מסיפוריה של אתי אברהמי-נבט
העלייה מאיראן
העלייה הגדולה מאיראן בשנות המאה העשרים המאוחרות יותר הביאה לארץ מלבד שטיחים פרסיים מקיר לקיר, כלי בית מנחושת, בדים ומכונות זינגר, קערות כסף אדירות לחיתון הילדים, זהב בקילוגרמים, שמלות תפורות בידי אמן, ואפילו את הבידה הנייד של הגברים, גם לאומיות עתיקה פרי עמל של אלפיים שנות אימפריה.
כשעלו הוריי ארצה הם באו עם רכוש, כלי בית, נדוניה לבנות ותכשיטים לכלות שיבואו. כאשר אבי התעניין על עלייתו ארצה, הוא שמע מכולם את אותם הדברים – "אין בארץ הזו כלום, אפילו לא חוט ומחט". אחי הבכור עלה הנה עם תנועת הנוער. כך היו גורמים לכל המשפחה לעלות ארצה, באים לבתי הכנסת שליחים מישראל ומשכנעים את האזרחים היהודים לשלוח את הבנים לצבא הגנה לישראל. כך עלה אחי הבכור, אנשים לא התקפלו ובאו בבת אחת, הם שלחו את הבנים הבכורים לארץ המובטחת בכדי לגשש אם יש עבודה לעבוד, אם יש לחם לאכול, אם יש בית לגור ואם יש קרובים שגרים קרוב.
משעלה אחי הבכור בגיל 17 ארצה, הוא הבטיח כי ישוב בעוד מספר חודשים, כאשר הוא מיאן לחזור לאיראן, עלה אבי כתייר לארץ הזו בכדי לשכנעו לחזור לאיראן. אבי עלה לארץ לשבועיים בלבד, ונותר כאן חודשיים ימים, הוא תר בערים החדשות, התארח אצל הדודים, אחותו ובני המשפחה, ובכל זאת סירב אחי הבכור לחזור לאיראן. דמעותיה של אמי הכשילו את אבי, והוא חזר ללא הבן לאיראן. מכר תוך יומיים את הבית רחב הידיים, את חנות האריגים שהלבישה את הגויות האיראניות המצודדות. שלח בירכת שלום לדודים שנותרו בכפרו המרוחק. ועשה עלייה עם כולם.
ברגעים של זיכרונות, אמי מזכירה לי "איראן היא האמא הראשונה שלנו, וישראל היא רק האמא החורגת". בצל הסיסמאות האלו גדלתי ברחוב שוקק מבטאים, מאכלים, מסורות. בסלון הגדול של הבית שלנו באשדוד היו תלויים הדיוקנים של שאה איראן ורעייתו השלישית, השטחים שדרכנו עליהם היו משם, השמיכות שהתכסינו בהם היו משם. מכונת הזינגר תפרה לנו את החורים בבגדים והיא הייתה משם. אפילו תרופות הסבתא נשתמרו שנים על גבי שנים והבריאו אותנו וגם הם היו משם.
ממכתבים של אחיותיה שכבר עלו לארץ קראה אמי "אל תעלי הנה אלא רק כשהילדים יגיעו לפרקם, אין פה אוכל ואין פה מים ואנחנו ישנים בתוך אוהלים או צריפים, תישארו שם, ורק כשהילדים יגיע זמנם להינשא תבואו הנה, לא דקה לפני".
השנים הראשונות היו גיהינום אחד גדול. אחרי שמחת האיחוד עם בני המשפחה, כל אחד חזר לביתו, לקשייו, לחייו. הוריי נותרו בבניין חדש של עמידר, מחוברים לשכנים מארצות אחרות. אין שפה משותפת, אין קירבה. לאט לאט עם השנים הבניין הזה הפך למשפחה אחת גדולה וקרובה.
יש בפרסית מלא פתגמים, כשפרסי פוגש פרסי מתחילה הסאגה של הברכות וגינוני התערוף. אחד הפתגמים שאני זוכרת –
"שלא תיפלי לעולם בידיו של איש" – ההסבר בפתגם הזה, שתזדקני בנחת ולעולם לא תזדקקי לאיש. אגב, את הברכה הזו אומרים לאדם עוד מגיל צעיר מאוד.
בתי.עמית קיבלה תעודת נגדת מצטיינת לשנת 2020. הילדה הקטנה הזו שהיא רק 1.55 בגובה, יפהפיה וחרוצה וחדורת מטרה, מפקדת בחיל האויר בכל רמ"ח תלתליה המתוקים. בכל זאת, ולמרות הכל, הוריי נטעו כאן שורשים חזקים.
ביום השלישי לאחר הלידה, כשחזרתי מבית החולים לבית הוריי עם בתי בידיי , אבא שלי ז"ל הביט בילדה הסמוקה והשמנמנה שאף אחד לא הבין כיצד נחלצה מגופי הרזה וקבע "הילדה הזו שווה אלף בנים" . במנטליות האיראנית או המזרחית מוסלמית – ללדת בנות הייתה בושה, וכאשר אבא שלי הפריח את המשפט הזה לבעלי מיכאל המאוכזב שציפה לבן בכור, הרגשתי כזו גאווה בלב. אבא שלי מעולם לא התבייש בבנותיו או בנכדותיו, ואפילו במוטיב הזה הקדים בהרבה את בני דורו.
זמר איראני
הזמר האהוב על המשפחה – moein
המראה שלו לא כזה מלבב, הוא נמוך עקום וגם עיוור למחצה. אבל אני מקשיבה לו כבר 30 שנים. הוא נחשב לז'אנר המסורתי, כלומר יש כמה ז'אנרים – מלנכולי, פופ. מוסיקה פרסית היא לא מזרחית – יש שם פסנתר, וכינור, יש בכל הופעה לפחות 5 נשים וגברים שמנגנים על צ'לו. כמובן לכל זה מצטרף גם הזארב (הדרבוקה המסורתית שהתיפוף שלה לא דומה בכלל לקול של הדארבוקה) רוב השירים שלו על אהבה ועל איראן. הוא משמיע קטע שנקרא נמאז (כמו תפילת הנמאז באסלאם). הזמר שר, בלי תוספת של כלי הנגינה. נסענו לשתי הופעות של מועין, בטיביליסי ובלונדון, בכל אחת מן חוויתי אשכרה חוויה חוץ גופית אם יש בכלל דבר כזה. בתחילת השיר הוא שר את המילים ללא שום כלי נגינה, בדקה ה – 2:10 הכל משתנה. הוא נותן אות לקהל האיראני באמריקה ולתיירים איראנים נוספים, ומשהו בקהל מתפרץ בצורה מטורפת, כולם על הרגליים, כולם צורחים רוקדים מאושרים. הוא שר : " עשי משהו, עשי משהו כדי שאריח שוב את ריח הבית" , יש לו תנועה מיוחדת של כף אחת שהוא מוחה ואז שומעים את הקהל צורח. יש מילים נוספות לשיר, "ברחתי מהזעקות בבית, אני לא יכול לשכוח את זעקות השבר בבית". לכל שיר על אהבה יש קשר ישיר לעזיבה שלו את איראן – הבית. הזעקות של האחונדים, של האייתולות. הוא רוצה לחזור הביתה, רק שאיראן תנסה לעשות משהו, והוא ירוץ בחזרה לשם. "עשי משהו עשי משהו, שריח הבית יעלה באויר וכך אדע איך להגיע אליך".
בשתי הופעות הקונצרט שנסענו עם חלק מאחיי אלו היו החוויות הטובות ביותר בחיים שלי, אמנם, טיילתי בעולם עם מיכאל, אבל כזה דבר מעולם לא חוויתי, זאת לא הופעה, זו עליייה לרגל – זה תקווה של האיראנים בזכות המוסיקה – לחזור לשם. לא משנה שהם סובלים מארבעים שנות דיכוי, כלום לא דיכא את רוחם, הם רוקדים, הם שמחים, הם משתוללים, בשירים העצובים הם בוכים. בהופעה בלונדון ניגשה אליו בחורה צעירה והחזיקה לו את היד ופרצה בבכי היסטרי, הוא המשיך לשיר והחזיק לה ביד. בגיאורגיה הגיעו בני מעמד נמוך יותר מאיראן והם נשאו איתם מזוודות של מתוקים, של בדים, של קופסאות שוקולד, זוג אחד נשא איתו פסל בתוך קופסא עם דמותו של מועין, הוא הוציא את זה לקול תשואות הקהל.בחור אחר מבוגר ניגש אליו, הוציא מידו טבעת זהב עבה מאוד והניח באצבע של מועין. יותר מאוחר העלו ילדים לבושים בבגדים האיראנים המסורתיים והם רקדו.ואז לפתע, ראינו איש מחזיק צרור בד ומושיט לו, ומועין נרתע, לקח לנו כמה דקות להבין, חשבנו שזה קוראן עטוף בבד ומועין מתבקש לברך את הספר, אבל גוש הבד פתאום זז והקהל נאלם דום – היה שם תינוק בן חודש, ואבי התינוק העניק את הילד למועין כמתנה. מועין הנבוך נישק את מצחו של הילד והחזיר לאב.
אני לא חושבת שמדובר בטקס דתי – מוסלמי, ממש לא. רובם שם חילוניים. מועין מראה להם את האהבה לאיראן, כי הרי כולם כמעט שם היו גולים. לידי ישבו זוג מבוגרים שהגיעו מטהרן לראות את הזמר, אני לבשתי שמלת נצנצים והייתי די יפה, והאיש שאל אותי מהיכן אנחנו, עניתי ישראל והוא לא הבין, אז עניתי פלסטין, הוא שתק דקה ושאל מאיזו דת אני, ועניתי בגאווה "קלימית" כלומר יהודיה, הוא הביט שוב ואז באשתו ואמר אין סיכוי "שמענו שיהודיות נורא מכוערות, אין שום סיכוי". לפני כן, בכניסה לקונצרט מישהו שאל אותי באיזה שפה אני מדברת, כשעניתי בעברית, הוא פתאום קרא לכל המשפחה שלו – 30 איראנים שרצו אלינו – הוא הציג אותנו בפני כולם ואמר "תראו, אלה מישראל הם גלו לפני 45 שנה והם עדיין מדברים פרסית והם באו למועין " מיד כולם כיתרו אותנו בכזה כבוד שמעולם לא חוויתי, אחד מהם הציע את הכיסא שלו לאחי שוקי , כיסא בשורה הראשונה עלה אז 300 אירו, לא פחות. – מנהג התערוף הידוע. לאחר מכן הוא בא ואמר לנו: אני מתנצל, אני אפר לרגליכם, באיראן סיפרו לנו שאתם שטנים, נחשים, ואני מסתכל ואתם נראים לי אנשים רגילים ואפילו יפים, בשם העם האיראני, אני מתנצל.
ישראלית איראנית
אני לא חושבת שיש עוד עדה כאן בארץ שמשמרים עד כדי את המנטליות האיראנית.
אנשים חיים כאן שבעים שנה ועדיין משמרים את המנהגים, את המסורות, את האוכל, את השפה.
אלו מלא מלא מנהגים קטנים, אמונות, מעשים, שכמה שניסיתי להתנער מהם – הם חזרו אליי ברגע בגיל הזה.
ואני מוצאת את עצמי אומרת לילדיי את הדברים שאמי אמרה לי ושנאתי כל כך. תיזהרי מעין הרעה, תשמרי על עצמך מגברים, תשבי בבית ותבשלי לילדים שלך ועוד כל מיני הטפות כאלו דומות.
היום רקחתי מין תבשיל מלא בקטניות וירק ואטריות ועם לימון פרסי יבש שמוסיף המון ריח בכל הבית. את הריח מיכאל כבר הריח מחדר המדרגות וטס למעלה ונשבע לי – זהו, את יודעת לבשל גם את זה – ואני נשבע לך שאני אשאר איתך עד 120. לא הבנתי ממה הוא נרגש, הבטתי בסיר וראיתי "אשהרשתה" – כלומר מרק של אטריות בפרסית. זהו מאכל שמכינים לרוב כשיש שמחה בבית, כשילד מתחיל ללכת, או צמחה לו שן ראשונה. וכל מיני בשורות כאלו, והנה, במקרה, בני רון השתחרר מהצבא היום. לא תכננתי, לא ידעתי בכלל איך מכינים, סתם רקחתי תבשיל ללא שום מטרה או ידע – והנה ,יצא לי התבשיל המסורתי האיראני.
במוצאי השבת ערב חג שני, אירחתי את אימי עם המשפחה הקטנה שלי, היא נכנסה הביתה קצת מבולבלת, קצת עייפה, משועממת נורא. ישבה חסרת נינוחות בשולחן שטרחתי עליו יומיים, ולפתע קלטה שיש לה קהל. עד חצות היא הסתלבטה על מיכאל, על חתני, על ילדיי, קצת על עצמה, קצת עליי. במילים פרסיות היא הודיעה לי שאשתוק כי היא מתכננת פה התקפת צחוק על אנשים, לחתני היא גילתה בסוד ובקול רם מאוד שהיא לא רצתה אותו כחתן, לכולם היא סיפרה שהייתי ילדה רזה ושובבה מדי, ולבתי היא הודיעה שכעת היא אישה נשואה ועליה לעזוב את העבודה לשבת בבית ולבשל לבעלה, בין לבין היא דחפה לחתן שלי מהדגים, מהסלטים ודרשה לצאת איתו לסיגריה, שתתה מהיין כאילו אלו מים וצחקה על כל מה שזז ולא זז. כשסיימה את הטקסים שלה – הודיעה שהמטפלת מחכה לה בבית והיא ממהרת ללכת. היה נפלא.
—
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך