פרשת ויקהל-פקודי – מאמר שלישי

פרשת השבוע – פקודי (שמות לה – מ)

השבוע שבין כב באדר א – כט באדר א ה'תשע"א, (27 בפברואר – 5 במרס 2011).

מפטירים בתיאור בניית בית המקדש בימי שלמה, בספר מלכים א פרק ז'.

ארבע הפרשיות הן ארבע פרשיות מיוחדות שנאמרות אחרי קריאת פרשת השבוע בשבתות, בין השבת שלפני חודש אדר לשבת שלפני חודש ניסן, ובהן מפורטות מצוות ייחודיות לתקופה בשנה. כך לדוגמה, בשבת שלפני פורים קוראים את פרשת זכור, המתקשרת, לפי חז"ל, לרעיון החג.

שבת שקלים

זמנה – השבת שלפני ראש חודש אדר (או שבת ראש חודש אדר) בשנה מעוברת זמנה לפני אדר ב'. בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה ובשני קוראים את פרשת שקלים (ספר שמות ל, יא-טז), אם זו שבת ראש חודש מוציאים בה עוד ספר (בראשון פרשת שבוע, בשני פרשת ראש חודש, ובשלישי פרשת שקלים).

עניינה – פרשת שקלים עוסקת בחיובו של כל אחד מעם ישראל להביא את מחצית השקל עבור קרבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש.

הפטרה – מלכים ב יב). ההפטרה עוסקת בנדבת העם לבדק הבית בבית המקדש.

שמות ל

יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יב כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.  יג זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ  עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהוָה.  יד כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה.  טו הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.  טז וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.  {פ}

מלכים ב יב

ב בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע.  ג וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כָּל-יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן.  ד רַק הַבָּמוֹת לֹא-סָרוּ  עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת.  ה וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל-הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר-יוּבָא בֵית-יְהוָה כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ  כָּל-כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב-אִישׁ לְהָבִיא בֵּית יְהוָה.  ו יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת-בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק.  {פ}

ז וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ  לֹא-חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת.  ח וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל-תִּקְחוּ-כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי-לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ.  ט וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת-כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת.  י וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ בימין (מִיָּמִין) בְּבוֹא-אִישׁ בֵּית יְהוָה וְנָתְנוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית-יְהוָה.  יא וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי-רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית-יְהוָה.  יב וְנָתְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל-יד (יְדֵי) עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הפקדים (הַמֻּפְקָדִים) בֵּית יְהוָה וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית יְהוָה.  יג וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת-בֶּדֶק בֵּית-יְהוָה וּלְכֹל אֲשֶׁר-יֵצֵא עַל-הַבַּיִת לְחָזְקָה.  יד אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית יְהוָה סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל-כְּלִי זָהָב וּכְלִי-כָסֶף מִן-הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית-יְהוָה.  טו כִּי-לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ-בוֹ אֶת-בֵּית יְהוָה.  טז וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת-הַכֶּסֶף עַל-יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה  כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים.  יז כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית יְהוָה  לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ.  {פ}

פרשת שקלים – המצוות בפרשה: מחצית השקל – המס שלך ובשבילך

רמב"ם, משנה תורה (שקלים א, א):  "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה – חייב. … ואינו נותנו בפעמים רבות, היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כלו כאחד פעם אחת". חובת מתן מחצית השקל נוהגת רק בתקופת בית המקדש, בארץ ובחוץ לארץ, וחייבים בה גברים – כהנים לווים וישראלים, אך לא נשים ולא קטנים (שקלים א, ז).

מדובר במס לכל דבר וענין שנועד לממן חלק ניכר מקרבנות הציבור:

רמב"ם, משנה תורה, שקלים ד, א: "תרומת הלשכה מה יעשה בה? לוקחין ממנה תמידין של כל יום, והמוספין, וכל קרבנות הציבור, ונסכיהן, והמלל שמולחין בו את הקרבנות,… והקטורת… ולחם הפנים… והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח…"

 לצורך גביית המס התקיים מנגנון גביה מסועף:

רמב"ם, משנה תורה, שקלים א, ט: "באחד באדר משמיעין על השקלים, כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן. בחמישה עשר בו, ישבו השולחניין (=החלפנים) בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת – כל מי שיתן להם חקבלו ממנו, ומי שלא נת-– אין כופין אותו ליתן. בחמישה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן. וכל מי שלא יתן – ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו, ואפילו כסותו".

 מדובר למעשה בתשלום חובה (מס) המזכה את האדם בשותפות בקורבנות הציבור. לכן גם ברור מדוע המס הוא רגרסיבי, דהיינו שחל בשעור שווה על הכל, ללא תלות בהכנסה של המשלם ("העשיר לא ירבה והדל לא ימעט ממחצית השקל") – משום שהשותפות בקורבנות הציבור היא של כל ישראל, באופן שווה, ללא קשר למעמדו של האדם.

בעל ספר החינוך: "משרשי המצוה, שרצה הקב"ה לטובת כל ישראל ולזכותם שיהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה…. ושיהיו הכל – אחד עני ואחד עשיר שוים במצוה אחת לפניו להעלות זכרון כולן".

פרשת פקודי

שמות לח

כא אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה  עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.  כב וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.  כג וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ.  {ס} כד כָּל-הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.  כה וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.  כו בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

מחצית השקל – הכלכלה הנכונה

פרופ' הלל ויס   

האם ישנו קשר הכרחי בין ערך המטבע ויציבותה במהלך כל ההיסטוריה מאז ימי משה רבנו לבין הערכים הלאומיים והאנושיים. המחשבה הכלכלית המקובלת היא  כי רק ההיצע והביקוש קובעים את הערך, ערך השוק. אבל האם ישנם ערכים שהם מחוץ לשוק הקובעים את ערך המטבע? בכלכלת השוק ישנה מחשבה פסולה כי הכל  ניתן לקניה ולמכירה שאם לא כן אין לו ערך כלל.  הכל יש לו כביכול היתר  מכירה כמו ארץ וחמץ, ירושלים והר הבית. אפילו אפשר לסחור כמאמר המשורר ב"עיר ההריגה" בעצמות ההורים. תמיד יימצא היתר מכירה לכל ענין ולכל דבר כמו אחת הקריקטורות שהתפרסמה לאחרונה ובה נראה הצורר הישמעאלי אומר כי  כבר יימצא הרב שייתן היתר מכירה להר הבית. עצם המחשבה הזו פוסלת את כל  הערכים. האם הכל רואים רק מבעד לחור של הגרוש המנדטורי או שהיהודי כלשון האנטישמים 'חיתו מטבע' כל חייו הם הכסף הקונה את הכל.

מטבע יציבה

כנגד כל הגישות הארסיות הללו ישנה מטבע קטנה, מטבע של אש אותה הראה הקב"ה למשה בפרשת פקודי המשכן כאשר אמר לו "זה יתנו". העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. מטבע שיוויונית אחת מאז ימי משה, בקע לגולגולת. כל הדורות הנאמנים מאז החורבן טורחים לשער את משקלה המדויק של המטבע ואף ולהוסיף עליו שיעור מועט ולתיתו צדקה בין במעות פורים בין בצדקה אחרת.  המטבע הזו ביציבותה היא כסף כיפורים וכסף פקודים. עם ישראל כפרתו ובהתפקדות היחידים שלו הופך לעם. פרשת המשכן באה לאחר פרשת יום הכיפורים והיא באה לכפר על חטא העגל. כמו כן באה המטבע לכפר על לכפר חטא מכירת יוסף כנגד עשרת השבטים שמכרו את יוסף בעשרים כסף, וכנגד מכירת ציון  שהיא בגימטריה יוסף וכנגד חטא עשרת המרגלים וכנגד  אי קיום עשרת  הדיברות.

ירושלמי שקלים פרק ב, דף ט, ב פרק ב הלכה ג גמרא: ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל וחרנה אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין ר' יהושע בי ר' נחמיה בשם ר' יוחנן בן זכאי לפי שעברו על עשרת הדברות יהיה נותן כל אחד ואחד עשרה גרה ר' ברכיה ר' לוי בשם רבי שמעון בן לקיש לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף יהיה כל אחד ואחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף ר' פינחס בשם ר' לוי לפי שמכרה בכורה של רחל בעשרים כסף ונפל לכל א' וא' מהם טבעה לפיכך יהיה כל אחד ואחד נותן שקלו טבעה:

בראשית רבה פרשה פד ד"ה ויעברו אנשים: "אמר הקב"ה לשבטים אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף לפיכך יהיה כל אחד ואחד מגיעו בקע לגולגולת, (שמות לח: 'בקע לגולגולת מחצית השקל'."

אין כלכלה של תורה ללא מטבע של מחצית השקל. שהיא כלכלה ללא ריבית וללא  נשך. כלכלת קודש. הבאה לכפר על כל הסטיות מהדבקות בערכי האמת ומבטאת את הרעיון כי כל אדם מקבל כפי ברכתו אשר ברך אותו השם.

זכר למחצית שקל.

לפיכך  כדי לכפר במידת מה על כל החטאים הלאומיים של דורנו, מלבד החרטה  והקבלה לעתיד יש לבטא את הזיקה במאבק למען חפץ המקדש, התקנת כליו וההגנה על מקומו בהר הבית.

זו השנה השניה שתנועות המקדש והר הבית מחדשות את זכר למצוות מחצית השקל כמבוא לכלכלת המקדש שתהיה לעתיד לבוא בשקל הקודש ואשר תנוהל  בידי גזברים נאמנים. עתה אנו מנפקים מטבע חולין שמשקלה עשרה גרם כסף טהור ותרומתה היא למען החינוך לתודעת המקדש, לשמירת הריבונות היהודית בהר הבית ולהצלתו מהרס ולמען השלמת כלי המקדש. בכך נהיית המטבע קשורה למטרה דומה שאליה היא הוקדשה מאז ימי המשכן, להעמיד את האדנים למשכן, להעמיד את היסודות למקדש ולשתף את כלל הציבור ההופך לשלם ולאחד במחציותיו בקורבנות הציבור בתפילת כלל הציבור לישועה ובנשיאה בעול עם הציבור לקיים עד כמה שאפשר  "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

שאלה עניינית לרב

תוכן השאלה
כמה שווה היום מחצית השקל?
האם אפשר לקבל הסבר איך לחשב זאת?
תוכן התשובה
זכר למחצית השקל – צריך לתת ג' חצאי מטבעות הנהוגות בהמדינה (שוע או"ח תרצד א' באה"ל).
בכף החיים (שם אות כ') מובא המנהג לחשב לפי שווי חצי שקל כסף אמיתי.
דרך החשבון (גזור ושמור):
מחצית השקל = 160 שעורות (הל' שקלים פ"א ה"ה).
משקל שעורה (מידות ושיעורי תורה עמ' שצו'):
א. 0.044 ג' לפי הגאונים והראשונים.
ב. 0.050 ג' לפי הגר"ח נאה ובשם החזו"א.
בהתאם, מחצית השקל (X160):
א. 7.04 ג' (0.044X160)
ב. 8 ג' (0.50X160)

משקל אונקית (31.1 גרם) כסף היום = 14.22 דולר.
ערך הדולר להיום = 4.21 ש"ח.
שווי אונקית כסף = 59.9 ש"ח.
בתוספת מע"מ (15.5%) = כ- 70 ש"ח.
לפי זה: 1 גרם כסף = 2.25 ש"ח.
ע"פ שווי מחצית השקל לעיל:
א. כ- 16 ש"ח (7.04X2.25)
ב. 18 ש"ח (8X2.25)

שיטה נוספת, לחלק מהספרדים:
מחצית השקל = ג' דרהאם = 183 גרעיני שעורה.
בהתאם לשיטות הנ"ל במשקל השעורה:
א. 8.05 ג' (0.044X183)
ב. 9.15 ג' (0.05X183)
לפי זה, שווי מחצית השקל יהיה:
א. 18.2 ש"ח
ב. 20.6 ש"ח

סיכום:
לנוהגים לתת זכר למחצית השקל לפי שווי הכסף כיום, עומד הסכום בין 15 ל-20 ש"ח.

סוף דבר

שמות מ

לד וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם.  לז וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ.  לח כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.  {ש}

שמות כד

טו וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל-הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-הָהָר.  טז וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-יְהוָה עַל-הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן.  יז וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  יח וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.  {פ}

מלכים א ח

י וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית יְהוָה.  יא וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן  כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהוָה אֶת-בֵּית יְהוָה.  {פ}

מבנהו של ספר שמות ברור: הוא פותח במצרים ומסיים בעם שהשכינה שרויה בתוכו. השלמת השלב של לקיחת עם ישראל לעם הוא בהשראת השכינה על ישראל, והספר בנוי ע"פ תהליך זה: הוא מספר את היציאה ממצרים, נתינת התורה ובניין המשכן, שתכליתו – השראת השכינה בתוך בני ישראל.

יש מספר פסוקים בתורה שמלמדים את תפקיד המשכן. הבולטים מביניהם הם פסוקי הפתיחה והסיום של ציווי בניית המשכן:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה, ח)…

ונ‎ֹעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכב‎ֹדי… ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים, וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי א‎ֹתם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' א-להיהם (כט, מג-מו).

בפסוקים אלו מודגש גם הכלל שדברי ה' אל משה יוצאים מתוך המשכן. כן אנו למדים מתוך ההקבלה בין סוף פרשת משפטים לסוף פרשת פקודי: בשני המקרים שוכן כבוד ה' לעיני בני ישראל, ואח"כ: "ויקרא אל משה" (הפסוק הראשון של ספר ויקרא). תפקידו של המשכן הוא להביא את השכינה, כפי שהתגלתה על הר סיני אל בני ישראל, ולהשכינה בתוכם. כך אנו למדים גם ממקומה של פרשת המשכן: למעשה כל מה שנאמר למשה בין "ויב‎ֹא משה בתוך הענן ויעל אל ההר" (כד, יח) לבין "ויפן וירד משה מן ההר" (לב, טו) הוא ענייני המשכן. משה עולה להר סיני כדי ללמוד על המשכן וכדי לקבל את לוחות העדות שיעמדו במרכזו. וספר שמות אכן נגמר בכך שהמשכן הוקם והשכינה שרתה עליו.

הרמב"ן: מדוע משה נתיירא לבוא באוהל מועד: "ויכס הענן את אהל מועד" – אמר כי הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו. "וכבוד ה' מלא את המשכן" – כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני (לעיל כ יז) "אל הערפל אשר שם האלהים". ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן. ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה' ואיך יכנס בו. והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (לעיל כד טז) , ואמר "ויבא משה בתוך הענן" (שם יח).

הרב דב ביגון: "הענן" אשר שכן על אוהל מועד, עם השלמת הקמתו, ככתוב: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ד' מלא את המשכן" (שמות מ לד) – הוא הוא אותו הענן השוכן עם ישראל ב"כל מסעיהם", כי בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן שם (עיין רש"י שם). הוא הוא הענן המופיע לראשונה לעיני נוח אחרי המבול: "והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם", ולעיני אברהם אבינו בהר המוריה ככתוב: "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". רש"י מפרש – ראה ענן קשור אל ההר. הוא הענן שמתגלה ביציאת מצרים לעיני כנסת ישראל "וד' הולך לפניהם יום בעמוד ענן לנחותם בדרך", ובמעמד הר סיני ומתן תורה, "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקים וההר בוער באש עד לב השמים, חושך ענן וערפל". ולא רק על המשכן שכן הענן אלא גם בבית ראשון בגמר הקמתו, כנאמר "ויהי בצאת הכהנים מן המקדש והענן מלא את בית ד' …אז אמר שלמה, ד' אמר לשכון בערפל" (מלכים א ח יב). ומה הוא הערפל? ענן הכבוד (עיין רד"ק שם). ואכן כבודו של הקב"ה אשר נמצא בכל מקום כי "מלוא כל הארץ כבודו" ו"כבודו מלא עולם" כי לית אתר פנוי מניה – מתגלה לעיני נח, אברהם אבינו, בני ישראל ביציאת מצרים, בהר סיני ובהקמת המשכן ובית המקדש, דווקא ב'ענן' המרמז לנו על העולם הזה, העולם הממשי, הארצי, המעשי היום-יומי בדורות ההם ולדורות עולם (עיין שיחות הרב צבי יהודה זצ"ל ויקהל פקודי). זאת סגולתו וגדולתו של עם ישראל וגדולי חכמיו, היודעים לספר תהילת ד' יתברך בכל מצב ובכל מקום, גם במציאות של ערפל וענן לכאורה ככתוב "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".

לסיום ספר שמות

ספר שמות הוא הספר השני בתורה. נקרא כך משום שהמילה השנייה בספר היא "שמות" – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו". הוא נקרא גם ספר הגאולה.

בתרגומים היווניים (תרגום השבעים) נקרא הספר אקסודוס: דרך, החוצה, על-שם האירוע הגדול המתואר בו – יציאת עם ישראל ממצרים. שם זה נשמר בתרגומים ללטינית ובשל כך נקבע כשמו בשפות הרבות אליהם תורגם מלטינית.

הרמב"ן מכנה את ספר שמות בתור "ספר הגלות והגאולה". במבוא לחומש שמות הוא כתב: שעת הגאולה אינה היציאה ממצרים – כפי שהיינו מצפים או בהתגלות ה' לעמו בהר סיני ואף לא בכניסה לארץ-כנען, רק כאשר הייתה השריית השכינה במשכן העדות שבקרב מחנה ישראל – "אז נחשבו גאולים". ירידת השכינה מהר סיני אל אוהל מועד מתואר בסיום ספר שמות. חומש שמות מקיף את התקופה מן הגלות בתחילתו עד הגאולה ממנה, בסופו.

קצת היסטוריה

בתקופת הממלכה הקדומה, בימי שלטון השושלת החמישית והשישית (מאות 21-25 לפני הספירה), כבר היו במצרים שבויים מקרב נוודי הנגב וסיני. המצרים כינו אותם עאמו (עם) ואפשר שהיה זה מונח שמי לציון "שבט". שבטים שמיים נכנסו לדלתא של הנילוס בסוף הממלכה הקדומה (מאות 21-22 לפנה"ס), ועסקו שם בגידול צאן ובקר. בתקופת הממלכה התיכונה (מאות 18-20 לפנה"ס) מוזכרים שמיים מאסיה המערבית (ארץ-ישראל וסוריה) כעבדים במצרים. מסתבר שהיו חלק מהשלל, שהביאו עמם המצרים ממבצעיהם בארץ כנען. עבדים רבים בעלי שמות שמיים נזכרים בפפירוס של בית-עבדים מלכותי – ממוינים לפי מקצועותיהם. בכתובות ממכרות הטורקיז בסיני נזכרים שמיים-מערביים בקרב צוותי העבודה, וביניהם גם אנשי מנהל.

בתמשיח שנמצא בעתיקות בני חסאן תואר שבט קטן הבא מצרימה. ואמנם נודעה נדידת שבטים שמיים-מערביים מצרימה בשנות בצורת. במספרים גדולים יותר התחילו עמים שמיים-מערביים להגיע מצרימה מתחילת המאה ה-17 לפנה"ס בערך. התופעה קשורה בנדודי שבטים המכונים היקסוס (על פי מאנתון, היסטוריון מצרי בתקופה ההלניסטית), שנקראו במצרית חיקא שאסו- "נסיכי הנודדים". מוצאים ביניהם בעלי שמות שמיים כמו מנחם, ענתאל ויעקבאל. שבטים אלה לא פלשו למצרים בבת אחת, אלא הסתננו אליה לאט לאט. בשל חולשת הממלכה בימי השושלת השלוש-עשרה ובשל מספרם הרב של שמיים-מערביים במצרים תפסו ההיקסוס את השלטון. הם התיישבו בדלתא של הנילוס, והטילו מסים כבדים על הנסיכויות הוסאליות בדרום מצרים. שלטון ההיקסוס נמשך עד תחילת המאה ה-15; אז הצליח שליט תבי לגרשם ממצרים. במחצית ראשונה של המאה ה-15 ייסד פרעה יעחמס את השושלת השמונה-עשרה, ראשית הממלכה החדשה במצרים. פרעוני שושלת זו הרבו להילחם בכנען, הביאו עמם משם שלל רב ובתוך זה עבדים רבים, ששועבדו לעבודות חקלאיות ולמלאכה. אחרים הועסקו בעבודת מקדשים. מאז ימי תחותמס הרביעי ידוע על שבויים, שגרו בכפרים מסוימים וחויבו בעבודות למלך. בתעודות רבות מסופר על עבודות כפייה אחרות, שהוטלו על שבויים מערב-שמיים: בניית מקדשים וארמונות וסלילת דרכים. אך בין השמיים-המערביים במצרים ידועים גם אנשים בתפקידים חשובים למדי. בסוף השושלת ה-18 (תחילת המאה ה-14 לפנה"ס) רבו פקידים גבוהים בעלי שמות שמיים במנהל של אמנחתפ השלישי ובני אמנחתפ הרביעי, הוא אחנתון. בתחילת השושלת ה-19 (במחצית הראשונה של המאה ה-13 לפנה"ס) היה בן-ישן מנהל מחסן המזון המלכותי של רעמסס השני, ובן-ענת היה אחד מרבי-החובלים של הצי המלכותי. המלך השיא לו את אחת מבנותיו. ריבוי זה של שמיים-מערביים יכול להאיר את הרקע להימצאות בני ישראל במצרים.

יציאת מצרים היא נקודת ציון חשובה בהיסטוריה של עם ישראל. הברית שכרתו בני-ישראל עם אלוהיהם בצאתם ממצרים היא שעשתה אותם לעם, ככתוב "היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך" (דברים כז, ט). לכן למצוות רבות הנמקות היסטוריות הקשורות ביציאת מצרים.

סקירות קורות העבר במקרא מזכירות את יציאת מצרים כמאורע מרכזי בחיי האומה (יהושע כד; שמואל-א יב; תהלים קח-קז ועוד), ולכן מופרכת הטענה, שמאורע חשוב כזה בתולדות ישראל אינו אלא יצירה ספרותית חסרת גרעין היסטורי. כל הניתוחים הספרותיים-ביקורתיים של פרקיו הראשונים של ספר שמות אין בהם כדי לערער את העדויות על עצם המאורע של יציאת מצרים, גם אם קיימים ספקות בדבר הדיוק ההיסטורי של תיאורי היציאה, הנדודים במדבר, כיבוש הארץ וההתנחלות, כפי שהם מובאים במקרא. הסתירות ואי-ההתאמות בין הסיפורים משקפות מסורות שונות, כפי שנתגבשו בזמנים שונים ובחוגים שונים.

מתי היתה יציאת מצרים ומה רקעה ההיסטורי? במקרא נמצאים אזכורים, שלמראית עין מלמדים במישרין או בעקיפים על מועד היציאה ממצרים. במלכים-א ו, א נאמר: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים"; כלומר: עברו 480 שנה מיציאת מצרים ועד ראשית בנייתו של מקדש שלמה. אם נניח כי הבנייה הושלמה בסביבות שנת 970 לפנה"ס, הרי שיציאת מצרים חלה בשנת 1450 לפנה"ס. תאריך זה מקבל חיזוק מן הכתוב "בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה… שלש מאות שנה" (שופטים יא, כו). כלומר, מראשית כיבוש הארץ (כיבוש עבר-הירדן) ועד ימי יפתח בתקופת השופטים חלפו 300 שנה. יפתח חי כמשוער במחצית השנייה של המאה ה-12 (סביבות 1150); ואם כן, אנו מתקרבים לשנת 1450 כזמן יציאת מצרים.

החוקרים שקשרו את קבוצות הח'בירו בתעודות אל-עמארנה מהמאה ה-14 בתהליך חדירת בני-ישראל לארץ כנען, מקבלים את החישוב, שלפיו אירעה יציאת מצרים באמצע המאה ה-15. אולם תאריך מוקדם כזה הוא בעייתי, שכן במאה ה-15 עמדה מצרים בסימן של חוסן מדיני וצבאי, ומלכיה ביססו את אחיזת מצרים בארץ כנען ושלטו בה ללא עוררין. לפיכך סביר להניח, שמקור המספר 480 הנזכר לעיל – במסורת המונה שנים-עשר דורות של כוהנים (40 שנה לדור) מאהרן ועד אחימעץ אחי עזריה בן צדוק, ששימש כוהן גדול בימי שלמה. הדי מסורת זו נשמעים מן הכתוב בדברי-הימים-א ו, לה-לז. שם נמנו שנים-עשר דורות של כוהנים מיציאת מצרים ועד שלמה. אך בחישוב של 25 שנה לדור נקבל 300 שנה לשנים-עשר דורות של כוהנים. כן נקבל בתאריך יציאת מצרים את שנת 1270 לפנה"ס בערך. התאריך נראה סביר, כי כעבור כ-50 שנה נזכר בכתובת מרנפתח, הידועה כ"אסטילת ישראל", השם "ישראל". בכתובת זו מתפאר מרנפתח מלך מצרים שהכניע את כנען, והוא מזכיר את כיבוש אשקלון, גזר וינועם. וכן נאמר שם: "ישראל הושם, זרע אין לו". כתובת זו הוצבה בידי מרנפתח בשנה החמישית למלכותו (1207 לפה"ס בקירוב), ועל כן נראה, כי ישראל כבר היו בכנען במחצית השנייה של המאה ה-13. עם זאת יש לציין, כי אין לנו כל ידיעה מחוץ למקרא על יציאת בני-ישראל ממצרים, על נדודיהם במדבר ועל דרכי חדירתם לארץ כנען. לכן נאלצים אנו ללמוד את הרקע ההיסטורי למסופר במקרא מעדויות עקיפות ומתופעות מקבילות ודומות, שהתרחשו בקדמת אסיה באלף השני לפנה"ס.

                                                            תם ספר שמות                                                                               

    חזק חזק ונתחזק

השאר תגובה