שכונה אירנית 2

מסיפוריה של אתי אברהמי-נבט

אֵבֵל

אצלנו הרגשות סוערים מאוד. אמא שלי קיבלה עובדת זרה מאוזבקיסטן, מוסלמית שקטה וצנועה מאוד. מין שיבוט צעיר של אמא שלי ממש. היא כל כך מחונכת ונעימה. חייכנית וחרוצה.
כרגע אנחנו האחיות מתחלקות במשמרות אצל אמא עד שהאוזבקית ואמי יתחברו והיא תנהל לה את הבית. הן מדברות ביניהן בפרסית, יש לאוזבקית ניב שונה אבל הן ממש מבינות אחת את השנייה. בכל מילה שהיא מבינה אני צוהלת משמחה! אמא שלי בוכה המון, וכולנו איתה. זה בכי על שנים רעות וקשות שעברו עליה, יותר מהאבל אנחנו בעיקר בוכים על חוסר האונים שאמי מצויה בו. היא כל כך פוחדת להישאר לבדה. ולא משנה כמה שנסביר, נעטוף, נהיה סביבה, הבכי שלה לא נרגע. בכל סדרה של בכי וזה קורה יום יום, אחיי מתפרקים גם הם. ורצים לבקר אותה,לשמח אותה, להוציא אותה לטייל.
אחיה של אמי גם הם, אחרי שנים שלא הורשו מצד אבי להגיע לבקר, עוטפים אותה.
זה בכי על חיים קשים מנשוא. שבהם היא רק שרדה, היא לא חיה, רק שירתה וחטפה בראש, ובגוף. והתמודדה, שבר כלי, אל מול החיים. אבא שלי היה אדם טוב וחכם. אבל כמו אביו, לא השכיל להיפטר מהאלימות השורשית המחרידה שהוא גדל בה. אני מניחה שלפעמים היה לה טוב איתו, למרות שזה היה רק בשנים האחרונות לחייו. הבכי נובע מכך שכולנו הזדרזנו להינשא ולברוח מהבית בגיל צעיר. לא משנה עם מי , העיקר להינשא ולברוח משם. הבכי הוא גם על כך שהותרנו אותה לבדה, מול הזעם והאלימות.
אלינו אבא נהג בהיגיון בשיקול דעת בדאגה אדירה ובטוב. אבל אמא שלי סבלה, אולי בגלל אופיה, אולי בגלל שהתרסקה מול התופת. מפוצצת בכדורים נגד דכאון, בכאבי גוף ובפחד. אני לא יכולה לתאר את עצמי חיה בסיטואציה כזו, בלי קול, בלי כוח, בלי להלחם ולדרוש כבוד, או נחת, או שקט. בשנים האחרונות הם חיו יחד בהרמוניה נעימה, עד ששוב נעימת קולו היתה מקפיאה, אותנו ואותה.  לא משנה כמה שביקשנו, דרשנו, התחננו, הוא המשיך לצעוק עליה.
לפני לכתו אבא דאג לעתידה של אמי, הוא ביקש עשרות פעמים שנדאג לה, שהוא חטא לה וביקש שנעטוף אותה. ובלי קשר, היא אדם כל כך טוב שאנחנו הילדים, אחיה שנותרו, הנכדים ואפילו הנינים דואגים לבקר ולנגב לה את הדמעות.
בשבת האחרונה היה תורי לישון אצל אמי יחד עם מיכאל , ילדיי וחתני הטרי. עמית וחתנה הטרי ישנו בחדר נעוריי. וזה הרגיש לי כזה טוב, מן סגירת מעגל כזו. אמא שלי אכלה מהדגים שהמחותנים שלי שלחו. מיכאל מזג לה עראק, וניסינו להשרות אוירה נעימה. העדרו של אבא זעק מהקירות, מהשטיח הפרסי ומכל חפץ בבית.
 אני מתכוונת לאסוף את הדמעות שלי שלא מפסיקות לנזול, את בעלי מיכאל ואת רון, מיכאל קבע חופשת סופ"ש באילת כדי שאצליח להירגע ואולי במעט.

גיסה בוכארית

יש לי גיסה בוכארית. אנחנו חברות טובות מאוד, היא נשואה לאחיו של בעלי.
גיסתי עלתה מבוכארה בשנת 91 עם הוריה ואחיה. לאבא שלה היה מפעל לנעליים או משהו כזה. גבוה, חזק, יפיוף אמיץ.  בארץ הוא נשבר. הוא נאלץ להקים דוכן סנדלרייה כזה מסכן ליד איזה בנק ברובע ישן באשדוד. אשתו הייתה חזקה יותר ועבדה בכל מיני עבודות בכדי לפרנס. גיסתי יצאה לעזור בפרנסה כבר בגיל צעיר. לפני עשר שנים האבא החזק הזה נשבר ואושפז בבית חולים לחולי נפש. הוא ניתק קשר עם המשפחה ולא הכיר את נכדיו מגיסתי. לפני חודשיים הוא נקבר בן 69 בלבד. למרות שאיש לא היה בקשר איתו הם הרימו לו שבעה וסעודות וכל המנהגים שנהוגים.
גיסתי סיפרה לי כל השנים עד כמה הוא היה גיבור ועשיר בבוכארה ועד כמה הארץ שלנו בעטה בו. לא האמנתי לה, עד שקראת את הספר "המסע משם לכאן".
וזה מביא אותי למחשבה עד כמה אבא שלי היה חזק להתמודד כאן. עם שישה ילדים ועוד אחת בטעות, עם אישה חולה נפשית. אמא לא מזמן סיפרה לי שגם אבא שלי חלה מאוד כשהוא עלה לארץ, אבל הם טיפלו בו ורצו לפסיכיאטרים עד שהוא נעמד שוב על רגליו והקים את האימפריה שהיא אנחנו.
אני יודעת בוודאות על גברים רבים ונוספים  איראניים שנשברו כאן.
אבא של חברתי למשל, היה יושב מתחת לבניין של מרכז הקליטה שגר בו ובוכה מהבוקר עד הלילה.
הוא היה צועק "איך השארתי את איראן העזיז (עזיז בפרסית חביב) ובאתי לכאן". כל פרסי שהיה עובר היה יושב לנחם אותו. לאט לאט הוא הצטרף לקהילה האיראנית באשדוד. הוא עדיין בוכה אבל פחות.
מלבד העבודה הקשה במפעלים שהיהודים האיראנים הוסללו אליה בארץ , היה להם בעיקר קושי לגבי החוצפה הישראלית, והזלזול בהם.
אמא שלי עדיין טוענת שאיראן היא אמה הראשונה וישראל האם השניה.

סיפור חיים

הסיפור מתחיל בשנות השלושים באיראן – תקופת העיור.

אבא שלי שנולד בעיירה חונסאר שבמחוז אצפהאן הוא גדל שם עם הוריו ועוד אחות ששרדה. נולדו לו עוד 12 אחים שמתו לאחר הלידה מרעב. אבא שלו היה שתיין אלים. ואמו אסמטית שמתה צעירה. ילדה וילדה ילדים ומתה לבסוף מוקדם.
 בגיל 18 אבא החליט לעבור בעקבות אביו לטהרן, מרחק של ימים בנסיעה. הוא עזב את אמו ואחותו בחונסאר והבטיח לחזור.
הוא גר בחונסאר בבית אבן רחב ידים וגינה ופירות וחמור. המקום מוכר בזכות המעיינות והירק. בבית מעליו גר אחונד (בפרסית – איש דת מוסלמי) ובטהרן הוא זכה לחדר מצחין וקטן עם עוד מלא בני משפחה. אבא שלי נסע אחרי אביו לטהרן. וחיפש עבודה.
דוד של אבי גר שם גם. והוא כבר היה נשוי לאחות אמי – דודה שהייתה חרשת לחלוטין אבל יפהפיה וחרוצה. היה לו גובה מרשים מעל 1.90, חתיך ושרמנטי מאוד.
כמה חודשים לפני מותו ישב אבא וסיפר לי כך – אותו דוד שלו שם את עינו על אם אשתו, חמותו. משהו שם קרה. כששאלתי את אבא .."אבא מה היה שם ? רומן " ? אבא גיחך ואמר לי "את זה את אמרת". הוא לא הסכים לספר לי מעבר לזה. אבל נזכרתי בלחשושים של כל השנים שרמזו במשפחה על העניין הזה.
כשסבא שלי קלט את עניין חתנו ואשתו הוא עזב את הבית. הבית התפרק, נמכר וכולם עברו לגור בשכירות. החתן השובב שהתעסק עם חמותו ברח חזרה לחונסאר ומשם חזר אחרי שנה עם אבי כדי שישודך לאימי. דודי אופיע בבית חמותו עם המנחה – אבי. ואבי זה כשהביט על אמי שישבה על שפת הבריכה התאהב וסרב לעזוב. אמי סירבה לשידוך הזה. אבל אמה אמרה לה שהבחור עצוב והוא עלול להתאבד. הם נישאו אחרי שמונה חודשים על גג הבית בטהרן. סבתי בישלה את האוכל ותזמורת של נגנים הנעימו את הלילה.
לכן אבי אמר לי  באותה שיחה – "אני הייתי הכפרה של מעשיהם, הוא הביא אותי לטהרן אחריו כדי שאנשא לאחות אשתו וכך ימחלו לו על הבגידה. בזכותי נישאה להם עוד בת".
כשסבי וסבתי התגרשו הומצא סיפור אחר ועניין הרומן נדחק הצידה. אמי עד היום מספרת את הנוסח המומצא – שמאחר ודודתי הייתה חרשת, אמה דאגה לה ולכן דרשה שהם ימשיכו לגור בביתם לאחר הנישואין. אך סבי סרב ולכן הוא עזב את הבית. כהוכחה לכך אמי מזכירה לי את התינוק שנולד לדודתי החירשת ונחנק בשינה כאשר היא נרדמה עליו.
כאשר סבי וסבתי התגרשו – היו להם חמישה ילדים, ארבע בנות ובן. כשמצבם היה טוב והם היו יחדיו, בתם הבכורה נישאה לאדם אמיד ועזבה לארצות הברית. כאשר הם התגרשו – שלושת הבנות הנותרות נישאו לכל המרבה במחיר, כלולה בהן גם אמי.
האח הגדול נישא לבת דודה שהיתה דיכאונית, ומדי פעם הוא היה נעלם לימים רבים למאורות שתייה וזונות.
אחרי שנים ,כאשר סבי וסבתי החליטו על פיוס – נולד להם הבן האחרון והיפיוף.
אין מוסר השכל לסיפור הזה. מלבד סודות שמתגלים במשפחות, מעמדות, עוני ושידוכין.
עד היום אמא ואחותה מקללות את הדוד השובב שהביא לחורבן של הוריהן.

מחנות

תמיד היה פתגם אחד שאומר שאדם לא נמדד בחייו, הוא נמדד במותו. מה שיאמרו עליו כאשר ימות.

בשבעה של אבא היו בבית שני מחנות. מצד אמא באו אלו וסיפרו שסוף סוף היא נפטרה מהרודן. מהצד של אבא – באו אלו ואמרו שהיא לא טיפלה בו נכון (מה שהיה שקר גדול). באחד מימי השבעה באה דודה. היא ידועה בשמחת החיים שלה, קטנה מאמא רק בשנתייים, לבנה וקולנית וצחקנית. גם היא עברה דברים קשים מאוד. איבדה בן, איבדה בעל שרדה בה. כשהן ישובות על הספה הודיעה דודה בקול גדול בלי בושה "סוף סוף נפטרת ממנו, תצחקי. יש לך החודש שתי חתונות של נכדים, על מה את בוכה?" כשאמא שלי מיאנה להפסיק עם הבכי. דודה הורידה את הטורים של הקול שלה. היא לחשה לי ולאחותי הגדולה .."אתן יודעות.. על מה אמא שלכן בוכה ? כשאחיכם היה קטן, ואמא שלנו ביקרה שם הוא רץ והרים את החצאית של אמא שלכן וצעק "תיראי איזה סגול אבא עשה לאמא" . בשלב הזה, לא רק שאמא שלי פרצה בבכי מחודש, אלא שגם הבכי שלי ושל אחותי הצטרף לחגיגה. יותר מאוחר כשהיא ראתה שאין לה שותפה לניצחון היא פנתה לאימי ואמרה לה "אף אחד לא אמר להם ללכת, הם הלכו על דעת עצמם (כלומר בעלה ואבא שלי)". לקהל הגדול שישב בסלון היא צעקה "אף אחד לא אמר לו ללכת, הוא החליט בעצמו, אז שלא ימות וזהו, זו ההחלטה שלו" ואז אמא ענתה לה "טוב עכשיו הם כבר הלכו, מה זה משנה החלטה שלו למות או לא"!!!!

על כל אדם מספרים דברים כשהוא הולך. אלה דברים טובים או רעים, מוגזמים או מופרכים. אבל אלו סיפורים ולא משנה איזה סיפורים. על המצבה של אבא שלי חקוקים המילים "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". לאבא שלי היה שם טוב, מאוד טוב. בכל מקום שלאבא הייתה אחיזה או הכרות אני עדיין מנפנפת בשמו. ומיד האנשים נעמדים דום. כולם הכירו את החנות הקטנה שהוא פרנס אותנו ממנה, זכרו את האופי הקשוח שלו עם לקוחות מסוימים, ואת האופי המתרפס בפני הלקוחות האחרים. בימי השבעה הצטרפו מילים חדשות למאגר הפתגמים הפרסים ששמעתי מהבית.

באותו היום שדודה  הלן ביקרה, ביקרה גם בן דוד שאוהב נשים. מתוך המקום שלה בכורסא היא צעקה לו "היי אתה , אשתך עוד חיה ?" ואמא שלי, עם כל הדמעות מהכאב ענתה לה "רגע, היא בכלל הייתה אמורה למות ? יש איזה תוקף של אנשים ותאריך "? בפרסית זה נשמע יותר טוב. באותו היום גם צלצל הטלפון ובן דוד אחר אודיע שלא יוכל לבוא כי אחיו אושפז בשלוותה, בבית חולים ההוא שמטפל באנשים חולים בנפש. אמא שלי הודיעה לו בפון "מבית המשוגעים ששם, תביא אותו לבית המשוגעים שפה אצלי בבית, הוא לא ירגיש בהבדל"

היו צחוקים שם, ועוד איך כמה שצחקנו, בכינו וסיפרנו. ובעיקר היינו המומים. אבא תעתע בנו, בכולנו. בקול חזק וצלול הוא עדיין ניהל הכל כשהוא גוסס. וכולם טעו, וכולם רומו – אף אחד לא באמת הבין שנפיל הבית יכול למות מתישהו. הקול שלו צימרר את הקירות בבית מרוב סמכותיות, הדעה שלו הייתה חוק כתוב על כתלי בית המקדש. אף אחד לא התווכח איתו, אף אחד לא התחצף. גם לא אחיי הגדולים שהם סבים בעצמם לנכדים גדולים. בדלת נכנסו שכנים ומכרים מפה ועד לירח ובחזרה. חברי ילדות שלנו ושל כל אחד מהנכדים. הורים של חתנים וכלות, דודים של חתנים וכלות גם. מחותנים מפה ומחותנים משם. דודים שלא ראינו שנים רבות ושלא הכירו בנו בכלל, שמעו שהרודן נפל ובאו בהמוניהם. דודים מהצד שלו בעצמו הגיעו גם הם ותמהו כיצד הלך אם רק אתמול הודיע להם בקול ענייני שזמנו קצוב ובכל זאת, הוא רוצה לבקר.

ואף אחד לא הלך לעבודה, מה פתאום לעבודה. שבט של כמעט 80 אנשים שצפופים יחדיו יחד עם מאות אורחים שעלו לרגל לנחם אותנו. שמעתי את המילים "שלא תדעו עצב" בכל מיני ניבים – קודם כל בניב הטהרני , ואח"כ גם בניב החונסרי והשיראזי.

יום אחד – באה המחותנת של אחת מאחותיי. שירזית. קולנית צחקנית וחרוצה בטירוף. היא עלתה לארץ בערך לפני 20 שנים. מבטא שירזי כבד, מטפחת ראש. כשכולם ישבו רכונים על עצמם בתוך המחשבות, היא נעמדה באמצע הסלון והקריאה מילים שהיא כתבה פעם לכמה מהמתים שהיא בטח סוחבת, הייתה לה מחברת ישנה כזו עם מילים כתובים בפרסית, היא נעמדה ככה בחגיגיות, עם הטוסיק הבולט שלה החוצה, כחכחה והחלה לחרוז חרוזים של מילים שלא הבנתי – רק הבנתי "למה הלכת – ואיך נחיה בלעדיך" וכל מיני מילים בסגנון הזה. היא סיימה את הנאום או השיר שלה בתחושה חגיגית – חיפשה את הדמעות שבטח היא סוחטת בכל שבעה או לוויה, אבל האחים שלי, כמו האחים שלי, ביישנים וקשוחים, ישבו ללא הבעה. שום הבעה. כי אבא שלי לימד אותנו תמיד להחזיק את הרגשות בפנים – מוטיב ממדינות האסלאם – לא מראים רגשות לעולם. אני יודעת שהם רטטו בבכי בפנים, אבל החוצה הם ישבו קרים ומנוכרים. אדישים אפילו. המחותנת אספה את המחברת שלה ללא שום הדרן, בירכה את כולנו בשמחות, והלכה.

 

השאר תגובה