פרשת חיי שרה – מאמר שני

פרשת השבוע – חיי שרה (בראשית כג- כה, יח)

השבוע שבין טז במרחשוון – כב במרחשוון ה'תשע"א (24 באוקטובר – 30 באוקטובר 2010)

הפטרה: מלכים א', פרק א' א-לא.

בראשית כג

א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

אסתר א

א וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ  הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.

פרופ' מאיר בר-אילן:

כל בר בי רב יודע שהמספר 127 הוא מספר שנותיה של שרה אמנו, וכך מספר מדינות אחשוֵרוש. שני המספרים האלה מובאים בתחילת הפרשה ובתחילת מגילת אסתר, והם מפורסמים גם בעקבות דרשנות חז"ל עליהם. מנקודת הראות של הקורא הימצאותו של המספר 127 בשתי פרשיות שונות זו מזו אינה אלא 'מקרה' שאין צורך לפרשו, שכן דומה שלמספר אין פירוש, אלא תופעה אקראית היא זו שמספר אחד הזדמן לשנות חייה של שרה ולמספר מדינות אחשוֵרוש. הרמב"ם (מורה נבוכים ג, כט) סבר על-פי השקפה אריסטוטלית שמספר הוא אחד מהמקרים של כל עצם, ובזה הביע את הסתייגותו המפורשת מכל ניסיון של הסבר למספר. כמו אריסטו לפניו התנגד אף רמב"ם לכל חשיבה פיתגוראית.

ואולם לפי הפיתגוראים – המתמטיקאים הקרויים על שם מורם פיתגוראס (המאה השישית לפנה"ס), יש מספרים מושלמים. מספר מושלם הוא מספר שסכום מרכיביו (לבד ממנו) שווה לו עצמו. לדוגמה, המספר 6 נחלק ל-6 (שאין מונים) ל-3, ל-2, ול-1, וצירופם של שלושת המספרים האלה יחדיו שווה ל-6, על כן הוא מספר מושלם. מספרים מושלמים אחרים שהיו ידועים בעבר הם 28, 496 ו-8128 (כיום ידועים מספרים מושלמים רבים). בעבר סימנו המתמטיקאים מספרים באמצעות חלוקי-נחל בצורת משולש (הקרוי: טטראקטיס). הם הניחו אבן אחת, ולאחר מכן הניחו בצדה שתי אבנים, לאחר מכן שלוש אבנים – שורה אחר שורה, וכך סומן המספר 6 כמשולש שבו לשורה האחרונה שלוש אבנים. למשל, המספר 28 נכתב כמשולש שבשורתו האחרונה שבע אבנים. אם נניח 8128 חלוקי-נחל בדרך דומה, הרי בשורה האחרונה יימצאו 127 אבנים.

המתמטיקאים ידעו שכיוון שהאבנים מסודרות בסדרה חשבונית עולה, קל מאוד לחשב את סך כל האבנים על פי השורה האחרונה, שכן השורה האחרונה במשולש מציינת את סך כל האבנים 'בהסוואה'. לשון אחרת – 127 אבנים בשורה האחרונה של טטראקטיס מלמדות שבמשולש כולו מונחות 8128 אבנים, וכך 127 הוא מספר מושלם 'בהסוואה'. על פי רעיון זה, המספר 127 ורעהו המודרני 10 (כגון במשפט: 'אתה 10') מבטאים איכות ולאו דווקא כמות. לשון אחרת – שרה הייתה תמימה, ותמימותה ניכרת במספרה התמים (הוא המונח הערבי ל"מושלם"), ואין ספק שהאימפריה מ'הודו ועד כוש' היא תמימה, שהרי היא מציינת שלטון בכל העולם כולו.

אחד הנושאים החשובים להבנת ההיסטוריה הצבאית הוא הכרת הכוחות שהשתתפו בקרב. ואולם דווקא בשל כך אין לסמוך על המספרים של הלוחמים במערכה, בין שהם מוסבים למנצח בין שהם מוסבים למנוצח. גם ההיסטוריון הטוב מכולם חשוד על עיוות מספר הלוחמים מסיבות שונות, כגון המגמה לפאר את המנצח, הגזמה סתם וחוסר ידיעה שהביא לניחוש. לדוגמה, הרודוטוס (490-430 לפנה"ס בערך), 'אבי ההיסטוריה', כתב שצבאו של כסרכסס (שיש הרואים בו את אחשוֵרוש המקראי), מנה יותר מ-5,000,000 לוחמים, בפועל היה מספר לוחמיו קטן הרבה מ-15,000 איש. לצורך השוואה ייאמר עוד שאלכסנדר הגדול כבש את 'כל העולם' עם יותר מ-30,000 חיל-רגלי ועוד כ-5000 פרשים – ככל הנראה, הצבא הגדול שראה העולם מעודו. אלה היו הצבאות הגדולים בעולם העתיק, ורבים מן הניצחונות של מקימי האימפריות יש לייחס ליכולת ההקמה, הארגון, האספקה והשליטה של צבא גדול. בחינת ההיסטוריוגרפיה הצבאית מורה שגם אם התיאור הכללי של הקרבות נראה אמין, הרי אין לסמוך על המספרים עצמם, ואלו צריכים לימוד לעצמו.

להדגמת המספרים הבלתי אמינים: דבריו של הרודוטוס (ח,1), ולפיו בקרב סאלאמיס (בשנת 480 לפנה"ס), שבו גברו היוונים על הפרסים, מנה הצי האתונאי 127 אֳניות, טרירמות – אֳניות שבהן שלוש שורות של משוטים, זו מעל זו. כדי לתפעל צי בגודל כזה יש צורך ב‑25,000 איש, כמניין כל תושבי אתיקה גם יחד באותה שעה. והואיל ורוב יושבי אתיקה היו חקלאים ובעלי מקצועות פשוטים אחרים, מניין האניות – 127, הוא בלתי אפשרי בעליל.

יוצא אפוא שהשימוש במספר 127 בשתי מלחמות שונות בעבר לא היה מקרי, אלא נועד לציין גודל ואיכות גם יחד על פי שיטת הסמלה עתיקה. לא מן הנמנע ש-127 מדינות אחשוֵרוש 'המולך מהודו ועד כוש' הביעו רעיון דומה המנוסח בלשון התלמוד במילים 'שהיה מולך מסוף העולם ועד סופו'. לא נותר אלא לשער שאף גילה המופלג של שרה לא היה אלא ביטוי איכותי לערכה של שרה אמנו, ואין הסבר זה רחוק כל-כך מהפירוש המסורתי הדרשני, שהייתה בת 100 כבת 20 ליופי, ובת 20 כבת 7 שלא טעמה טעם חטא. לשון אחרת – היא הייתה מושלמת, כמשמעות המספר 127 בתפיסה המתמטית העתיקה..

בראשית כג

ג וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל-בְּנֵי-חֵת לֵאמֹר.  ד גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.  ה וַיַּעֲנוּ בְנֵי-חֵת אֶת-אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ.  ו שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ.  ז וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם-הָאָרֶץ לִבְנֵי-חֵת.  ח וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר  אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת-מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ-לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר.  ט וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ  בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר.  י וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי-חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת-אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ לֵאמֹר.  יא לֹא-אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ.  יב וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ.  יג וַיְדַבֵּר אֶל-עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם-הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי  נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה.  יד וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת-אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ.  טו אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא וְאֶת-מֵתְךָ קְבֹר.  טז וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל-עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר.  יז וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא  הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב.  יח לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ.  יט וְאַחֲרֵי-כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל-מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל-פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן  בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.  כ וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר  מֵאֵת בְּנֵי-חֵת.  {ס}

הרקע ההיסטורי – ריאלי של הסיפור

המשא ומתן לרכישת המערה משקף את דרכי קניית הקרקעות שהיו מקובלות במזרח הקדום בעת העתיקה. חוזי מכירה שנמצאו בבבל מנוסחים גם הם כדו-שיח בין הקונה למוכר שיש בו שלבים קבועים וידועים:

שלב א: הצעת מחיר על ידי המוכר – "אדני שמעני ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה היא ואת מתך קבור" (בראשית כג 15)

שלב ב: הסכמת הקונה – "וישמע אברהם אל עפרון" (פסוק 16(

שלב ג: שקילת הכסף –  "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" (פסוק 16(

שלב ד: הודעה פומבית על העברת הבעלות על הנכס הכוללת תיאור מפורט של הנכס – "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (פסוק 17(

שלב ה: ציון העדים לעִסקה – "לעיני בני חת בכל באי שער עירו" (פסוק 18(

הבעלות על הנכס שנקנה מתממשת באופן מוחלט רק כאשר הקונה מבטא את החזקה שלו במקום: רק אחרי שאברהם קובר את שרה במערה נאמר "ויקם השדה והמערה אשא בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (פסוק 20)

אין ספק שבסוף הבית הראשון, עם ישראל היה עם יודע ספר. התעודות המרובות שהתגלו ברחבי הארץ משלהי הבית הראשון מלמדות שידיעת הקריאה והכתיבה הייתה נחלת שכבות רחבות בעם. על רקע זה בולטת העובדה שבכל ספר בראשית לא מוזכרת פעילות של כתיבה. המילה: 'כתב' אינה מופיעה בספר בראשית ורק באמצע ספר שמות אנו פוגשים לראשונה בפועל 'לכתוב' :"כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח"(שמות יז, יד). על פי פסוק זה הדרך הטובה ביותר לזכור דבר לדורות היא על ידי כתיבה. והנה על רקע זה, בסיפור קניית מערת המכפלה על ידי אברהם מעפרון החיתי בולט ביותר חסרונו של השורש כ.ת.ב. תיאור המשא ומתן ותהליך הקניה כתוב בפירוט רב בפרשתנו אולם לא מצוין שם שנחתם חוזה בין אברהם לעפרון. כיצד אם כן ניתן היה להוכיח בעלות על קרקע ללא מסמך? נראה שהשיטה הייתה על ידי משא ומתן פומבי הנערך קבל עם ועדה: "לעיני בני חת בכל באי שער עירו" (פרק כג, יח). היעדר הכתיבה בבפרשיה זו בולט במיוחד אם נשווה אותו לתיאור קניית הקרקע בענתות ערב החורבן, על ידי ירמיהו הנביא מאת חנמאל בן דודו: "ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דודי אשר בענתות ואשקלה לו את הכסף שבעה שקלים ועשרה הכסף ואכתוב בספר ואחתום ואעד עדים ואשקול הכסף במאזניים"(ירמיהו לב, י-יא). ואין הדבר תמוה, שכן שטר מכר הוא אחד הדברים הבסיסיים להוכחת בעלות על קרקע. לעומת זאת, בקניית מערת המכפלה, נעשתה הקנייה כפי הנראה, לעיני בני חת – בצורה פומבית, ושימשה אישור לבעלות על הקרקע, בחברה שלא ידעה קרוא וכתוב. ניתן איפוא לומר, שבתקופת האבות הכתיבה הייתה נחלתה של שכבת סופרים שישבה במרכזי שלטון ומנהל ולא נחלת הציבור הרחב. הכתב בעת ההיא-תקופת הברונזה התיכונה- היה כתב יתדות או כתב הירוגליפי מצרי, שהיה כתב מסובך בן מאות סימנים, שרק מעטים יכלו להתמודד אתו, כך שניתן לשער כי תושבי חברון, עיר קטנה ומבודדת בהרי יהודה, לא ידעוהו. ואכן, בכל החפירות לא נמצאו תעודות כתובות מראשית תקופת הברונזה התיכונה (מאה 18 לפנה"ס), ורק מעט תעודות בכתב יתידות התגלו מהמאות ה-17 וה-16 לפנה"ס. בהרי יהודה התגלתה רק תעודה אחת בחפירות תל רומידה בחברון, והיא מתוארכת למאה ה-17 לפנה"ס, למעלה ממאה שנים לאחר ראשית תקופת האבות.
תיאור תהליך קניית מערת המכפלה מובן טוב יותר על רקע החוק החיתי כפי שהתגלה בתעודות מחתושש – עיר הבירה של החיתים. החוקר מנפרד להמן מציין שעל פי סעיפים 46-47 בחוק החיתי, מסי המלך מן העבודות המוטלים כחובה על בעלי קרקעות חלים רק על קונה הקרקעות בשלמותן. אך אם הקונה יקנה רק חלק מהקרקעות, יישארו החובות והשירותים למלך, על כתפי המוכר. אם כך, עפרון היה מעוניין להיפטר מהחובות למלך שהיו מוטלות עליו בשל בעלותו על הקרקע ולכן התעקש למכור את כל השדה למרות שאברהם היה מעוניין לקנות רק את "המערה.. אשר בקצה שדהו" (פרק כג, ט). להמן מוסיף שבחוק החיתי נרשם תמיד גם מספר העצים הגדלים בשטח האדמה הנמכרת. דבר זה תואם את דברי הפסוק: "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבלו סביב" (פרק כג, יז).
בסיכומם של דברים, נראה כי תיאור קניית מערת המכפלה מספק לנו ידע רב ערך על תהליך קניית קרקע בחברה שאינה יודעת קרא וכתוב, כמו גם על החוק החיתי, שתושבי חברון החיתיים – כך מסתבר- פעלו לאורו.

הסברים פוליטיים

מדוע קונה אברהם את מערת המכפלה בכסף מלא, בעוד ארץ ישראל כולה מובטחת לו ולזרעו לנצח? " קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית י"ג 18)

כדי לענות על שאלה זו, כדאי לעיין בשני מקומות נוספים במקרא שבהם מוזכרת קניית אתרים בכסף מלא: גורן ארוונה היבוסי וקבר יוסף.

גורן ארוונה היבוסי, נקנה על ידי דוד בסוף ימיו. דוד הקים במקום מזבח עצר בכך את המגפה שפגעה בעם, וייעד את המקום להיות בית האלוהים (שמואל ב כ 20 – 25 ודברי הימים א כא 21 – 30(
כ וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה, וַיַּרְא אֶת-הַמֶּלֶךְ וְאֶת-עֲבָדָיו, עֹבְרִים, עָלָיו; וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה. כא וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה, מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אֶל-עַבְדּוֹ; וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת-הַגֹּרֶן, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה', וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה, מֵעַל הָעָם. כב וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל-דָּוִד, יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו; רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה, וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים. כג הַכֹּל, נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ–לַמֶּלֶךְ; {ס} וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל-הַמֶּלֶךְ, ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ. כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אֲרַוְנָה, לֹא כִּי-קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי, עֹלוֹת חִנָּם; וַיִּקֶן דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים. כה וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה', וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים; וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.

מקום נוסף שנקנה בכסף הוא המקום שיועד לקבר יוסף:
"וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה; וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף, לְנַחֲלָה" (יהושע כ"ד 32 (

על שלושה מקומות אלה אמרו חז"ל, שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל ולומר להם: "גזולים הם בידיכם("בראשית רבה ע"ט י"ט). הקנייה מעידה, אם כן, על החשיבות היתרה והקדושה הרבה שנודעה לשלושה מקומות אלה במסורת עם ישראל.

תולדות המערה

בימי בית שני, יוסף בן מתיתיהו מספר, שבימיו עמדו מצבות קברותיהם של האבות בחברון, והוא אף מציין שהיו עשויות שיש יפה – אך אין הוא מציין את מיקומן המדויק.

המבנה הניצב מעל מערת המכפלה כיום מעיד על כך שהמקום נחשב למקודש עוד בתקופת הבית השני. לפני כאלפיים שנה בנה המלך הורדוס הגדול מתחם גדול שהקיף את קברי האבות. קירות המתחם בנויים באבנים ענקיות מסותתות, ובסגנונו הוא מזכיר מאוד את קיר התמך שהכותל המערבי הוא חלק ממנו, המקיף את הר הבית ואת בית המקדש בירושלים.

בתוך המתחם ההרודיאני נבנתה בתקופה הביזנטית כנסייה, ותחת השלטון המוסלמי נבנו במקום מסגדים. כיום נמצא במקום מבנה ובו מצבות המיוחסות לאבות. מתחת למסגד נמצאת מערכת מערות שהכניסה אליהן אסורה.

התלמוד מספר שרבי בנאה, אחד מראשוני האמוראים, ביקר במקום כדי לציין במדויק את מיקומם של הקברים על מנת להזהיר מפני טומאת המת שבקרבת הקבר. בביקורו זה הוא אף שוחח עם אברהם ואדם הראשון, שאמרו לו שמידת המערה העליונה זהה לזו התחתונה (בבלי, בבא בתרא, נ"ח א(

במאה הרביעית מספר הנוסע מבורדו (עולה רגל נוצרי שתיאר את מסעו לארץ-ישראל) על המצבות העומדות על קברי האבות. בימי הביניים מתארים את המקום נוסעים ידועים כרמב"ן  ובנימין מטודלה. בשנת 1171  בנימין מטדולה מתאר שתי מערכות קברים: באחת מבקרים צליינים נוצרים; ובשנייה, מבקרים יהודים תמורת תשלום. במערה המיועדת ליהודים מצויים שישה קברים ועליהם שמות האבות והאמהות. תיאור זה מאפיין את התקופה הצלבנית, שבה התירו ליהודים להיכנס למערה.

בתקופת השלטון המוסלמי נאסרה על היהודים הכניסה למערה, ואגדות רבות מספרות כי מי שנכנס למערה לא יצא ממנה חי. אגדה ידועה על טבעת השולטן מספרת, שפחה גדול בא לבקר במערה וטבעתו נפלה פנימה. כל מי שהורד בחבל כדי להביא את הטבעת מת. הפחה ציווה שיבואו יהודים להוציאה. הם הפילו גורל וזה שנפל עליו הגורל צם, התענה, לבש תכריכים והורד למערה. כשהעלוהו חזרה הייתה הטבעת בידו, אך הוא סירב לספר מה ראה, פרט לעובדה ששלושה זקנים התגלו לו יושבים שם.

המחקר המדעי הראשון נערך במערה בשנת 1922, בתקופת המנדט, כשארכיאולוג צרפתי ידוע, האב ונסן, נכנס למערה וחקר אותה. הוא זיהה באתר את הבנייה מימי הורדוס (מאה ראשונה לפני הספירה), שרידי כנסייה ביזנטית גדולה ועליה מסגד, וכן כנסייה נוספת מן התקופה הצלבנית ומסגד הנמצא במקום עד היום. כמו כן הוא תיאר מערה, שמצא מתחת למבנים, ובה מצבות ופתחים שונים למערות נוספות.

לאחר מלחמת ששת הימים ( 8.6.1967) הגיע משה דיין למערת המכפלה ושלשל מבעד לפתח המערה ילדה בת 12 רזה וזריזה, שמדדה ואף תיארה את החלל שמתחת למסגד ובו המצבות.

ב-1986 נכנס ארכיאולוג ישראלי, דר' זאב יבין, למערה ושרטט את תכניתה. הוא הראה שהמערה במקורה דומה למערות קבורה אופייניות לאלף השני לפני הספירה, שפיר אנכי מוביל אליהן ובתחתיתן מצוי חדר קבורה. באזור הר חברון נמצא מספר רב של מערות קבורה דומות. ייתכן, שלמערות אלה התכוונו בני חת כשאמרו לאברהם: "במבחר קברינו קבור את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך" (בראשית כג 6).

קברים בתור אלמנט של השתלטות וקביעת עובדה

(מתוך עיתון "הצופה")

"משל לאב ובן שהיו מהלכין בדרך, ונתיגע הבן ואמר לאב: אבא, היכן היא המדינה? אמר לו: בני, סימן זה יאה בידך: אם ראית בית הקברות לפניך הרי המדינה קרובה לך. כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם ראיתם את הצרות שתכפו אתכם, באותה שעה אתם נגאלין…" (מדרש שוחר טוב, כ' ד).
ייסורי עם ישראל, על פי משל זה, הם מסימני הגאולה, כמו אותו בית-קברות המצביע על התקרבות המדינה. דומני שדורנו, יותר מכל דור אחר, מבין עד כמה הקברים הם אכן בסיס גאולת הארץ.
השבת פרשת חיי שרה, המספרת על קניית מערת המכפלה בידי אברהם אבינו. האחיזה הממשית הראשונה של אברהם אבינו בארץ-ישראל, אחרי ששמע מהקב"ה את כל ההרצאות האידיאולוגיות של "לזרעך אתן את הארץ הזאת" וכו', היתה בקניית אחוזת הקבר בחברון, היא מערת המכפלה. מאותו יום נקבע הדבר לדורות: אין אחיזה איתנה יותר בארץ-ישראל מאשר קבר.
43 קברים קיימים בבית-הקברות של גוש-קטיף. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, חיילי צה"ל וחללי טרור. בכתבה אחרת במוסף זה מסופר על בני משפחותיהם, בני נוער, המתריסים בפני ראש הממשלה וחברי הכנסת, למי יהיה הכוח הנפשי לבוא ולעקור את המתים מקבריהם. אני מאמין בכל ליבי, שמנוחת הבנים וההורים המתים, היא הערובה אחת הערובות ששרון לא יצליח להעתיק גם את ההורים והבנים החיים. אפילו שרון לא יצליח להתגבר על 43 יתדות אחיזה כה איתנות.
לכבוש בקברים את הר-הבית: מערת המכפלה, הקבר הראשון בארץ, היא אחד משלושת המקומות, עליהם יש לנו קושאן ברור וגלוי, שכן קנינו אותם בכסף מלא. כמו שאומר המדרש: "אמר ר' יודן: שלושה מקומות אין אומות העולם יכולות להונות את ישראל ולומר להם גזולים הם בידכם, ואלו הן: מערת המכפלה וקבורתו של יוסף ובית-המקדש" (בראשית רבה ע"ט).
יש משהו מדהים בשלושת המקומות הללו: שניים מהם קברים. השלישי הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים שהשבוע נודע שערפאת מבקש להפוך למקום קברו שלו. זה לא מקרי. המאבק הדתי העמוק על ארץ-ישראל בינינו לבין בני דודינו הישמעאלים (שני העמים היחידים המאמינים באותו אל, שקיבלו את שמם ישירות מהקב"ה, שהמילה "אל" היא חלק בלתי נפרד משמם) בא לידי ביטוי גם באמצעות המאבק על הקברים, ובמיוחד בהר-הבית. חלק ממאבק ההשתלטות המוסלמית בדור האחרון על הר-הבית נעשה באמצעות קברים. הערבים, מסתבר, אימצו את השיטה שיזם אברהם אבינו (שהוא גם אביהם), כאשר קנה לו אחיזה בארץ-ישראל, במערת-המכפלה בחברון, באמצעות קניית חלקת קבורה.

זה גם מה שניסה לעשות כבר לפני 60 שנה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, בהר-הבית. הסופר דב גנחובסקי מספר בסיפרו "מסיבות החברה הגבוהה ועוד מאה סיפורים ירושלמיים" על יוזמה מלפני למעלה מ-60 שנה של המופתי הירושלמי הנודע לשימצה חאג' אמין אל חוסייני להביא לקבורה על הר-הבית בתחילת שנות השלושים את מוחמד עלי, מנהיגם של המוסלמים בהודו שמת בלונדון. זאת במטרה להאדיר את מנהיגותו של המופתי בעולם המוסלמי כולו. מוחמד עלי ההודי נקבר על הר-הבית בהלוויה שקטה יחסית.

אולם קברו לא נותר שם בודד. בשנת 1931 מת ברבת-עמון השריף חוסיין אבן-עלי, מלך חיג'אז, שהודח בידי השבטים הוואהבים של אבן-סעוד בשנת 1925 ועבר לממלכת בנו האמיר עבדאללה בעבר-הירדן. המועצה המוסלמית העליונה החליטה לקברו בהר-הבית "כאות הערכה לתמיכתו במאבקם הלאומי של ערביי ארץ-ישראל" למרות שהבינו כי בשביל המשפחה ההאשמית, אוייבתה בנפש של משפחת החוסיינים לכל ענפיה, היתה בכך "דריסת רגל ריבונית" משלה על הר-הבית. לימים נקבר על הר-הבית גם בנו, האמיר עבדאללה, אחרי שנרצח על הר-הבית ביולי 1951.
אבל החוסיינים לא ויתרו, וכאשר הלך לעולמו בשנת 1934 ראש עיריית ירושלים מוסא קאזם פחה אל-חוסייני, סבו של פייסל חוסייני, החליט אחיינו המופתי חאג' אמין אל חוסייני לקבור גם אותו על הר-הבית. מותו של מוסא קאזם הותיר את המופתי כמנהיגם הבלתי-מעורער היחיד של ערביי ארץ-ישראל.
לידו של מוסא קאזם נקבר 14 שנה אח"כ בנו עבד-אל-קאדר, מפקד הכנופיות שנהרג בקסטל במלחמת השיחרור ואביו של פייסל חוסייני. הלווייתו הפכה לאירוע המוני רב רושם, כאשר רבבות ערבים מלוים את הארון. "הלווייתו" "היתה הלווייה הגדולה ביותר שנערכה אי פעם בהר-הבית". בגלל אותה הלוויית-ענק הותירו הערבים על הקסטל כוח שמירה דל, ומרגל ישראלי בקרב הכנופיות, ישראל נתח שמו, מיהר להודיע על כך למפקדי ההגנה. באותו יום עבר הקסטל לידיים יהודיות עד היום.
קבורתו של עבד-אל-קאדר חיזקה את תחושת ה"חזקה" הפלשתינית על הר-הבית.
הקבר האחרון על הר-הבית עד כה היה של בנו של עבד אל-קאדר, פייסל חוסייני, המנהיג הפלשתיני של ערביי ירושלים. פייסל חוסייני נקבר בהר-הבית לפני כשלוש שנים, בהיתר של לא אחר מאשר ראש הממשלה אריאל שרון. הלווייתו היתה מיפגן כוח פלשתיני שנועד להראות לעולם כאילו ירושלים למעשה היא ערבית.
המאבק שהחל בימי אברהם אבינו לא הסתיים עד היום. יאסר ערפאת, שמעולם לא היסס לשלוח "מיליון שאהידים" לירושלים, רוצה שיינתן לו להמשיך גם מתוך קברו את "אינתיפאדת אל-אקצא".

קשה מלכות ישמעאל לישראל

בראשית כה

יב וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם  אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם.  יג וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם  בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם.  יד וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא.  טו חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.  טז אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם.  יז וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.  יח וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד-שׁוּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו נָפָל.  {פ}

פרקי דר' אליעזר פרק לב' (מאה שמינית בארץ ישראל, לאחר הכיבוש הערבי): אמר ר' אליעזר בן הורקנוס " וקראת שמו ישמעאל" ולמה נקרא שמו ישמעאל? ומשיב – "שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל שנאמר: 'ישמע אל ויענם' (תהילים נה', כ')". ר' ישמעאל אומר חמשה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים ואלו הם: ימדדו את הארץ בחבלים, יעשו בית הקברות למרבץ צאן אשפתות, ירבה השקר, ירחק חוק מישראל, ירבו עוונות בישראל, יבנו את הערים החרבות, יפנו דרכים, יטעו גינות ופרדסים, יגדרו פרצות חומות ביהמ"ק ויבנו בנין בהיכל".
מדרש הגדול פרשת חיי שרה: " וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא – שאנו שומעים חרפתינו ושותקים… נושאים עולם ודוממים, ועליהם אמרה תורה 'אוי מי יחיה משומו אל' ". דכתיב 'ויחלום והנה סלם מוצב ארצה' (בראשית כח', יב') אמר ר' שמואל בר נחמן אלו שרי אומות העולם. אמר ר' ברכיה… מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל – עולה ויורד, של מדי – עולה ויורד, של יוון – עולה ויורד, של אדום – עולה ויורד…". וצריך עיון – מדוע הקב"ה לא מראה לו את מלכות ישמעאל? על קושי זה מיישב המהר"ל בספרו "נר מצווה" : "מלכות ישמעאל לא ירשה את כוחה ממלכות ישראל כי את כוחו ותוקפו נתן לו ה' יתברך בפני עצמו בשביל שהיה מזרע אברהם".

מתוך אגרת תימן של הרמב"ם:

ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים". ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם. שאפילו דוד המלך ע"ה, כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומר מרעת בני ישמעאל ואמר תהלים ק"כ ה' "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר". וראו איך זכר "קדר" משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קדר, כמו שהוא מפורסם מייחוסו.

השאר תגובה