פרשת אמור – מאמר שלישי

פרשת השבוע – אמור (ויקרא כא-כד)

השבוע שבין יא באייר – יז באייר, ה'תשע"ג, 27-21 באפריל 2013).

ההפטרה היא בספר יחזקאל פרק מ"ד, פסוקים טו-לא. ההפטרה מתארת אף היא את דיני הקדושה המיוחדים החלים על הכוהנים.

פרשת אמור, נקראת על פי חז"ל "פרשת המועדות" משום שהיא עוסקת בפירוט מועדי ישראל המקראיים: פסח, הנפת העומר, שבועות וחגי תשרי. פרשה זו נפתחת בתיאור מצוות השבת, שאינה כלולה ברשימת המועדים לאורך לוח השנה.

 

כדאי או לא כדאי להיות כהן

ויקרא כא

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ב כִּי אִם-לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. ג וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.

ב כִּי אִם-לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו.

ג וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.

רש"י על ויקרא:

ב) כי אם לשארו – אין שארו אלא אשתו.
ג) ולאחותו הבתולה הקרובה – לרבות את הארוסה. אשר לא היתה לאיש – למשכב.
לה יטמא – מצוה.

כהן אסור להיטמא למת שנאמר "לנפש לא יטמא בעמיו", מלבד לשבעה קרובים מהתורה שהם אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו הבתולה, ואשתו, שלהם מצווה להיטמא. ועליהם הוא אונן ביום מותם. ומבואר בברייתא שלעניין זה אשתו היא רק לאחר הנישואין, וארוסה עדיין אין לה דין אשתו.

ד לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ.

בעברית המוקדמת של אסכולת הקדושה מקבלת המילה "עם" משמעות קונקרטית של אישה. אםניקח את הביטוי השגור "נשים עם בפני עצמן הן", שלקוח מסוגיית הגמרא, נוכל לתאר באופן מושאל את מטרתנו כהיפוךהמשפט הזה. דהיינו, ננסה להראות שבאסכולת הקדושה "עם" הן נשים.

הוראת המילה עם ב"אסכולת הקדושה"

התבנית "עמיו" מופיעה בארבעה עשר מקומות במקרא. ברוב המקומות, היאמובאת כחלק מביטוי ארוך יותר, כגון "ויאסף על עמיו" או "ונכרת מעמיו". אך בספרהקדושה אנו מוצאים את המילה "עמיו" כמילה עצמאית בעברית, לאו דווקא כחלק מביטוילשוני ארוך ומקובע :

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵיאַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּאבְּעַמָּיו. כִּי אִםלִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּיִטַּמָּא. לֹא יִטַּמָּא בַּעַלבְּעַמָּיולְהֵחַלּוֹ" (ויקרא כ"א, א-ד).

הביטוי "בעמיו", במיוחד בהופעתו השנייה, עמום ומעורפל. הנושא שבועוסקת הפרשיה הוא טומאת הקרובים שבה מותר לכהנים להיטמא. באופן כללי, הכהניםמוזהרים על טומאת מת, אלא שמותר להם להיטמא לשאר בשרם.

האם מותר לכהנים להיטמא לנשותיהם? אנו נרצה להציע, שבפשטי הפסוקיםהתשובה היא שלילית. טומאת קרובים הותרה לכהן רק בשאר בשרו, ואילו האישה היא קרובהשאיננה שאר בשר.

פרשנות זו מאירה באופן ברור את הפסוק האחרון שמצוטט, ואת הקביעהש"לא יטמא בעל בעמיו להחלו". לפי דברינו, "עמיו" הם נשותיו. הבעל אסור להיטמאלנשותיו, דהיינו לאלו שחיות יחד עימו (בלשון הכתוב – עמיו). לאור פרשנות זו, מובןגם הפסוק הראשון של הפרשיה; וכוונתו – לכהן אסור להיטמא לאחת מנשותיו, "לנפש לאיטמא בעמיו", אלא רק לשארי בשרו שאותם מפרט הכתוב מייד לאחר מכן.

 

ה לֹא-יקרחה (יִקְרְחוּ) קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת. ו קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ. ז אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי-קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו.

אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ 

הפסוק הזה, שראשי התיבות שלו – אזולא"י – הפכו לשם משפחה של כהנים בקרב יהודי ארצות האיסלם, מתאר את האיסורים ההלכתיים שחלים על בני מעמד הכהנים של היהודים. מעמדם של הכהנים לא מה שהיה מאז שהרומאים שרפו את בית המטבחיים הגדול שבירושלים, אבל תשמחו לדעת שהחוק הישראלי אוכף בעקשנות את האיסורים הללו, כי מתישהו הרי ייבנה בית המקדש ונצטרך כהנים כשרים.

ח וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה-לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. ט וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. {ס} י וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת-הַבְּגָדִים אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. יא וְעַל כָּל-נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא. יב וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהוָה. יג וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. יד אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת-אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם-בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה. טו וְלֹא-יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשׁוֹ. {ס} טז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. יח כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. יט אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. כ אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כא כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. כב לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן-הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל. כג אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי-מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם. כד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו וְאֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. {פ}

 יחזקאל מד

טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּי. יז וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל-שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא-יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה. יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע. יט וּבְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר-הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא-יְקַדְּשׁוּ אֶת-הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם.

הפרשנים נימקו כי לבישת רק בגדי פשתים נחשב כיוהרא, ולכן לא הופקד עליהם למנוע לבישת צמר בצאתם אל העם‏. בנוסף, רחוק לומר על צמח הפשתים שינק חיותו מדבר גזול – וזאת בניגוד לבגד הבא מבעל חי שייתכן שנכנסה לשדה אחר בלי רשות למלאות כריסה. המקובלים נימקו כי מקור הרוחני של הכהנים בני צדוק הנהו מ"סטרא דקין" ולכן לובשים רק פשתים -שבו בחר קין להקריב להקדוש ברוך הוא‏.

כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת-רָאשֵׁיהֶם. כא וְיַיִן לֹא-יִשְׁתּוּ כָּל-כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא-יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם-בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ.

 בתלמוד בבלי פורש כי ראש הפסוק פתח אודות הכהנים בני צדוק וסופו מסיים בעניין כהן הדיוט, כי הותר לסתם כהן לשאת אלמנה ורק עליו להקפיד שאיננה אלמנת גר.

יש מסבירים שהכהנים בני צדוק יתפסו לעתיד לבא הגדרה "כעין" כהן גדול – שאסור בחיתון אלמנה – ומכיוון שאינם כהנים גדולים גמורים הותר להם חיתון עם אלמנה מאחיהם הכהנים. בטעם איסור קיחת אלמנת ישראל (שבעלה לא היה כהן), הסביר החת"ם סופר כי מובטחים על כשרות נשי כהנים יותר מאשר סתם בנות ישראל‏, ויש שנימקו כי מחמת צוק הגלות לא שמרו בני ישראל על טהרת נשותיהם כראוי ואילו הכהנים היו זריזים לשמור קדושת נשותיהם ולכך הותרה אלמנת כהן לבני צדוק‏.

יש חולקים באמרם שלא הותר לבני צדוק חיתון עם שום אלמנה, וכוונת מילות הנביא "וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ" הם – שלכהן רגיל הותר אלמנה ולא לבני צדוק. כהמשך לסברא זו, יש שהסבירו כי אלו הכהנים הובחרו כמורי התורה לעם ישראל, ולכן עליהם לשמור מלגלוג פוטנציאלי של אימור שהתחתן הכהן בן צדוק עם אשת איש‏, או מפני החשש שהישראל נשאה לעצמו אשה גרושה ועכשיו שמת אלמנתו (שבעצם היא גרושה) אסורה לכהן,  באשר הטעם למה נאסר לכהנים הללו חיתון עם אלמנה, יש נומקים כי חיתון עם אלמנה אינה חיתון של שלום (דהיינו שאינו עולה יפה), ואף‏ לפי סיום הפסוק מובן שעל הכהנים בני צדוק לשאת דווקא אשה בתולה ולא אשה בוגרת, ויש מעריצים חיתונם עם בת כהן.

 

כג וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם. כד וְעַל-רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט) בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ) וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ. כה וְאֶל-מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם-לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר-לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ. כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ-לוֹ. כז וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא-תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם. כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה. ל וְרֵאשִׁית כָּל-בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל-תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ. לא כָּל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים. {פ}

המילה כהן באה מהשורש כָּן – דהיינו להכין -הכהן הוא האיש שתפקידו להכין את הקורבנות. (כוהן=כן, מוהל=מל). יש אומרים כי המילה מבטאת משרה ועשירות בלשונות הסורית והמצרית הקדומות, ויש מפרשים את המילה עשיר וקצין.

היסטוריה של הכהונה בישראל

בראי ביקורת המקרא

כהונה, הוא בעיקר תפקיד פולחני ולא מוצא משפחתי. יחד עם זאת, ברור מהכתוב במקרא כי לפחות חלק מתפקידי הכהונה עברו בירושה מאב אל בנו, גם ממצאים מהמזרח הקדום מוכיחים זה. להלן התאוריה המקובלת בביקורת המקרא לגבי התקבעות הזכות לשמש בכהונה בישראל:

המקרא מתייחס לשלוש הגדרות שונות לגבי מוצאם המשפחתי והשבטי של הרשאים לעסוק בכהונה‏:

על פי ספר במדבר, הכוהנים הם צאצאי אהרון הכהן.

על פי ספר דברים, כל בני שבט לוי זכאים לשרת בפולחן ( "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים י ח), "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן." (דברים יח א), "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.. יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ." (דברים לג ח).

ספר יחזקאל מתייחס לכהנים בני צדוק, והם מכונים שם "הכוהנים הלוויים בני צדוק" "..הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּעוּ מֵעָלַי אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ עֲו‍ֹנָם..וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי ה'" (יחזקאל מד ט).

בנוסף, קיימות במקרא עדויות רבות כי עד שלב מסוים השירות בקודש לא היה ייחודי לבני שבט מסוים – למשל בסיפור פסל מיכה, בסיפור עעלי הכהן בו לא מצוין מוצאו של עלי אך תפקיד הכוהנים המשתמע ממנו שונה לחלוטין מהמוכר בתקופות מאוחרות יותר, ואף שאול המלך המעלה עולה בעצמו ודוד המלך אשר שואל באלוהים באמצעות האפוד (עוד בטרם היותו למלך).

ההיסטוריה של הכהונה היהודית אינה ברורה למסתמך על המקרא בלבד. יחד עם זאת, גם בקרב חוקרי המקרא לא קיימת הסכמה מלאה לגבי השלבים הראשונים של התפתחות הכהונה בישראל וקיימות מספר תאוריות בנושא. על השלבים המאוחרים (מהרפורמה של יאשיהו המלך ואילך), לעומת זאת, מצויות עדויות ברורות למדי. שלבי ההתפתחות כפי שמציגים אותם מבקרי המקרא‏ הנם:

בשלב הקדום ביותר התבצע הפולחן בכל מקום, בין אם ציבורי ובין אם פרטי. כל אדם יכול היה לבנות במה ולנהל את הפולחן ודוגמאות לכך ניתן למצוא בסיפורים רבים – מאברהם אבינו, מיכה הנזכר לעיל, בני דוד המלך ועוד.

בהמשך, נתהוו מרכזים פולחניים בערים מרכזיות. בין הערים הללו הנזכרות במקרא דן, שכם, בית אל, שילה, חברון, באר שבע ועוד. ערד למשל אינה מוזכרת במקרא כעיר מקדש, אולם הממצאים הארכאולוגיים מהתקופה הישראלי מראים בבירור כי הייתה כזו. הפולחן בערים אלו נוהל ככל הנראה על ידי כהנים, שתפקידם אף עבר בירושה – למשל שושלת עלי בשילה ושושלת משה בדן).

בשלב השלישי, לאחר התחלת המלוכה בישראל, נבחרה ירושלים כעיר בירה ובה נבנה מקדש מלך (אוהל) בו משרתים כוהנים בני מספר משפחות – לאו דווקא בני לוי (ראו שמואל ב' ח' 16-18).

בשלב הרביעי נבנה המקדש המרכזי כמבנה קבע בירושלים, והכהנים המשרתים בו ממונים על ידי המלך. על פי המסופר בספר מלכים המלך שלמה מדיח את אביתר מכהונתו ומתקופתו ואילך רק צדוק מכהן ככהן גדול. בתקופה זו, עדיין פעלו לצד המקדש בירושלים מקדשים ומקומות פולחן נוספים (ה"במות") בהם התבצע הפולחן על ידי אישים שונים שאינם דווקא כהנים בני אהרן – ויש דעות כי בכורי ישראל ושרי יהודה שימשו ככהני הבמות, או אף כלל בני שבט לוי, כמשתמע מהכתוב בספר דברים.

השלב החמישי הוא הרפורמות של המלך חזקיהו והמלך יאשיהו. המלך חזקיהו ריכז את הפולחן בירושלים, אך הרפורמה שלו בוטלה למעשה על ידי בנו, המלך מנשה. יאשיהו הצליח באופן סופי לבטל את כל המקדשים ולרכז את הפולחן אך ורק במקדש המרכזי בירושלים.

בית המקדש חרב כמה עשורים לאחר מות יאשיהו ובכך התקבעה הרפורמה של יאשיהו. יחד עם זאת, נוצרו כתוצאה מחורבן הבית מספר מחלוקות שמוצאות את ביטויין הנרחב הן בספרי המקרא והן בתורה שבעל פה, ביניהן המחלוקת בשאלה מיהם הזכאים לשמש בכהונה – כל שבט לוי (כאמור לעיל בספר דברים), בני אהרון או צאצאי צדוק בלבד. רק בספרי ייחזקאל ועזרא שנכתבו במובהק לאחר גלות יהויכין, מצוין במפורש כי הכהנים הם בני צדוק בלבד.

חובות וזכויות הכהן בתורה

תפקידי הכהן

התורה קובעת כי לכהנים תפקיד עיקרי בעבודת בבית המקדש – הקרבת הקרבנות:

ויאמר ה' אל אהרן … ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם, עבודת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת.

– במדבר י"ח, א, ז

בעבודה במקדש, הכהנים נדרשים ללבוש בגדי כהונה מיוחדים, ארבעה בגדים לכהן רגיל, הנקרא כהן הדיוט, ושמונה בגדים לכהן הגדול. העבודות של הכהנים במקדש כוללות בין השאר, זריקת דם הקרבנות על המזבח, העלאת בשר הקרבנות למזבח, הדלקת הנרות במנורה, תקיעה בחצוצרות  הקטרת קטורת ודישון המזבח.

תפקידים נוספים המוטלים בתורה על הכהנים הם קביעה האם אדם נגוע בצרעת והעברת ברכת האל לעם ישראל בברכת כהנים.

לאור תפקידם במקדש הם אינם מקבלים נחלה בארץ ישראל:

"ויאמר ה' אל אהרון בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל

– במדבר י"ח, כ

מתנות הכהונה

במקום נחלה, ותמורת עבודתם, התורה מעניקה לכהנים עשרים וארבע מתנות כהונה הכוללים חלקים מהקרבנות המובאים לבית המקדש, חלק מהתוצרת החקלאית הנקרא תרומה ומתנות נוספות.

איסורי הכהנים

התורה אוסרת על הכהנים איסורים מיוחדים אשר אינם חלים על שאר היהודים. איסורים אלו כוללים מגבלות על הנישואין ואיסור להיטמא למת אלא לבני משפחה מדרגה ראשונה. בעקבות זאת, כהנים אינם מורשים להיכנס לבית קברות לעמוד בד' אמות של מת או לשהות בחדר בו נמצא יהודי שמת.

חז"ל קבעו את הכלל האומר כי הכהנים זריזים במצוות הם ולכן אין לחשוש שמא הם ייתרשלו בעבודתם או שיזלזלו באיסורים המוטלים עליהם.

מצוות קידוש הכהנים

 

התורה קובעת שעל בני ישראל לכבד את הכהנים: "וקדשתו כי את לחם אלוהיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך, כי קדוש, אני ה' מקדישכם" (ויקרא, כא,ח)‏‏. המצווה נמנית במניין המצוות.‏‏‏

על יישומי מצווה זו נכתב בברייתא בתלמוד:

תנא דבי רבי ישמעאל: "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול‏‏ מנה יפה.‏

– ‏ברייתא במסכת גיטין דף נ"ט, ב'; ובמסכת הוריות, דף י"ב, ב'.‏‏

חז"ל קבעו שיש לכבד את הכהן בעליה ראשונה לקריאת התורה נתנו לו קדימות בהובלת אמירת ברכת המזון, חייבו לתת לו לבחור ראשון‏‏ מנה יפה,‏ וקבעו שאל לאדם לבקש מכהן לשרת אותו‏‏.‏ כבודו של הכהן גדול, עד שדמי הבושת שמוטלים על מי שמבזה כהן, יותר גדולים משל איש אחר.‏‏‏

כהנים קודמים אף לזקנים, בעניין זה, כפי שנאמר "ויתנה אל הכהנים בני לוי (ורק לאחר מכן) ואל כל זקני ישראל" (ספר דברים, לא ט).

חובת כיבוד הכהן מבוססת אך ורק על היותו ממשפחת כהנים, ולא על בסיס חכמתו או הישגיו האישיים. לפי דעות אחדות מעלת הכהונה מאפילה על כל הישג אישי, כמו שמפרש הספורנו על הפסוק: "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (דברים כו ג), "אף על פי שלא יהיה גדול בחכמה… ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד".‏ לעומת גישה זו ישנן דעות לפיהן על הכהן להיות "יודע דת וספר": "כהן וישראל שוין בחכמה אז חל החיוב ד"וקדשתו", דהיינו בכל דבר שיראה גדול הוא מקודש‏‏", ובמקום אחר: "חכם ישראל קודם לכהן".‏‏‏

חיוב זה חל כלפי כהנים גדולים בשנים בלבד,‏ ואין ביכולת הכהנים להתנער מכבוד זה.‏

על משמעותו של מצווה זו נכתב בתלמוד: "שאלו תלמידיו את רבי פרידא במה הארכת ימים? אמר להם מימי… לא ברכתי לפני כהן".‏

הכהן בתור מורה הוראה

הכהנים, בתור חלק משבט לוי, מתוארים בכמה מקומות במקרא כממונים על הוראת ההלכה לעם ישראל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד-מֹשֶׁה.

– ויקרא י', ח'-י"א

 

וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם. וְעַל-רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט בְּמִשְׁפָּטַי יִשְׁפְּטֻהוּ וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ.

– יחזקאל פרק מ"ד, פס' כ"ג-כ"ד

עם זאת, פוסקים קבעו כי מדובר בתיאור של המציאות הקדומה ולא בקביעה נורמטיבית שהכוהנים תמיד צריכים להיות אלו שמורים הלכה. נפסק כי ראוי שחלק מדייני הסנהדרין יהיו כוהנים, אולם זו אינה חובה הלכתית.

השאר תגובה