתיבה, הסגנון והמסקנות… מכיוון שגם הוצאו על ידי אותה הוצאת ספרים, גם הדמיון החיצוני הוא גדול. ומי יודע? אולי זוהי קונספירציה?… והדבר מתבקש בהתחשב בכך ששניהם עוסקים בטמפלרים המסובכים עד צוואר בתיאוריות קונספירציה.

היה לי קצת קשה לעקוב אחרי העלילה הנפתלת והדמויות הרבות. לא תמיד זכרתי מי הטוב ומי הרע, מי נגד מי, מה היה קודם, ומה יקרה אחר כך. אני תוהה איך המחבר עצמו לא התבלבל בין כל ההתרחשויות המפותלות. אהבתי בספר זה בעיקר שני דברים: הסופר חסך מאיתנו התרקמות רומן ואהבה בין שתי הדמויות הראשיות, ואם יש שם משהו, זה רק נרמז ברמז עדין ביותר. אהבתי גם את אחרית הדבר שבה הסופר מבהיר לנו מה מציאות היסטורית ומה בדיון בספרו. לא כל סופר טורח להעמיד לפנינו את הדברים בצורה כל כך ברורה.

מסקנה: הרעים מתו, הטובים ניצחו, והמסדר הטמפלרי חי וקיים.