פרשת תרומה – מאמר שני

פרשת השבוע – תרומה (שמות כה – כז, יט)

השבוע שבין כה בשבט – א באדר א, ה'תשע"א  30 בינואר – 5 בפברואר 2011).

מפטירים בספר מלכים, בתיאור בית המקדש שבנה שלמה המלך: מלכים א', מפרק ה' פסוק כו עד פרק ו' פסוק יג.

מקדש פיזי ומקדש רוחני

שמות כה

  ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

הרי הקב"ה – "מלוא כל הארץ כבודו", אז מדוע צווה ישראל ליחד לקב"ה מקום מוגבל – משכן העדות?

ספר החינוך מסביר את הצורך במשכן בכך, שבאמצעותו ובאמצעות התפילות והקורבנות שיוקרבו בו, תפילות וקורבנות אותם יראו בני ישראל מידי יום ביומו, תושרש בקרבם האמונה בקב"ה, וכל זאת לטובתם האישית.

במדרש מובא משל למלך שהיתה לו בת יחידה. אהב המלך מאוד את בתו ונפשו היתה קשורה בנפשה. יום אחד הגיע מלך אחד למדינה ובקש לשאת את בת המלך. אמר לו אביה: בתי זו, בתי יחידה היא לי, וקשה עלי המחשבה שעלי לעזבה ותיסע עמך לארצך, ומי יודע מתי אראנה שוב? מצד שני, איני יכול לומר לך אל תקח אותה ממני, משום שאשתך היא. אלא טובה אחת מבקש אני ממך: עשה לי בארמונך חדש קטן, ואדור אני אצלך. כך אומר גם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, נתתי לכם את התורה. לפרוש ממנה – איני יכול, לומר לכם אל תיטלוה – איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, עשן לי בית שאדור בתוכו, שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם– בתוכו לא נאמר אלא בתוכם – בלבו של כל אחד מכם.

מדרש רבה אומר שאם הקב"ה, לאחר מתן תורה, היה ממשיך להראות לפני ישראל במלוא עוצמתו, ובדרך העל-טבעית כפי שהיה בהר סיני, אזי הם לא היו יכולים להמשיך ולהחזיק מעמד בכך. לכן היה צורך שהקב"ה ישרה את שכינתו בתוך בני ישראל בצורה טבעית – בתוך משכן העדות, כך שהם יוכלו לקלוט את כל הערכים העל האנושיים, בכלי קיבול אנושיים.

במדרש תנחומא נאמר, שהצו לבניית המשכן, ניתן בעצם לאחר מעשה העגל. זאת בכדי להראות לאומות העולם, כי נתכפר לבני ישראל עוון העגל. "ושכנתי בתוכם" זה לשם הפגנת חיבתו של הקב"ה לישראל בדרך בולטת וגלויה לעין כל העמים. כך לפי סברה זו, מטרת הקמת המשכן היא לא לצרכי חינוך בני ישראל, אלא פעולה הפגנתית כלפי חוץ.

הספורנו מרחיב הסבר זה ואומר שמעשה המשכן נועד לא רק כמחווה לישראל כלפי אומות העולם אחר מעשה העגל, אלא גם כביטוי לירידתו של ישראל בהמשך למעשה זה. עתה לא יוכל כל אחד לעבוד את הקב"ה בעצמו אלא הוא יזדקק ל"מתווכים" – לכוהנים שישרתו בקודש, ויכפרו בכך על חטאי בני ישראל.

הרמב"ן רואה בעניין הקמת המשכן, דבר המקרב את לב ישראל לאביהם שבשמים, ומחזיר אותם לדרגת אבות האומה. כך נועד המשכן להחזיר את בני ישראל למדרגה בה עמדו אבות האומה בטרם ירדו למצרים. אז היה קשר ישיר בין הקב"ה לאדם. הקב"ה דיבר ישירות עם אברהם יצחק ויעקוב, ומדרגה זו הושגה מחדש עם הקמת המשכן.

אברבנאל רואה בצו של הקמת המשכן פעולה סמלית שמטרתה להחדיר בישראל את הדעה כי אלוקים שוכן בכל הארץ, ועניו פתוחות על כל יושבי תבל, וזאת בניגוד לאלו החושבים כי הקב"ה נמצא בשמים בלבד. לכן ציווה הקב"ה על עשיית המשכן, בכדי לחנך את ישראל באמצעותו שהוא שוכן בתוכנו, ועניו פתוחות תמיד על מעשינו.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ולא נאמר: ועשו לי משכן, או לחילופין: ועשו לי בית מקדש. פסוק זה נראה במבט ראשון כתלוש מן הנושא הנדון בפרק כ"ה – תרומות למשכן, תבניתו הכללית במראה בהר ותיאור בניית מרכיביו.

חלק מפרשני המקרא סבורים כי ציווי בניית המשכן בא בעקבות חטא העגל, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. לדידם,  לבניית המשכן היו שתי מטרות: א. בניית היכל מוחשי לעבודת ה', ב. הודעה לכל האומות שנתכפר לבני ישראל חטא העגל. אחרים סבורים שציווי בניית המשכן הוא מצוות עשה לשעתו ולעתיד לבוא, ללא קשר לחטא העגל.

אלה ואלה מסכימים שמטרת ה "ועשו לי מקדש" הוא ל "ושכנתי בתוכם"- בתוך כל אחד מבני ישראל. אילו זה היה כך, הרי שבגמר מלאכת המשכן התורה היתה צריכה לתת ביטוי למגמה הזאת. בסוף פרשת פקודי, בגמר תיאור הקמת המשכן נאמר: "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (מ', ל"ד). אין איזכור לכך, שבעקבות בניית המשכן הקב"ה שכן בתוך כל אחד מבני ישראל.

מפסוק זה לומדים מצוות עשה של בניית בית המקדש בזמן ובמקום המתאימים, אבל יש לפסוק זה מסר ייחודי נוסף. המסר הזה קובע, שעל עם ישראל כפרטים וככלל לקדש עצמם בקיום מצוות ה'. בפרשת קדושים נאמר: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" (ויקרא י"ט, ב'). כדי למלא אחר ציווי זה, על עם ישראל לקיים שורה של מצוות: "איש אימו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו", "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", "לא תעשו עוול במשפט", "ואהבת לרעך כמוך" וכו'.

בני ישראל יכולים להגיע לקדושה על ידי קיום מצוות ה'. ללא קיום תנאי בסיסי זה, אין ערך למשכן. כל ההתלהבות שליוותה את בנייתו: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב…" (ל"ה, כ"ב), דומה להתלהבות קודמת במעשה העגל: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם ויביאו אל אהרון" (ל"ב, ג'). ההתלהבות הזמנית בזמן עבודות הקמת המשכן, אינה יכולה להיות תחליף לעבודת ה' יום יומית בקיום מצוותיו. הקב"ה מבטא זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, בסיום בניית בית המקדש על ידי שלמה המלך: "הבית הזה אשר אתה בונה, אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם והקימותי את דברי איתך אשר דיברתי אל דוד אביך. ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל" (מלכים א' ו', י"ב-י"ג). המטרה: שמירת המצוות החוקים והמשפטים וההליכה בהם. האמצעי: בית המקדש בתקופת שלמה המלך והמשכן בתקופת משה רבינו. אמצעי זה המקפל בתוכו שורה של מצוות, משרת את המטרה. כישלונות בשגגה בקיום המצוות, יכופרו במשכן או בבית המקדש.

בתקופות שונות בהיסטוריה של עם ישראל, האמצעי הפך למטרה. כנגד מגמה זו יצאו נביאי ישראל: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיה א', י"א), "רחצו הזכו הסירו את רוע מעלליכם מנגד עיני חידלו את הרע" (שם שם ט"ז), "חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו, ו'), "כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה ושלם מריאיכם לא אביט… ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן" (עמוס ה', כ"א-כ"ד).

לאור מגמות אלה שהסתמנו בעם ישראל, באה הדרישה בזמן הציווי על הקמת המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כל אחד מבני ישראל יעשה מקדש לעצמו על ידי קיום מצוות ה', שיביא לידי: ושכנתי בתוכם. הסבר זה מבהיר את שילוב הפסוק בפרק המתאר את הקמת המשכן.

בסיום הקמת המשכן כבוד ה' מלא את המשכן. אך הקמת המשכן אינה תנאי להשכנת השכינה בכל אחד מבני ישראל. כדי להשיג זאת עליהם לקדש עצמם במצוות ה'.

מלאכת עשיית בית המקדש על ידי כלל ישראל מוגבלת במקום ובזמן. בית המקדש יכול להיבנות רק בארץ ישראל, לאחר כיבושה מידי העמים היושבים בה, כאשר רוב עם ישראל נטועים על אדמתה.

לעשיית המקדש, כל אחד לעצמו, אין מגבלות של זמן ומקום. ניתן לקיימה בארץ ישראל ומחוצה לה, לפני או אחרי כיבושה. החתירה המתמדת להרחבת המעגלים של עושי המקדש, כל אחד לעצמו, היא הערובה לבניית בית המקדש על כל המשמעויות הגלומות בפסוק: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".

בשפה העברית לכל מילה יש משמעות ולפעמים משמעות כפולה. אני מבקש לעסוק במילה שמשמעותה האחת הופכית למשמעות השנייה. הפירוש המקובל של המילה "המקום" הוא אתר פיזי על פני כדור הארץ, הצטלבות קואורדינאטות בחלל. ובהשלכה ה"המקום הרגשי", "המקום הרוחני". נקודה במפה הרגשית, הצטלבות הקרניים של "זווית הראיה". נקודה פיזית.

המשמעות השנייה של המלה "המקום" היא כינויו של הקב"ה ש"מלוא כל הארץ כבודו".

"מקום" מול "כל מקום". יחיד מול רבים. איתור מול פיזור. נקודה מול מרחב אינסופי.

הפרשה שלנו היא ראשונה מבין מספר פרשיות העוסקות בתיאור הפיזי של המשכן. האדנים, היריעות, היתדות- הברגים האומים והשייבות. דברים מאד פיזיים, ממשיים.

פסוק אחד בולט בשונותו וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה:ח).  הפסוק ייחודי בלשונו, מיחיד (מקדש) לרבים (לבבות) הרבים עושים ליחיד והיחיד שוכן ברבים.

הבניין הפיזי , ה"מקום", מתחלף ב"בתוכם" שהם "כל מקום". ה"מקום" הספציפי הופך ל"כל מקום" שהוא מקביל ל"שום מקום" ספציפי. ממוחשי למופשט.

המצב הרוחני של בני ישראל לאחר חטא העגל (רש"י) מצריך מקום פיזי, מוחשי, גשמי בכדי לאתחל את האמונה. התיאור הארכיטקטוני הנדסי להלן מפרט זאת. יש צורך להתחיל ממקום מוכר. אולי זכר מקדשי מצרים. משכן. אתר מהמפה התרבותית הקיימת.אך המטרה הסופית היא "להתנחל בלבבות", להגיע לתוכם. לעקור ממאפיין מוגדר, תלוי תרבות  ל"כל מקום" המופשט" הסימבולי.

מקדש מעט – בית הכנסת

מאז שחרב בית המקדש קיבלנו תחליף בבחינת "בית הכנסת", שנקרא "מקדש מעט", והגמרא בברכות (ו.) אומרת: תניא אבא בנימין אומר: "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר (מלכים א' ח): לשמוע אל הרינה ואל התפילה, במקום רינה שם תהא תפילה.
אבל לצערינו, הזלזול בבית הכנסת הופך להרגל רע, וכבר אמרו חז"ל שהרגל הופך לטבע, וטבע לשלטון. בית הכנסת הוא מקום השראת שכינה ולא מקום מפגש לצרכים פרטיים.
כתב הבית יוסף (אורח חיים סימן קכ"ה) בשם הירושלמי, שרבי חנינא פגש את אליהו הנביא ועמו 4000 גמלים טעונים באף וחימה, ושאל את אליהו: כל זה למה? אמר לו לעשות נקמה באף וחימה למי שמדבר בבית הכנסת ובמיוחד בשעת התפילה.
וכתב המשנה ברורה (אורח חיים סימן נ"ו) בשם ספר החסידים שחסיד אחד ראה חבירו שפניו מוריקות בשעת מיתתו, ושאלו למה? ענה לו מפני שהייתי מדבר בחזרת השליח ציבור ובקדיש.
ובספר מטה משה (סימן תי"א) הביא בשם המדרש שחכם אחד ראה תלמידו בחלום שנפטר וכתם על מצחו ושאלו למה? וענה התלמיד בחלום מפני שלא הייתי נזהר מדיבורים בשעה שהש"ץ היה אומר קדיש.
וכתוב בזוהר (פרשת תרומה) כל המדבר בבית הכנסת אוי לו ואוי לנפשו שאין לו חלק באלהי ישראל, שאם מדבר מראה שאין לו יראת השכינה השורה שם.
ועוד כתוב בזוהר (פרשת ויקהל) יש שני מלאכים הממונים על כך שכל המדבר בבית הכנסת הם שמים ידיהם על ראשו ואומרים ווי לפלוני שמדבר שם ונחשב לו כאילו חילל שבת ובמיוחד בשעה שהחזן קורא בתורה שכולם חייבים לשמוע באימה וביראה וכוונה כמו בשעה שניתנה התורה בסיני.
יהי רצון שנזכה לקיים מאמר הגמרא (סנהדרין כב.): אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר (תהלים יז): "שויתי ה' לנגדי תמיד".

מה בין פרשה להפטרה

שמות כה

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.

מלכים א ה

כז וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל-יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ.  כח וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל-הַמַּס.  {ס} כט וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר.  ל לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל-הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה.  {ס} לא וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית.  לב וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת.  {פ}

הרב בנימין לאו: השפה שבה בוחר התנ"ך לתאר את בניית המקדש מבטאת ריחוק רגשי ואולי אפילו ממד של כפייה. אין תרומה בבניין שלמה, לא "נדבת לב" ולא רצון טוב. הכל בנוי על מערכת מסים משומנת, המתפקדת בסדר מופתי. בשונה מהמשכן, שנבנה מתוך התמקדות בחברה הישראלית המבקשת לייחד לה מקום אינטימי להתקשרות רוחנית, נבנה המקדש בפנייה החוצה, מתוך רצון להעלות את הממלכה הישראלית לעיני העמים.
(תרגום יונתן בן עוזיאל לארמית: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" מתרגם: "מן כל דיתרעי לביה ולא באלמותא תסבון ית אפרשותי". התרגום לתרגום הוא: "מאת כל שיתעורר לבו ולא באלימות תקחו את תרומתי").

המלים "ולא באלימות" הן פרשנות עצמאית של יונתן בן עוזיאל. יש דרגת ביניים, העומדת בין רצונו החופשי של האדם לבין חובות הנעשות ללא שום התחשבות ברצון. חכמים ניסחו את מעמד הביניים הזה בביטוי: "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני". המשפט הזה נאמר לגבי כמה מצבים שבהם אדם התחייב לעשות מעשה אך נסוג בשעת המעשה. לדוגמה: אדם נדר לתרום סכום כסף לצורכי ציבור. בשעת מעשה, ללא נימוק סביר, הוא התחמק מביצוע החוב הזה. "כופין אותו", על פי האפשרויות העומדות לקהל (בהתאם לחוק המקומי) עד שיקיים את התחייבותו. דוגמה כואבת ומוכרת היא אדם שפגע באשתו ובית דין דורש ממנו לתת גט. אמנם הגט צריך להינתן ברצון חופשי של האיש, אך גם כאן יכול להתקיים הכלל "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני". (הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ב): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר… שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו").

המשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד")

הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אנשים מומחים ("כל איש חכם לב", שמות לו, א), ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.

שנים רבות שכן המשכן, או תחליף דומה לו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון בין השניים.

מלבד מקומות ספורים שבהם מכונה המשכן "מקדש" (שמות כה, ח; במדבר י, כא), קיימות שתי מערכות שמות – אחת מתבססת על הכינוי "משכן" וכוללת גם את השמות "משכן ה'" ו"משכן העדות", והשנייה מתבססת על "אוהל" וכוללת את השם הנפוץ "אוהל מועד" וכן "אוהל העדות". במספר מקומות חוברות יחד שתי המערכות לשם "משכן אוהל מועד" (שמות לט, לב). חילופי השמות הללו הם תוצאה של היות שתי המילים "משכן" ו"אוהל" מילים נרדפות. היותן נרדפות בא לידי ביטוי בתקבולת הצלעות בלשון השירה המקראית ("מה טובו אהליך יעקב / משכנותיך ישראל", במדבר כד, ה) ובשירה האוגריתית, בחילופים תוך-סיפוריים ("סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה… ויֵעלו מעל משכן קרח", במדבר טז, כו-כז) וכן במילה האכדית mashkanu, שמשמעה אוהל.

משמעות השמות הכלליים 'אוהל' ו'משכן' היא שהאל או שכינתו שכנו באותו מקום. הכינוי "אוהל מועד" רומז לאותה התוועדות שבין האל לעמו ולמשה, ואילו הכינויים "משכן העדות" ו"אוהל העדות" מכוונים לעובדה שלוחות הברית (המכונים גם לוחות העדות) שהו בארון הברית (המכונה גם הוא, בהתאמה, "ארון העדות") שהיה מוצב בלב המשכן.

כל השמות הללו מבטאים גם סוג של ארעיות, שכן אוהל נע ממקום למקום וניתן אף להעביר מקום משכן בנדודים. דבר זה התבטא במבנהו של המשכן, שנבנה בצורה כזו שניתן יהיה לקפלו ולשאת אותו יחד עם נדודי בני ישראל.

על פי תיאורי התורה, נועדו למשכן כמה תפקידים עיקריים, שעניינם יוצא מנקודה אחת:

התפקיד הראשון והבסיסי ביותר הוא היותו משכן עבור האל בתוך בני ישראל, כדברי הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). שכינת האל שורה בתוך המשכן, וביתר דיוק: בין הכרובים שעל הכפורת הנמצאת על ארון העדות.

היותו של המשכן מקום לשכינת האל, הכשירה אותו להוות את מקום ההתגלות של האל אל משה, לאחר ההתגלות במעמד הר סיני. על פי התורה, היה קולו של האל מגיע אל משה מבין שני הכרובים, ומעביר לו את ציווייו.

תפקיד נוסף של המשכן, אשר נגזר אף הוא מהיותו מקום שכינת האל, הוא מקום ריכוז עבודת האלוהים. העבודה שהתקיימה במשכן כללה את מתן לחם הפנים, העלאת נר תמיד במנורה, הקטרת קטורת מידי בוקר, העלאת קורבן התמיד פעמיים ביום על מזבח העולה, וכיפור על המקדש ועל העם ביום הכיפורים. מעבר לפולחן השגרתי, בספרים ויקרא ובמדבר נקבע עוד כי כל קרבן אחר שאין לו מועד (כגון קורבנות כפרה של יחידים ועוד) יובא "אל פתח אוהל מועד" (ויקרא א, ג ועוד). יתרה מזו, על פי ויקרא י"ז, אף כל בשר חולין חייב להישחט "בפתח אוהל מועד", דין שיוודע לימים כדין שחיטת חולין.

תפקידו כללי של אוהל מועד היה לשמש מקום לגילוי שכינה מופתי ומוחשי. כתובים רבים מעידים על תפקיד זה, אך אין בהם אמירה אחידה אודות מקום הגילוי, צביונו ומידת היותו קבוע או ארעי. על פי כמה מהתיאורים (שמות מ, לד-לח; במדבר ט, טו-כד ועוד), ענן ה' שכן תמיד על האוהל, ובהיעלותו ניתן האות לבני ישראל לצאת לדרך. כמו כן, מצויים סיפורים נוספים מהם משתמע כי גילוי שכינה לא היה דבר קבוע – כך בפרשת קורח ועדתו וכך בסיפור המרגלים, שבשניהם מודגשת ייחודיותו של גילוי השכינה.

מעבר לתפקידים העיקריים הללו, שימש המשכן לתפקידים נוספים, כגון מקום כינוס והתקבצות, תפקיד חשוב בקביעת דינה של אישה סוטה, ועוד.