תקופת הגאונים ח' – יהודים בצמרת

בית הקברות העתיק בפסטאט

בית הקברות העתיק בפסטאט

יהודים בצמרת (בחיי הכלכלה והמדיניות)

בח'ליפות העבאסית

בפרק  הקודם הזכרתי ברמז את אנשי הכספים שפעלו מאחורי הקלעים. אני רוצה להקדיש את הפרק הזה לסוחרים היהודים העשירים שפעלו הן בח'ליפות העַבּאסית והן באִמאמות הפאטִמית, פעלו בחיי המסחר, בחיי הכלכלה, בחיי המדיניות והיו גם אחד הגורמים המשפיעים ביותר בתוך הקהילה היהודית. כבר במאה ה-9, הווה אומר כמעט מיד עם ראשית הח'ליפות העבּאסית, אנחנו מוצאים את הסוחרים היהודים תופסים חלק מאוד נכבד במסחר ובכלכלה ויש לזה שורשים עוד  תחת השלטון הפרסי. זאת אומרת, כבר בשלטון הפרסי היו סוחרים ואנשי כספים יהודים אבל תחת השלטון המוסלמי הם עולים ומשגשגים. יש בידינו ספר שכתב אִבּן חוּרדאד'בִּה במאה התשיעית. אבן חורדאד'בִּה היה ראש המשרד לדואר ולמודיעין בח'ליפות העבאסית במאה התשיעית, ובתור בעל מעמד נכבד שכזה הרבה לטייל ולראות את הדברים שנעשים בח'ליפות העבאסית, והוא כתב ספר גדול שנקרא "ספר הדרכים והממלכות" ובו יש קטע שנקרא "דרכי הסוחרים היהודים" ושם הוא מדבר על סוחרים יהודים שהוא קורא להם בשם ראד'אנים והוא מתאר את פעילותם המסחרית, שהם דוברים הרבה שפות, שמגיעים לכל קצות תבל, שהם מביאים סחורות מהודו ומסין ומעבירים אותם למערב ומהמערב חזרה לח'ליפות העבאסית, שהם מגיעים למרוקו, שהם מגיעים לאיטליה, שהם עוברים את מיצר סואץ, שעוברים מהים התיכון לים האדום ולמזרח הרחוק, מביאים משם סחורות מאוד יקרות. קטע גדול, מפורט שמתאר את עלילותיהם של הסוחרים היהודים, הראד'אנים. במחקר ניסו למצוא מי אלה היהודים הראד'אנים והיו דעות שונות בעניין. הדעה הרווחת היום היא שהיהודים הראד'אנים הם יהודים שישבו בח'ליפות העבאסית, באזור בגדאד, זאת אומרת קבוצה של סוחרים או רשת של סוחרים שעמדה בראש המסחר של הח'ליפות העבאסית, ולא רק במסחר אלא גם בכלכלת הכספים, בטביעת מטבעות, בחלפנות כספים. במאה ה-10 אנחנו שומעים ממקורות ערביים וגם ממקורות יהודיים על שתי משפחות של סוחרים גדולים, משפחת יוסף בן פנחס ומשפחת אהרון בן עמרם, שהם סוחרים גדולים, שהם מגלגלים סכומים גדולים של כסף, שהם בעלי מוניטין בכך שאפשר להפקיד בידיהם כספים. סוחרים שנוסעים למרחקים ארוכים, לזמנים ארוכים, מפקידים בידיהם כספים, שומרים בידם את כספם או לווים מהם כספים. כלומר, מגלגלים כספים. שני הסוחרים האלה נודעו בזה שהם היו אנשי החצר של הח'ליפה, אנשי הכספים של החליפה. הם אפילו קיבלו תואר מיוחד, ג'אהבּד'את, שבפרסית פירושו אנשי כספים או גזברים או משהו כזה. בגלל עיסוקם במסחר ובכספים בקנה מידה גדול היה להם תמיד הרבה כסף מזומן. הח'ליפה תמיד נזקק לכסף מזומן לשלם את שכרו של הצבא השכיר, לממן את אחזקת ארמונו ואת האירועים שהוא ניהל בו ולכן הוא היה לווה כספים מאנשי הכספים היהודים, שבזכות זה היו באים ויוצאים מחצרו. כמובן שהוא לא יכול היה להחזיר להם את הכספים האלה ולכן החזיר להם את זה בצורה אחרת. הוא נתן להם מונופולין על גביית המיסים באזור אַהואז (אזור לחוף המפרץ הפרסי, עשיר מאוד בייצור טקסטיל), שהיה האזור העשיר ביותר בממלכה העבאסית ובכך שילם להם את חובותיו. זאת אומרת שהיהודים האלה תפסו עמדה בכירה מאוד גם בחצר המלך, גם בעולם הכלכלי, גם בעולם המסחר וגם בעולם ניהול הכספים של הח'ליפות העבאסית, על ידי זה שהם גבו מיסים. הם לא פעלו לבד, כל אחד ואחד מהם היה לו או בן או חתן שהמשיך את השושלת שלו. על פי המקורות היתה שושלת של בית מסחר, בתי מסחר שנמשכים על פני כמה דורות, מעורבים בחיי החצר, בעלי השפעה גדולה מאוד בחצר. הם עסקו לא רק במסחר אלא גם בניהול הכספים. הם היו הממונים על טביעת מטבעות, והם היו המומחים הגדולים בחלפנות כספים. אפשר להגיד שאנשי המסחר בממלכה העבַּאסית, ובראשם היהודים, יישמו אפילו עקרונות של בנקאות כפי שאנחנו מכירים אותה היום, למעשה הניחו את היסודות לבנקאות. למשל הלוו כספים בקנה מידה גדול וגבו ריבית על כך. למשל שמרו פיקדונות של סוחרים שיצאו למסעות רחוקים, השתמשו בכסף הזה בינתיים לגלגול מסחרם, וכשהסוחרים חזרו וביקשו את כספם בחזרה, הם העניקו להם ריבית מסוימת תמורת השימוש בכסף. למשל עניין העברת כספים למרחקים. להיגרר עם שקי דינרים כבדים, כשכל דינר שוקל ארבעה ורבע גרם זהב טהור, היה גם לא נוח וגם לא בטוח. בתקופה זו הומצאה ההמחאה, או ליתר דיוק מכתב המסמיך את נושאו לגבות כספים אצל שותפו של סוחר מסוים הנמצא בארץ אחרת במרחקים גדולים, וכך לא היה צורך להיגרר עם שקי דינרים. הרבה מעקרונות הבנקאות המודרנית פותחו בתקופה הזאת בממלכה העַבּאסית, ואפשר להגיד שהסוחרים היהודים לקחו בזה חלק רב. מכוח כספם והשפעתם היו הסוחרים היהודים גם המשפיעים העיקריים בקהילה היהודית. זה אומר שהם אם יש איזשהו עניין, אם צריך להדיח ראש גולה, למנות ראש גולה וראש הגולה המיועד אינו מוצא חן בעיני אנשי הכספים, הם מתערבים בעניין, גם בתוך העולם היהודי הפנימי. אם למשל הזכרנו את מחלוקת סעדיה גאון ודוד בן זכאי, דוד בן זכאי ניצח בזכות איש הכספים שעמד לצידו, בזכות האיש שהיה לו קשר בחצר. כלומר, אפשר להגיד על האנשים האלה שהם ניהלו הלכה למעשה את חיי הקהילה. הם משכו בחוטים. לא היו להם תארים רשמיים, הם לא היו גאונים, הם לא היו ראשי גולה, הם לא היו למדנים, הם לא היו בקיאים, אבל היה להם כסף והיה להם מעמד גם בקהילה היהודית וגם בחצר הח'ליפה, ולכן הם למעשה היו המתווכים האמיתיים בין היהודים, בין הקהילות היהודיות לבין הח'ליפה או הווזיר עושה דברו. יש לנו פה דוגמא למעורבות מאוד מאוד חזקה של יהודים בחיי הכלכלה והמדיניות של הח'ליפות העבאסית.

נתיבי המסחר של הרד'אנים

נתיבי המסחר של הרד'אנים

נתן הכהן הבבלי מדגיש בחיבורו "אַח'בּאר בגדאד" (חדשות בגדאד) את מקומם של הסוחרים בניהול חיי הקהילה היהודית. הוא משכיר כבדרך אגב שהעשיר והסוחר, הוא גם נוקב בשמו, נטירא, שהיה חתנו של יוסף בן פנחס, ממקימי אחת משושלות הסוחרים הגדולות, הוא שקבע מי מבני ראש הגולה היה מתמנה להיות ראש הגולה הבא. אהרן הכהן בן יוסף, או בשמו הערבי חַ'לַף בן סַרגַ'אדוֹ, אחד מסוחרי בגדאד העשירים, היה זה שגרם בכוח כספו לניצחונו של דוד בן זכאי על סעדיה גאון. הוא גם זה שאליו פנו כדי לסיים את המחלוקת הזאת. בחיבור "אחבאר בגדאד" מוקדש פרק מיוחד לנטירא, איש הכספים של הח'ליפה אלמֻעתַצִ'ד. בפרק זה רבים האלמנטים האגדתיים אבל בוודאי נמצא בו גרעין של אמת, המוכיח בעליל את מקומו המרכזי של היהודי העשיר, הסוחר, בחצר הח'ליפה, ואת השפעתו על הח'ליפה. גם יש בסיפור זה להעיד על יריבויות בין יהודי החצר לבין אלמנטים מוסלמים כגון וזירים או אנשי כספים מוסלמים, שהתחרו על מקומם בחצר ובלבו של הח'ליפה.

למדנים מוסלמים

סוחרים מוסלמים

בממלכה הפאטמית

לא פחות מזה אנחנו מוצאים מעורבות גדולה בחיי הכלכלה של הממלכה הפאטִמית. במאה ה-10 החלה הח'ליפות העבאסית לרדת מגדולתה בתור מרכז מסחרי ואת מקומה תפסה בהדרגה האִמאמות הפאטִמית, שישבה בהתחלה במַגרִבּ, בקַירַואן ואחר כך עברה למצרים. באופן מעשי היתה  העברה של מרכז המסחר העבאסי מהמרכז היבשתי של בגדאד ומזרחה, בחזרה אל הים התיכון כמו שהיה לפני השלטון העבאסי. הפאטִמים השכילו לנהל את המסחר מהמַגרִבּ, קשרו קשרים עם ערי נמל איטלקיות והצליחו לגזול את הבכורה הכלכלית מהעבאסים. כשהם עברו למצרים הם הגיעו לשיאים מאוד גדולים וניהלו את כל חיי המסחר הבינלאומי על הים התיכון וגם בדרכי היבשה. גם במסחר הפאטִמי, גם בקַירַואן וגם במצרים היה ליהודים חלק נכבד ביותר. היהודים קיבלו יד חופשית בכלכלה, במסחר. הם עמדו בחוד החנית של המסחר בים התיכון. לסוחרים היהודים הגדולים היו סוכנים בכל מקום וכשהם עברו למצרים בעקבות הפאטִמים היו להם סוכנים משלהם בקַירַואן, בארץ ישראל, בסוריה וגם במחוזות רחוקים כמו הודו וסין. היו להם קשרים עם כל העולם והיו להם סוכנים בכל עולם המסחר, מהמזרח הרחוק ועד לקצה המגרב, מרוקו. כתבי הגניזה וגם מקורות ערבים מספקים לנו מידע על כמה וכמה סוחרים בולטים מאוד בחיי הממלכה הפאטִמית, כגון יוסף בן יעקב בן עַוכַּל ונַהראי בן נסים, שני אישים שמוצאם מהמַגרִבּ, וזה אומר שכבר במַגרִבּ הם היו בעסקי מסחר של הפאטִמים, ושניהם ניהלו מסחר בינלאומי בהיקפים אדירים ובסכומי כסף עצומים והחזיקו רשת ענפה של סוכנים, שהתכתובת איתם מהווה אחד המקורות החשובים ביותר למידע על המסחר העולמי בימי הביניים. כמו בבבל גם אישים אלה, שלא היה להם מעמד רשמי או תפקיד רשמי בקהילה היהודית, הם שקבעו פעמים רבות הלכה למעשה מהלכים גורליים בחיי הקהילה, כגון מינויים והדחות.

דינר מהמאה השביעית

דינר מהמאה השביעית

בעיקר בלטו במאה ה-11 שני אישים, שנוסף לזה שהיה להם תפקיד מרכזי בכלכלת מצרים ובמסחרה, הם מילאו גם תפקיד בכירים במדיניות של מצרים ובממשלה, וכפועל יוצא גם תפקיד בכיר בניהול הקהילה היהודית מאחורי הקלעים. שני האנשים האלה מכונים האחים התֻסתַרים. מוצאם מהעיר תֻסתַר שבמחוז אַהואז שבח'ליפות העבאסית, לחוף המפרץ הפרסי. מן המקורות עולה שבתֻסתַר היתה קהילה קראית שונה במקצת מהקראים הרגילים. גם בתוך הקראים היו קצת התפלגויות. אחת מההתפלגויות האלה היתה הקהילה התֻסתַרית. למשל היה להם לוח שנה קצת שונה משל הקראים האחרים. כמו הרבה מאוד יהודים מהח'ליפות העבאסית, גם הם היגרו למצרים בעקבות הפאטִמים. משפחה אחת מקהילת הקראים בתֻסתַר, שבמצרים נודעה בכינויה משפחת התֻסתַרים הגיעה לגדולה. בעיקר הגיעו לגדולה שני אחים, האח הבכור חסד והאח השני אברהם. היה גם אח שלישי אבל הוא פחות מפורסם בהקשר הזה. שני האחים האלה נעשו סוחרים גדולים מאוד וגלגלו הרבה כסף מזומן. הם סחרו בעיקר במוצרי מותרות כגון תבלינים, בשמים, תרופות, קטורות למיניהם וטכסטילים יקרים כגון משי, משי רקום בזהב ועוד כל מיני חפצי מותרות כגון תכשיטים ומעשי צורף מזהב. הלקוח העיקרי שלהם היה חצר המלכות. הח'ליפים הפאטִמים אהבו מאוד להתנאות בחפצים נאים ובטכסטילים יקרים. האחים התֻסתַרים נעשו ספקי החצר של האִמאם הפאטִמי אלט'אהִר. הכרונקאי מקריזי, בן המאה ה-15 מספר סיפור שכנראה אין מקום לפקפק באמיתותו. הוא מספר שלאח אברהם התֻסתַרי היתה שפחה סודנית והאִמאם אלט'אהִר, שהיה מבאי ביתו של אברהם, ראה את השפחה הסודנית הזאת, חמד אותה וקנה אותה מאת אברהם. לימים השפחה הסודנית הזאת ילדה בן לאלט'אהִר, והבן הזה נעשה נתמנה להיות האמאם אחרי מות אביו. אבל מכיוון שהוא היה ילד קטן כשאביו מת, בעצם משלה בשמו אימו, הגבירה, אותה שפחה סודנית לשעבר של אברהם. כשהיא עלתה לשלטון לא רשמי אבל ממשי, היא זימנה אל החצר שלה את אברהם, בעליה לשעבר, ומינתה אותו לתפקיד רשמי של מעין הווזיר של הגבירה, כלומר היא נתנה לו תפקיד רשמי, היועץ, המשנה, המנהל את ענייני הממלכה בפועל. זה היה בשנת 1044. ואברהם התֻסתַרי' שהיה יהודי קראי' ניהל את כל ענייני הממלכה הפאטמִית לפחות במשך שנתיים:  כלכלה, מיסים, מדיניות פנים וחוץ, הכל נשק על פיו עד שהילד גדל והוא היה האִמאם אלמֻסתַנצִר. הצבא הפאטִמי השכיר היה מורכב משלושה גורמים. היו בהם בֶּרבֶּרים, שבטים מצפון אפריקה, היו בהם סודנים והיו בהם תורכים. השפחה-גבירה היתה סודנית ולכן באופן טבעי נחשבה לאפוטרופסית של הגדודים הסודנים. האלמנטים בצבא הפאטִמי לא היו מיודדים יותר מדי אחד עם השני בלשון המעטה, ומדוייק יהיה להגיד שהם היו מסוכסכים ביניהם. מכיוון שאברהם היה האיש של הגבירה, גם הוא היה מזוהה עם הסודנים. הדברים האלה הביאו למתח מאוד גדול בחצר. לא נשכח שאברהם ניהל את ענייני החצר וגם עמד בראש הצבא למעשה והיו נגדו רגשות מאוד מאוד חזקים מצד הגדודים התורכים של הצבא הפאטִמי, ויום בהיר אחד, בשנת 1047, הם קמו ורצחו אותו כשהיה בדרכו מארמונו שלו לארמונה של הגבירה, אם הח'ליפה. לאחר שרצחו אותו, מספרים המקורות המוסלמים, הם התעללו בגווייתו. ויש בידינו סיפורים מאוד עצובים על איך שבני משפחתו אספו את גווייתו והשכיבו אותה על מיטתו המכוסה וילונות, והדליקו נרות סביב, ובאה רוח, והאש אחזה בוילונות, והגווייה נשרפה, הבית עלה באש, סיפורים עצובים. בכל אופן זה היה סופו של אברהם. התורכים מאוד פחדו מהעונש שיוטל עליהם ועמדו יום שלם לפני ארמונו של האמאם הצעיר וחיכו לעונש. האימאם הצעיר לא כל כך רצה לתת להם עונש, כי בסך הכל הוא די היה מרוצה מזה שהוא נפטר מהשלטון של אימא ושל הווזיר שלה, ולכן בסוף היום פטר אותם לבתיהם ומינה ווזיר אחר במקום אברהם. חסד, אחיו הבכור של אברהם, גם הוא היה בעל תפקיד במדינה הפאטִמית. הם מינו אותו להיות הכּאתִבּ, כלומר הפקיד הבכיר הממונה על ענייני סוריה וארץ ישראל והוא ניהל את תפקידו ביד רמה. כשאברהם נרצח הוא פחד מאוד שמא הדברים יפגעו גם בו, אבל האמאם החדש, אלמֻסתַנצִר הרגיע אותו והשאיר אותו על כנו עד שהוא נתפס בשנת 1049 במעשה בגידה וריגול לטובת השליט הצבאי של העיר חַלַבּ שבסוריה. אז תפסו אותו, החזיקו אותו במאסר, מצאו אותו אשם והוציאו אותו להורג בעינויים קשים באשמת בגידה. זה היה סופם של האחים התֻסתַרים, משפחת התֻסתַרים העמידה צאצאים והמשיכה להתקיים, כמובן.

 

שיירת סוחרים מוסלמים

שיירת סוחרי עבדים מוסלןמים

זה סיפור מרתק אבל אנחנו צריכים לבחון גם את תפקידם של התֻסתַרים מעבר לסיפור שמספרים לנו המקורות המוסלמים. התֻסתַרים ניהלו את המדינה הפאטִמית מצד אחד, ומן הצד האחר אפשר להגיד עליהם שהם ניהלו גם את ענייני הקהילה היהודית, משום שכל דבר ודבר בקהילה היהודית נחתך על פי רצונם או אי רצונם. זאת היתה התקופה שבה הקראים בארץ ישראל ניצלו את כוחם של התֻסתַרים שהיו קראים והשיגו כמה הטבות מהשלטון, שעליהן נדבר בפרקים הבאים. התֻסתַרים היו האנשים שמשכו בחוטים מאחורי הקלעים והיתה דרך די מסודרת להגיע אליהם. הגאון בארץ ישראל, כשרצה לסדר איזשהו עניין בחצר, היה כותב מכתב לאב בית הדין שהיה יושב בפֻסטאט שהיה האיש שלו, שהוא מינה אותו. אב בית הדין היה כותב מכתב בעניין הזה לאח חסד התֻסתַרי, שהוא היה בדרגה קצת יותר נמוכה מאברהם. האח חסד היה מעביר את הדברים לאברהם ואברהם היה מסדר את העניינים לכאן או לכאן, לטובת היהודים, או שהוא ניסה לפשר בין הצדדים. זאת אומרת היו צינורות תיווך. מעולם הגאון לא היה בקשר ישיר עם התֻסתַרים, אלא תמיד נעזר במתווך, האיש שלו בקהילה. לא היה שם אף פעם קשר ישיר, וזאת היתה גם הדרך המקובלת לתקשורת עם החצר הפאטמִית לא רק מבחינת היהודים. תמיד השתמשו במתווכים וצינורות תקשורת רבים כדי להגיע לדרגה העליונה. התֻסתַרים היו מעורבים מאוד בחיי הרבניים והרבניים גם שמחו למעורבותם עד לרגע בשנת 1038, שבו היתה מחלוקת בין שני הטוענים לגאונות, נתן בן אברהם ושלמה בן יהודה. עד אז שלמה בן יהודה תמיד שיבח את האחים התֻסתַרים על עזרתם ואף פעם לא הזכיר את עובדת היות קראים. אבל פתאום במחלוקת הזאת התֻסתַרים תמכו בנתן בן אברהם, ואז התומכים של שלמה בן יהודה טרחו לכתוב במכתבים שהתֻסתַרים "אינם מבני דתנו" אלא קראים. זה מכניס אותנו לנושא הבא שלנו שהוא הכיתה הקראית ופה אנחנו רואים יפה שהיחסים בין הקראים והרבנים היו מאוד מורכבים. כשהיה, כשהרבנים היו צריכים את הקראים, הם היו אחינו והם נעזרו בהם, אבל כשהרבנים, כשהקראים עשו דבר שהיה למורת רוחם לפחות של חלק מהרבניים, החלק הזה לא התבייש לקרוא להם קראים "שאינם מבני דתנו", אבל כשהקראים תמכו בעניין מסויים שהרבניים היו זקוקים לו, לא עלתה שאלת קראותם על הפרק. כך בולטת מאוד המורכבות הרבה ביחסים שבין הרבניים והקראים שעליהם נדבר בפרק הבא.

 

 

השאר תגובה