שכונה אירנית 2

מחנות

תמיד היה פתגם אחד שאומר שאדם לא נמדד בחייו, הוא נמדד במותו. מה שיאמרו עליו כאשר ימות.

בשבעה של אבא היו בבית שני מחנות. מצד אמא באו אלו וסיפרו שסוף סוף היא נפטרה מהרודן. מהצד של אבא – באו אלו ואמרו שהיא לא טיפלה בו נכון (מה שהיה שקר גדול). באחד מימי השבעה באה דודה. היא ידועה בשמחת החיים שלה, קטנה מאמא רק בשנתייים, לבנה וקולנית וצחקנית. גם היא עברה דברים קשים מאוד. איבדה בן, איבדה בעל שרדה בה. כשהן ישובות על הספה הודיעה דודה בקול גדול בלי בושה "סוף סוף נפטרת ממנו, תצחקי. יש לך החודש שתי חתונות של נכדים, על מה את בוכה?" כשאמא שלי מיאנה להפסיק עם הבכי. דודה הורידה את הטורים של הקול שלה. היא לחשה לי ולאחותי הגדולה .."אתן יודעות.. על מה אמא שלכן בוכה ? כשאחיכם היה קטן, ואמא שלנו ביקרה שם הוא רץ והרים את החצאית של אמא שלכן וצעק "תיראי איזה סגול אבא עשה לאמא" . בשלב הזה, לא רק שאמא שלי פרצה בבכי מחודש, אלא שגם הבכי שלי ושל אחותי הצטרף לחגיגה. יותר מאוחר כשהיא ראתה שאין לה שותפה לניצחון היא פנתה לאימי ואמרה לה "אף אחד לא אמר להם ללכת, הם הלכו על דעת עצמם (כלומר בעלה ואבא שלי)". לקהל הגדול שישב בסלון היא צעקה "אף אחד לא אמר לו ללכת, הוא החליט בעצמו, אז שלא ימות וזהו, זו ההחלטה שלו" ואז אמא ענתה לה "טוב עכשיו הם כבר הלכו, מה זה משנה החלטה שלו למות או לא"!!!!

על כל אדם מספרים דברים כשהוא הולך. אלה דברים טובים או רעים, מוגזמים או מופרכים. אבל אלו סיפורים ולא משנה איזה סיפורים. על המצבה של אבא שלי חקוקים המילים "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". לאבא שלי היה שם טוב, מאוד טוב. בכל מקום שלאבא הייתה אחיזה או הכרות אני עדיין מנפנפת בשמו. ומיד האנשים נעמדים דום. כולם הכירו את החנות הקטנה שהוא פרנס אותנו ממנה, זכרו את האופי הקשוח שלו עם לקוחות מסוימים, ואת האופי המתרפס בפני הלקוחות האחרים. בימי השבעה הצטרפו מילים חדשות למאגר הפתגמים הפרסים ששמעתי מהבית.

באותו היום שדודה  הלן ביקרה, ביקרה גם בן דוד שאוהב נשים. מתוך המקום שלה בכורסא היא צעקה לו "היי אתה , אשתך עוד חיה ?" ואמא שלי, עם כל הדמעות מהכאב ענתה לה "רגע, היא בכלל הייתה אמורה למות ? יש איזה תוקף של אנשים ותאריך "? בפרסית זה נשמע יותר טוב. באותו היום גם צלצל הטלפון ובן דוד אחר אודיע שלא יוכל לבוא כי אחיו אושפז בשלוותה, בבית חולים ההוא שמטפל באנשים חולים בנפש. אמא שלי הודיעה לו בפון "מבית המשוגעים ששם, תביא אותו לבית המשוגעים שפה אצלי בבית, הוא לא ירגיש בהבדל"

היו צחוקים שם, ועוד איך כמה שצחקנו, בכינו וסיפרנו. ובעיקר היינו המומים. אבא תעתע בנו, בכולנו. בקול חזק וצלול הוא עדיין ניהל הכל כשהוא גוסס. וכולם טעו, וכולם רומו – אף אחד לא באמת הבין שנפיל הבית יכול למות מתישהו. הקול שלו צימרר את הקירות בבית מרוב סמכותיות, הדעה שלו הייתה חוק כתוב על כתלי בית המקדש. אף אחד לא התווכח איתו, אף אחד לא התחצף. גם לא אחיי הגדולים שהם סבים בעצמם לנכדים גדולים. בדלת נכנסו שכנים ומכרים מפה ועד לירח ובחזרה. חברי ילדות שלנו ושל כל אחד מהנכדים. הורים של חתנים וכלות, דודים של חתנים וכלות גם. מחותנים מפה ומחותנים משם. דודים שלא ראינו שנים רבות ושלא הכירו בנו בכלל, שמעו שהרודן נפל ובאו בהמוניהם. דודים מהצד שלו בעצמו הגיעו גם הם ותמהו כיצד הלך אם רק אתמול הודיע להם בקול ענייני שזמנו קצוב ובכל זאת, הוא רוצה לבקר.

ואף אחד לא הלך לעבודה, מה פתאום לעבודה. שבט של כמעט 80 אנשים שצפופים יחדיו יחד עם מאות אורחים שעלו לרגל לנחם אותנו. שמעתי את המילים "שלא תדעו עצב" בכל מיני ניבים – קודם כל בניב הטהרני , ואח"כ גם בניב החונסרי והשיראזי.

יום אחד – באה המחותנת של אחת מאחותיי. שירזית. קולנית צחקנית וחרוצה בטירוף. היא עלתה לארץ בערך לפני 20 שנים. מבטא שירזי כבד, מטפחת ראש. כשכולם ישבו רכונים על עצמם בתוך המחשבות, היא נעמדה באמצע הסלון והקריאה מילים שהיא כתבה פעם לכמה מהמתים שהיא בטח סוחבת, הייתה לה מחברת ישנה כזו עם מילים כתובים בפרסית, היא נעמדה ככה בחגיגיות, עם הטוסיק הבולט שלה החוצה, כחכחה והחלה לחרוז חרוזים של מילים שלא הבנתי – רק הבנתי "למה הלכת – ואיך נחיה בלעדיך" וכל מיני מילים בסגנון הזה. היא סיימה את הנאום או השיר שלה בתחושה חגיגית – חיפשה את הדמעות שבטח היא סוחטת בכל שבעה או לוויה, אבל האחים שלי, כמו האחים שלי, ביישנים וקשוחים, ישבו ללא הבעה. שום הבעה. כי אבא שלי לימד אותנו תמיד להחזיק את הרגשות בפנים – מוטיב ממדינות האסלאם – לא מראים רגשות לעולם. אני יודעת שהם רטטו בבכי בפנים, אבל החוצה הם ישבו קרים ומנוכרים. אדישים אפילו. המחותנת אספה את המחברת שלה ללא שום הדרן, בירכה את כולנו בשמחות, והלכה.