שכונה אירנית 5

מסיפוריה של אתי אברהמי-נבט

אמא ובת – משפחה

יום אחד סיפרה אמא בעברית המוזרה שלה:  "הילדים עשו משחק בחדר". היא יצאה החוצה וחזרה אחרי כמה שעות, כנראה לשוק, כי מקרר כמובן לא היה שם, וכל יום היא הייתה ניגשת לשוק לקנות את הבשר לאותו היום. כשהיא חזרה היא גילתה שהבדים שסבי (סבי מצד אבי) היה מוכר נעלמו מהמרתף. היא הבינה שמישהו פרץ וגנב אותם.
למחרת מישהו הקיש בדלת החצר. היא פתחה וגילתה "ראיתי משטרה מפה, ומשטרה משם, ובאמצע שוטר מחזיק את הגנב" , השוטר פנה אליה ואמר: גברתי, פרצו לכם אתמול ? הבחור הזה היה כאן וגנב את הבדים. אמא השיבה לו "אני קודם כל רוצה להודות לו, שלא פגע לי בילדים" . הבדים הוחזרו לסבי, וסבי אוציא שטר של 10 טומאן (משהו כמו 100 שח של היום) ומסר לגנב "אתה הולך לכלא אחי כרגע, הנה דמי כיס שיהיה לך לסיגריות ושתייה" . הגנב הוריד את ראשו והודה. ככה זה היה באיראן, הינו חברים כולם, אפילו הגנב.
לפעמים אני מקשיבה לסיפורים האלו ומרגישה כל כך זרה. היו להורים שלי ולאחים שלי חיים שלמים שאני לא מכירה, לא את הרחובות, לא את הזיכרונות, לא את הסיפורים, וכולם גם לרוב התייחסו אלי "את לא תביני, לא באת משם". גדלתי בזרות. במדינה דמוקרטית וישראלית ובתוך בית עם מנטליות איראנית. כשלכולם הרשו הכל, לי לא הרשו כלום. "אנחנו זה לא כולם" הם היו משננים לי, את בת איראן (אני בכלל צברית), אסור לך בנים, אסור לך לצאת, אסור לך לחיות. כשחברותי יצאו לבלות אני נאלצתי לחזור הביתה ב- 21:00. כשהן הורשו ללכת לצבא, שוכנעתי להצהיר על דתיות ולקבל פטור מהצבא. כשבנות ניסו בנים בפעם הראשונה אני שמרתי על תומתי עד לערב החופה.
התביישתי, באמי העילגת שלא ידעה לדבר, לא הייתה מטופחת ולא יכלה אפילו לשבת איתי על שיעורי הבית בכיתות הנמוכות, כי היא לא יודעת לקרוא ולכתוב, היא אפילו לא יודעת לדבר. התביישתי בעילגות שלה, והתביישתי באבי העריץ. בין לבין היו לי האחיינים הנהדרים שלי, כבר בגיל שנתיים הפכתי לדודה, היה הפרש של שנתיים ביני לבין אחייני ועשרים שנה הבדל ביני לבין אחיי. עם הזמן הפכנו לחבורה תוססת ברחבי הבית, ועד היום, יש לי צבא קטן של אחיינים כולם בני גילי. כשמתגלעת מחלוקת עם אחי, אני מכינה את הצבא שלי להתקפה, כולם איתי. כולם מעריצים צמודים מגיל ינקות ועד היום. לגדול במשפחה גדולה זה אומר שבכל רגע  את חייבת צבא ערוך ומוכן, ואם לא – יבלעו אותך. את חייבת גב. ואת חייבת לדעת להזיז אותם לפי הדרך שלך.
יש סיפורים מרתקים שאמי מספרת ואני נשארת המומה. לפעמים היא מספרת לי: כשאבא שלך לא ידע, הייתי הולכת עד לשוק וחוזרת, או לאמא שלי וחוזרת, תופסת שני אוטובוסים עד לבית של אמא וחוזרת. ואני שואלת, איזה מין עולם זה
היה? איך הנשים הצליחו ושרדו והתחרו בזעקות שנשמעו בחצרות הבתים כשהגבר הרים יד, ולא רק הגבר, גם החם וגם החמות. איך אישה הייתה יוצאת למחרת חבולה כולה, ומתחרה עם חברותיה (ממש כך) על הכחולים שעל גופה, ומי עמדה בסבל ומי חטפה יותר חזק ולא התמוטטה? אלו סיפורים שחובה להעלות על הכתב, חובה.
יש לה בדיחות לאמא, והיא עדיין שמרה על עליצות ושמחת חיים בין לבין זכרונות הכאב. בערב החג השני כשהיא סיפרה סיפורים והתבדחה וקפצה מסיפור לסיפור היא הייתה זורקת לי בפרסית "על מה דיברנו , שכחנו על מה הדיבורים" . כשהיא החלה לנסות ולרדת על בעלי מיכאל לפני חתנו הזדרזתי כי ידעתי לאן זה יוביל והודעתי לה בפרסית "אל תפתחי את השער" כלומר, סגרי את המילים בפה שלך, אל תפתחי את השער למריבות עכשיו בערב החג. עם כל הדמנציה שלה היא הבינה מיד והעבירה נושא וחזרה להסתלבט על חברתו של בני שהיא כבר בת 17 ובגילה כבר היו לה שני ילדים וגם על בני להזדרז ולסגור חופה ועל מיכאל בעלי כבר להזדרז ולקנות בית לבנו ולכלתו. מיותר לציין שמיכאל שוב נחנק בפעם המי יודע כמה מהאוכל, והודיע לחתני "אלה איראנים, צריך להזהר מהם".

אֵבל

אני מצטערת שנעלמתי, אני מצטערת שחזרתי, ועם בשורה קשה, אחי שוקי איננו, הוא נכנע למחלה ביום רביעי האחרון.  הכל היה מאוד פתאומי והידרדר במהירות רבה. ביום שני הוא עוד צחק אתנו כרגיל בקבוצת הווצאפ. בערב, דקות לפני שמצבו הידרדר הוא נתן הוראות אחרונות לבנו. למחרת הוא הובל לטיפול נמרץ אחרי שבועיים של אשפוז עם חום גבוה, מת מוות קליני, עבר שלוש החייאות, ורק אחרי שהבאנו אליו את אמי הדואבת והבוכה, הוא נפח את נשמתו סוף סוף והלך בשקט, יפה כמו שהוא היה בחייו, שלו ונינוח.

בכל בוקר הוא כתב לנו את המדדים בקבוצת הווצאפ, עדכן, בירר מה שלומנו, דרש שלא נגיע לבית החולים כי יש קורונה משתוללת, ביומיים האחרונים הוא שוב אמר שהוא חלש מדי. אבל לא תיארנו, לא תיארנו לרגע שזה הסוף.

זה אח שגידל אותי מרגע שקיבל אותי לידיו בחדר הלידה. לימד אותי עברית וחשבון ובא איתי לאספות הורים במקום הוריי. לקח אותי לטיולים, החליף לי חיתולים, לימד אותי מוסיקה, פתגמים, שירים, ספרים. רשם אותי בקיץ לקייטנות, ולימד אותי להוריד את הראש כל פעם שנסענו מתחת לגשר. גידל אותי וריצף את מרצפות הבית הישן שלנו בחיתולים ושטיחים כדי שלא יכאב לי כשאמעד בצעדיי הראשונים בגיל שנה.

היה חבר ובעיקר מעריץ, לא משנה מה שעשיתי הוא העריץ אותי בחיוך שלו. האח היחיד שהתגאיתי בחוכמתו ונתמכתי בו. היחיד עם ההיגיון הבריא וההומור הציני. הוא היחיד שהיה מודרני במחשבותיו ולא פרימטיבי, אירני שורשי עם ריאליזם ומודרניות וקידמה. האח היחידי ללא מבטא, אלוהים כמה שהתגאיתי בזה.

הבכי שלי כבר נרגע. אני חזקה. מצחיקה את כולם באוהל האבלים, בוכה ואז צוחקת, מנחמת ומתנחמת. נשארו לנו עוד יומיים לאבל ואז נעלה לבית העלמין שוב.

ביומיים הראשונים נתקפתי אימה איך זה לחיות ללא המעריץ הראשון שלי, הטוב והמיטיב. ביום האחרון אני כבר אדישה. הפחד חלף. אני רציונלית. הוא סחב את המחלה 17 שנים. איבדתי את אבי השני. למרות שהוא הביא לעולם ארבעה ילדים הוא שמר לי אמונים כבתו הראשונה, אפילו ילדיו ידעו זאת.

את מותו לא פרסמתי בכלי המדיה השונים, וסירבתי למנחמים. זה אֵבל אישי פרטי כואב יותר מאבא אפילו. אין יותר גרוע ממבטי רחמים.

יש לי משהו לאחוז בו – וזה להמשיך את לימודיי. כמו שהוא רצה, כמו שהוא כיוון וכמו שהוא דחף. "לא משנה שאת לומדת תארי קקמייקה, אבל תמשיכי, (הוא כתב לי בברכות לתואר השני) …על הקיר יש מקום לעוד תעודה, בלב יש עוד מקום לגאווה, תמשיכי ללמוד"

אני לא יודעת היכן להניח את כל הצער, אני קרועה בין הכאב לבין אהבת החיים, אני מצפה לחזור במהרה לשגרה ולא משנה שהיא תהיה בסגר, העיקר שגרה. אני מאמינה שאבחר בחיים בשמחה ובצחוק ובלימודים.

אני מגלה עד כמה כוחו של שבט, כלומר משפחה גדולה, הוא קריטי עבור כל מצב. מקווה ומייחלת רק למצבים טובים. מרגישה חזקה. משלימה. מי שבא אלי לנחם יוצא בעצמו מחוזק. מקווה שלא ממתינה לי איזו נפילה אחר כך.

כשייגמר הסגר אספר לך את הדרמה שהייתה סביב מותו, אפילו זה היה בצורה צינית כמו שהוא היה בחייו. הרופאים הודיעו שהלב נדם, הודענו לכולם, סמסים עלו לאוויר, טלפונים לכל הקהילה, לעבודה למשפחה, מאות של טלפונים, ולפתע, אחיינית שלי הודיעה שהיא נכנסת להיפרד ממנו, והיא זיהתה שהוא עדיין נושם בכוחות עצמו. מיד כל הטלפונים הורמו שוב והודענו נא להתפלל הוא עדיין חי. זה היה כל כך סוריאליסטי. מודיעים על אדם שהוא איננו ועובדת סוציאלית עוברת בין כולנו, והאיש נושם !!!

אבל גם מזה למדתי, שזו הייתה דרכו להשאיר חותם עלינו, גם כאן הוא שעשע אותנו כמו שהוא היה רגיל. איבדתי את הסלע האיתן החזק ביותר בחיי ואפילו יותר מאבי, מכאן – יש לי רק לצמוח, במרס או באוקטובר אחזור ללמוד… בינתיים הודיעה לי בתי שהיא הרה ללדת, אני בעננים משמחה.

צר לי, שלא זכיתי לבשר לו זאת, עד לרגע שעצם עיניו הוא עדיין התייחס אליה כמו לבתו המתוקה ביותר. והוא כל כך חיכה לבשורה הזו, להסתלבט על חשבוני שאהיה סבתוש.

היום עלינו לקברו לציין את אזכרת השבעה. נודע לנו, כי האזכרה ליום ה – 30 תהיה במועד של יום השנה של האזכרה של בנו בכורו. אני לא מאמינה גדולה בדברים כאלו, זו כנראה מקריות. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב שהוא תכנן גם את זה ולכן חיכה עוד 24 שעות עד למותו הוודאי.

 

שבת

בבוקר שבת יש משהו שנעצר, בשבתות בבוקר בתור ילדה הינו הולכים מדי פעם לבית הכנסת לעולי איראן ליד הבית. אבא שלי היה עומד על ההיכל כשליח ציבור עם קול אדירים. הוא היה קורא מהתנ"ך, לא היה קול גבוה ממנו, והביטחון והקול הבוטח, כל כך הרבה כוח לגדול מתחת לאב חזק עם שם טוב בקהילה שלנו. לימים אחי קיבל את תפקידו על ההיכל, אבל היה קול עדין ונפש עדינה עוד יותר.

כשהיינו חוזרים מבית הכנסת אמי הייתה מגישה את סיר ה"סיראבי" מין מרק שמנוני מלא בחלקי פנים של הפרה, קיבה ועוד חלקים שאמא הייתה מרתיחה ומנקה מיום חמישי והסיר התבשל כל הלילה על הפלטה. כשגדלתי אמא סיפרה שכל בוקר באיראן ברחוב שלהם היה דוכן כזה של סיראבי וכל בוקר אמא הייתה יוצאת  עם השכנות להביא הביתה לארוחת הבוקר את סיר הסיראבי. בארצות קרות אכלו בשר בשעות הבוקר והמרק עם הבצל והלחם היה מחזיק אותם שבעים עד לשעות הצהריים. אני רוצה לחקור ולכתוב על סיפורי החיים של הנשים האלו ויחד לחקור את המנהגים היהודים שם. איך הם השתלבו בין המוסלמים, איך גברים יהודים בגדו עם מוסלמיות, איך הן קיבלו מכות מהגברים. החלטתי שבתזה שלי אכתוב על סיפורי החיים האלו, זה מה שאני יודעת, וזה מה שאני טובה בו. אני אקדיש זמן לראיונות עם הנשים סביב אמי, הן מצחיקות וחכמות ומחכות לדבר.

הטעם של סיר הסיראבי עוד עומד בפה, גם הזיכרונות, היום את קערת המרק מחליפה לי כוס הקפה עם העוגייה, בצהריים אני כבר מגישה את סיר החמין שמבושל במלא קטניות ורגל פרה. דופקת את העצם בכל הכוח על השולחן כדי לסחוט את הבשר הרך מבפנים וכולם בורחים מהשולחן, יש דברים שנטמעים בנו וממשיכים אתנו ועוברים אפילו לילדים, ולחתן ולכלה.

יש שקט בבוקר שבת, והטלפונים לא מטרטרים והווצאפ שקט, ויש זמן לחוסר עשייה, והלב מתגעגע לקצת זמירות של בית הכנסת וקצת סוכריות שנזרקים על בעלי שמחה, והפיצוחים שמתפצחים בדרך לטיילת בים בצהריים וגם לנסיעה עם אחי בצאת השבת לאמא, כל שבת מחדש, ואין את זה יותר. יש רק ריק אחד שאני בטח אמלא בעוד סירים של חמין והרבה שאיפות

אני רוצה לספר לך, שבכל משפחה גדולה יש תופעות וסיטואציות מצחיקות, לרוב לא משנה באיזה מצב הם נמצאים, לכל אחד יש תפקיד במערכת. זה כמו מכונה משומנת היטב, שיש את החכמים ויש את הפשוטים והפועלים ויש את האחרים. באחד הימים אחותי הגדולה הופיעה לאוהל האבלים עם אמי. על ראשה היא קשרה מטפחת בצורה כל כך מצחיקה שאת שאגות הצחוק שלנו שמעו עד לחוף הים. אף אחד לא זיהה אותה. מי שכן זיהה היה בטוח שהיא המטפלת האוזבקית של אמי. על זה שוקי היה מספר את הפתגם :"אם נשים שני חמורים באותו מקום, אם לא יהיה להם אותו הריח לבטח יהיה להם אותו הצבע". בפרסית זה נשמע יותר טוב כמובן. וכך גם אחותי אחרי שבוע של שינה אצל אמי והמטפלת היא כבר החלה לדמות לה גם חיצונית.

באותו האוהל נוצרו גם מריבות, ולאחר מכן גם בדיחות. הועברה הידיעה בלחש רחש על ההריוניות החדשות במשפחה והשמחה הייתה רבה. באו דודים ובני משפחה שכנים ומכרים ומיכאל שלי עמד כמו פקח באמצע האוהל ודרש שכולנו נעטה מסיכות ונשטוף את הידיים באלכוג'ל. ברגע שהוא עבר בסביבת האוהל ומחוץ לה אנשים היו מסדרים את המסכות על פניהם ומשתדלים להתחמק מהמשטר שלו. זה היה מצחיק מאוד. בפתח האוהל עמד גם אחד מהדודנים שלי באופן קבוע והתריע על בואו של הפקח.

באחד הביקורים הגיעה המחותנת האירנית של אחותי, ובדיוק בשנייה שהיא פצחה בבכי סוער עבר הפקח מיכאל והודיע לה רשמית  "את יכולה לבכות גברת, אבל שימי מסיכה" , תוך שנייה הושתק הבכי.

 

בנים ובנות

אנא, תני בצהלולים, כי גילו לבתי בבטן בן זכר!

איזה אושר! קצת נחמה ללבי הדואב.

נזכרתי במוטיב מאוד מודגש בספר של סמי מיכאל "ויקטוריה". בספר זה יש את חדר השמשות בחצר בית מיכל, ובכל פעם שמישהי הייתה יולדת בן, היא הייתה זוכה לחדר השמשות שהיה מאוד מואר ויפה, אל החדר היו זורמים מיני מתיקה, בשרים טובים, תמרים ובננות. ובדיוק ובהתאמה שלשום בתי הודיעה לי כי חמה היקר שהוא אדם שבאמת יקר הציע לה את חדרו כי זהו החדר הכי נוח בבית, בראש צעקתי לי "בינגו" . שום דבר לא באמת השתנה במהלך ההיסטוריה. גברים התגרשו או לקחו נשים אחרות על פני נשותיהם כי הן לא העמידו להן בנים.

בשבוע שעבר בתו של שוקי אחי ביקרה אצלי. לשוקי יש שלוש נכדות קסומות שהיוו את כל עולמו. הוא רחץ אותן וטיפל והאכיל ולימד שירים והן גדלו על ברכיו מהיום הראשון. הן היו מתגלגלות מצחוק לקרוא לו "סבא שוקה" והוא היה מתמוגג מכל הברה מכל שטות ושולח אלינו את התמונות והסרטונים. בגלוי היינו קוראות לו האחיות "סבא אל בנאת" והוא זרח מאושר מהתואר.

השבוע בתו סיפרה לי שהיא רוצה להנציח את שם המשפחה של אביה, וללדת בן בקרוב ולקרוא לו אברהמי כשם משפחה, "אל תדאגי אֶתי, בעלי הרוסי מסכים, זה מה שאני הולכת לעשות, לאבא שלי מגיע נכד בשם משפחתו". אותה בת ובכלל ילדיו של שוקי רחוקים מהדת ואפילו מהמסורת. הוא גידל אותם ללא שום תבניות משמעותיות מלבד להיות בני אדם טובים. הם מקועקעים, מעשנים בשבת, לא צמים ומסרבים להקשיב לכל רב או דברי תורה ובכל זאת, מוטיב הנכד הזכר שאני מקווה שעוד ייוולד לו – תופס מקום משמעותי.

אתה יכול לצאת ממנטליות, אתה יכול להינשא לבן עדה אחרת, אתה יכול לא לשמור שבת ותפילות ולהתרחק מכל מה שמזכיר את אירן, אבל אתה לא יכול להוציא את המסורות ואת המנטליות ממך. ניסיתי במשך 45 שנים לעשות זאת, והנה, זה חזר לי, ובמקום להרחיק זאת, אני מחבקת את העניין הזה בחיבוק גדול.

אני רוצה עוד לספר לך, שלפני כארבעה חודשים נולד לאחותי עדנה נכד מקסים ומדהים שזכה מיד לכינוי "פיהוקי" ובכלל קוראים לו נדב. אך בלי קשר, ביקשתי וקיבלתי את הזכות מאחותי שעמית ואחיין נוסף שלי יזכו להחזיק את התינוק בדרך לסנדק. יש לתפקידים הללו מוטיבים. הרי אבא לימד אותנו ששום דבר לא קורה מלמעלה באמת. יש טבע ויש ביולוגיה ויש צירופי מקרים שהם באים בתזמונים שלא קשורים לשום תפילה או בקשה. אבל בלב פנימה בעתות של צער או שמחה, אני נוטה לחבק את האמונות האלו ולהשלים עמן. הם חלק מזהותי.

לגבינו, אבי דווקא העריך יותר את בנותיו מאשר את בניו והכניס לנו במוח מגיל צעיר שכולנו שווים. דווקא על ערש דווי הוא דרש שבניו יהיו לידו כי הוא פחד עלינו הבנות.

סיפורי חיים הם דברים כל כך קסומים בעיניי.

 

השאר תגובה