תקופת הגאונים ט' – הקראים

 

הקראים

לא מזוזה אלא עשרת הדברות על משקוף הבית

לא מזוזה אלא עשרת הדברות על משקוף הבית

כיתות פורשות

בעם ישראל תמיד היו כיתות פורשות, כלומר היה קיים זרם מרכזי ולצידו כיתות שוליות, לעיתים קטנות, לעיתים גדולות יותר שהיו להם חילוקי דעות עם הזרם המרכזי, ולרוב, במהלך ההיסטוריה, הם נשמטו ונעלמו מבמת ההיסטוריה. אפשר להזכיר את המתייוונים והחסידים, את הצדוקים והפרושים, כלומר היו תמיד כל מיני מחלוקות וכל מיני קבוצות. יש בידינו חיבור של אדם בשם קִרקסאני, בן המאה ה-10, שכותב את תולדות הכיתות הפורשות בישראל. על פי החיבור הזה, כבר ירבעם בן נבט, שסיפורו כתוב בספר מלכים א יא-טו, נחשב בעיני קִרקסאני למייסד כיתה פורשת משום שהוא פילג את המלוכה בישראל, ופילג לכאורה את עם ישראל לשתי ממלכות, ישראל ויהודה. ממנו הוא ממשיך ומונה את כל הכיתות כולל האיסיים, כולל הצדוקים והפרושים, לא הכיתות דווקא אלא ההתפלגויות, עד שהוא מגיע למאה השמינית. החל מהמאה השמינית הוא מפרט רשימה ארוכה של כיתות שפרשו מן הזרם הנורמטיבי היהודי ומצאו להם דרכים חלופיות ליהדות. חלק גדול מהשמות האלה הגיע לאוזני החוקרים או לידיעת החוקרים רק מתוך החיבור הזה של קִרקסאני. פה ושם יש להם אזכורים בתשובות של גאונים או במקורות מוסלמים, אבל בעיקר מהחיבור הזה של קִרקסאני אנחנו יודעים על הכת הקדומה ביותר במאה השמינית למשל, שבראשה עמד אַבּוּ עיסא אַלאִצפאהני. אבו עיסא טען שהוא נביא ומבשר בואו של המשיח, וגם חידש כמה חידושים בהלכה. אחרי מותו או היעלמו של עיסא עמד בראש תנועתו תלמידו יוּדגאן, שגם הוא טען שהוא נביא וחידש דברים בתחום הסגפנות. יש עוד ידיעות מוזרות ומעורפלות בדבר משיח שקר נוסף, סוורוס או סרינוס. נזכר גם אִסמַעיל אלעֻכּבַּרי ועוד כמה אישים מוזרים וכיתות קטנות, שוליות, שלכולן היו כמה דברים משותפים: (א) הם פרשו מהזרם הנורמטיבי. על איזה רקע? על רקע של כפירה במסורת התורה שבעל פה. כל הכיתות האלה משותף להם החזרה לתורה שבכתב. (ב) לכל הכיתות האלה משותף העניין המשיחי או הרעיון המשיחי, כלומר, כל אחד ואחד מהמנהיגים האלה של הכיתות האלה היה להם איזשהו רקע משיחי או איזשהו עניין משיחי, אולי יומרות משיחיות אפילו. (ג) אחת הסוגיות המשותפות לכל הכיתות האלה היתה סוגיית לוח השנה. איך לקבוע את לוח השנה, על פי איזה כללים, על פי מה, על פי הכתוב בתורה שבכתב או על פי חישובים אסטרונומיים או מתמטיים. רוב הכיתות האלה התנגדו לקביעה על פי חישובים שנהג בו  הזרם הרבני האורתודוכסי. על פי קרקסאני ומקורות מוסלמים, וגם קצת דברי גאונים עולה שהחל מהמאה השמינית אנחנו מוצאים כיתות פורשות מהזרם הנורמטיבי. יש חוקרים שחושבים שיש לנעשה בעולם האסלאמי שסביב העולם היהודי חלק גדול מאוד בכיתות הפורשות האלה, משום שגם בעולם האסלאמי במקביל, במאות השמינית עד ה-10, קמו תנועות שונות שחיפשו דרכים שונות לאמונה, בשונה מהזרם הנורמטיבי האסלאמי. למשל תנועה פילוסופית בשם מֻעתַזִלה (מתבדלים), שפיתחה שיטה עיונית בשם כַּלאם (דיבור) כלומר דיון וברור של עיקרים אשר האמונה הדתית מקבלת אותם בתור אמיתות שאין מתווכחים עליהן. המֻעתַזִלה לא היתה תנועה אחידה וחכמיה הרבים לא הורו תורה אחת לגבי כל עיקרי האמונה. אולם רוח רציונליסטית פעמה בכולם וגישתם לבעיות היתה דומה. הם נהגו לכנות עצמם אַהל אַלעַדל וּאַלתַוַחיד (הדוגלים בצדק ובייחוד) על שום שני העיקרים החשובים ביותר בתורתם: הצדק האלוהי וייחוד האל. עולה מכל מיני מקורות שהיו השפעות רבות של הפרישות האסלאמיות על הפרישות היהודיות. יש חוקרים שטוענים שיש פה גם השפעות נוצריות ויש חוקרים שאומרים שכל הפרישות היהודיות האלה אינן אלא המשך מסורתי של פרישות יהודיות קודמות. אבל בסך הכל אנחנו רואים שהמאה השמינית וגם התשיעית והעשירית היו מאוד תוססות מבחינה רעיונית. לא שההנהגה הרבנית, קרי הגאונים, ראשי הישיבות, עברו בשתיקה על הדברים האלה. הם התנגדו לפרישוֹת שהעמידו בסכנה ובסימן שאלה את אחדות העם סביב התורה הנורמטיבית, התורה שבעל פה, בעיקר התלמוד כמובן. הם נאבקו נגדם, הם התפלמסו איתם וניסו לשים להם סוף.

בית הכנסת הקראי בירושלים

בית הכנסת הקראי בירושלים

הפילוג של ענן

אחת מהכיתות האלה שעל פי המסורות גם הרבנית וגם הקראית, התחילה את צמיחתה במאה השמינית, אם כי היא מתעצבת ומתגבשת במאות התשיעית וה-10, היא הקבוצה הקראית, הכת הקראית או הפלג הקראי. הפלג הקראי התחיל על פי המסורות גם הוא במאה השמינית, אבל הקראים עצמם טוענים שיש לו שורשים קדומים, לכאורה הם הממשיכים את התנועות הפורשות הקדומות והם היהדות המקורית, האמיתית. בכל אופן האמת היא שבידי המחקר אין מידע מוצק של ממש איך התחילה ההתפלגות הקראית. יש בידינו מקורות שונים, חלקם מוסלמים, חלקם יהודים, חלקם רבניים, חלקם קראים. הבעיה עם המקורות האלה שרובם מאוחרים למאה השמינית. חלקם מהמאה ה-10 ורובם מהמאות ה-11 וה-12. אין מקורות של ממש מהמאה השמינית והידיעות שלנו על התחלת התנועה הקראית הן מאוד מאוד מעורפלות, ואין לנו אלא להסתמך על המקורות האלה שכנראה חלק מהם נושאים אופי אגדתי משהו. כמובן שהרבניים מספרים סיפור אחד והקראים מספרים סיפור אחר. אני רוצה להתחיל במסורות הרבניות. המסורות הרבניות שיש בידינו הן חיבור קראי המצטט דברי רבני ואז מתפלמס איתו. כלומר, בתוך החיבור הקראי שנכתב במאה ה-11 יש ציטוט של חיבור רבני ואני רוצה להביא את הציטוט של החיבור הרבני כי זוהי דעה רבנית. והחיבור הרבני הזה מספר שכל העניין של הקראות, של הפרישה הקראית התחיל עם ענן מבית ראש הגולה. ענן היה הבן הבכור של ראש הגולה במאה השמינית, ועל פי המסורת והדין היה עליו לרשת את אביו ולהיות ראש גולה במקומו. אבל, ראשי הישיבות וקובעים אחרים כמו עשירי החצר מצאו בענן שמץ פיסול, כלומר הם ראו שהוא נוטה לדרכים הסוטות במקצת מהדרך הנורמטיבית, מהדרך האורתודוכסית והם חששו ממנו. ואם אני אוסיף במאמר מוסגר, יש להניח שענן היה מרדן ועצמאי מידי לטעמם של אנשי הכספים שהעדיפו ראש גולה צייתן וכנוע. ומשום כך, לא מינו אותו להיות ראש גולה, כותב החיבור הזה, אלא מינו את אחיו הצעיר, שהיה פחות למדן ממנו אבל יותר ממושמע ממנו, יותר הולך על פי הזרם הרגיל, האורתודוכסי ולא מהווה מטרד. ענן, מספר החיבור הרבני, כעס מאוד על העניין הזה, משום שהיה רודף שררה, והתחיל להדיח ולהסית כל מיני אנשים, בני בליעל, מקצוות העם, וכשהצטרפו אליו, הכריז את עצמו ראש גולה ולמעשה הקים כת פורשת. הדברים האלה לא מצאו בעיני הרבניים והוא נמסר לשלטונות. המקור הרבני לא מספר לנו איך הוא נמסר לשלטונות, כמובן, אבל אנחנו יכולים לנחש, שהרבניים הלשינו עליו לשלטונות בתור מורד במלכות, משום שמי שמורד בסמכות ראשי הישיבות ועשירי הקהילה, הוא למעשה מורד במלכות ומרידה במלכות דינה מוות. עוד מספר המקור הרבני, שענן נתפס ביום ראשון, נזרק לכלא וביום שישי נגזר דינו למות, כך שהיה לו שבוע לשבת בכלא. במקרה ישב איתו בכלא מלומד מוסלמי אחד, שאנחנו יכולים לנחש מיהו למרות שהחיבור אינו נוקב בשמו. יש להניח שהמלומד המוסלמי הזה הוא אַבּוּ חַניפה. אַבּוּ חניפה היה מלומד מוסלמי גדול במאה השמינית שהקים אסכולה משפטית משלו והיו לו כללים משפטיים משלו. האסכולה הזאת נוהגת עד היום. ידוע לנו שהוא נאסר כמה פעמים באשמת מרידה במלכות, גם הוא נידון למוות אבל לא הוצא להורג בסופו של דבר, וקיים את האסכולה שלו. המסורת הרבנית, החיבור הרבני אינו נוקב בשמו אבל הוא מספר שישב עם ענן מלומד מוסלמי בבית הכלא, באותו תא,  והמוסלמי לימד אותו איך להתחמק מעונש מוות. הוא אמר לו כך: האם יש בתורתכם חוקים שיש להם יותר מפירוש אחד? אמר ענן: ודאי. אמר לו המוסלמי: בחר לך חוק אחד שאתה יודע שאחיך וההנהגה האורתודוכסית מפרשים אותו בצורה מסוימת ותגיד שאתה מפרש אותו בצורה שונה ולכן אתה לא שייך לדת שלהם. קודם כל תשאל את הח'ליפה :על מי ממנים את ראש הגולה, על דת אחת או על שתי דתות? כמובן שהח'ליפה יגיד: על דת אחת. ואתה תגיד: אם ככה, מכיוון שאני לא מהדת שלו אלא מדת אחרת, לא מרדתי בו אינני שייך לדתו ולסמכותו. אבל קודם כל, הזהיר אותו המוסלמי, עליך לשחד את הווזיר ולשמן את דרכך, כדי שבכלל  יתאפשר לך להגיע לח'ליפה ולטעון את דבריך. העצה מצאה חן בעיני ענן, מספר הסיפור הרבני, ואז הוא עשה את כל מה שאמר לו אבו חניפה, אותו מוסלמי, הגיע אל הח'ליפה ושאל אותו: האם את ראש הגולה אתה ממנה על דת אחת או על שתי דתות? ענה לו הח'ליפה: על דת אחת. אמר ענן: אבל אני מדת אחרת. וההוכחה לכך שאני קובע את הלוח על פי ראיית הירח ובדיקת השעורה בשדה ואחי קובע את הלוח לפי חישובים, ואלה שתי דתות שונות. מכיוון שהח'ליפה היה מוסלמי, כמובן, והמוסלמים נוהגים על פי לוח הירח, על פי ראיית הירח, מצא חן בעיניו העניין שענן קובע את השנה על פי הירח, על פי ראיית הירח והוא שחרר אותו. עד כאן דברי הסיפור הרבני.

הח'ליפה אלמאמון והספר שלו בבית המרחץ, איור לשאה-נאמה מהמאה ה-16

הח'ליפה אלמאמון והספר שלו בבית המרחץ, איור לשאה-נאמה מהמאה ה-16

לסיכום הסיפור: על דעת הרבניים ענן פרש מטעמים פוליטיים. הוא פרש משום שהוא נפגע מעצם העניין שלא מינו אותו להיות ראש גולה והוא רצה את השררה ואת הסמכות ולכן הוא פרש ומינ את עצמו מטעם עצמו להיות ראש גולה לחסידים ולתומכים שהלכו בעקבותיו. כלומר, הוא לא פרש מטעמים אידיאולוגיים שהם כביכול מוצדקים, אלא הוא פרש מטעמים פוליטיים שכידוע לכולנו הם לא מוצדקים והם לא נחמדים, אלא רק כשהם מתאימים לאינטרסים שלך. וזה הסיפור הרבני. חוזר על הסיפור הזה גם חיבור רבני אחר, בן המאה ה-12, שכתב אברהם בן דוד שחי בספרד בטולדו, הוא פחות או יותר חוזר על אותו סיפור, שכנראה מצא אותו באותו מקור רבני בן המאה ה-11. כשאברהם בן דוד כתב על ענן, היתה כבר הכת הקראית עובדה קיימת וחזקה, ועוררה הרבה אנטגוניזם אצל הרבניים. את זה אפשר לראות מהדרך שבה אברהם בן דוד (הראב"ד) במאה ה-12 כותב ומדבר על ענן בצורה חמורה ביותר. הוא השתמש בביטויים מקראיים חמורים ביותר העוסקים בפשעים חמורים ביותר שעל פי התורה דינם מוות. הוא מדבר עליו כעל בן סורר ומורה שדינו מוות על פי התורה. הוא מדבר עליו כעל זקן ממרה, שאינו שומע אל השופטים ואל הנביאים, שעל פי חוק התורה דינו מוות. הוא מדבר עליו בביטויים שהשתמש בהם סופר מלכים כשדיבר על ירבעם בן נבט,  החוטא הגדול, שפילג את הממלכה המאוחדת והסית את העם נגד אלוהיו ונגד מלכו ונגד תורתו, כולם פשעים שדינם מוות. כל ההתבטאויות של אברהם בן דוד כלפי ענן מבטאות דעה נחרצת שענן על פרישתו הפוליטית, הנבזית, ראוי היה לגזר דין מוות וזה מצדיק כביכול, גם את עניין ההלשנה והסגרתו לשלטונות. עד כאן דברי הרבניים.

מפת ירושלים בתקופה המוסלמית על פי ארקולף, כתב יד מהמאה התשיעית

מפת ירושלים בתקופה המוסלמית על פי ארקולף, כתב יד מהמאה התשיעית

הפרשנות הקראית

כמובן שהקראים רואים את הדברים בצורה אחרת לגמרי ויש בידינו קטע קראי חשוב ביותר שכתב קרא בשם סַלמוֹן בן ירוחם במאה ה-10. הוא כתב אותו בירושלים. הוא לא כתב אותו בתור פולמוס נגד הרבניים אלא  בתור חלק מפירוש על פסוק מתהילים, ס"ט 1. הפסוק אומר: "למנצח על שושנים, מזמור לדוד". סלמון בן ירוחם מפרש את המילה שושנים ובפירושו זה הוא מביא למעשה את תולדות התנועה הקראית על פי דרכו ותפיסת עולמו הקראית. הוא מדבר על ארבעה שלבים בתולדות התנועה הקראית ואומר כך: בשלב הראשון, שהיה במלכות ישמעאל, התגלה ענן ופקח את עיני האנשים לעסוק בתורת ה' משום שהרבניים כבר השכיחו מהם את העיסוק בתורת ה'. כשהוא מדבר על תורת ה', כמובן שהוא מדבר על התורה שבכתב. ומה הוא אומר בדבריו אלה? הוא מאשים את הרבניים שהפסיקו לעסוק בתורת ה', היא התורה שבכתב, שאלהים נתן למשה בסיני, ועברו לעסוק בתורת אנשים מלומדה, הלא היא התורה שבעל פה, הלא הוא התלמוד, והשכיחו מעם ישראל את התורה האמיתית את תורת ה'. ואז, הוא אומר, התגלה ענן ופקח את עיני האנשים. אם נשווה את הדברים שהוא אומר לדברים שהרבניים אומרים, הרי המניעים של ענן לפרישה היו אידיאולוגיים טהורים, אהבת העם ואהבת האל ובשום פנים ואופן לא מניעים פוליטיים. גם הביטויים שהוא משתמש בהם שונים לגמרי מהביטויים שהראב"ד משתמש בהם. ביטוייו הם חיוביים ומעריצים: "התגלה", "פקח את עיני האנשים". אחרי ענן נתגלה בנימין, כותב סלמון בן ירוחם. אנחנו יודעים על איזה בנימין הוא מדבר, הלא הוא בנימין הנִהאוַנדי, נִהאוַנד היא עיר בפרס. בנימין חי בנִהאוַנד במאה התשיעית וסלמון בן ירוחם אומר עליו שהוא "הוסיף גדרים במצוות ה'", על פי המחקרים מניחים שבנימין גיבש סביבו שרידי כיתות פורשות שהזכרתי קודם לכן ואת הקבוצה הזאת של הענניים, אלה חסידיו ותומכיו של ענן והפך אותם לקבוצה אחת, וגם החמיר יותר בדברים שענן, ירחמהו השם, אומר סלמון בן ירוחם, היה נגרר בהם אחר הרבניים. מדבריו של סלמון אפשר גם לשמוע קצת נימת ביקורת כלפי ענן, שהוא לא הלך עם הדברים עד הסוף עם הרבניים. והיה צורך בבנימין כדי לגבש את הדברים בצורה יותר ברורה. אחרי בנימין, אומר סלמון בן ירוחם, קמו הקראים. למעשה, על פי סלמון בן ירוחם, שני השלבים הראשונים של התנועה עדיין אי אפשר לקרוא להם קראים, אלה הם רק שלבים ראשוניים שענן התחיל בהם ובנימין המשיך בהם. הקבוצה שקוראים לה קראים קמה למעשה רק אחרי בנימין. אנחנו יכולים לתעד את זה לסוף המאה התשיעית, כשעליהם אומר סלמון בן ירוחם: עזבו את המזרח ואת המערב והתיישבו בירושלים. ואכן יש בידינו עדויות שהחל מסוף המאה התשיעית ובעיקר במאה ה-10, היתה הגירה גדולה של קראים מהמזרח לארץ ישראל, והתיישבות בירושלים.  ואחר כך, אומר סלמון בן ירוחם, וזהו כבר השלב הרביעי שהוא מונה, נאספו הרבה קראים בירושלים ומהם קמו השושנים שהם חסידי אלוהים האמיתיים. השושנים אלה המנהיגים של הקראים, קבוצה שתיקרא לימים "אבלי ציון", הם האליטה של הקראים, הם המקפידים, הם הצדיקים, הם המנהיגים, הם אנשי הרוח, המגבשים של התורה הקראית והם קבוצה שיושבת בירושלים עד היום הזה, אומר סלמון בן ירוחם ומתכוון למאה ה-10. כשהוא מדבר על השושנים הוא מדבר בעצם על עצמו ועל חבריו להנהגה בירושלים. אם לסכם את הדברים שהבאנו עד עכשיו, ברור שהרבניים רואים את הפרישה הקראית בעין רעה מאוד, פרישה ממניעים פוליטיים, פרישה פסולה, פרישה שחותרת תחת הסמכות הרבנית, תחת סמכות הגאונים, תחת סמכות השלטון וכפועל יוצא גם תחת סמכות אלהים, פרישה שמעוררת מרדנות ודינה למעשה חיסול ומוות. לעומת זאת הקראים, כמובן, רואים את הדברים בצורה אחרת לגמרי. זוהי פרישה אידיאולוגית, זוהי פרישה שנועדה להחזיר את העם לבסיס, לתורה שבכתב, לתורת ה' האמיתית. אפשר לקרוא לתנועה הזאת תנועה פונדמנטליסטית, זאת אומרת שואפת לחזור למקורות הטהורים ועוסקת בתורה שבכתב, פוסלת את התורה שבעל פה, אומרת שזוהי מצוות אנשים מלומדה שבעזרתה הרבניים מנסים להנציח את הגלות ולהשכיח את המצוות הקשורות בארץ מעם ישראל. בפרק הבא נמשיך לדון בנושא הזה של העימות בין הרבניים והקראים ואיך הוא בא לידי ביטוי בחיי היום יום ובחיי המעשה.

 

השאר תגובה