סיפור ים

הרוח התחילה לנשוב בפתאומיות וטפחה על יריעותיו הגסות של האוהל. כל לילה בשעה הזאת מתחילה הרוח לנשוב מן הים ומביאה אתה את ריחו המלוח. נועה התהפכה בזהירות על מיטת השדה העשויה ברזנט חאקי ופקחה את עיניה. מבעד לחרכים סביב העמוד המרכזי של האוהל נשקף אליה אורו הרך של הירח. היא שאפה מלוא נחיריה את הריח האהוב, המשכר, ריחו של הים, והקשיבה. הריח לא בא לבדו. תמיד ליווה אותו רחש הגלים בהתנפצם בערגה אל החול, מנסים, נסוגים ושבים ונסוגים ולעולם לא מתייאשים.

מן המיטה הסמוכה אליה עלה קול רחש ותנועה. נועה עצרה את נשימתה והתלבטה. האם זקוקה היא עכשיו לשיחת לילה לוחשנית. החליטה שכן והשמיעה אנחה רפה. חששה להעיר את כל שאר הישנים באוהל הגדול. לאחר היסוס של שנייה השמיעה עוד אנחה, מפורשת מקודמתה.

את לא ישנה? עלה קולו של שכנה, קול נער, ספק עבה וצרוד.

לא, אני לא ישנה, אני חושבת וחושבת, השיבה בלחש. כן, אני יודע. אמר כאילו לעצמו והסתובב לעברה.

את שמואל פגשה ביום הראשון בבואה לקורס הימי של 'הפועל' בקיסריה. קורס דרגה א, שנועד רק לבחירי הנוער, אלה שבמשך שנה שלמה למדו את החומר הקשה בימאות, נבחנו עליו ועברו את הבחינות בהצלחה. אלה שנזקפו לזכותם שעות הפלגה ארוכות בלוייתניות נושאות המפרשים של 'הפועל'. אלה הנבחרים זומנו לקורס של שבועיים כדי לקבל הסמכה לפיקוד על לוייתנית ולשאת בגאווה את הסמל הזהוב על דש בגדם.

היא הגיעה אל החוף נבוכה ומבולבלת, נושאת על גבה תרמיל חאקי קטן ובלוי, תרמיל שהיה של אביה בצבא הבריטי. לתרמיל דחקה עם בוקר בחופזה כמה מחפציה עת יצאה בחשאי מבית הוריה. היא השאירה מאחוריה מכתב קצר וצונן. לעולם לא תשוב עוד אל הוריה. לאן תלך אחרי הקורס לא ידעה. ובתרמיל כל רכושה עלי אדמות. על חולות הזהב של קיסריה הציבו עשרים אוהלים הודיים גדולים, מעודפי הצבא הבריטי. ליד אוהל המפקדה עמדו שני נערים. האחד נופף לה בידו. זה היה אריה, ידידה מהגדוד שלה, מן הקן הימי של השומר הצעיר. הוא קרא אליה בשמחה.

יופי שהגעת. בואי תכירי את שמואל. הוא עובד אתי בדפוס 'דבר' בשינקין. הוא מ'הפועל' בת ים.

היא הביטה בנער שחום העור שהחזיר לה מבט רציני בעיניו החומות והגדולות. פרקה את תרמילה הקטן ואמרה: שלום. יללה, איפה נרשמים ומה עושים.

עד מהרה התארגנו באוהל הראשון בשורה הסמוכה אל הקוו העדין של החוף, שאליו שבים הגלים כל פעם מחדש. הם בחרו להם מיטות והשליכו עליהן את תרמיליהם. הפעילות בקורס היתה אינטנסיבית, וכבר היה צריך לרוץ למיפקד ולהתייצב ליד הסירות.

נועה תמיד אהבה לשבת על חרטום הסירה כשהיתה פנוייה מפעילות. כשהרוח נשבה בחוזקה וניפחה את חזה המפרשים בגאווה, קרע החרטום ופילס את דרכו במים השורקים מצידיו, נשפכים ירוקים-כחולים עטויים ראשי קצף לבנים. כל החברה ישבו במרכז הסירה, מהם אוחזים בחבלי המפרשים ומותחים אותם בקפידה, אחרים רובצים להם בתנוחות משונות על הספסלים או על שפתה המורמת של הסירה, 'מעל הרוח', מקשקשים, מפטפטים, לועסים פרי, מתבדחים, שרים. היא תמיד התרחקה וישבה לה על החרטום, הוזה למחצה, מתבוננת במרחבים הנפתחים לעיניה. באותו יום ראשון בא שמואל והתיישב לצידה. רגעים אחדים שתקו, מגניבים מבטים האחד אל השנייה. אחר כך פתחו בשיחה מהוססת. עד מהרה מצאה את עצמה מספרת לו, לזר המוחלט, על הוריה, על ביתם, על בריחותיה האינסופיות בילדותה, על שינה בפרדסים בלילות עד שקולות התנים המתקרבים הבריחו אותה תמיד בחזרה לבית הוריה. על אביה המתוסכל תמידית, הממהר לשלוף את חגורת המכנסיים כדי להצליף בה. על אמה הילדותית, התמהונית.

הם תמיד אומרים לי שאני ילדה רעה. שאני בן ולא בת. שאני לא עוזרת לאמא, ובמקום זה מעדיפה לטפס על עצים. אבא אף פעם לא מרשה לי ללכת לתנועה, ובטח לא לימייה. הוא סוגר אותי במקלחת. אבל אני בורחת דרך החלון. כשאני חוזרת הביתה הוא רודף אחרי עם החגורה ואני בורחת ממנו. אני צועקת לו. אני שונאת אותך.

שמואל לא הרבה לדבר. הוא הקשיב לה ומבטו החום והרציני מרוכז בפניה, בשפתיה, בעיניה. הרוח הפריחה את המלים מפיה. הן יצאו קטועות, מהוססות, מחפשות, מגמגמות. הוא קלט אותן בעיניו, בשפתיו, באוזניו. לעתים חייך אליה חיוך קטן וחם. שמחה בלתי ברורה מילאה את ליבה.

הימים חלפו, מלאי פעילות, הפלגות, הרצאות, שחייה למרחקים, התעמלות בוקר. מיפקדי בוקר, סידור האוהל, מדורה בערב, כיבוי אורות. הימים היו עמוסים מידי. נועה לא התפנתה למחשבות. ידידותה עם שמואל הלכה והתהדקה. שניהם ואריה היו מבלים יחד את רוב השעות הפנויות, כשאריה עוקץ אותם מפעם לפעם על צמידותם היתירה ומתלונן בקול שגנבו לו את החבר הכי טוב שלו. לעת ערב היו צונחים על מיטות הברזנט הצרות.

אחרי כיבוי אורות, כשחלל האוהל היה מתמלא נשימות רכות וחמות, היו השניים מתלחשים ביניהם בקול חרישי. שמואל היה שואל אותה והיא היתה שמחה לענות, לספר, לדבר, להוציא. הם תהו לאן תלך לאחר הקורס, אבל נועה לא רצתה לחשוב רחוק. קולו החם של שמואל מילא אותה שמחה ובטחון. היא תמיד יכולה לגור קצת אצל סבא וסבתא שלה. לא שהיא אוהבת אותם במיוחד. אחר כך כבר תראה. היא תדבר עם המדריכים שלה בתנועה. הם כבר יעזרו לה. ילדה בת חמש עשרה לא דואגת יותר מידי.

מיפקד הסיום היה רב רושם. לאור לפידים בוערים קראו את שמות המצטיינים בקורס שגם התבקשו להישאר שבוע נוסף ולהדריך, בתור בוגרי דרגה א, את חניכי קורס דרגה ג, הטירונים הקטנים, שאמורים להגיע מיד למחרת מיסדר הסיום. שמואל ונועה חייכו האחד אל השנייה כשענדו להם את סמליהם המוזהבים, הנכספים, והודיעו את שמם בתור מצטיינים. ללא אומר ודברים ידעו שניהם שיישארו שבוע נוסף להדרכה, עוד שבוע ביחד. אחר כך ייפרדו דרכיהם. אבל מי חושב על אחר כך.

עם צהריים התחילו להגיע החניכים החדשים. שמואל ונועה הועברו אל אוהלי המדריכים והציבו את מיטותיהם סמוכות האחת לשנייה. נועה היתה נרגשת להרפתקה החדשה. היא התבוננה בילדים הצעירים שהגיעו קבוצות קבוצות כדי לעבור קורס דרגה ג. שמואל עמד לידה ולפתע אמר לה. אוי תראי, מגיעים חברה מ'הפועל' בת ים. הנה הם  באים עם המדריך שלהם. הוא חבר טוב שלי, למרות שהוא כבר נורא מבוגר. הוא בן עשרים. קוראים לו אמנון.

אמנון היה גבה קומה, שערותיו תלתלי זהב גולשים, עיניו כחולות עמוקות כתהום רבה, גופו מוצק וחיוכו שובה לב. נועה נלפתה על מקומה. ליבה החיש את דפיקותיו. היא ידעה שהיא רוצה את הגבר הזה, רוצה אותו נורא. כמוכת דיבוק התבוננה בו. לא ראתה דבר אחר, רק אותו. שמואל דיבר אליה. היא לא שמעה ולא חשה. אמנון ראה אותה ממרומי שנותיו, את הילדה הקטנה, לבושת מכנסי התעמלות כחולים הדוקים אל ירכיה בגומי. את מבטיה הנעוצים בו. הוא חייך לעצמו.

הזמן עברו כחלום. כל רגע פנוי מהדרכה בילתה נועה בחברתו של אמנון, שואפת צילו, מקשיבה לו, להוטה לשאת חן בעיניו, שותקת לרוב, נושאת אליו עיניים מעריצות. שמואל הלך והתרחק. שוב לא שוחחו ביניהם. לעתים היתה צדה את מבטו הנעוץ בה, כאוב ושותק, אך היא לא שמה אל ליבה.

הימים היו גדושים. היתה לה קבוצה של עשרה ילדים שאותם ליוותה. יצאה איתם לים, לימדה אותם לחתור, ליוותה אותם בשחייה, לימדה אותם חומר תיאורטי. היא היתה אחראית עליהם. בכל בעייה ושאלה רצה לאמנון. הוא, בוגר וגבוה, יפה תואר, יעץ לה, הורה לה, הדריכה והסביר לה איך לפתור את הבעיות. כבן אלים נראה בעיניה. היא שכחה את הוריה, שכחה את העתיד המפחיד. היא רצתה רק להיות איתו, לשמוע את קולו. בסתר ליבה חלמה על נשיקה. לא יכלה לחשוב על יותר מזה. לא ידעה יותר מזה. רצתה רק נשיקה. רצתה שיאהב אותה, שיגלה לה אהבה.

בערבים, עם תום הפעילות ולאחר שהחניכים התכנסו באוהליהם, נהגו המדריכים לשבת ליד מדורה לצד מחנה האוהלים. הים השמיע את נגינתו הנצחית. הריח המלוח אפף את כולה. והיא, יחפת רגליים, חשה את החול בין אצבעותיה ואת ליבה הולם בחוזקה כשאמנון, סמוך מאוד אליה, נוגע לא נוגע, שר בקולו החזק, מתלוצץ וצוחק. שמואל ישב בצד, רחוק משניהם, מצניע עצמו ומתבונן בהם בסתר.

פעם אחת, רק פעם אחת, ניסתה ממש לדבר עם אמנון, לשוחח איתו. הם ישבו האחד ליד השנייה על ספסל קטן ליד האולם שבו התקיימו שיעורים התיאורטיים. היתה הפסקה. הילדים התרוצצו בחוץ והם ישבו סמוכים ולחוצים. היא נשאה אליו מבט. עיניו היו מרוחקות, נעוצות בים המכחיל לפניהם. אתה אוהב את הים? שאלה.

הוא ננער וענה שכבר שנים הוא בימייה.

אתה יודע, תמיד חלמתי להיות על הים. כשקראתי את מובי דיק לפני כמה שנים ממש נסחפתי. רציתי להיות כמו ישמעאל, אתה יודע, זה שמספר.. רציתי להיות גבר, וחלמתי שאהיה יורד ימים, כמו ישמעאל… דבריה לעו בפיה. היא הסתכלה בו. הוא לא הקשיב. הוא אפילו לא ידע מי זה ישמעאל. היא ידעה שהוא לא מבין מה היא אומרת. גרוע מזה, זה בכלל לא מעניין אותו. אבל הוא היה כל כך יפה. מבט אחד מעיניו השכיח ממנה כל רצון לשיחה או לדיבור. היא רק רצתה שיאהב אותה. שיהיה איתה. ואלהים, בבקשה, שינשק אותה, לפחות פעם אחת.

לאחר מיפקד הסיום ישבו המדריכים לחגוג. מחר יעמיסו את כל הציוד על הסירות. צריך להחזיר כל סירה למקומה. מחר מפליגים עם הסירות הביתה. נועה ישבה כהרגלה ליד אמנון. היא שמעה אותו מדבר עם שמואל. יש להם שתי סירות של 'הפועל' בת ים. צריך להחזיר את שתיהן. אמנון יפקד על האחת ושמואל על השנייה. היא מפליגה עם הסירה של 'הפועל' תל אביב. יש להם שלוש סירות שצריך להחזיר הביתה. נועה לא יכלה לחשוב על דבר. הן מחר היא חוזרת לתל אביב. היכן תגור, מה תעשה. היא לא רוצה עכשיו לחשוב על זה. היא ידעה שזהו הלילה האחרון עם אמנון. אחר כך כבר לא תראה אותו יותר. כל גופה כאב בציפייה לרגע שבו תדעך המדורה וכולם יתפזרו. מה יהיה אז. הוא פשוט יגיד לה לילה טוב וילך לו לישון?

אורה של המדורה התעמעם והחושך עטף את כולם. אמנון קם, התבונן סביב, פתאום התכופף אליה ואמר לה בלחש: את באה לטייל קצת?

הכל מסביב נבלע בחושך. כולם התפזרו ונעלמו. נותרו רק היא והוא. הם פסעו יחפים בחול הרך והחם. לא דיברו. השתיקה הלכה ועטפה אותם עם החושך. הוא אחז בידה לפתע והושיב אותה לצידו על החול. בהלה נוראה נפלה עליה ושיתקה את גופה. מה יהיה עכשיו. אלוהים. אני לא יודעת מה עושים. אני לא יודעת מה הוא יעשה. אני לא יודעת מה אני רוצה. אני לא יודעת מה הוא רוצה. אני פוחדת. מה עושים. הוא גחן אליה. בחושך לא ראתה דבר עד שפניו היו סמוכים מאוד אל פניה. הוא השתהה כך כמה שניות, מתבונן בה. מבטה היה נעוץ בו באימה. הוא חש בו.

נאנח לעצמו ואמר לעצמו בלחש: מה אני עושה. היא ילדה. התרומם, שוב נאנח לעצמו ואמר:

בואי נחזור.

כשהגיעה לאוהל נכנסה מבעד לפתח. נשימות הישנים עטפו אותה באד רך. היא גיששה את דרכה באפילה אל מיטתה. התיישבה עליה חרישית, נשכבה והתעטפה בשמיכת הצמר הדוקרנית.

שמואל נע במיטתו הסמוכה. היא עצרה את נשימתה. לא ידעה אם רצונה בשיחה הזאת. ומה תגיד בה.

חזרת. גישש אליה קולו החם מתוך האפילה, לוחש בחשאי.

כן, חזרתי.

טיילת עם אמנון. חזר הקול ואמר.

היא לא ענתה, אבל גל גדול הציף אותה פתאום. היא הושיטה ידה מבלי דעת מתוך השמיכה אל התהום החשוכה ופגשה שם יד חמה, עוטפת, בטוחה. היד החזיקה בה ברכות אבל בחוזקה. לא מרפה ומלטפת.

ואז התחיל להגיד לה כל מיני מילות קוד ימיות, משחק איתה במשחק שהמציאו להם אז, בימים הראשונים ההם. הוא אומר מילת קוד ימית, היא צריכה להחזיר לו במילה אחרת, ומפסיד מי שלא מסוגל לזכור. כך שיננו את החומר לפני המבחנים. הוא לחש, היא ענתה, הוא לחש והיא ענתה. גופה הלך והתרפה, שלווה גדולה ירדה על ליבה ותנומה אחזה את עפעפיה.

אדם בים, לחש לה, מחכה לתשובתה.

אדם בים.

אדם בים.

דממה באוהל. רק קולות נשימה רפים עולים מעברים.

עם בוקר רבתה התכונה. אורזים, מעמיסים, מפרקים את האוהלים. מכינים את הסירות ליציאה. אין זמן לשום דבר. צריך לצאת מוקדם ככל האפשר. לתפוש את הים רגוע, בלי גלי חוף, כדי לצאת בזמן ולהגיע בעוד אור כל אחד לנמל הבית שלו. כולם רצים, מתרוצצים, מחלקים פקודות והוראות. הסירה של אמנון יצאה ראשונה לים. היא ראתה אותו מרחוק עומד בראש חניכיו הדוחפים במרץ את הסירה אל המים. היא עצמה היתה עסוקה מידי עם חניכיה ועם הסירה שלה. צריך לצאת לים. אין זמן.

עברו את גלי החוף. חניכיה חותרים במרץ, מרימים את מערך המפרשים. מרימים את העוגן. מאחר שהיו עימה עוד מפקדים מ'הפועל' תל אביב, לא היתה עסוקה בפיקוד. הלכה כדרכה לשבת על החרטום. הרוח נפחה בעוז במפרשים והסירה החליקה במים דרומה לכיוון תל אביב.

הם חלפו ליד סירה אחרת שפניה דרומה. ממקום מושבה על החרטום ראתה את שמואל יושב במקום הפיקוד בירכתיים, מחזיק את ההגה ושומר על כיוון. סירתם המהירה חלפה על פני סירתו של שמואל. היא נופפה לו בידה וקרא בקול גדול: תמסור דרישת שלום לאמנון! מרחוק ראתה את העווית הכאב על פניו של שמואל. ואז ידעה. ואז הבינה. היא איבדה את עולמה במו ידיה. ואין חזרה.

תגובה אחת

השאר תגובה