פרשת תרומה – מאמר ראשון

פרשת השבוע – תרומה (שמות כה – כז, יט)

השבוע שבין ל בשבט – ו באדר ה'תשס"ט (14 – 20 בפברואר 2010).

מפטירים בספר מלכים, בתיאור בית המקדש שבנה שלמה המלך: מלכים א', מפרק ה' פסוק כו עד פרק ו' פסוק יג.

פרשה והפטרה – מה ביניהן

שמות כה

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.  ג וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם  זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.  ד וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.  ה וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים.  ו שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  ז אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן.  ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.  ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ.

תנחומא לשמות, סימן ב: ויקחו לי תרומה – זה שאמר הכתוב: כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד ב).
אמר רבי שמעון בן לקיש: שני פרקמטוטין עומדין זה עם זה, אחד בידו מטכסא ואחד בידו פלפלין.
אמרו זה לזה: בוא ונחליף ביני ובינך. נטל זה את הפלפלין, וזה המטכסא. מה שביד זה אין ביד זה, ומה שביד זה אין ביד זה. אבל התורה אינה כן, זה שונה סדר זרעים וזה שונה סדר מועד, השנו זה לזה, נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים, יש פרקמטיא יפה מזו! הוי, כי לקח טוב נתתי לכם.
מעשה בחבר אחד שהיה בספינה עם פרקמטוטין הרבה, היו אומרים לאותו חבר: היכן פרקמטיא שלך? היה אומר להם: פרקמטיא שלי גדולה משלכם. בדקו בספינה לא מצאו לו כלום, התחילו שוחקים עליו. נפלו עליהם לסטים שללו ונטלו כל מה שנמצא בספינה. יצאו ליבשה ונכנסו למדינה, לא היה להם לא לחם לאכול ולא כסות ללבוש. מה עשה אותו חבר? נכנס לבית המדרש ישב ודרש. עמדו בני המדינה כשראו שהוא בן תורה מרובה, נהגו בו כבוד גדול ועשו לו פסיקתו כהוגן וכראוי בגדולה ובכבוד. התחילו גדולי הקהל לילך מימינו ומשמאלו וללוות אותו. כשראו הפרקמטוטין כך, באו אצלו ופייסו ממנו ואמרו לו: בבקשה ממך, עשה עמנו טובה ולמד עלינו זכות לפני בני העיר, שאתה יודע מה היינו ומה אבדנו בספינה. בבקשה ממך עשה עמנו חסד, דבר להם אפילו על הפרוסה שינתן לתוך פינו ונחיה ולא נמות ברעב. אמר להם: הלא אמרתי אליכם, שפרקמטיא שלי גדולה משלכם, שלכם אבד ושלי קיימת. הוי, כי לקח טוב נתתי לכם:

אמר רבי שמעון בן לקיש: כך שנו רבותינו: חמשה לא יתרומו. ואם תרמו, אין תרומתן תרומה. אלו הן: חרש, שוטה וקטן, והתורם את שאינו שלו. ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו, אין תרומתו תרומה.

סימן ו: וזאת התרומה וגו', וערת אלים מאדמים ועורות תחשים. רבי יהודה ורבי נחמיה
רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות. ורבי נחמיה אומר: מעשה נסים הייתה, ולשעה שנבראת, בו בשעה נגנזה.

שמות כה

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.

מלכים א ה

כז וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל-יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ.  כח וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל-הַמַּס.  {ס} כט וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר.  ל לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל-הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה.  {ס} לא וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית.  לב וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת.  {פ}

הרב בנימין לאו: השפה שבה בוחר התנ"ך לתאר את בניית המקדש מבטאת ריחוק רגשי ואולי אפילו ממד של כפייה. אין תרומה בבניין שלמה, לא "נדבת לב" ולא רצון טוב. הכל בנוי על מערכת מסים משומנת, המתפקדת בסדר מופתי. בשונה מהמשכן, שנבנה מתוך התמקדות בחברה הישראלית המבקשת לייחד לה מקום אינטימי להתקשרות רוחנית, נבנה המקדש בפנייה החוצה, מתוך רצון להעלות את הממלכה הישראלית לעיני העמים.
תרגום יונתן בן עוזיאל לארמית: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" מתרגם: "מן כל דיתרעי לביה ולא באלמותא תסבון ית אפרשותי". התרגום לתרגום הוא: "מאת כל שיתעורר לבו ולא באלימות תקחו את תרומתי".

הרב בנימין לאו: המלים "ולא באלימות" הן פרשנות עצמאית של יונתן בן עוזיאל. יש דרגת ביניים, העומדת בין רצונו החופשי של האדם לבין חובות הנעשות ללא שום התחשבות ברצון. חכמים ניסחו את מעמד הביניים הזה בביטוי: "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני". המשפט הזה נאמר לגבי כמה מצבים שבהם אדם התחייב לעשות מעשה אך נסוג בשעת המעשה. לדוגמה: אדם נדר לתרום סכום כסף לצורכי ציבור. בשעת מעשה, ללא נימוק סביר, הוא התחמק מביצוע החוב הזה. "כופין אותו", על פי האפשרויות העומדות לקהל (בהתאם לחוק המקומי) עד שיקיים את התחייבותו. דוגמה כואבת ומוכרת היא אדם שפגע באשתו ובית דין דורש ממנו לתת גט. אמנם הגט צריך להינתן ברצון חופשי של האיש, אך גם כאן יכול להתקיים הכלל "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני".
הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ב): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר… שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".

ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

במדרש מובא משל למלך שהיתה לו בת יחידה. אהב המלך מאוד את בתו ונפשו היתה קשורה בנפשה. יום אחד הגיע מלך אחד למדינה ובקש לשאת את בת המלך. אמר לו אביה: בתי זו, בתי יחידה היא לי, וקשה עלי המחשבה שעלי לעזבה ותיסע עמך לארצך, ומי יודע מתי אראנה שוב? מצד שני, איני יכול לומר לך אל תקח אותה ממני, משום שאשתך היא. אלא טובה אחת מבקש אני ממך: עשה לי בארמונך חדש קטן, ואדור אני אצלך. כך אומר גם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, נתתי לכם את התורה. לפרוש ממנה – איני יכול, לומר לכם אל תיטלוה – איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, עשן לי בית שאדור בתוכו, שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם– בתוכו לא נאמר אלא בתוכם – בלבו של כל אחד מכם.

אוהל מועד – לעומת מקדש שלמה המפואר

בבלי, סנהדרין, ז, ע"א: (תרגום) כמו ההוא שהיה הולך ואומר: כאשר אהבתנו היתה עזה – על רוחב הסייף שכבנו. עכשיו שאין אהבתנו עזה – מיטה בת שישים אמות אין די לנו בה. אמר רב הונא: בתחילה היה שמות כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אחר כך היה מלכים א ו ב וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַיהוָה שִׁשִּׁים-אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ ולבסוף היה ישעיהו סו א כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ-לִי וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי.

הקמת המשכן ובריאת העולם

הפרשה עוסקת בפרטי התכנית לבניית המשכן, כאשר בורא העולם הוא האדריכל אשר מכתיב את המפרט הטכני למשה – הקבלן הראשי. לאחר קבלת התכנית, יפנה הקבלן משה אל צוות הבנאים ובראשם בצלאל, אומן מוכר ומנהל העבודה של הפרויקט.

למה בורא העולם, אדריכל תכנית המשכן, מזכיר בתכנית הבנייה את לשון בריאת העולם?

להוגה היהודי הנודע מרטין בובר, בספרו דרכו של מקרא, יש הצעה רעיונית:

 אלוהים יוצר עולם ושם בו את בני האדם; אבל האוהל, שבו הוא אומר לשכון בקרבם 'בתוך טומאותם' (ויק' טז,טז) הוא רק מראה אותו להם, ועשייתו עליהם. התגלות עולם הדורות היא. היא רז-סודו הנגלה; ואם אב-הרחש שיחת-יחיד היא, שאין מענה כנגדה אלא התהוותם הדוממת של הדברים, הרי כל עצמו של עולם הדורות דו-שיח הוא. האדם לומד לבנות; אבל אין נוהג בידו בעצם מעשה הבנייה. כשם שבריאת העולם בחינת התגלות-בראשית היא, כך מגיע סוד הבריאה אל ענן ההתגלות; וכאן האדם נקרא להיעשות 'שותפו של הקב"ה במעשה בראשית' (על פי מאמר תלמודי, שמושגו יסודו במקרא; ראה שבת י ע"א, נידה לא ע"א). וגם זה ראוי שלא נתעלם ממנו, שהבנאים בבחינת אנשי-הרוח נתייחדו והופקדו לכך ביד אלוהים. ואף-על-פי-כן לא היחידים אלא העדה עומדת כעושה מלאכת הבניין.

יש מדרש שמפנה את תשומת לבנו לכך ששפת תכנית הבניה שלופה מהמפרט הטכני של בריאת העולם על ידי הקב"ה. להלן לשון המדרש [במדבר רבה יב' ] אשר שיבצנו אל תוך טבלה והדגשנו מילים על מנת להבהיר את המקבילות:

בניית הארון

שמות כה

י וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.  יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב.  יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.  יג וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב.  יד וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן בָּהֶם.  טו בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים  לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ.  טז וְנָתַתָּ אֶל-הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.  יז וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ.  יח וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.  יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו.  כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל-אָחִיו אֶל-הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים.  כא וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל-הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.  כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ}

עֲצֵי שִׁטִּים  רש"י: מהיכן היו להם במדבר עצי שיטים? מדרש תנחומא: "יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וציוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים". המסקנה המתבקשת מדברים אלה היא שחז"ל במדרש תנחומא גורסים שהכוונה בכתוב "עצי שִׁטִּים" היא לעצי ארזים.

זֵר זָהָב סָבִיב. מסכת מנחות (כט ע"ב): "בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות" ובתוך "כל קוץ וקוץ" של כתרים אלה טמונות "תילין תילין של הלכות".

רש"י: "כמין כתר מקיף לו סביב למעלה משפתו" של ארון-הברית.

בעקבות פירוש זה, בנה האמן את ארון הקודש של בית-כנסת במודנה שבאיטליה בשנת 1472. הוא עיצב אותו כתיבת עץ והקיף את קצהו העליון בכרכוב מגולָּף.

מסכת יומא עב, ב': אמר רבי יוחנן: שלשה זרים הן: של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח (כהונה) – זכה אהרן ונטלו, של שלחן (מלכות) – זכה דוד ונטלו, של ארון – עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח – יבא ויקח. שמא תאמר פחות הוא – תלמוד לומר 'בי מלכים ימלכו'. ( כלומר הארון עולה על המלכות) (משלי ח:טו).

.  יח וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.  יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו.  כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל-אָחִיו אֶל-הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים.

כרוב הוא ישות מלאכית הנזכרת מספר פעמים בתנ"ך.

ישנם מספר תיאורים בתנ"ך בנוגע לכרובים, אולם באופן כללי הם מתוארים כיצורים מכונפים המשלבים פני אדם ותכונות של בעלי חיים, אולי שוורים.

בתיאולוגיה הקתולית מימי הביניים מתואר הכרוב כאחד המובילים בהיררכיית המלאכים, לצד השרפים. במסורת הנוצרית הפשוטה הפך "כרוב" למילה נרדפת ל"מלאך", ובמיוחד למלאכים בעלי חזות ילדותית.

בתפיסה המודרנית, בעקבות חז"ל, הכרובים הם דמויות של תינוקות מכונפים המסוככים על ארון הברית. עם זאת, אין זו הפרשנות היחידה, וייתכן שאין זה מתוך מסורת בנושא, שכן כבר אצל יוספוס פלביוס אנו מגלים שדמותם של הכרובים נשכחה לפני זמנו (המאה ה-1 לספירה).

מקור המילה "כרוב" אינו ברור. מספר חוקרים טוענים כי שורשו הוא במילה הבבלית "קַרַבּוּ", משמע להיות מבורך. בעוד שאחרים טוענים כי מקור השם ב"קִירַבּוּ", אל אשורי בעל דמות של אדם עם גוף של שור וכנפיים. חז"ל פירשו את המילה "כרוב" על דרך הארמית – "כרביא" (כמו ילד), אם כי נראה שאין לקבל זאת כניתוח בלשני מדעי של המילה, כפי שכבר מציין זאת פרשן המקרא אבן עזרא בפירושו לשמות כ"ה, יח.

פרופסור מור אלטשולר: מה זה פני כרוב? הגמרא אומרת:  כרוב – כ-רוביא, כ' הדימוי – כמו רוביא: רוביא בארמית – תינוק. ואם כן, לכרובים יש פני תינוק. סוכה ה ע"ב: ומאי כרוב א"ר אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא. מלאך עם כנפיים ופנים של תינוק?! זהו ארוס במיתולוגיה היוונית או קופידון במיתולוגיה הרומית, הבן של אלת האהבה- אפרודיטה או ונוס. אכן, יש דמיון רב בין קופידון מהמיתולוגיה היוונית לכרוב המקראי, ובעיקר לכרוב במדרש:

קופידון – מלאך עם פני תינוק או ילד שמנמן; הכרוב – מלאך עם פני תינוק; לקופידון יש כנפיים מזהב; הכרובים מצופים זהב; קופידון נושא קשת וחיצים; הכרובים בגן עדן אוחזים בחרב המתהפכת.

רגש האהבה מתעורר בכל אדם שנפגע מחיציו של קופידון; הוא מלאך ההתאהבות והתשוקה המינית; המדרש מספר ששני הכרובים שבמקדש היו מעורים זה בזה, כלומר מפוסלים בתנוחה של זיווג: יומא נד ע"א: אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה… אם ניזכר שהיצר המיני נולד עם האכילה מעץ הדעת, אולי נבין שהכרובים הם מלאכי הארוס והיצר המיני, שהם גם מלאכי המוות, מלאכי חבלה כדברי רש"י, מפני שעץ הדעת הוא עץ הידיעה מינית וגם עץ המוות.

בבא בתרא, צט ע"א:

כיצד הן עומדין רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית ולמ"ד פניהם איש אל אחיו הא כתיב (דברי הימים ב ג) ופניהם לבית לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ולמ"ד ופניהם לבית הא כתיב (שמות כה) ופניהם איש אל אחיו דמצדדי אצדודי דתניא אונקלוס הגר אמר כרובים (דברי הימים ב ג) מעשה צעצועים הן ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו:

לדעת רבי יוחנן, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פונים הכרובים איש אל אחיו, ובשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום פניהם אל הבית. לדעת רבי אלעזר, פני הכרובים היו תמיד אל הבית, אלא שהיו מצודדים מעט זה לזה "כתלמיד הנפטר מרבו".

תפיסתו של רבי יוחנן בדבר הכרובים ומשמעותם נראית מובנת, וכפי שביאר הרשב"ם:

כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – הם הופכים פניהם זה לזה, דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל, ומתחלה כך נעשו, פנים אל פנים, כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום. וכשאין עושין – הופכין פניהם לבית על ידי נס..

המנורה

שמות כה

לא וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ.  לב וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ  שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי.  לג שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה.  לד וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים  מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ.  לה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה.  לו כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר.  לז וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת-נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ.  לח וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר.  לט כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה.  מ וּרְאֵה וַעֲשֵׂה  בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.  {ס}

סמל המדינה – מנורה וענפי זית, והשם "ישראל" – הוא סמל די צעיר; צעיר יותר מדגל ישראל וגם מן ההמנון שלנו, התקווה.
עם הקמת המדינה התעורר צורך בסמלים לאומיים – דגל, סמל מדינה והמנון. מועצת המדינה הזמנית החליטה על הקמת ועדת סמלים, וזו פנתה אל תושבי המדינה וביקשה לקבל הצעות ורעיונות לסמל רשמי למדינת ישראל. מאות הצעות הוגשו לוועדה, ובתהליך ארוך נבחרו שלוש הצעות. אלה הובאו בפני מועצת המדינה הזמנית, והמועצה החליטה לבחור בהצעה שהגישו המעצבים (האחים) גבריאל ומקסים שמיר. וכך, ביום י"א בשבט תש"ט, נבחר סמל המנורה המעוטרת בענפי זית של האחים שמיר לסמל הרשמי של מדינת ישראל.

במרכז סמל המדינה – מנורה ובה שבעה קנים, המעוטרת משני צדדיה בענפי זית. מתחת למנורה – השם "ישראל". המקור לרעיון של מנורה וענפי הזית מופיע בספר זכריה: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה… ושבעה נרותיה עליה… ושניים זיתים עליה" (זכריה ד 3-2).
ענפי הזית שסביב המנורה הם המקור לאור המנורה: שמן הזית שימש להדלקת המנורה בבית המקדש. בתיאור שבספר זכריה מסמלים שני עצי הזית את שני סוגי המנהיגים של עם ישראל בזמן העתיק – הכוהן הגדול ממשפחת אהרן הכוהן והמלך מבית דוד. את שניהם היו מושחים בשמן זית בטקס ההכתרה שלהם. ענפי זית מציינים גם את השאיפה לשלום: היונה הנושאת בפיה עלה זית היא סמל לשלום.

האחים שמיר, שעיצבו את סמל המדינה, הסבירו למה בחרו במנורה דווקא: "המנורה מייצגת את עברו המפואר של העם היהודי, ובניגוד למגן דוד – היא סמל שאינו מופיע אצל עם או אומה אחרים בעולם.
המנורה היא אכן סמל יהודי עתיק, המופיע גם על רצפות פסיפס של בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל וגם על מטבעות. סמל זה מבוסס על מנורת הזהב שהייתה בבית המקדש (ולפני כן – במשכן). על-פי התיאור בספר שמות (פרק לז) ובתלמוד הבבלי, הייתה המנורה עשויה כולה זהב, ולה קנה מרכזי אחד שניצב על בסיס בעל שלוש רגליים – כמו תיאור המנורה על רצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק בבית שאן. מן הקנה המרכזי יצאו שלושה קנים בכל צד, וכל קנה היה מקושט בשלושה מקומות ב"כפתור ופרח".
על-פי המסופר בספר מלכים א (פרק ז פס' 49) היו במקדש שלמה – הוא בית המקדש הראשון, עשר מנורות זהב. אך בבית המקדש השני הייתה מנורת זהב אחת. בשנת 70 לספירה, בעקבות המרד הגדול, החריבו הרומאים את ירושלים ואת בית המקדש (השני). טיטוס, מפקד הצבא הרומי, לקח את המנורה ואת שאר כלי המקדש לרומא, והציג אותם בתהלוכת ניצחון בחוצות העיר. התהלוכה, שבה שבויים יהודים נושאים את המנורה, הונצחה בתבליט על שער טיטוס. מנורה זו, כמו מנורת המקדש, היא בעלת שבעה קנים, אך בפרטיה אינה דומה, ככל הנראה, למנורה שהייתה בבית המקדש.

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה… ושניים זיתים עליה" – פסוקים אלה הם חלק מתיאור של מראות לילה שונים שהיו לנביא זכריה בן ברכיה. מראות אלה כוללים את מראה הסוסים, מראה המנורה ומראה המגילה העפה. וכל המראות האלה נתגלו לנביא זכריה ביום עשרים וארבע לחודש שבט (זכריה, א, 7). הנביא זכריה חי ופעל בתקופת שיבת ציון, בסוף המאה ה- 6 ותחילת המאה ה- 5 לפני הספירה, לפני כ-2500 שנה.

זכריה ד

א וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.  ב וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ויאמר (וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ.  ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ  אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ.  ד וָאַעַן וָאֹמַר אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר  מָה-אֵלֶּה אֲדֹנִי.  ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה-הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי.  ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר-יְהוָה אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר  לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.  ז מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ.  {פ}

ח וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.  ט יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי-יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.  י כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת-הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה-אֵלֶּה עֵינֵי יְהוָה הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל-הָאָרֶץ.  יא וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו  מַה-שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶּה עַל-יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל-שְׂמֹאולָהּ.  יב וָאַעַן שֵׁנִית וָאֹמַר אֵלָיו  מַה-שְׁתֵּי שִׁבְּלֵי הַזֵּיתִים אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב.  יג וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה-אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי.  יד וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי-הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל-אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ.

המנורה בסמל המדינה לא מבוססת על תיאור המנורה באמנות היהודית הקדומה, אלא על צורת המנורה בתבליט על שער טיטוס ברומא. לבחירה זו אפשר לייחס משמעות סמלית: אותה מנורה שעל שער טיטוס, שהייתה סמל להשפלת היהודים ולגלות, "חוזרת" באמצעות סמל המדינה לארץ ישראל, ומייצגת את הריבונות היהודית והגאולה בארץ. ברוח זו כתב ש' סקולסקי בשירו על המנורה: "מועמת, שחוקה ומוחלדת / על שער ברומא חיכית,/ אלפיים שנה כה בודדת… / הנה שוב את גאה מתנוססת, / שוב בירושלים העיר …". יש הרואים באור המנורה סמל לרעיון של עם ישראל כאור לגויים, ויש המוצאים באור המנורה סמל לתקווה.

בניית המזבח

שמות כז

א וְעָשִׂיתָ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים  חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ.  ב וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת.  ג וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל-כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת.  ד וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל-הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו.  ה וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ.  ו וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת.  ז וְהוּבָא אֶת-בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל-שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ.  ח נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ  כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ.  {ס}

מדרש תנחומא לשמות, סימן י: ועשית את המזבח עצי שטים. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם שיעשו מזבח העולה, שיהא מכפר על עונותיהם של בני, שכך התניתי עם אברהם אביהם, שאם יחטאו בניו, על ידי קורבנות אני מכפר להם, שנאמר: ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולש (בראשי' טו ט). מהו מזבח? מ' מחילה, ז' זכות, ב' ברכה, ח' חיים. עצי שטים
בזכות אברהם, שנאמר: והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו (ברא' יח ח). שטים: הם עשו שטות והכעיסוני בעגל, יבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן. דבר אחר: שטים, ש' שלום, ט' טובה, י' ישועה, מ' מחילה.