פרשת בראשית – מאמר שלישי

פרשת השבוע – פרשת בראשית (בראשית א – ו, ח)

השבוע שבין  יח בתשרי – כד בתשרי ה'תשע"ב (22-16 באוקטובר 2011).

מפטירים בספר ישעיהו פרק מ"ב.

אדם, חוה, הנחש – פרשת השבוע בראי האמנות

הציורים המבוססים על סיפורי התנ"ך, מציגים באופן מוחשי את המסופר בקיצור, ומהווים למעשה פרשנות חזותית, מפני שחלק ניכר מהציור מבוסס על דמיונו ותפיסותיו של הצייר, ולא על פרטים מדויקים המופיעים במקרא. חלק מציורי התנ"ך מהווים אילוסטרציה לפסוקי התנ"ך, בעוד שחלק אחר והחשוב יותר מהווה יצירה עצמאית, שיש לה זכות עמידה בפני עצמה, המשתמשת בתנ"ך כבמקור השראה ומהווה ציור פרשני. בציור הפרשני מנסים הציירים לענות על שאלות שהטקסט התנ"כי מעלה, למשל מה היה בעצם החטא של אדם וחוה ומהו פרי עץ הדעת שאותו אכלו? מה התרחש במעשה העקידה? איך נראה המלאך שעמו נאבק יעקב? איך נראה מעמד הר סיני? על שאלות אלה, ורבות אחרות, ניסו ציירי התנ"ך לתת מענה, וכמספר הציורים מספר התשובות.

רובם של ציורי התנ"ך הם מעשה ידי נוצרים. מיעוט ציורי התנ"ך שהם מעשה ידי יהודים מיוחס לכך שביהדות יש איסור חמור על עשיית פסל ותמונה. אף שיש חריגים כמו הפסיפסים בבתי כנסת בתקופה הרומית כמו בבתי הכנסת בבית אלפא ובציפורי, ציורי הקיר בדורה אירופוס ומספר הגדות מאוירות בתקופות שונות כמו הגדת סראייבו והגדת ראשי הציפורים, ככלל רוח היהדות ההלכתית לא ראתה בעין יפה פיסול וציור דמויות ובעלי חיים, ובפרט כאשר מדובר בדמויות ואפיזודות מהתנ"ך. האיסור היה גם בשל בעיית ההגשמה, איסור האלילות, וגם בשל החשש מגימוד דמותם הרוחנית של דמויות מיתיות כאברהם ומשה באמנות פיגורטיבית. יתר על כן, ציורים שנתנו דמות אדם לאלוהים, נחשבו למעשה של חילול הקודש. לכן אין הדבר מפליא שרובם של ציירי התנ"ך קשורים לתרבות הנוצרית, שבה ציור ופיסול היה דבר נפוץ וראוי, ובתקופות מאוחרות יותר גם יהודים חילוניים השתתפו בציור התנ"ך.

באמצעות ציורי התנ"ך ניתן היה להעביר מסרים ברוח התנ"ך, לקהילה שאיננה יודעת קרוא וכתוב ואף להעצים תחושות ורגשות שלא עולים מהטקסט היבש גם לאנשים יודעי קרוא וכתוב. מטרה נוספת היא הפרשנות, להחדיר ולהעמיק תפיסה פרשנית מסוימת למול אחרות, להעניק לסיפורי התנ"ך פרשנות מחודשת, ולעתים אף לתת נופך עכשווי ברוח הזמן לסיפור עתיק.

בראשית ג, א-ו:

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן?

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן – נֹאכֵל.

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן!

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

בבראשית ב' בפסוק האחרון נאמר: ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו"

(כשהכוונה ב'עירומים' – ללא בגדים).

בראשית ג' פותח בפסוק: "והנחש היה ערום מכל חית השדה…"

(כשהכוונה ב'ערום' – ערמומי).

החל מפסוקים אלה מתחיל המשולש: נחש-אישה-אדם, ומעליו מרחף צילם של הפיתוי, התאווה והחטא.

 במדרש נושאת עמה דמות הנחש תכונות של חלקלקות, פתוי, ערמומיות, רוע ומיניות.

הוא זה שהשיא את האישה לאכול מהפרי האסור (אגב, על פי מדרשים שונים פרי זה הוא הענבים או התאנה, ולא התפוח), והאישה לאחר התלבטות, ולאחר שראתה כי הפרי הינו טוב למאכל, תאווה לעיניים ונחמד להשכיל, אכן התפתתה ואף הגישה אותו לאדם (אשר אינו מתלבט כלל ומיד אוכל ממנו – ועל כך יש רבות מה לומר).

 האל שואל את חווה: מה זאת עשית?

והאישה עונה: הנחש השיאני ואוכל.

 חז"ל אמרו:

 השיאני מלשון נישואין, כלומר הנחש הוא זה שידע (מבחינה מינית) את חווה בראשונה, והוא זה ש"הטיל בה זוהמא" (ולכן מכל שני בנים שנולדו הראשון נושא את הרוע: קין, עשו, ישמעאל).

 ברגע שהתאחדו נחש עם חווה הפכה חווה לנחש בעצמה.

 מדרש "רבה" מצביע על הדמיון בשמות חוה / חוויא (ח' בחיריק). חוויא בארמית פירושו=נחש, וזה החיבור המוחלט ביניהם.

כלומר: הנחש פיתה את האישה, וזו, מאחר שפתתה את אדם, הייתה בעבורו הנחש.

 הפיתוי הביא לחטא שבעקבותיו גורש האדם מגן עדן, ולמעשה מופנית אצבע מאשימה כלפי האשה-נחש על כי הביאה את כל הרוע, הסבל והכאב, וכמובן את המוות. (גם סיפור תיבת פנדורה מטיל את האשמה באישה על כי לא עמדה בפני הפיתוי והסקרנות, פתחה את התיבה, וממנה פרצו כל המחלות והרוע אל העולם).

(כאן גם מובלטת חכמת האשה אשר מביאה לסקרנותה ולרצון ולאומץ שבהתנסות במסוכן).

 מכאן ואילך ישנה מחד השתוקקות תמידית של הגבר אל חווה, האישה, ומאידך גם פחד ורתיעה  ממנה.

 כשם שהנחש משיל עורו ולובש צורה בכל פעם מחדש, כך האישה נתפסת בעיניי הגבר, כערמומית, מניפולטיבית, סכסכנית ועוד….

 בספרות, בפסיכולוגיה ובתחומים נוספים, תופסת דמות הנחש מקום נכבד כסמל למין.

 ציירים ופרשנות

 ארון הקבורה של פנפי, אדון המזון, המאה ה-9 – 8 לפנה"ס: בציור על-גבי ארון קבורה מצרי נראה נחש ששמו "אדון המאכלים". הוא עומד על שתי רגליים ומאכיל את האל גֶבּ פרי אדום: ייתכן מאוד שציור זה אינו אלא הרקע ההכרחי להבנה שונה וחלופית של הסיפור המקראי – הנחש הוא הדמות הטובה בסיפור! המניע שלו הוא לעורר את מודעותו של הזוג האנושי, ואת זאת אפשר להשיג רק בלידה מתוך גן העדן אל מרחב הזמן. פרשנות זו יכולה להסביר את האמון שרחשה חווה לנחש.

קטקומבה ברומא, המאה השלישית:  חלק ממסורת השכיחה באמנות היהודית הזעירה ובציורי קיר בקטקומבות כבר במאות הראשונה עד השלישית, ולאחר מכן ברצפות מוזאיקה בבתי הכנסת, וימשיך לחזור ולהופיע יותר מאוחר בכתבי יד, בעיקר בספרי תנ"ך. הנצרות הקדומה מתחילה ברומא במאה הראשונה לספירה. השלטונות ראו בה איום והיא נאסרה. במאה השלישית, כשהנצרות עדיין דת נרדפת, הם בטאו את עצמם בעזרת  ציורי קיר ותבליטים הראשונים בקטקומבות. מאפיינים: פשטות, אופי תמציתי-סיפורי, נושאיהם מתמקדים ברובם על דמויות מקראיות-ביבליות.

האמנות הקרולינגית: תקופת הקיסר קרל הגדול היא תקופת פריחה תרבותית, כלכלית ואמנותית. התרבות הקרולינגית הושפעה מהאמנות הקלאסית, לכן קוראים לתקופה 'הרנסנס הקרולינגי'.

כתבי יד מן התקופה הקרולינגית מאסכולות שונות הם דוגמה לדרכים שונות שבהם אמנים גרמנים וצרפתיים "מתרגמים" את הסגנון הקלאסי לסגנון חדש.

אמנות אוטונית ורומנסק מוקדם  המאה ה-11 עד המאה ה-13: השושלת האוטונית שלטה בגרמניה, ולאמנות מתקופה זאת קוראים אומנות אוטונית. כתבי יד מראים את הסממנים של הסגנון האוטוני (ספר התהילים של אוטו השלישי, הפריקופים של היינריך השני, ספר התהילים מרמסיי ואחרים) שנתפס כשלב לקראת הסגנון הרומנסקי המחדש את עניין האדריכלים ברומא העתיקה.

אלבּירוּני, 1307:

מיישה ומשיאנה , הזוג האנושי הראשון, מפותים ע"י אחרימן, האל הרשע, מופיע בדמות זקן צדיק – מתוך המיתולוגיה פרסית העתיקה. ידוע הוא שסיפורי המקרא חדרו לתוך דתות שונות, ולא רק לנצרות ולאסלאם, אלא אף לדתות אחרות. התמונה להלן, המתארת את סיפורם של אדם, חוה והנחש, נמצאה בתוך כתב יד מוסלמי משנת 1307. כתב היד הוא חיבורו של אלבירוני על השיטות הכרונולוגיות שבעולם, והתמונה מלמדת על תערובת מעניינת של השפעות מתוך מסורות שונות ומגוונות. המקור האיקונוגרפי העיקרי הוא נוצרי, זאת ניתן להסיק בקלות מההילות שיש לכל שלוש הדמויות, המצוירות בצורתם של קדושים (או מלאכים). תנוחות הידיים הן לפי הדגמים הידועים והמוכרים בכתבי יד מאוירים נוצרים‑ביזנטיים. הנחש מופיע כאן כזקן יפה תואר, כי המקור הישיר לאיור זה הוא בתיאורים נוצריים של אדם וחוה ואלוהים המתהלכים יחד בגן, וכאן דמות האלוהים התמזגה עם הנחש. השפעות נוצריות על האמנות האסלאמית בתיאורים מקראיים ידועות למדי. ואולם יש לשים לב לכך שבידו של הזקן-הנחש ישנו רימון, ולא התפוח הרגיל והמקובל. הסיבה לכך היא שהאמן שילב בציור אגדה זורואסטרית על פיתוים של האדם והאישה הראשונים. על-פי אגדה זו הם נקראו מֶשַה ומֶשִינַה וחיו באושר בעולם במשך כחמישים שנה, בלי להזדקק לאוכל ושתייה, ובלי כל כאב וצער. אז הופיע אחרימן, רוח הרע, בדמות זקן, ושכנע אותם לאכול מפרי העץ, עץ הרימון. ובכדי לשכנע אותם אכל הוא עצמו מן הפרי ומיד הפך להיות עלם צעיר ויפהפה. בציור נראה אחרימן המחזיק את הרימון בידו ומושיטו לעברה של חוה. ואכן בסצנה הבאה (בתמונה אחת, כידוע באמנות הקדומה, יכולים להיות כמה סצנות או שלבים של סיפור) מופיעה חוה, אלא שהיא מחזיקה את התפוח היהודי-נוצרי בידה. כך נשתלבו באיור זה מוטיבים שונים היונקים ממסורות דתיות שונות.הצייר התבסס על הקוראן ז: יט-כה.

אסכולת טבריז (עד היום)

אסכולה פרסית של ציור מיניאטורי שהוקמה ע"י שושלת האילחאנים (1256 – 1338) המונגולים בתחילת המאה הארבע-עשרה. נוכח הכניסה של מסורות מזרח-אסיה לתוך ציור מוסלמי, עבודות טבריזיות מוקדמות מאופיינות במשיכות מכחול קלילות ועדינות, צבעים עדינים, ונסיון לייצר את אשליית המרחב. האסכולה הגיעה לשיאה בדיוק כאשר האילחאנים הובסו בידי שושלת בית טימור המוסלמים (1370 – 1506). למרות שהמשיכה לפעול, מעמדה ירדה לעומת בתי-המלאכה של שירז והרט.

חזית הקתדרלה של אורבייטו שבאיטליה, 1330:  בתבליט זה, שנעשה במאה הארבע-עשרה, פוגשת חווה התמימה לכאורה את ידו הנעתרת של אדם ונותנת לו תאנה. העץ השופע שבמרכז התמונה קושר את כל חלקי המחזה: את הנחש הכרוך מעל ומתחת לידיים האוחזות יחד בפרי, ואת האגן המתומן (אגן טבילה) שמתוכו יוצאים ארבעה נהרות גן העדן. אולם, בידה השנייה, ליד חביון השד, מצפינה חווה עוד תאנה. בניגוד לעמידתה של חווה, אדם המפוכח שולח אצבע מתרה. חווה עומדת, רגליה משוכלות, והיא כבר גולשת במורד תוך כדי שהנחש, בחיוך חורש רע, חורץ את לשונו על שתי קרניה לחווה. כל היסודות של הדוקטרינה הנוצרית וקריאתה את הפיתוי מצויים בתמונה זו.

ג'ובני בון, איטליה, 1400: היא פיתתה אותו ממש כמו הנחש, המעשה היה בהסכמה מלאה.

הפרשנות הקבלית לאפיזודה, מתונה וגורסת שהאדם היה אנדרוגינוס, גבר ואישה בו זמנית. אדם וחווה דומים בפרטים ולא ניתן באיבחה להבחין מי הזכר ומי הנקבה.

מדרש רבה בראשית פרשה ח פסקה א: אמר רבי ירמיה בן אלעזר, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב זכר ונקבה בראם.

א"ר שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן.

 ספר השעות:  הינו ספר מעוטר אשר מאפיין את הספרים שנכתבו ועוטרו בימי הביניים. כל ספר הינו ייחודי, אך כל הספרים כללו תפילות, פרקי תהילים וטקסטים דתיים אשר עוטרו בעיטורים צבעוניים תואמים. במקורם פרטו הספרים אילו תפילות יש לומר בכל שעה משעות היום, אולם במהלך השנים נוספו פרטים שונים לספרים – ובהם גם פרטים אודות חגים או אירועים חילוניים. עד סוף המאה ה- 15 ציירו את הספרים ביד. החל מתקופה זו החלו להדפיס את הספרים. המפורסם מבין ספרי השעות הוא ספר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי שצוייר עבור ז'אן דוכס ברי שבצרפת בשנים 1412 – 1416 – ספר זה נחשב גם לספר החשוב ביותר שנכתב במאה ה-15. הספר נכתב ועוטר על ידי האחים לימבורג אולם לא הושלם בשל מותם של האחים (וכן מותו של הדוכס – פטרונם) בשנת 1416. שארל הראשון, דוכס סבואה מינה את ז'אן קולומב להשלים את העיטורים בספר, ואלה הושלמו בין השנים 1485 – 1489.

מסולינו, איטליה, 1424:  האישה בציור מוקפת מלמעלה בנחש בעל פנים אנושיות, המזכירות את פניה שלה. התפוחים רק על העץ,  שניהם עירומים לחלוטין משמע: תמימים שעדיין לא נגסו בתפוח. האדם מניח את היד על ליבו בתנוחת אמון או רגש כלפיה, הנחש שמעל ראשיהם יוצר אווירה של פיתוי,  פניו של הנחש כפניה – מחזקות את הרושם שהצייר בחר להסביר את סיפור הפיתוי באופן חד משמעי – הנחש הוא בבואתה של האישה.

הוגו ואן דר גרוס, הולנד, 1470: הנחש בציור מהווה חיה בעלת רגליים עם פנים אנושיות על פי מה שנכתב עליו בספר בראשית, לוחש לאישה מאחורי העץ לקחת את התפוח. האישה מורידה מהעץ תפוח שני. אחד כבר יש לה ביד. תוספת מפתיעה לסיפור גן עדן ולפרשנותו : האישה כאן בהריון, פרח האירוס יוצר סימבוליקה כפולה סביב איבר מינה, מחד איבר המין מוגן על ידי הפרח, מאידך, צורת הפרח מזכירה את איבר המין הנשי. האדם מסתיר בכף ידו את איבר מינו , סיפור הפיתוי דרך ציור זה נקרא פחות על פיתוי ויותר על המשכיות ופריון.

ברטולד פורטמאייר, 1481: עץ החיים ועץ הדעת כיחידה אחת באגדה הקלאסית של בריאת העולם.

מיכלאנג'לו, איטליה, 1480-1477: בתיאור אדם וחוה, הנקרא לעתים גם "נפילתו של האדם" מופיע תיאור אלגורי של ההתרחשויות. בצד אחד של הקומפוזיציה מופיעים אדם העומד בפרופיל 3/4 ואוחז בענף עץ הדעת. לצידו שוכבת חוה וידה מושטת אל עבר הנחש הכרוך סביב העץ. הוא מתואר כהיבריד המשלב בין פלג עליון של אישה עם זנב ארוך של נחש. בצידה השני של הקומפוזיציה מופיע מלאך המגרש בחרב את הזוג. בתיאור זה ניתן למצוא הקבלות לציור הפרסקו של מזאצ'ו "הגירוש מגן עדן". (הגירוש מגן עדן – פרסקו של תומאסו די סר ג'ובאני די מונה קאסאי המכונה מזאצ'ו מתקופת הרנסאנס המוקדמת (המאה ה-15: 1425 – 1428) התמונה נמצאת בקפלת בראנקצ'י.

בצד שמאל של התמונה, משהו מסיח את דעתם של אדם וחווה התאוותניים ממשחקי האהבים שלהם, והם מושיטים ידיהם לעץ. אדם אוחז בענף ומושיט יד אגרסיבית, ואילו חווה פונה בגולמניות משהו ומרימה ידה לכיוון הנחש.

במרכז מתפתלת נחשה עתירת חזה סביב עץ הדעת טוב ורע, ומציעה את הפרי האסור לחווה. הנחשה מחוברת לכרוב (מלאך) שצבעו אדום וחרב שלופה בידו, וזרועו כאילו צומחת מתוך טבעותיו המפותלות של הנחשה. שתי הדמויות האלה, חד הן. זוגות זרועות מקבילות יוצאות לימין ולשמאל וקושרות יחד את כל התמונות. נחשה ממין נקבה, בת-זוגו של הכרוב – איפה אנו מוצאים את כל אלה בספר בראשית?

בצד ימין של התמונה נראים אדם וחווה, לא עוד מצודדים ביופיים, מגורשים מגן עדן. הם עדיין יחד – אבל הדברים אינם כשהיו. חרבו של הכרוב כמעט משפדת את אדם המרים את ידיו בתנועת מגננה, פניו מביעות פחד. חווה כפופה, תופסת את שערה בידיה, פניה פני מכשפה.

מה אומר לנו מיכלאנג'לו? על-פי הדוקטרינה הנוצרית, המעבר מתענוגות בשרים למנוסה מבוהלת מבשר את גורלה של האנושות ואת התקווה לגאולה מהגשמי. אך יש עוד קריאה סמלית פה: התוצאה של אכילת הפרי היא יחסי מין מודעים שתולדתם היא תינוק, והתינוק שיגדל לנגד עיניהם ילמד אותם מודעות לזמן הנוקף. המילים "מות תמות" (ג 17) פירושן שעכשיו הזמן משמעו מוות. המודעות לזמן עומדת בסתירה גמורה לחיים בגן העדן. לאחר שאדם וחווה טעמו את הפרי (בצד שמאל של התמונה) הם מיד משולחים מגן העדן ואל תוך ההיסטוריה (בצד ימין של התמונה).

המשך החידה היא דמות הנחשה המפוצלת המתפתלת סביב לעץ. הנחשה והכרוב הם שניים שהם אחד. טוב ורע וחיים ומוות אינם אלא שני צדדים של אותה מציאות, ושני צדדים אלה משקפים את טבעו של אלוהים.

לוקאס קראנץ, גרמניה, 1528:  בציורו הססגוני בחר בפרשנות שונה לדמות השטן והוא מצייר אותו בהשפעת הנצרות ובדומה למיכלאנג'לו, כדמות בעלת חצי גוף עליון נשי וחצי גוף תחתון נחשי, שמנסה להפר את האידיליה שבין אדם לחוה, שלא כאצל מיכלאנג'לו, שבו יש שילוב של גוף אישה ונחש בממדים שווים, אצל קראנץ גוף האישה של השטן בולט יותר מאז חלקו התחתון.

טיציאן, איטליה, 1550: אדם מכוסה בעלי תאנה בעוד שחוה מכוסה בעלי תפוח. ידה של חוה מושטת אל הנחש שדמותו חצי אנושית. ידו של אדם מושטת אל גופה של חוה.

פול רובנס, פלמי, 1628: בציור זה רובנס יצר פרשנות משלו לציורו של טיציאן המתאר את חטא האדם. המבנה הכללי של הציור הוא אותו מבנה: חווה עומדת מימין, ידה האחת מונחת על העץ וידה השנייה מושטת לקחת את הפרי מהנחש; פלג גופו העליון של הנחש כשל ילד; אדם יושב בחלק השמאלי של היצירה, ידו האחת נשענת לאחור וידו השניה מונחת ליד כתפה של חווה. אך הציור אינו מהווה העתק מדויק של הציור השני. בנוסף להבדלים באופן הביצוע, לתוספות (למשל: התוכי), להשמטות (למשל: ערוותו של אדם אינה מכוסה), ישנו הבדל מהותי בתיאור דמותו של אדם. בציורו של טיציאן רתיעתו של אדם מהמעשה ברורה למדי, ומבטו מופנה לעבר התפוח. לעומת זאת, בציורו של רובנס אדם רוכן קדימה ומביט לעבר חווה. בשל הבדל זה לא ברור האם רובנס רוצה להצביע על ניסיון לדחות את המעשה, או שמא הוא דווקא רוצה להצביע על מגע של רוך ועל משיכה. כמו בציורו של טיציאן, גם כאן הבשרניות והחושניות, הבאים לידי ביטוי בעיצוב הדמויות, בצבעים ובמרקמים, הם חלק מרכזי ממשמעות היצירה.נו

רמברנדט, הולנד, 1650:  מתאר את אדם וחוה כאנשים רגילים בהחלט, בעלי גוף בינוני שאיננו יוצא דופן, ובעלי חזות של טיפוסי אדם קדומים. האירוע קורה במקום שנראה כאתר רגיל על פני כדור הארץ וגם העץ אינו יוצא דופן. אצל רמברנדט ישנה אינטימיות וקרבה בין אדם לחוה, ויש ביניהם סיג ושיח. הנחש מתואר כיצור מפלצתי מיתולוגי דמוי לטאה ובעל רגליים (שאחר כך לפי הסיפור קוצצו בקללה) שנאחז בעץ, בריחוק מהזוג והחטא הוא אכילת פרי עץ הדעת, כאשר אדם וחוה אוכלים אותו במשותף, ואחראים ביחד לנעשה.

ויליאם בלייק, אנגליה, 1808, פיתוי חווה וחטאה, איור לאפוס "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון: אצלו ניכרת השלמות. העץ מרהיב עין בצורתו ובפירותיו, גופו של אדם מתואר כשל אל יווני, והמקום נראה כספירה אחרת. נראה שבלייק ניסה לשקף את הדעה שאדם וחוה נבראו מושלמים ומאז חלה רק ירידה. חוה מנצלת את ריחוקו של אדם והתפעלותו מעץ הדעת או שמא ממשהו אחר בשמיים כדי לחטוא עם הנחש. אצל בלייק הנחש מתואר כנחש שאנו מכירים ללא רגליים, כאשר הוא מלופף סביב חוה ומגיש לה בפיו את הפרי לפיה, ונראה כי הוא מנסה לתאר בנוסף לאכילת פרי עץ הדעת חטא מיני בין חוה לנחש. חוה ניצבת בחזית התמונה ונראית כגורם הפעיל, בעוד אדם עצמו ששקוע בהרהוריו, יוצא נקי מהסיפור ואיננו מעורב בחטא. לפי דעה אחרת בציור של ויליאם בלייק (מתוך סדרה שצייר על אדם וחוה), האשה מוקפת בנחש המתפתל מסביבה, מבלבל אותה, ואף כופה עליה לנהוג על פי רצונו. האדם מצוייר בגבו מנותק מהמחזה המבעית. העץ מלא חדות וענפיו מתפקדים כרעם. או כעץ זכוכית קר.

מדרש ויקרא רבה הוא מדרש אגדה לספר ויקרא. זהו אחד ממדרשי האגדה הקדומים של אמוראי ארץ-ישראל, שנערך, כמקובל במחקר, במאה החמישית-שישית לספירה. ספר ויקרא, כידוע, עוסק בעיקר בקורבנות ובהלכות טומאה וטוהרה – נושאים שרחוקים מעולם האגדה, ואכן ויקרא רבה אינו דן בנושאים אלה, אלא בנושאים שונים מתחום המחשבה היהודית. חז"ל, בהתייחסותם אל הסיפור המקראי על אדם וחוה, מרחיבים בתיאור חטאה של חוה. ברוב מדרשי חז"ל היא מתוארת כמי שקל יותר להכשילה מאדם, שמעצם הווייתה היא מועדת לחטא, מונחית על-ידי יצר הקנאה, מחרחרת ריב וגורמת לפורענות, היא מתפתה, מפתה ומדיחה. היא הגורם לחטא גן העדן, להבאת הרוע ולהבאת המוות לעולם. חוה באספקלריה של חז"ל, איננה דמות פרטית. היא סמל לנשים כולן. האשמתה בהבאת הרוע ובהבאת המוות היא האשמה לכל המין הנשי. בויקרא רבה אין כלל האשמות כאלה. חטאה של חוה בגן העדן אינו גדול מחטאו של אדם. הבאת המוות לעולם, על-פי ויקרא רבה, הוא עונשה של האנושות על חטאה של האנושות.

 ארתור בויד, אוסטרליה, 1948: אנו רואים את הנחש? שטן? מלאך? מציץ בחמדנות וצופה בזוג הנאהבים. הנחש ינצל את חווה ויסבך את הזוג בצרות. ככל הנראה נטל בויד את ההשראה לציור מהמדרש על גן העדן האבוד, המבוסס על בראשית רבה: "אמר ר` יהושע בן קרחה: להודיעך מאי זו חטייה קפץ עליהם אותו הרשע. מתוך שראה אותן מתעסקין בדרך ארץ ונתאוה לה".

גן העדן האבוד, ספר ד` – ג`ון מילטון

ממי נסת?

בשר את מבשרי. לבנות גֵוֵךְ

אחת מצלעותי, קרוב ללב,

מקור חיים נתתי לך—להיות

מנחמת לי ועזר בצדי.

אשחרך, הוא חלק מנפשי,

דורשך כמחציתי. ביד-עדנה

ידי תפשת—ואהי לך

מאז נוכחתי: רב הוא נעם-איש

מיפי, וחכמה—אין כיפיה!

כן אם כל חי דברה ובמבט-תם

של אהבים ובכניעה צנועה

חבקה קלות אבינו הראשון

ותשען עליו; כמעט נגע

חזהו מלא שדיה במחשוף,

יש הסתירו פז שערה גולש.

יפיה וקסם כניעתה ערבו לו

ובאהבת-על חיך, כיופיטר

ירעיף בת-שחוק על יונו עת ירוה

כל עב אשר יוליד פרחי אביב—

ואת שפתה בנשיקות-זך החתים.

הפנה ראש השטן בקנאתו

אך בחשד סקרם בחיוך רע,

ויאמר עם לבו ברטן מר:

"מראה שנוא עלי ומענה!

בעדן-אהבה חובקים שניהם,

יוסיפו נעם-עדן, גיל על גיל;

ואני לשאול משלך, אין אשר שם,

אין אהבה—רק תאות אימים,

לא הקלה בשער היסורים….

יוג'ין אבסהאוס, רוסיה-ישראל, 1997, עץ הדעת: אדם חסר האונים יושב ואוחז בתפוח, ואילו חוה עומדת וסינרה מלאה בפרי. מעל צמרת עץ פרי ענק, כתוב בעברית: ויאכל אדם מפרי שנתנה לו חוה, אולם לא ידע כלום.


נספח: שיריה של אסתר ראב

אסתר ראב (25 באפריל 1894 – 4 בספטמבר 1981), המשוררת והסופרת הבולטת הראשונה מבין ילידי הארץ. עובדה זו בולטת בשירתה המושפעת מאוד מהנוף הארצישראלי ולכן היא כונתה "המשוררת הצברית הראשונה". ראב הייתה דמות חריגה בחברה, וכך גם שירתה, השונה מסגנון הזמן.

בצעירותה, בשיר "על גחונך תזחל"  (1923) כותבת אסתר ראב על תחושת האמביוולנטיות שבתשוקתה לנחש-הגבר.  מחד משיכה, מאידך רתיעה:

על גחונך תזחל

עפר תלחך!

שתי זרועותיך אליי פרושות

כקריאות נמשכות

תוך מדבר אין סוף

לרגליי! כנחש

עם יצירי גווך

הדקים החטובים…

בשולי שמלתי

בל תגע!

יציר תופת

גבר שחור וחטא!

בשירה   "רעי הנחש" (1960), כשראב מבוגרת יותר, מציגה ראב את הנחש המפתה כרע (חבר) , ואותה כמוקסמת ומעולפת נוכח עיניו המפתות:

רעי הנחש –

גלוית עינים אני!

קסומה מעולפת,

אחוזה להטוטי –

טבעותיך המאירות,

פתן עלי מאורה!

נותן בי

עיני-זהב קמות,

ילהלה, יבריק,

יפעפע, יסנוור –

והחי לעפר ייטחן,

נצנוץ-טבעת,

חרב ללב נתקעת,

גלגול-עין –

ישקע תקוות ירוקות,

זוהר מחולל –

ימיש אמש!

ונשר אפר-עולמות,

מטר – מוות –

ימגר לארץ –

ונשר אפר-עולמות,

כל חייתו, כל צימחו

ותוהו ובוהו – וחושך

על פני מים רבים.

בשיר "ספיח חייך" (1965) , בהיותה בת 71 (!!!) כותבת ראב:

ספיח- חייך

חרד, רוטט –

ואל דופני-צלעותיי

מדפק

כמה לפרוץ,

ואני –

אבנים בו יודה:

בל ירים ראש –

הצפע!

והוא אינו צפע –

הוא שושן…

 התשוקה המתעוררת בה  בזקנתה מפחידה אותה, ואז היא מכונה – צפע , אך מיד היא משנה, חוזרת בה ואומרת: אין זה צפע, אלא שושן.

בשירת משוררות רבות אחרות ניתן למצוא את האמביוולנטיות הזו של משיכה/רתיעה מפני ההשתוקקות והתאווה מחד, ואת הרתיעה והחשש מאידך.

השאר תגובה