שכונה אירנית 5

מסיפוריה של אתי אברהמי-נבט

אמא ובת – משפחה

יום אחד סיפרה אמא בעברית המוזרה שלה:  "הילדים עשו משחק בחדר". היא יצאה החוצה וחזרה אחרי כמה שעות, כנראה לשוק, כי מקרר כמובן לא היה שם, וכל יום היא הייתה ניגשת לשוק לקנות את הבשר לאותו היום. כשהיא חזרה היא גילתה שהבדים שסבי (סבי מצד אבי) היה מוכר נעלמו מהמרתף. היא הבינה שמישהו פרץ וגנב אותם.
למחרת מישהו הקיש בדלת החצר. היא פתחה וגילתה "ראיתי משטרה מפה, ומשטרה משם, ובאמצע שוטר מחזיק את הגנב" , השוטר פנה אליה ואמר: גברתי, פרצו לכם אתמול ? הבחור הזה היה כאן וגנב את הבדים. אמא השיבה לו "אני קודם כל רוצה להודות לו, שלא פגע לי בילדים" . הבדים הוחזרו לסבי, וסבי אוציא שטר של 10 טומאן (משהו כמו 100 שח של היום) ומסר לגנב "אתה הולך לכלא אחי כרגע, הנה דמי כיס שיהיה לך לסיגריות ושתייה" . הגנב הוריד את ראשו והודה. ככה זה היה באיראן, הינו חברים כולם, אפילו הגנב.
לפעמים אני מקשיבה לסיפורים האלו ומרגישה כל כך זרה. היו להורים שלי ולאחים שלי חיים שלמים שאני לא מכירה, לא את הרחובות, לא את הזיכרונות, לא את הסיפורים, וכולם גם לרוב התייחסו אלי "את לא תביני, לא באת משם". גדלתי בזרות. במדינה דמוקרטית וישראלית ובתוך בית עם מנטליות איראנית. כשלכולם הרשו הכל, לי לא הרשו כלום. "אנחנו זה לא כולם" הם היו משננים לי, את בת איראן (אני בכלל צברית), אסור לך בנים, אסור לך לצאת, אסור לך לחיות. כשחברותי יצאו לבלות אני נאלצתי לחזור הביתה ב- 21:00. כשהן הורשו ללכת לצבא, שוכנעתי להצהיר על דתיות ולקבל פטור מהצבא. כשבנות ניסו בנים בפעם הראשונה אני שמרתי על תומתי עד לערב החופה.
התביישתי, באמי העילגת שלא ידעה לדבר, לא הייתה מטופחת ולא יכלה אפילו לשבת איתי על שיעורי הבית בכיתות הנמוכות, כי היא לא יודעת לקרוא ולכתוב, היא אפילו לא יודעת לדבר. התביישתי בעילגות שלה, והתביישתי באבי העריץ. בין לבין היו לי האחיינים הנהדרים שלי, כבר בגיל שנתיים הפכתי לדודה, היה הפרש של שנתיים ביני לבין אחייני ועשרים שנה הבדל ביני לבין אחיי. עם הזמן הפכנו לחבורה תוססת ברחבי הבית, ועד היום, יש לי צבא קטן של אחיינים כולם בני גילי. כשמתגלעת מחלוקת עם אחי, אני מכינה את הצבא שלי להתקפה, כולם איתי. כולם מעריצים צמודים מגיל ינקות ועד היום. לגדול במשפחה גדולה זה אומר שבכל רגע  את חייבת צבא ערוך ומוכן, ואם לא – יבלעו אותך. את חייבת גב. ואת חייבת לדעת להזיז אותם לפי הדרך שלך.
יש סיפורים מרתקים שאמי מספרת ואני נשארת המומה. לפעמים היא מספרת לי: כשאבא שלך לא ידע, הייתי הולכת עד לשוק וחוזרת, או לאמא שלי וחוזרת, תופסת שני אוטובוסים עד לבית של אמא וחוזרת. ואני שואלת, איזה מין עולם זה
היה? איך הנשים הצליחו ושרדו והתחרו בזעקות שנשמעו בחצרות הבתים כשהגבר הרים יד, ולא רק הגבר, גם החם וגם החמות. איך אישה הייתה יוצאת למחרת חבולה כולה, ומתחרה עם חברותיה (ממש כך) על הכחולים שעל גופה, ומי עמדה בסבל ומי חטפה יותר חזק ולא התמוטטה? אלו סיפורים שחובה להעלות על הכתב, חובה.
יש לה בדיחות לאמא, והיא עדיין שמרה על עליצות ושמחת חיים בין לבין זכרונות הכאב. בערב החג השני כשהיא סיפרה סיפורים והתבדחה וקפצה מסיפור לסיפור היא הייתה זורקת לי בפרסית "על מה דיברנו , שכחנו על מה הדיבורים" . כשהיא החלה לנסות ולרדת על בעלי מיכאל לפני חתנו הזדרזתי כי ידעתי לאן זה יוביל והודעתי לה בפרסית "אל תפתחי את השער" כלומר, סגרי את המילים בפה שלך, אל תפתחי את השער למריבות עכשיו בערב החג. עם כל הדמנציה שלה היא הבינה מיד והעבירה נושא וחזרה להסתלבט על חברתו של בני שהיא כבר בת 17 ובגילה כבר היו לה שני ילדים וגם על בני להזדרז ולסגור חופה ועל מיכאל בעלי כבר להזדרז ולקנות בית לבנו ולכלתו. מיותר לציין שמיכאל שוב נחנק בפעם המי יודע כמה מהאוכל, והודיע לחתני "אלה איראנים, צריך להזהר מהם".

השאר תגובה