ימי הביניים – לא מה שחשבתם 6

 

פגישה מס' 6 (18  באוקטובר 2009)

 

המהפכה העבַּאסית ושלטון בית עבַּאס (1130-750)

בית אֻמָיה הצליחו לשלוט רק 90 שנה בערך. שלטונם היה רצוף מאבקים פנימיים. הם אמנם המשיכו את רצף הכיבושים והמשיכו לכבוש שטחים מהודו ומסין ממזרח;  ובצד המערבי כבשו את כל המגרב, הגיעו למרוקו, הצבא הערבי שהצטרפו אליו שבטי הבֶּרבֶּרים שישבו בהרי האטלס חצה את מיצר גיברלטר וכבש את חצי האי האיברי הוא ספרד. הממלכה היתה ענקית, הבעיות היו רבות, האדמיניסטרציה היתה בראשיתה, צי עוד לא היה להם. השליטים של בית אֻמיה התחילו להכניס כמה דברים כמו ממשל מסודר, משרדים, מטבע אחיד, שפה ערבית, אבל המכשולים היו קשים מדי כדי לשלוט ממש באימפריה ובמהלך 90 השנה האלה קמו שלושה גופי התנגדות מגובשים לשלטון בית אֻמיה. אלה היו המתאסלמים, המַואלי, שציפו לכך שברגע שהם יתאסלמו הם יהיו שווי זכויות לערבים. זה לא קרה, רוב המתאסלמים היו פרסים, אנשי תרבות ואינטליגנציה שנשאו בעבר במשרות נכבדות ועכשיו הפכו להיות שכבה סוג ב' והרגישו רגשות קיפוח וזעם; הקבוצה השנייה היתה השיעים, האנשים שתמכו בשלטונו של עלי וראו בעלי את השליט הלגיטימי היחיד ובמֻעאוויה ובבית אֻמיה ראו גוזלי שלטון;  האלמנט השלישי היה בית עַבּאס, צאצאי דודו של מוחמד, שטענו לזכותם הבלעדית לשלטון. שלושת הגורמים האלה התאחדו ובשנת 750 פרצה המהפכה העבאסית שהדיחה משלטונה את בית אמיה ולקחה את מקומה בשליטה על האימפריה הערבית. רק מקום אחד נשאר תחת שלטון בית אמיה עד המאה ה-11 –  חצי האי האיברי, ספרד. כל יתר השטחים עברו להיות תחת שלטונם של בית עבאס, שהכניסו שינויים מאוד מופלגים בניהול הממלכה.

הח'ליפים לבית עבאס עזבו את אזור הים התיכון, עזבו את דמשק והעתיקו את מרכז האימפריה לעיראק, לב הממלכה הפרסית. שם הקימו להם בירה חדשה –  את בגדאד. הם עשו זאת בערך מאותם טעמים שבית אמיה עשו זאת לפניהם: דמשק היתה מרכז התמיכה של בית אמיה, ובית עבאס העדיפו לשבת בקרב תומכיהם המואלי הפרסים. במעבר הזה אל פנים היבשת הם הצהירו על כוונתם לחדור לפנים היבשת ולאמץ את גינוני השלטון הפרסי והתרבות הפרסית, שאותה הם העדיפו על פני הים התיכון והתרבות ההלניסטית שהיתה לחופיו. הח'ליפה העבאסי אימץ לעצמו את גינוני המלך הפרסי, בנה לעצמו עיר סגורה שבה שכן הוא ופמלייתו, ולא ממש ניהל את ענייני המדינה אלא הפקיד אותם בידי הווזיר, האיש שהיה המשנה למלך. העבאסים הצטיינו בעיקר בפיתוח המסחר והכלכלה, הם הגיעו לכל קצווי ממלכתם, פיתחו את משק הכספים, את הדרכים, את התשתית התחבורתית ואת הבטחון בדרכים. אבל מה שמאפיין יותר מכל את השלטון העבאסי זה הדבק המאחד את הממלכה, דת האסלאם. הממלכה היתה מעכשיו אסלאמית ולא ערבית. בא הקץ לשלטון האליטה הערבית. הערבים לא נהנו יותר מזכויות יתר אלא כל המוסלמים היו שווים והדבר המאחד את כל הממלכה הזאת היה האסלאם. כלומר ניתן מקום מאוד נרחב לנושא הדת, פירושים של הקוראן, ספרות הגותית על נושא הקוראן, כינוסי מלומדים שעסקו בנושא הזה. אבל ככלל העבאסים פיתחו מאוד את נושא התרבות. הם היו מאוד פתוחים, פלורליסטים, הם אימצו תרבויות מכל העולם. הם אימצו לעצמם את התרבות הפרסית, את התרבות הסינית, את התרבות ההודית, אלמנטים יהודיים, נוצריים. החצר שלהם היתה פתוחה לשמוע דעות שונות. התרבות הגיעה לשיאים חדשים גם במה שנוגע למדעים: הדקדוק והבלשנות, המדעים המדויקים, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, גיאוגרפיה, כימיה או ליתר דיוק אלכימיה, רפואה, בעיקר אנטומיה, הרבה מסעות, ציור מפות. היתה צמיחה, היה שגשוג אדיר גם כלכלי וגם תרבותי. הח'ליפה הידוע ביותר, ואחד החשובים בבית עבאס היה הַרוּן אַלרַשיד (809-786). בימיו הגיע השגשוג התרבותי לשיא וגם נוצרה היצירה הידועה בשם 'אלף לילה ולילה'.

משורר אלמוני (המאה העשירית, בגדאד)

תמה אני על ח'וֹסרוֹ* ובני עמו,

שרחצו פניהם בשתן פרות;

תמה אני על הקיסר הביזנטי, שקידש דברים

מעשי ידי אדם.

מה מוזרים הם היהודים ואלוהיהם,

הנהנה מהתזת דם ומהרחת קטורת,

ומה מוזרים הם האנשים הנוהרים ממרחקים

לגלח את שער ראשם ולנשק את האבן.

* ח'וֹסרוֹ – כינוי קבוע למלך פרס

 

אבו אלעלא אל מערי (המאה העשירית, בגדאד)

כולם טועים – מוסלמים, נוצרים, יהודים ואַמגוּשים*;

כי לשתי כיתות נחלקים כל הבריות:

האחת: איש חכם, שדת אין בו

והשנייה: איש דתי, בלי שכל בקדקדו.

* אַמגוּשים – כהני האש, הם כהני הדת של הדת הפרסית, היא דת זַרַתוּסְטְרא.

(שני השירים הודפסו על ידי משה פרלמן, 'הפולמוס בין האסלאם ליהדות בימי הביניים', סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, בעריכת חוה לצרוס-יפה, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנ"ו, עמ'  125-124).

 

גם לממלכה העבאסית, שהתחילה כאמור את שלטונה בשנת 750, היו בעיות קשות מאוד מבית ומחוץ, הממלכה הזאת הגיעה לשיאה מבחינת כלכלה, תרבות ושלטון בסוף המאה ה-9 וראשית ה-10. אבל כבר באמצע המאה ה-10 מתחילות הבעיות, הקצוות של האימפריה מתחילים להתפורר. מפקדים מוכשרים, בעיקר תורכים, תפסו שלטון ויוזמה ולקחו לעצמם עצמאות בשטחים מסוימים והח'ליפים שכבר לא היו ערבים אלא כבר היו תוצאה של נישואים עם פרסים ותורכים, התקשו מאוד להתמודד עם האימפריה העצומה הזאת ועם ההתפוררות בקצוות. במהלך המאה ה-10 ניתקו מהממלכה העבאסית האזורים של מצרים, ארץ ישראל וסוריה על ידי מפקדי צבא, מושלים מקומיים, בעיקרם תורכים אבל גם סודאנים, ובמהלך כל המאה ה-10 נאבקה הממלכה העבאסית כדי לשמור לעצמה את השלטון באזורים האלה של מצרים, ארץ ישראל וסוריה.

 

בית אֻמיה בספרד

בשנת 750 עברה הח'ליפות המוסלמית מבית אֻמיה לידי בית עבאס. עבד אלרחמן, אחד מבני אֻמיה, ברח מדמשק ומינה את עצמו לאמיר (נסיך) של אלאַנדלוס (דרום חצי האי האיברי) (שלט 756 – 788). משמעות התואר שלקח לעצמו הייתה שאלאנדלוס הפכה לישות עצמאית, אם כי כפופה להלכה לח'ליפה בבגדאד.

בשנת 913 עלה לכס האמירות עבד אלרחמן השלישי(912  – 961). הוא הצליח לאחד מחדש את האמירות המתפוררת ולהכפיף למרותו את השליטים המקומיים שצצו בזמן קודמיו ב-929 הכריז על עצמו ח'ליפה, ובכך התנער מהסמכות הסמלית של הח'ליפה מבגדאד. במקביל כבש את מלייה ואת סאוטה בצפון אפריקה, וניהל מלחמות עם הנוצרים בצפון. תקופתו של עבד אלרחמן השלישי נחשבת לתור הזהב של אלאנדלוס, הן מבחינת הכוח הצבאי והן מבחינת התרבות והאמנות; קורדובה הייתה העיר הגדולה באירופה (אולי חוץ מקונסטנטינופול), עם 100,000 תושבים. מחוץ לקורדובה הוקמה עיר ארמונות חדשה בשם מדינת אלזהרא) כדי לפאר את שמו של הח'ליפה (אפשר ורצוי לטייל באתר הארכיאולוגי של אלזהרא הסמוכה לקורדובה ולראות את תפארת הקדומים שלה).

השגשוג התרבותי נמשך בתקופתו של אלחַכּם השני (961 – 976), בנו של עבד אלרחמן השלישי. הוא בנה את הספרייה הגדולה במערב, בת 400,000 כרכים, ששימשה גם כמרכז תרגום של הקלאסיקות היווניות והלטיניות לערבית. במקביל שמר על עוצמתה הצבאית של אלאנדלוס, ובלם את התקפות הנורמנים. תקופתו התאפיינה בהאצלת סמכויות גוברת והולכת לוזיר ולראשי הצבא. בשנת 1031 נפל הח'ליפה האחרון לבית אֻמיה, הִשאם השלישי, והח'ליפות התפוררה למספר רב של ממלכות קטנות.

 

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה