שכונה איראנית 2

אֵבֵל

אצלנו הרגשות סוערים מאוד. אמא שלי קיבלה עובדת זרה מאוזבקיסטן, מוסלמית שקטה וצנועה מאוד. מין שיבוט צעיר של אמא שלי ממש. היא כל כך מחונכת ונעימה. חייכנית וחרוצה.
כרגע אנחנו האחיות מתחלקות במשמרות אצל אמא עד שהאוזבקית ואמי יתחברו והיא תנהל לה את הבית. הן מדברות ביניהן בפרסית, יש לאוזבקית ניב שונה אבל הן ממש מבינות אחת את השנייה. בכל מילה שהיא מבינה אני צוהלת משמחה! אמא שלי בוכה המון, וכולנו איתה. זה בכי על שנים רעות וקשות שעברו עליה, יותר מהאבל אנחנו בעיקר בוכים על חוסר האונים שאמי מצויה בו. היא כל כך פוחדת להישאר לבדה. ולא משנה כמה שנסביר, נעטוף, נהיה סביבה, הבכי שלה לא נרגע. בכל סדרה של בכי וזה קורה יום יום, אחיי מתפרקים גם הם. ורצים לבקר אותה,לשמח אותה, להוציא אותה לטייל.
אחיה של אמי גם הם, אחרי שנים שלא הורשו מצד אבי להגיע לבקר, עוטפים אותה.
זה בכי על חיים קשים מנשוא. שבהם היא רק שרדה, היא לא חיה, רק שירתה וחטפה בראש, ובגוף. והתמודדה, שבר כלי, אל מול החיים. אבא שלי היה אדם טוב וחכם. אבל כמו אביו, לא השכיל להיפטר מהאלימות השורשית המחרידה שהוא גדל בה. אני מניחה שלפעמים היה לה טוב איתו, למרות שזה היה רק בשנים האחרונות לחייו. הבכי נובע מכך שכולנו הזדרזנו להינשא ולברוח מהבית בגיל צעיר. לא משנה עם מי , העיקר להינשא ולברוח משם. הבכי הוא גם על כך שהותרנו אותה לבדה, מול הזעם והאלימות.
אלינו אבא נהג בהיגיון בשיקול דעת בדאגה אדירה ובטוב. אבל אמא שלי סבלה, אולי בגלל אופיה, אולי בגלל שהתרסקה מול התופת. מפוצצת בכדורים נגד דכאון, בכאבי גוף ובפחד. אני לא יכולה לתאר את עצמי חיה בסיטואציה כזו, בלי קול, בלי כוח, בלי להלחם ולדרוש כבוד, או נחת, או שקט. בשנים האחרונות הם חיו יחד בהרמוניה נעימה, עד ששוב נעימת קולו היתה מקפיאה, אותנו ואותה.  לא משנה כמה שביקשנו, דרשנו, התחננו, הוא המשיך לצעוק עליה.
לפני לכתו אבא דאג לעתידה של אמי, הוא ביקש עשרות פעמים שנדאג לה, שהוא חטא לה וביקש שנעטוף אותה. ובלי קשר, היא אדם כל כך טוב שאנחנו הילדים, אחיה שנותרו, הנכדים ואפילו הנינים דואגים לבקר ולנגב לה את הדמעות.
בשבת האחרונה היה תורי לישון אצל אמי יחד עם מיכאל , ילדיי וחתני הטרי. עמית וחתנה הטרי ישנו בחדר נעוריי. וזה הרגיש לי כזה טוב, מן סגירת מעגל כזו. אמא שלי אכלה מהדגים שהמחותנים שלי שלחו. מיכאל מזג לה עראק, וניסינו להשרות אוירה נעימה. העדרו של אבא זעק מהקירות, מהשטיח הפרסי ומכל חפץ בבית.
 אני מתכוונת לאסוף את הדמעות שלי שלא מפסיקות לנזול, את בעלי מיכאל ואת רון, מיכאל קבע חופשת סופ"ש באילת כדי שאצליח להירגע ואולי במעט.

השאר תגובה