שכונה איראנית

שכונה איראנית – מעין הקדמה

באחד מהקורסים שלימדתי ישבה תלמידה, תמיד בשורה הראשונה, קשובה וערנית. שמה אתי. לימים התברר לי שהיא קצת לוקה בשמיעה ולכן תמיד ישבה בשורה הראשונה.

אתי הייתה תלמידה חרוצה וחדורת מוטיבציה. הייתה מעורבת באגודת הסטודנטים ופעלה ללא לאות למען חבריה הסטודנטים. היא מאוד התחבבה עליי והתיידדנו. ביקרתי בבית הוריה, משפחת אברהמיאן (אתי שמרה על שם נעוריה) ומצאתי בית מאתגר ומעורר סקרנות. משפחתה הגיעה מאיראן וכל הבית מתנהל ברוח התרבות היהודית-איראנית. לאתי משפחה גדולה, אחים ואחיות, כולם נולדו בטהרן להוריה ששון ופורן, והם לפי הסדר: איראג' – יצחק בעברית, ושמו על שם של סבי מצד אבא שנקרא אראג'ן – בתרגום חופשי, אדון;  פייזוללה – יהושע או שוקי בעברית. בתרגום חופשי יופיו של האל; . נעימה – ובעברית יעל, על שם אחותו של אבי שנפטרה בגיל 14 בחונאר, מתת תזונה; סיון – ובעברית ציון; רשל – ובעברית רחל, על שם אמו של אבי; עדנה – כך גם בעברית; אתי, האחרונה שנולדה בארץ ארבע שנים אחרי שהם הגיעו הנה, בטעות ותוך סיכון גדול…. לאתי יש משפחה משלה, בעלה מיכאל ושני צאצאים, בתה עמית ובנה רון. אתי מספרת סיפורים על משפחתה ועל מנהגיהם, מאכליהם והתנהלותם. אני אוהבת את סיפוריה ולכן הקציתי לה, למשפחתה ולסיפוריה מדור מיוחד.

אני והכרס

בכל ערב כשיצאתי מבית החולים לנסוע הביתה, ראיתי אותם. מעגלים של אנשים שפרסו שטיחים על הדשא. עיגולים של נשים ועיגולים של גברים, סירים של אוכל וכריות בכדי להישען אחרי האוכל, נרגילות מבעבעות ומיני מתיקה. הכול ראיתי שם. כשעברתי לידם והסניקרס שלי כאילו נעצרו מעצמם הייתי חייבת להציץ עליהם. לקבל כוח.

לבית החולים הגענו כמה ימים אחרי שהתבשרנו, בדיוק ביום הולדתי, שלאיש שלי יש גידול בכרס. שעוד חודשיים לא הייתה נשארת לו כרס אם לא היינו עולים על זה, אבל לי גם לא היה נשאר בעל. בבדיקת האולטרסאונד כשהאיש שלי שכב לא מבין מה הולך ליפול עלינו. אני בכלל חשבתי לי איך אנחנו הולכים לאחר היום למסעדה שסגרנו, ואיך תמונת הפייסבוק שתכננתי להעלות כנראה לא תצולם ולא תועלה לאתר ולא תקבל מאות לייקים מתחנפים של אנשים שרוצים את החיים שלי. מי ידעה שתיכף הכול הולך להתנפץ וחוץ ממבטי רחמים שרצחו אותי לא אקבל כלום. אולי רק את בעלי בחזרה, כמתנת יום הולדת מאוחרת, אבל אז, ברגעים שהמכשיר של האולטרסאונד מצא מקום חנייה על הכרס של האיש שלי, ראיתי רק שחור. בלי שום אפור אפילו.

מיד עם בשור הבשורה ע"י כירורג אחד שאת פניו שכחתי מגודל הטראומה, התחילו להגיע לבית החולים אחיי, אחייני, וחלק מדודותיו. האחרונות הבטיחו לו כי רוחו של אמו תשמור עליו מעולמות של מעלה, אחיי הבטיחו לו שאחותם הקטנה, כלומר אני, לא אצליח להפטר ממנו ויהי מה. ומבית החולים הבטיחו כי פרופסור בעל שם ומומחיות ינחת בעוד כעשרה ימים לנתח את כרסו של בעלי. וכך עם ההבטחות והמילים והמושגים החדשים שלמדנו שוחררנו הביתה למסע של רופאים מומחים, המתנות מייגעות ומלא התארחויות. בין לבין קיבלנו טלפונים מבעלי עניין שלא מבינים בדבר והצעות לריפוי והעלמת הכרס בדרכים לא מקובלות ובטח שלא הגיוניות.

באחד מימי ההמתנה הגיע מודאג וענייני בן דודי. עם הבשר הבשורה וריחוף השמועה, הזעיק אבי את אחיינו בכדי לעודד את רוחו של בעלי בעל הכרס, ולהפיח כוחות גם בו עצמו. בן דודי הגיע עם אחיו המתאבד. שמו נקרא כך כי לפני מספר חודשים האח החליט שנמאס לו לחיות, קנה חבל ותלה את עצמו. המשימה לא בוצעה, וכפתרון זמני האח המשופם רתם את האח המתאבד אליו וכך הם באו לעודד את רוחו של בעלי. מיד כשהגיע ואמד את כרסו של בעלי החליט בו ברגע, שאין לו שם דבר מלבד שומן ושהכול ייצא החוצה. כשתשומת הלב שלי מעט הוסטה כשעזרתי במטבח בהגשת המטעמים, הוא אף שינן באוזניי בעלי, שעד לניתוח שיבוא עליו לטובה, עליו לשתות המון אלכוהול, לפקוד רוסיות טובות ולאכול מכל הבא ליד. "תחיה את החיים אח שלי, מי יודע מה יהיה מחר".

ראשונה להתייצב מיד אחרי בן הדוד הגיעה גיסתי המרוקנית, היא נשלחה על ידי אחי שנתקע בינתיים מבואס בעבודה, עם בקבוק יין אדיר ממדים. היא נכנסה והציגה את הבקבוק השמן באמצע השולחן. אחריה התייצבה אחותי ונעמדה על הסירים במטבח, סירים של אורז ועופות, סלטים ועוגיות.

אחרי מזיגת היין כמעט חצי בקבוק, החל אבי לתת את קולו בשיר. יש בכוחה של שירה איראנית לחזק את ליבו של החתן בעל הכרס, לא משנה שהוא לא מבין מילה, עוצמת הכאב מועברת בשיר. במקרים אחרים ומשמחים אחותי הבכורה מחרה מחזיקה אחרי אבי ומפריחה צהלולים, אך הפעם בגלל נסיבות העניין, רק הדמעות של כולנו הדביקו את קצב השירה של אבי. בן דודי החזיר לו במילות שיר משלו. מין דואט של חיזוק עידוד ואולי גם פיוס בין שני אחיי שבפעם הראשונה מזה שנים ישבו בסלון ולא רבו.

בן דודי זה, שהחזיק בדיוק לפני רבע יובל שנים את בעלי הנרגש על כתפיו בליל חתונתנו כאב את כאבו של זוגי, את תפילותיו של חמו בשיר ואת פחדי שלי, להישאר לבדי. החפלה הייתה בעיצומה כשנכנסו עוד ועוד אורחים. הרימו לחיי הכרס שעוד מעט תיעלם. הם הרימו לחיי המתים שאינם ושלחו בריאות, לאנשים שנותרו מאחור. ואפילו למוחמד שעל אמונתו גדלו באיראן. .."אבא שלי חודה בייאמורזדש (בעברית, אלוהים יזכרו אותו) היה איש קשה, אבל היה לו לב טוב, הוא לימדני כי גם כמרחמת בשורת מוות על ראשו של אדם מוטב לשתות ולברך". בעשור התשיעי של חייו כשעולם שלם עבר עליו ונדמה כי הכול בא על מקומו בשלום בדמותם של כלות, חתנים, נינים לרוב ואישה מסורה ומשרתת, כמעט בגיל 90 אבא שלי ישב ושר, שר לאלוהים שהוא מראה שהוא מאמין בו, שר לאביו המת, לשמיים ולאיראן שהוא השאיר מאחור. מילות השיר חיפשו פתרון לתעלומת הכרס ולחיים הקשים בארץ ישראל שהוא סגד לה והיא מחזירה לו רק חתן קטן עם כרס חולה ובת שפוחדת להישאר לבד.

 

 

טבילת האש

במעמד הנעילה ביום הכיפורים לפני 25 שנה, עמד ארוסי  דאז נרגש על ההיכל. פעם ראשונה שהוא זכה לכבוד לעמוד על היכל  בבית כנסת, ועוד בברכת הנעילה של יום הכיפורים. רעב מהצום וחיוור הוא תפס את מקומו ליד אבי, שליח הציבור בבית הכנסת לעולי איראן בשכונת ילדותי. קולו של אבי זעזע את הקירות והנברשות בעוצמתו ודרש מאלוהים רחמים. לפעם הזו שאבי צירף את ארוסי, הייתה מטרה. הצגת גאווה מול הקהילה וקבלת לגיטימציה לאירוסנו.

כשעלה אבי להיכל וכחכח בגרונו, מיד על פי סימן זה התייצב ארוסי מיכאל לימינו. הס הושלך בקרב קהל הצמים בקומת הגברים ולחשושים לוחששו בעזרת הנשים בקומה העליונה – אדון אברהמיאן מציג את חתנו והוא בהיר עור, ירוק עיניים ואיננו איראני.

כשפצח אבי במילים המוכרות והמטלטלות של תפילת הנעילה, אחרי שקנה אותה שנה אחר שנה בסכום נכבד, בקולו האדיר בלחן איראני, חזר אחריו ארוסי מיכאל בלחן ספרדי לא מוכר. אבי שר שורה וארוסי ענה בשורה משלו. מין דו-קרב של אבא וחתן לעתיד שנלחמים על עתידה של הבת – הכלה, כלומר אני. חברותיה של אמי החניקו דמעת קנאה, בקושי מלאו לי 18 ומצאתי חתן.

כששודך השידוך, התקיימה הפגישה והתאהבה האהבה ונוצרנו כזוג. שליחים נשלחו כמו גם בלשים. שכנים נשאלו על טיבו של החתן, על הוריו ועל כספו. כל פרט נבדק, נחקר ועבר מסכת של התייעצויות בין הוריי, אחיי ולבסוף גם דודיי ודודותיי. בת לא ניתנה סתם כך, החתן נדרש לעמוד בראיונות קשים, במבחנים, ולבסוף – כאות התקבלות ומבחן אחרון, טבילת האש – על במת ההיכל בתפילת הנעילה.

כאשר נמצא חתני לעתיד כיודע את מילות התחינה, כשהצליח להחזיק אחרי אבי ולהרים את קולו וללהטט בו, ניתנה הסכמת הקהילה לשידוך, רשמית וללא שום סייג.

כשירד ארוסי מההיכל וכאשר התקבצו המתפללים לברך את אבי. כשקרא השופר, ניתן האות לפתיחת הצום. בביתי הוריי אמי כבר הכינה את ליפתן ה"פלודה" לפתיחה. תפוחים מגורדים בתוך מי קרח ומי ורדים, להשיב את הנפש לאחר הצום. מיד לאחר הפלודה חוממו העופות וכופתאות הגונדי שטבלו במי מרק העוף. כופתאות הזהב שהיו עשויים מחומוס טחון וחזה עוף ומעט הל לחיזוק כודררו ככדורי טניס. ארוסי שמעולם לא פגש כופתאות כאלו השביע רעבונו לאחר הצום ובעיקר את פחדיו מטבילת האש.

כשזומן בפעם הראשונה לבית הוריי, ניצב עם המקטורן היחיד בארונו. נרגש ובודד הוא דפק על דלתנו. בסלון בית הוריי ישבו אחי ואחיותיי, גיסי וגיסותיי, כמו בכל ביקור של שבת בבוקר. משראה אבי כי קהל המתאספים גדול מדי ובכדי למנוע מבוכה רבה מדי שלח הוא את שני אחיותיי לביתן, "זו פעם ראשונה שלו, אל נא נלחיץ, לכו הביתה, תהינה עוד הזדמנויות לפגוש בו". עצובות ומסוקרנות אספו אחיותיי את ילדיהן וחזרו לביתן. כשעמד חתני על מפתן הדלת קיבלה אותו אמי בחיוך מסויג. כשהתיישב על אחת מספות העור, אחרי תה איראני מהביל של חודש פברואר, התחילו השאלות.

מגודל המעמד ומעצמת הבחינה, דרש אבי מאחי הבכור לשאול את חתני לפשר מוצאו, משכורתו, מגוריו, והוריו. לא לכבודו של אבי לשאול את השאלות באופן ישיר, ישנו צינור מקובל שדרכו מועברות השאלות, גם מפאת כבוד החתן ובעיקר מפאת כבודו של אבי.

כשהושבו התשובות החליט אבי כי תשובה סופית תימסר לבעלי בזמן הקרוב. משחזר חתני עם הוריו מקץ חודשיים ימים, וכאשר חמי הודרך על ידי חתני לבקש את ידי בביקושים רשמיים, סרב אבי ללחוץ את ידו של חמי, פייר. "לא משיבים מיד על הצעת ביקושים, כך יירד ערכך שלך, בת" וכך כעסקה של מקח וממכר, אבי לא השיב לבקשתו של חמי וחמי לא הבין מדוע הוא צריך לבקש את ידי שלי כשבעלי הוא בכלל החתן. אך מנהגים ומסורות ועסקאות שבין אבות של כלות לאבות של חתנים היו מוכרים, הייתה דינמיקה ידועה היטב של סירוב לכל הצדדים, אבי לא נתן את ידי בכדי שערכי יעלה בעיני חתני. בדיוק ימים מספר קודם התייצבו בביתנו בן דודי, רעייתו שגם היא בת דודתי ,כי נישואין בין בני דודים היו דבר ברור ומומלץ, ובנם, החתן המיועד לי עוד מימי ינקותי. אך לכל סיפור אהבה ישנו גורל כתוב או שאולי לא. את בן דודי דחיתי, ובחרתי בבעלי זה.

השאר תגובה