פרשת ואתחנן – מאמר ראשון

פרשת השבוע: פרשת ואתחנן (דברים ג, כג – ז, יא)

השבוע שבין ה באב – יא באב ה'תשס"ט (26 ביולי – 1 באוגוסט 2009)

הסוגיות העומדות לדיון: תחנוני משה, עשרת הדברים, קריאת שמע

את פרשת ואתחנן קוראים לעולם בשבת שאחרי תשעה באב, ועל שם ההפטרה שלה היא נקראת "שבת נחמוו". מכיוון שאת פרשת ואתחנן קוראים בשבת שאחרי תשעה באב, ההפטרה פותחת סדרה של שבע הפטרות העוסקות בנבואות נחמה ונקראות שבע דנחמתא. בהפטרת ואתחנן קוראים בספר ישעיהו פרק מ', מפסוק א עד פסוק כו על שם פתיחתה, "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם", נקראת ההפטרה הפטרת "נחמו". בפרשה מסיים משה את הנאום הראשון שנשא לפני מותו (הנאום ההיסטורי) ופותח בנאום השני (נאום המצוות).

נחמה ליבוביץ: פרשת ואתחנן היא אחת הפרשיות העשירות ביותר ברעיונות יסוד של תורתנו. יש בה מתן תורה ועשרת הדברות; רעיון אחדות אלוהים ("שמע ישראל"); מצוות אהבת אלוהים, תלמוד תורה ויראת אלוהים; מוצאים אנו בה את הפסוק הכולל כל התורה כולה ועשית הישר והטוב בעיני ה'; את רעיון בחירת ישראל ואת מושג 'עם סגולה' ועוד כהנה וכהנה.

 

תחנוני משה

דברים ג

כג וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.  כד אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.  כה אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן  הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.  כו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.  כז עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ  כִּי-לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.  כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ  כִּי-הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.  כט וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר.  {פ}

 

סוטה יד ע"א: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם.

מדרש תנחומא: ואתחנן אל ה'. זה שאמר הכתוב, אחת היא על כן אמרתי, תם ורשע הוא מכלה (איוב ט כב). אמר משה, רבונו של עולם, אחת היא, הכל שוין לפניך, גזירה אחת לצדיקים ולרשעים.

אמר לפניו משה: רבונו של עולם! עצמותיו של יוסף נכנסות לארץ, ואני איני נכנס לארץ?! אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו, נקבר בארצו; ומי שלא הודה בארצו, אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו – שאמר לשר המשקים של פרעה: "כי גונוב גונבתי מארץ העברים" (בראשית מ, ט"ו) – קברוהו בשכם (יהושע כ"ד, ל"ב) . ואתה, שלא הודית בארצך (כשאמור בנות יתרו לאביהן: "איש מצרי הצילנו" וגו – שמות ב, י"ט), אין אתה נקבר בארצך.

"ויאמר ה אלי: רב-לך, אל-תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (ג, כ"ו)
אמר לו הקב"ה למשה: אם אתה נוטל הכול, אין אתה מניח ליהושע תלמידך כלום. גאלת את ישראל ממצרים, הנהגתם בים והורדת להם את המן ואת התורה, והנהגתם במדבר ארבעים שנה – ואתה מבקש ליכנס לארץ? אין אתה מניח ליהושע כלום!
אמר לו משה: ינכס יהושע ויחלק הארץ להם ויהיה מנהיגם; ואני נכנס עימהם כפגן (כהדיוט).
אמר לו הקב"ה: רב הוא לך?! (הייתכן כדבר הזה, שיהושע תלמידך יהא לך רב ומנהיג?!) יהא יהושע יושב ודורש ומנהיג את ישראל ומלמדם – ואתה יושב ורואה אותו?!

דברים רבה פרשה ב', ב': דבר אחר 'ואתחנן אל ה". זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ט): 'בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם'. מהו 'בתוכחות על עון', על ידי עון אחד שהיה ביד משה שהוכיח את בניך ואמר להם (במדבר כ') 'שמעו נא המורים' יסרת אותו והוכחת אותו. ואין איש אלא משה שנאמר (במדבר י"ב) 'והאיש משה עניו מאד'. מהו 'ותמס כעש חמודו', כל חמדה שהיה מתאוה משה ליכנס לארץ המסת אותו כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן. ואין חמודו אלא ארץ ישראל כענין שנאמר (ירמיה ג') 'ואתן לך ארץ חמדה'. ואם כך הגיע למשה הצדיק על אחת כמה וכמה שאר כל הבריות שהם מתוקנין להבל ומתוקנין ליום הדין 'אך הבל כל אדם' אמר ר' אחא שנעשה אלוה, שנאמר (שמות ז) 'ראה נתתיך אלהים לפרעה' עכשיו הוא מתחנן ומתחבט 'ואתחנן אל ה'.

 

עשרת הדברים

דברים פרק ה

א וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.  ב יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית–בְּחֹרֵב.  ג לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת יְהוָה אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת:  כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים.  ד פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר–מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.  ה אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין-יְהוָה וּבֵינֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לְהַגִּיד לָכֶם, אֶת-דְּבַר יְהוָה:  כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ, וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר.  {ס}

ו * אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.  ז לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, כָּל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ.  ח לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי.  ט וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מצותו (מִצְו‍ֹתָי).  {ס}

י לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.  {ס}

יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.  {ס}

טו כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  {ס}

טז לֹא תִרְצָח,  {ס}  וְלֹא תִנְאָף;  {ס}  וְלֹא תִגְנֹב,  {ס}  וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.  {ס}

יז וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ;  {ס}  וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.  {ס}

שמות פרק כ

א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.  {ס}

ב * אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.  ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ.  ד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי.  ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.  {ס}

ו לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.  {פ}

ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס}

יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  {ס}

יב לֹא תִרְצָח,  {ס}  לֹא תִנְאָף;  {ס}  לֹא תִגְנֹב,  {ס}  לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.  {ס}

יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;  {ס}  לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.  {פ}

"וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים: וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:" (שמות ל"ד כ"ח-כ"ט).

 

"וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים:" (דברים ד' י"ב)

 

"וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, בְּיוֹם הַקָּהָל, וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי. (דברים י' ד')

 

מכילתא, פרשת יתרו: "זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד…מה שאי אפשר לאדם לומר כן, שנאמר 'אחת דיבר אלהים – שתים זו שמענו'".

בבלי מסכת ראש השנה כז א, מסכת שבועות כ ב:  "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. מה שאין הפה יכולה לדבר, ואין האוזן יכולה לשמוע…"

 

הרמב"ם – שלושה עשר העיקרים:

הסבר: למה יג? על פי יג מידות הרחמים של האל:

שמות, פרק ל"ד, פסוקים ו' ז': וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיווַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵרחֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵדעֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַלרִבֵּעִים.

המסורת פירשה, כי בפסוקים אלו הוזכרו 13 מידות הרחמים של האל. ופירושים רבים ניתנו לחלוקה זו. החלוקה המקובלת היא:

ה'.

ה'.

אל.

רחום.

חנון.

ארך אפים.

ורב חסד.

ו(רב) אמת.

נוצר חסד לאלפים.

נושא עוון.

(נושא) [ו]פשע.

(נושא) [ו]חטאה.

ונקה.

את כפילות המילה "ה'" מסביר התלמוד בכך שה' אחד הוא הנהגתו לפני החטא, והשני הוא הנהגתו אחרי החטא. כמו כן, סיום מידות הרחמים במילה "ונקה", בהתעלם מהמשך הפסוק "לא ינקה", מתבסס על פרשנות התלמוד כי "מנקה הוא לשבים (בתשובה) ואינו מנקה לשאינם שבים". לפיכך סיום הפסוק מהמילים "לא ינקה הן כבר מידות שאינן של רחמים. ישנה מחלוקת בין הפוסקים בעניין דרך מנייתם של שלוש-עשרה המידות, כלומר כולם מודים שיש שלוש-עשרה מידות אך חולקים בדבר מנייתם בהתאם למילים. במסורת התקבל כי את מידות הרחמים מזכירים בתפילה בזמן שמבקשים לעורר את רחמיו של אלוהים. נוהגים להזכיר אותן באמירת סליחות,

 

יג עיקרי האמונה של הרמב"ם:

1. מציאות הבורא- כל הדברים הקיימים במציאות נמצאים מכוחו, והוא המציאות היחידה שאיננה תלויה בדבר אחר.

2. הבורא אחד- כלומר אינו ניתן לחלוקה מופשטת, ואין דומה לו במהותו.

3. הבורא אינו גשמי ושום התנהגות גשמית אינה משפיעה עליו.

4. הבורא הוא 'קדמון' – כלומר כל הדברים מלבדו (הן בעולם הגשמי והן ברוחני) נתהוו 'אחריו'.

5. הוא היחיד שראוי לעבוד לו, וכל שאר הנבראים אינם יכולים לעשות דבר כנגד רצון ה' ולפיכך אין לעבוד את ה' דרכם.

6. קיום מושג הנבואה: בני אדם יכולים להיות נביאים.

7. נבואתו המיוחדת של משה רבנו – נבואתו גדולה משל שאר הנביאים שהיו או שיהיו בארבעה דברים: הוא היחיד שניבא בלא מסך, ללא חולשה, בהקיץ ובכל זמן שרצה. מתוך כך, הגיע משה לדרגה גבוהה יותר מכל אדם אחר בידיעת האל.

8. התורה ניתנה מן השמיים – להאמין שכל חמשת חומשי התורה כולם העתקה שהעתיק משה מדברי ה' והוא עצמו או מישהו אחר לא כתבו מעצמם אפילו אות אחת.

9. אסור להוסיף או להפחית מהמצוות האמורות בתורה, בין זו שבכתב ובין זו שבעל פה.

10. הבורא יודע את כל מעשי בני האדם.

11. הבורא נותן שכר למקיימי התורה, ועונש לעוברים עליה.

12. ביאת המשיח- להאמין שיגיע המשיח מבית דוד והוא גדול מכל המלכים.

13. המתים יקומו לתחייה.

י"ג העיקרים של הרמב"ם, כמו גם החיבורים הדומים האחרים, לא קיבלו ביהדות מעמד דומה למעמד ה"קרדו" בנצרות או ה"שהאדה" באיסלאם. החיבורים האלה אינם נחשבים כתפילה, והצהרתם אינה חלק מתהליך הגיור, או מכל טקס יהודי אחר. ברוב הקהילות היהודיות נחשבים החיבורים האלה כהדרכה למאמין וכמסגרת התוחמת את האמונה היהודית, אך קבלת העיקרים אינה מספיקה כדי להפוך אדם ליהודי.

 

קרדו (אני מאמין) נוסח ועידת ניקיאה, 325 לספירה

אני מאמין באלוהים אחד, האב הכוליכול, בורא שמיים וארץ, כל הגלוי וכל הסמוי.

ובאדון אחד, ישוע המשיח, בן יחיד לאלוהים, אשר נולד מן האב לפני כל הדורות. אל מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת. לא נברא כי אם מולד; עצמו עצם האב ועל ידו נעשה הכל, בעבורנו, בני האדם, ולמען ישענו ירד מן השמיים; ובמעשה רוח הקודש נהיה בשר ברחם מרים הבתולה והיה לאדם. נצלב למעננו, סבל בימי פונטיוס פילאטוס, ונקבר. וביום השלישי קם לתחיה כדבר הכתוב, ועלה השמיימה, והוא יושב לימין האב. ושוב ישוב בהוד לשפוט את החיים ואת המתים ולא יהיה קץ למלכותו.

אני מאמין ברוח הקודש, האדון, המחייה, הנובע מהאב ומהבן. לו סוגדים ולונותנים יקר – כלאב וכלבן, והוא אשר דיבר בפני הנביאים.

אני מאמין בכנסייה האחת, הקדושה, הקתולית והשליחית, ואני מכיר בכך שישנה טבילה אחת למחילת החטאים, ומצפה לתחיית המתים ולחיי העולם הבא. אמן.

 

השהאדה

מאה שביעית (الشهادة , תרגום מילולי: ה"עדות" – בארמית שָׂהֲדוּתָא) או נכון יותר שהאדתַין – שתי העדויות

היא הכרזת האמונה האסלאמית, והיא כוללת הצהרה בדבר בלעדיותם של האל (אללה בערבית) ובשליחותו האלוהית של מוחמד. שינון השהאדה ואמירתה נחשב לאחד מ"חמשת עמודי האסלאם, שהם חמש מצוות היסוד המוטלות על כל מוסלמי. המוסלמי שומע את השהאדה מדי יום, בזמן הקריאה לתפילה ובזמן התפילה עצמה. השהאדה נהגית גם במעמדים מיוחדים בחיי המאמין, כמו הגעתו לבגרות, התאסלמותו ונפילתו למשכב. פלוני ההוגה את השהאדה בקולו שלוש פעמים, מתוך כוונה כנה ובנוכחותם של שני עדים מוסלמים, נחשב כמי שהצטרף רשמית לקהילת המאמינים בדת האסלאם. אין מצווה בקוראן לומר מילים אלו, הן אף לא מופיעות בקוראן כמו כן אין כל אינדיקציה מניין קבלה השהאדה את חשיבותה, כיצד נוצרה וכיצד חברו שני חלקיה.

لاإلهإلااللهومحمدرسولالله

ובתעתוק לעברית:

לַא אִלַּהַה אִלַּא (א)לְלַה וַמֻחַמַּד רַסוּל (א)לְלַה

שפירושן:

אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד שליח אללה

 

קריאת שמע

קריאת שמע בשלימותה כוללת: פרשת שמע – דברים ו' ד'-ט; פרשת והיה אם שמוע – שם י"א י"ג-כ"א; ופרשת ציצית – במדבר ט"ו ל"ז-מ"א.

דברים ו

 

ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד.  ה וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.  ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ.  ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.  ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.  ט וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.  {ס}

 

ירושלמי, ברכות פ"א: מפני מה קורין פרשיות הללו בכל יום? מפני שעשרת הדברות כלולין בה: אנכי – שמע ישראל; לא יהיה לך – ה' אחד; לא תשא – ואהבת.מאן דרחים למלכא לא משתבע בשמיה לשקרא (מי שאוהב את מלכו לא נשבע בשמו לשקר), זכור את יום השבת – למען תזכרו.

אמר ר' מני: לא תהא קריאת שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין איברים שבאדם, ומהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמר הקב"ה: אם תשמור את שלי לקרות הכתיקונה, אני אשמור את שלך.

תלמוד בבלי,מסכת ברכות, ס"א, ב: בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך", אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי ולא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך עקיבא שיצתה נשמתך באחד.

ה"חפץ חיים": "ואהבת את ה' אלהיך" (ו', ה'). המלה "ואהבת" מצויה בתורה שלוש פעמים. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), "ואהבת לו כמוך" (שם לד, בהתייחס לגר), וכאן "ואהבת את ה' אלהיך". המשמעות היא, שהתורה ציוותה על אהבת רעך עוד לפני שציוותה לאהוב את ה'. וזו ההנחיה: קשה מאוד להגיע לאהבת ה', אם לא קדמה לכך אהבת ישראל. ועל אהבת ה' אומר כשם שבמצוות "וקשרתם לאות על ידך", גם אם נשנן את הפסוק אלף פעמים, לא נצא ידי חובת המצווה, אם לא נניח תפילין, כך גם במצוות אהבת ה', לא די בקריאת הפסוק בוקר וערב, אלא עלינו לעמול בלא הפסק כדי לעורר בנו את אהבת ה'.

 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה