מסיפוריה של אתי אברהמי-נבט
החנות של אבא
כשהורי עלו ארצה בשנת 1971 הם שוכנו בדירת עמיגור בשכונה ברובע ו' באשדוד. זו הייתה דירה חדשה לגמרי בקומה א' מין שיכוני רכבת חדשים, שכנים ארגנטינאים, גרוזינים, מרוקאים וגם הודים. מעבר לכביש נפתח מרכז קניות ואבי קנה שם חנות ומילא אותה בבגדי נשים. המרחק בין הבנין שגרנו לבין החנות היו 100 מטר. אבא היה פותח את סורגי הברזל
בשמונה בבוקר בדיוק, מטאטא את הרחבה לפני החנות, שופך עליה מים וגורף. כך כל בוקר. בסיום טקס הניקיון הוא היה מרתיח לו מים באיזה קומקום ושופת לעצמו כוס תה חריפה. בשעות הצהריים הייתי חוזרת מבית הספר היסודי וחייבת להודיע לו שהגעתי. ככה יום יום, וכאישור על בואי והחתמת נוכחותי היומית קיבלתי כמה שקלים לקנות לי מה שבא לי במכולת הצמודה.
בשעה 14:00 אבא היה נועל את החנות, חוצה את הכביש בצעד אחד מהיר וחזק ומגיע הביתה לאכול צהרים. אחרי הארוחה וכוס התה המסורתית, הבית עבר למצב שנת צהריים. אסור היה לנו לשחק, לדבר, לפטפט, כולם היו ישנים צהרים עד 16:00.
ב16:00 שוב החנות הייתה נפתחת ומגרש המשחקים שלי היה נפתח גם הוא. חנות בגדים לנשים הוא מגרש משחקים אדיר לילדה. בשולחן העבודה של אבא היכן שהוא היה מציג את הבגדים, הייתה מגירה מלאה בכסף קטן. בכל פעם שהורשיתי לגעת במגירה יכולתי למלא לי את היד בהמון מטבעות ולקנות מה שבא לי – מחק, גלידה, עפרון.
כשמלאו לי ארבע, אמא סידרה לי את הקוקיות ואבא היה מעמיד אותי בויטרינה, הוא לימד אותי לא לזוז כמה דקות, וכך לקוחות רבות היו עוברות ומשתהות על הבובה הנושמת שאפילו לא מצחקקת. עמדתי ככה דקות ארוכות והקהל נאסף ונכנס לחנות. אבא היה זורח מהבובה עם הקוקיות, מחייך לחברים מהחנויות הסמוכים ולאחר מכן מקדיש זמן ללקוחות.
אבי היה נותן לי משימות כמו להפקיד כסף בבנק, לקנות יוגורט כי הוא קצת רעב, ולעיתים קרובות זכיתי בדבר שתמיד חשקתי בו – לנהל את החנות לבדי, עוד מגיל 12 אבא סמך עליי בניהול החנות. הוא היה נוסע לסידורים ואני ניהלתי את החנות לבדי, מכרתי, ספרתי את הכסף והנחתי במגירה. שנה אחרי כן, אבא כבר היה מצרף אותי בימי שלישי כשהחנויות סגורות – לנסוע לתל אביב להביא סחורה. הוא הכיר לי את הסוחרים, הראה לי את הבגדים, ועזר לי לקשור את השקים. כשהידיים שלי התמלאו בשקי בגדים של נשים, אבא הסיע אותי במונית לתחנה המרכזית בתל אביב וככה חזרתי לאשדוד עם סחורה חדשה ולב נפוח מגאווה.
בימי שלישי עם הבאת הסחורה – היינו מתכנסים האחים ואמא לפתוח את שקי הסחורה החדשים. סידרנו על המדפים והעמדנו על הקולבים. ובדיוק בשעה 20:00 כשפנסי הרחוב נדלקו בקיץ ובשעה 17:00 בחורף – התחיל טקס הלבשת הבובות בחלון הראווה. אבא אהב את הבובות שלו יותר מאת עצמו אפילו. הוא הלביש אותן בכל שבוע בסחורה חדשה ועמד בחוץ דקות ארוכות לבחון את התוצרת.
החנות הייתה לא רק מקום פרנסה, אלא מפגש לדודים שבאו, או כל אחד מאיתנו שעבר כל יום בשעה אחרת לשבת עם אבא לכוס תה מהביל ושיחה ערה.
החנות לימדה אותנו לזהות את הלקוחות הנוחים ואת אלו הבעייתיים. בעליה הרוסית בשנת 91 היא לימדה אותנו כמה מילים ברוסית ובעלייה של האתיופים לימדה אותנו לזהות קונים פוטנציאלים וכאלו שלא.
ליד החנות היה המכולת של הגרוזיני שכלתו נאפה עם בעל המאפייה הסמוכה. היה בעל המכולת הטוניסאי, ובעל חנות הירקות השירזי. בליל רב של מבטאים, מעשים, סיפורים. עושר לשוני ואושר אמיתי. במרכז הקניות הזה נישאנו, הבאנו ילדים ובקיץ הילדים שלנו עבדו בחנות של אבא והרוויחו חמישה שקלים לשעה, פלאפל ושווארמה בצהריים וגלידה בשעה 16:00. זה היה תור הזהב של חביב אברהמיאן, חנות קטנה שהוציאה פרנסה לרוב וסיפורים על אנשים, חובות של נשים שלא היה להן לשלם. ומקום מפגש שלנו , כל יום, שנים על גבי שנים.
באותה חנות באנו להתייעץ עם אבא על עבודה חדשה, חתן חדש, או סתם סיפור שהבאנו מבית הספר או מהבית.
החנות הייתה יותר חמה וזמינה לנו מכל מקום שהכרנו. משם גם יצאו הכלות לאחיי, ואפילו בן זוגי שלי ושל אחותי. שם היו האהבות הראשונות של כולנו, לבני החנויות האחרות.
ברגע שאבא סגר את החנות ומכר את הסחורה ויצא כביכול לפנסיה, החלה השקיעה, קודם השקיעה שלו, אחר כך שלנו.
געגועים לאיראן
אתמול בבוקר יצאתי עם אמא מעט להתאוורר. היא דידתה עם ההליכה שלה ולי נפלט מהפה משפט "אמא, אני לא רוצה להזדקן" אמא החזירה לי מניה וביה "מישהו אמר לך להזדקן ?, את ממש לא חייבת, הנה, תראי אותי, אני זקנה? אני צעירה בת 16" את הצחוק המתגלגל של שנינו שמעו כל השכנים.
בשנים האחרונות אני מרגישה שאני מגששת אחרי סודות המשפחה. עולם שלם היה עולמם של הוריי ואחיי באיראן. עולם שלא היה לי שום חלק בו.
בגיל 12 בחגיגת בת המצווה שחגגתי לעצמי בסלון הבית עמיגור הקטן, אמא ענדה לי תליון מזהב. בתליון הייתה מצוירת דמות של מלך. לא ידעתי מי זה ולא שאלתי. אמא לקחה את מטבע הזהב לצורף והצורף צירף מסביב למטבע מין קישוט מטבעות של מלכים איראניים בגילוף של זהב. זו מטבע כבדה של 24 קראט. בגיל 12 שקלתי אולי 26 קילו מסכנים של ילדה נחושה לגלות את העולם. לא רק שנשאתי משקפיים כבדות על אפי מפאת קוצר ראייה, על צווארי היטלטל בגאון מלך איראן השאה פהלווי, שלא הכרתי. שנים שהנחתי את המטבע בבית הורי ולא נגעתי בו. רק בשנים האחרונות הסכמתי שוב לענוד את המטבע. אמי סיפרה לי כי זהו השאה רזא שאה פהלווי, עליו היא דיברה כמו מלך נערץ וכל-יכול. שמעתי את שמות נשותיו שאמי מדקלמת על פה, ראיתי את תמונותיו בסלון בית הוריי ובסלונים של הדודים. לקח לי כמעט 30 שנה להבין שהשאה היה לא יותר מאשר מגלומן מטורף שהפסיד את כסאו שירש מאביו מוחמד רזא שאה בגלל אותה מגלומניה. כשאיראנים רבים דשדשו בבוץ העוני בטהרן ובכפרים הכין לו המלך כתר מיהלומים רבים והכתיר את עצמו בטקס אדיר משתתפים. היהודים סגדו לו . בבתי הספר לימדו כמו בכת את מעלותיו של השאה, ולאזרחים הטיפו כמו מתוך תפילה על לאומיות איראנית. איראנים מתגעגעים לאיראן, סוגדים לה, מתפללים אליה, בוכים את גלותם, מצטערים שהיא כבר איננה אבל עדיין, איראנים שעזבו את איראן מבשלים אוכל איראני, מחוברים לכבלים שמשדרים מאיראן, משיאים את ילדיהם כמיטב המסורת האיראנית, מדברים פרסית בבית גם עם הנכדים והנינים – הזהות האיראנית קיימת בכל כוחה. אנשים עזבו את איראן לפני 50 ו-60 שנה והתפזרו בעולם, ועדיין מסרבים לשכוח אותה. היא פועמת בהם, מטפסת מתוך גרונם בפתגמים ובשירים. היא קיימת והיא לא תלך מכאן בקרוב.
עולים מאיראן התערבבו עם גלויות אחרות ובכל זאת, בכל בית איראני ישנם כלה/חתן ממוצא שהוא לא איראני, שלמדו להכין את מיטב המאכלים האיראנים, הם מבינים את השפה, שרים את השירים. הגלות האיראנית כל כך חזקה בתוך המשפחות שהם מעבירים את המנהגים והטעמים גם לבני הזוג ממדינות אחרות.
זוהי זהות שלמה, של נמאז – תפילת הבוקר באיראן, ואחריה כוס התה המבעבעת. הלחם נאן-סנגאק והגבינה. ובחורף, זוהי איראן שבבוקר אכלו בה מרק עשוי מחלקים פנימיים של פרה עם בצל ולחם נאן-ברבארי. בימי החורף והקיץ אמי הייתה משכימה קום והולכת עם הסיר שלה לחנות המרקים. שם, על אש קטנה התבשלה המרק הסירבי – מרק של חלקי פנים של הפרה, רכים ונימוחים. בארץ, בשבתות בקיץ או בחורף אמי הייתה מגישה לנו סיר מרק של חלקי פנים, עם בצל ולחם שחור או חלה של שבת, רק לאחר אכילת המרק בשבע בבוקר והרים של בצל היינו יוצאים לבית הכנסת לעולי איראן לשמוע את זמירותיו של אבי – שליח הציבור. בחזרה מבית הכנסת אמי היתה עורכת שולחן מלא בביצים ובתפוחי אדמה שבושלו כל הלילה בפלטת השבת, יחד עם חצילים מטוגנים. עד היום, בכל בוקר שבת, אני מגישה את ביצי גן העדן האלו עם חצילים מטוגנים וחלת השבת.
להורי היו שכנים איראנים, לכל שכן כינוי משל עצמו. בסוף הרחוב חי אשתו וילדו קאט-חודה, בתרגום חופשי: דוברו של האל. ידו הייתה בכל, מגשר, חבר, דובר, וכל מה שאפשר לדמיין. באמצע הרחוב גרו משפחות איראניות כל אחד לפי כפר מוצאו. היו המשפחה של הבורג'רדים מהכפר בורג'רד, היה מסעוד האיספהאני ומשפחתו, היו גם השירזי והבאבולי. אף אחד לא ממש בדק מה שמם, הם כונו לפי העיירות שמהם הם עלו. יחד הקימו את קהילת יוצאי איראן באשדוד. כל אחד ומנהגי התפילה שלו, כל אחד עם הניב שלו, ובכל זאת מקהלה רבת משתתפים. הנשים כולן התחברו והתקבצו לחברות – השיאו את הילדים אלו עם אלו, בישלו ושלחו בישולים, ריכלו, צחקקו ובתוך כל ההמולה הזו גדלנו.
מסיפורי אמא
בעד שבוע תתחלף השנה. ההכנות לחג עקרות מכל שמחה או חידוש, בטח גם לא התחדשות. אנחנו מנסים לשרוד את היום – יום בצל המגיפה. המדרכות מתעלפות מחום האימים השבוע. כזה חום הרי לא הרגשנו מזה 130 שנה, כך בכל אופן הודיעו בחדשות.
יום חמישי היום, ופעם בשבועיים המטפלת האוזבקית של אמא אורזת את עצמה, עומדת ליד הדלת נרגשת עם התיק שלה, ומחכה לי שאגיע בדיוק ב 8:00 בבוקר, כדי שהיא תצא ל -24 שעות שלמות של חופש, בהם היא לא עושה כלום מלבד להתארח אצל מטפלת אחרת בבית של זקנה אחרת. "הזקנה האחרת של החברה שלי, מרותקת למיטה, היא לא כמו האמא שלך, שרוצה לרדת בשיא החום בבוקר בצהרים ובערב". בלב שלי אני יורקת כנגד השדים שמביאים את העין הרעה, טפו, רק שאמא שלי תמשיך להיות בריאה ולרדת לגינה, יום יום.
המאורר בסלון של אמא מטרטר לכאן ולשם, אני יושבת בספה של אבא ז"ל, מכינה את עצמי ואת מחשב היד שלי לכתיבה, ואמא מתחילה לספר את אותם הסיפורים מילדותי. הדמנציה גורמת לה להתפעל מחדש בכל פעם מאותו הסיפור בדיוק, ולהתנהג כאילו זו הפעם הראשונה שאני שומעת סיפור זה, כולה מתפעמת מיופיו של הפתגם, מאורכו של הסיפור ומאומץ ליבה שהיא פותחת את סגור ליבה על הסיפורים האלו שתמיד שמעתי וכנראה אשמע שוב. אולי כשאכתוב אותם משהו בה יירגע והיא תמצא סיפור חדש, כזה שאולי טרם שמענו. כשאמא רואה את עשר אצבעות המקלדת שלי מקישות במחשב היד, ואוזניי הקרויות, גם זאת החירשת, אל מוצא פיה, ההתרגשות חוגגת ונמשיה מאדימות מיופים של הזיכרונות.
שדה התעופה קידם את הוריי ואת ששת אחיי בבן גוריון. בבוקר מוקדם המטוס באיראן הוביל את כולם לארץ שלא התגעגעו אליה, או רצו אותה. כמו צאן שמובל לגרדום הם ישבו עם הבגדים החדשים שנתפרו להם במיוחד, עם מטבעות הזהב מוטבעות בדמותו של השאה פהלווי תפורים לכיסים הפנימיים במעילי הילדים, עם שטרות הכסף שאבא קיבל על מכירת הבית והחנות. בצהריי היום נחתו בארץ שאוכלת יושביה ואליה הם לא רצו להגיע. בעלייה למטוס אחד המאבטחים שאמון היה על הדרכונים הביט באמא ואחר הביט בשלושת אחיי ושלוש אחיותיי ופלט לה "גברתי, לאן את לוקחת את הילדים הצעירים הללו ? מה חסר פה באיראן שאת עוזבת ? מה יש בישראל מלבד מלחמות ? לא חבל עליכם "?. וכך מספרת לי אמא, אותו מאבטח גוי רחמיו התאספו על אמי ואחיי. אבל את אותם רחמים אמא לא מצאה בארץ, בטח לא בהתחלה, אולי גם לא בסוף, בטח גם לא לקראת הסוף. "מה יכולתי לענות לגוי הזה?" היא שואלת אותי בקול של מפסידנית.
בארץ עם הנחיתה, ישב אבי והתמקח עם הנציגים, "לך לבאר שבע " אמרו לו "ניתן לך דירה אחת לך לאשתך וילדיך, ודירה אחת לאביך". "בוא לנתניה, תקבל גם שם דירה קטנה לך ולאביך" אחרי שעות רבות של מיקוח, אבי דרש – רק אשדוד, אני מוכן להשתקע רק באשדוד". אמי, שכבר התעייפה מהוויכוח, פתחה את פיה וכך היא אומרת לי "ידעתי שהפה שלי מדבר, אבל לא ידעתי אם יוצאות לי מילים באמת בקול – צרחתי שם, אוי לי אוי לנשמתי, מכרתי את הוריי, מכרתי את חנותי ואת ביתי עם חצרי, בכדי שבעלי כאן יתחנן לחדר עלוב בארץ הזו" . אותו נציג שהיה דובר פרסית רהוטה פנה מיד לאמי ואמר "אל תתרגשי גברתי, תקבלי ממני דירה באשדוד ואפילו עם 4 חדרים שלמים משלך" . באותה שנייה אמי נאלמה, "ככה נעשיתי אילמת, הוא הבטיח לי דירה עם 4 חדרים משלי, רק שלי" "תכתבי את הסיפור אמא אומרת לי, תכתבי שכולם יקראו., הצעקה כבר פרצה לי מהבטן, עייפות של חודשים של הכנה, מתח, ויתור על הדרכונים ועל האזרחות, על הזהות, על המולדת, על הנשמה" , ואבא שלי, עייף מהמסע החדש שרק התחילו אצלו שוב אמר את הפתגם הקבוע שלו "אוי לצעקה ללא קול, אוי לצעקה ללא קול". באותו הרגע אותו הנציג הורה באצבע אחת ועובדיו הגישו לאחיי סנדוויצ'ים ובקבוקים של מים קרים, לצנן את "התלהבות" העלייה לארץ שלא נכספת.
את הוריי ואחיי קידמו בני המשפחה שכבר עלו ארצה זה מכבר, אחים של סבי, אחיותיה של אמי, בני הדודים. משפחתי הייתה הישורת האחרונה של שבט אברהמיאן. כולם כבר עלו, ורק אבי התעכב, עלה בידו שם בארץ הפהלווים לבנות בית עם חצר גדולה ובריכת דגים בליבה. אבא כבר הקים בשותפות חנות בדים משגשגת שהגדילה את הונו בכל יום. הם נפרדו שם מהשכנים הגויים, מבעלי החנויות היהודים, מכוסיות העראק והצנוניות שהם השיקו יחד כל בעלי החנויות בשעות הצהריים, כשהקופה התמלאה במצלצלים טריים. הם נפרדו מהשפה, מהמולדת, מהכבישים ההומים והרחובות בהם זרמו מי הגשמים מתחת לבית ממש.
את סיפור האירוסין של הוריי צריך לכתוב גם אותו. כי אם לא אכתוב, מי יספר ? . באחד הימים הגיע אל הורי אמי – מחזר משיראז. כאשר ביקשתיה לתאר את מראהו, ענתה לי מיד "איך את רוצה שאתאר אותו ? הוא בטח לא דמה לחמור, אלא לאדם, פשוט אדם". בכדי להכיר יצאו המחזר משיראז, הכלה המיועדת אמי – אחותה הבכורה ובעלה לקולנוע. כשחזרו סמוקים ונעימים. אודיע החתן משיראז שהוא נוסע חזרה לכפרו בכדי לעדכן את הוריו, בשבועות הבאים, הוא הבטיח, אחזור עם תשובה לכאן או לכאן.
לבנתיים, אבי כבר הגיע מחונסר, שודך לאמי והובטח לה, וכאשר חזר המיועד משירז עם תשובתו לכאן או לכאן, אבי המאורס פתח את דלת הבית של סבי וסבתי ואודיע לו – כי "גם אם הגעת ותשובתך היא מכאן או לכאן, פורן ואני מאורסים, חזור עם תשובתך לביתך". המיועד השירזי לחץ את ידו של אבי והפריח לחצר הבית את המזל טוב המסורתי, ויצא מן הדלת.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך