שכונה אירנית 1
שכונה אירנית – מעין הקדמה
באחד מהקורסים שלימדתי ישבה תלמידה, תמיד בשורה הראשונה, קשובה וערנית. שמה אתי. לימים התברר לי שהיא קצת לוקה בשמיעה ולכן תמיד ישבה בשורה הראשונה.
אתי הייתה תלמידה חרוצה וחדורת מוטיבציה. הייתה מעורבת באגודת הסטודנטים ופעלה ללא לאות למען חבריה הסטודנטים. היא מאוד התחבבה עליי והתיידדנו. ביקרתי בבית הוריה, משפחת אברהמיאן (אתי שמרה על שם נעוריה) ומצאתי בית מאתגר ומעורר סקרנות. משפחתה הגיעה מאיראן וכל הבית מתנהל ברוח התרבות היהודית-איראנית. לאתי משפחה גדולה, אחים ואחיות, כולם נולדו בטהרן להוריה ששון ופורן, והם לפי הסדר: איראג' – יצחק בעברית, ושמו על שם של סבי מצד אבא שנקרא אראג'ן – בתרגום חופשי, אדון; פייזוללה – יהושע או שוקי בעברית. בתרגום חופשי יופיו של האל; . נעימה – ובעברית יעל, על שם אחותו של אבי שנפטרה בגיל 14 בחונאר, מתת תזונה; סיון – ובעברית ציון; רשל – ובעברית רחל, על שם אמו של אבי; עדנה – כך גם בעברית; אתי, האחרונה שנולדה בארץ ארבע שנים אחרי שהם הגיעו הנה, בטעות ותוך סיכון גדול…. לאתי יש משפחה משלה, בעלה מיכאל ושני צאצאים, בתה עמית ובנה רון. אתי מספרת סיפורים על משפחתה ועל מנהגיהם, מאכליהם והתנהלותם. אני אוהבת את סיפוריה ולכן הקציתי לה, למשפחתה ולסיפוריה מדור מיוחד.
אני והכרס
בכל ערב כשיצאתי מבית החולים לנסוע הביתה, ראיתי אותם. מעגלים של אנשים שפרסו שטיחים על הדשא. עיגולים של נשים ועיגולים של גברים, סירים של אוכל וכריות בכדי להישען אחרי האוכל, נרגילות מבעבעות ומיני מתיקה. הכול ראיתי שם. כשעברתי לידם והסניקרס שלי כאילו נעצרו מעצמם הייתי חייבת להציץ עליהם. לקבל כוח.
לבית החולים הגענו כמה ימים אחרי שהתבשרנו, בדיוק ביום הולדתי, שלאיש שלי יש גידול בכרס. שעוד חודשיים לא הייתה נשארת לו כרס אם לא היינו עולים על זה, אבל לי גם לא היה נשאר בעל. בבדיקת האולטרסאונד כשהאיש שלי שכב לא מבין מה הולך ליפול עלינו. אני בכלל חשבתי לי איך אנחנו הולכים לאחר היום למסעדה שסגרנו, ואיך תמונת הפייסבוק שתכננתי להעלות כנראה לא תצולם ולא תועלה לאתר ולא תקבל מאות לייקים מתחנפים של אנשים שרוצים את החיים שלי. מי ידעה שתיכף הכול הולך להתנפץ וחוץ ממבטי רחמים שרצחו אותי לא אקבל כלום. אולי רק את בעלי בחזרה, כמתנת יום הולדת מאוחרת, אבל אז, ברגעים שהמכשיר של האולטרסאונד מצא מקום חנייה על הכרס של האיש שלי, ראיתי רק שחור. בלי שום אפור אפילו.
מיד עם בשור הבשורה ע"י כירורג אחד שאת פניו שכחתי מגודל הטראומה, התחילו להגיע לבית החולים אחיי, אחייני, וחלק מדודותיו. האחרונות הבטיחו לו כי רוחו של אמו תשמור עליו מעולמות של מעלה, אחיי הבטיחו לו שאחותם הקטנה, כלומר אני, לא אצליח להפטר ממנו ויהי מה. ומבית החולים הבטיחו כי פרופסור בעל שם ומומחיות ינחת בעוד כעשרה ימים לנתח את כרסו של בעלי. וכך עם ההבטחות והמילים והמושגים החדשים שלמדנו שוחררנו הביתה למסע של רופאים מומחים, המתנות מייגעות ומלא התארחויות. בין לבין קיבלנו טלפונים מבעלי עניין שלא מבינים בדבר והצעות לריפוי והעלמת הכרס בדרכים לא מקובלות ובטח שלא הגיוניות.
באחד מימי ההמתנה הגיע מודאג וענייני בן דודי. עם הבשר הבשורה וריחוף השמועה, הזעיק אבי את אחיינו בכדי לעודד את רוחו של בעלי בעל הכרס, ולהפיח כוחות גם בו עצמו. בן דודי הגיע עם אחיו המתאבד. שמו נקרא כך כי לפני מספר חודשים האח החליט שנמאס לו לחיות, קנה חבל ותלה את עצמו. המשימה לא בוצעה, וכפתרון זמני האח המשופם רתם את האח המתאבד אליו וכך הם באו לעודד את רוחו של בעלי. מיד כשהגיע ואמד את כרסו של בעלי החליט בו ברגע, שאין לו שם דבר מלבד שומן ושהכול ייצא החוצה. כשתשומת הלב שלי מעט הוסטה כשעזרתי במטבח בהגשת המטעמים, הוא אף שינן באוזניי בעלי, שעד לניתוח שיבוא עליו לטובה, עליו לשתות המון אלכוהול, לפקוד רוסיות טובות ולאכול מכל הבא ליד. "תחיה את החיים אח שלי, מי יודע מה יהיה מחר".
ראשונה להתייצב מיד אחרי בן הדוד הגיעה גיסתי המרוקנית, היא נשלחה על ידי אחי שנתקע בינתיים מבואס בעבודה, עם בקבוק יין אדיר ממדים. היא נכנסה והציגה את הבקבוק השמן באמצע השולחן. אחריה התייצבה אחותי ונעמדה על הסירים במטבח, סירים של אורז ועופות, סלטים ועוגיות.
אחרי מזיגת היין כמעט חצי בקבוק, החל אבי לתת את קולו בשיר. יש בכוחה של שירה איראנית לחזק את ליבו של החתן בעל הכרס, לא משנה שהוא לא מבין מילה, עוצמת הכאב מועברת בשיר. במקרים אחרים ומשמחים אחותי הבכורה מחרה מחזיקה אחרי אבי ומפריחה צהלולים, אך הפעם בגלל נסיבות העניין, רק הדמעות של כולנו הדביקו את קצב השירה של אבי. בן דודי החזיר לו במילות שיר משלו. מין דואט של חיזוק עידוד ואולי גם פיוס בין שני אחיי שבפעם הראשונה מזה שנים ישבו בסלון ולא רבו.
בן דודי זה, שהחזיק בדיוק לפני רבע יובל שנים את בעלי הנרגש על כתפיו בליל חתונתנו כאב את כאבו של זוגי, את תפילותיו של חמו בשיר ואת פחדי שלי, להישאר לבדי. החפלה הייתה בעיצומה כשנכנסו עוד ועוד אורחים. הרימו לחיי הכרס שעוד מעט תיעלם. הם הרימו לחיי המתים שאינם ושלחו בריאות, לאנשים שנותרו מאחור. ואפילו למוחמד שעל אמונתו גדלו באיראן. .."אבא שלי חודה בייאמורזדש (בעברית, אלוהים יזכרו אותו) היה איש קשה, אבל היה לו לב טוב, הוא לימדני כי גם כמרחמת בשורת מוות על ראשו של אדם מוטב לשתות ולברך". בעשור התשיעי של חייו כשעולם שלם עבר עליו ונדמה כי הכול בא על מקומו בשלום בדמותם של כלות, חתנים, נינים לרוב ואישה מסורה ומשרתת, כמעט בגיל 90 אבא שלי ישב ושר, שר לאלוהים שהוא מראה שהוא מאמין בו, שר לאביו המת, לשמיים ולאיראן שהוא השאיר מאחור. מילות השיר חיפשו פתרון לתעלומת הכרס ולחיים הקשים בארץ ישראל שהוא סגד לה והיא מחזירה לו רק חתן קטן עם כרס חולה ובת שפוחדת להישאר לבד.
טבילת האש
במעמד הנעילה ביום הכיפורים לפני 25 שנה, עמד ארוסי דאז נרגש על ההיכל. פעם ראשונה שהוא זכה לכבוד לעמוד על היכל בבית כנסת, ועוד בברכת הנעילה של יום הכיפורים. רעב מהצום וחיוור הוא תפס את מקומו ליד אבי, שליח הציבור בבית הכנסת לעולי איראן בשכונת ילדותי. קולו של אבי זעזע את הקירות והנברשות בעוצמתו ודרש מאלוהים רחמים. לפעם הזו שאבי צירף את ארוסי, הייתה מטרה. הצגת גאווה מול הקהילה וקבלת לגיטימציה לאירוסנו.
כשעלה אבי להיכל וכחכח בגרונו, מיד על פי סימן זה התייצב ארוסי מיכאל לימינו. הס הושלך בקרב קהל הצמים בקומת הגברים ולחשושים לוחששו בעזרת הנשים בקומה העליונה – אדון אברהמיאן מציג את חתנו והוא בהיר עור, ירוק עיניים ואיננו איראני.
כשפצח אבי במילים המוכרות והמטלטלות של תפילת הנעילה, אחרי שקנה אותה שנה אחר שנה בסכום נכבד, בקולו האדיר בלחן איראני, חזר אחריו ארוסי מיכאל בלחן ספרדי לא מוכר. אבי שר שורה וארוסי ענה בשורה משלו. מין דו-קרב של אבא וחתן לעתיד שנלחמים על עתידה של הבת – הכלה, כלומר אני. חברותיה של אמי החניקו דמעת קנאה, בקושי מלאו לי 18 ומצאתי חתן.
כששודך השידוך, התקיימה הפגישה והתאהבה האהבה ונוצרנו כזוג. שליחים נשלחו כמו גם בלשים. שכנים נשאלו על טיבו של החתן, על הוריו ועל כספו. כל פרט נבדק, נחקר ועבר מסכת של התייעצויות בין הוריי, אחיי ולבסוף גם דודיי ודודותיי. בת לא ניתנה סתם כך, החתן נדרש לעמוד בראיונות קשים, במבחנים, ולבסוף – כאות התקבלות ומבחן אחרון, טבילת האש – על במת ההיכל בתפילת הנעילה.
כאשר נמצא חתני לעתיד כיודע את מילות התחינה, כשהצליח להחזיק אחרי אבי ולהרים את קולו וללהטט בו, ניתנה הסכמת הקהילה לשידוך, רשמית וללא שום סייג.
כשירד ארוסי מההיכל וכאשר התקבצו המתפללים לברך את אבי. כשקרא השופר, ניתן האות לפתיחת הצום. בביתי הוריי אמי כבר הכינה את ליפתן ה"פלודה" לפתיחה. תפוחים מגורדים בתוך מי קרח ומי ורדים, להשיב את הנפש לאחר הצום. מיד לאחר הפלודה חוממו העופות וכופתאות הגונדי שטבלו במי מרק העוף. כופתאות הזהב שהיו עשויים מחומוס טחון וחזה עוף ומעט הל לחיזוק כודררו ככדורי טניס. ארוסי שמעולם לא פגש כופתאות כאלו השביע רעבונו לאחר הצום ובעיקר את פחדיו מטבילת האש.
כשזומן בפעם הראשונה לבית הוריי, ניצב עם המקטורן היחיד בארונו. נרגש ובודד הוא דפק על דלתנו. בסלון בית הוריי ישבו אחי ואחיותיי, גיסי וגיסותיי, כמו בכל ביקור של שבת בבוקר. משראה אבי כי קהל המתאספים גדול מדי ובכדי למנוע מבוכה רבה מדי שלח הוא את שני אחיותיי לביתן, "זו פעם ראשונה שלו, אל נא נלחיץ, לכו הביתה, תהינה עוד הזדמנויות לפגוש בו". עצובות ומסוקרנות אספו אחיותיי את ילדיהן וחזרו לביתן. כשעמד חתני על מפתן הדלת קיבלה אותו אמי בחיוך מסויג. כשהתיישב על אחת מספות העור, אחרי תה איראני מהביל של חודש פברואר, התחילו השאלות.
מגודל המעמד ומעצמת הבחינה, דרש אבי מאחי הבכור לשאול את חתני לפשר מוצאו, משכורתו, מגוריו, והוריו. לא לכבודו של אבי לשאול את השאלות באופן ישיר, ישנו צינור מקובל שדרכו מועברות השאלות, גם מפאת כבוד החתן ובעיקר מפאת כבודו של אבי.
כשהושבו התשובות החליט אבי כי תשובה סופית תימסר לבעלי בזמן הקרוב. משחזר חתני עם הוריו מקץ חודשיים ימים, וכאשר חמי הודרך על ידי חתני לבקש את ידי בביקושים רשמיים, סרב אבי ללחוץ את ידו של חמי, פייר. "לא משיבים מיד על הצעת ביקושים, כך יירד ערכך שלך, בת" וכך כעסקה של מקח וממכר, אבי לא השיב לבקשתו של חמי וחמי לא הבין מדוע הוא צריך לבקש את ידי שלי כשבעלי הוא בכלל החתן. אך מנהגים ומסורות ועסקאות שבין אבות של כלות לאבות של חתנים היו מוכרים, הייתה דינמיקה ידועה היטב של סירוב לכל הצדדים, אבי לא נתן את ידי בכדי שערכי יעלה בעיני חתני. בדיוק ימים מספר קודם התייצבו בביתנו בן דודי, רעייתו שגם היא בת דודתי ,כי נישואין בין בני דודים היו דבר ברור ומומלץ, ובנם, החתן המיועד לי עוד מימי ינקותי. אך לכל סיפור אהבה ישנו גורל כתוב או שאולי לא. את בן דודי דחיתי, ובחרתי בבעלי זה.
צעירות איראניות: "מתחת רוחשים חיים אחרים". אווירה של ערב מהפכה (צילום: אורלי אזולאי)
כשאבא חולה
אבא שלי לצערי מאושפז. זה התחיל ברעב עצמי כדי .."שלא יהיה לרימות באדמה מה לאכול" והמשיך בחיפוש מחלות מיני מחלות שונות, ולהתקפי חרדה קשים. הוא אושפז בשבוע שעבר ביום ג' . עם שפעת. ומאז הוא יושב בבית החולים ומנהל אותנו בשלט רחוק וקרוב. הוא דורש להתנהל מול הרופאים מבלי התערבותנו. מי שמתערב חוטף גערה. שוקל אולי 33 ק"ג של עור ועצם. בקושי נושם, אבל המוח חד. חד וצלול שזה לא יאומן. הוא דורש להגיע הביתה ולעשות סידורים אחרונים של לפני לכתו. הוא כבר זימן אליו את האחיין השיכור ושוחח אתו בחדר אחרי שהוציא את כולנו.
עד אתמול הוא זעם וכעס ושצף וקצף. ודרש הביתה. אתמול, הוא הבין שאין שום סיכוי. ומאז הוא שוכב בשקט ומאפשר לטפל בו. הוא כבר לא אוכל לבד. מי שנמצא לידו מאכיל אותו ודואג שלא תטפטף טיפה כי הוא יכעס. אבל הוא מדקלם את הטיפול בו ברמות של מספרים מדויקים של הלב, חמצן , רמות סוכר ומה לא. הוא גם יודע בעל פה את מצבם של חבריו לחדר .
מכל אלו אני מנסה לדלות מידע – איזה סידורים אחרונים הוא מנסה לעשות. הבנתי מרחל אחותי שהוא דרש לקנות לפני חודש שעון זהב, כדי למות מוות מכובד עם שעון זהב בידו. קשה לי להאמין שאלו ענייני צוואה שהוא מנסה לסדר, לא נהוג אצל האיראנים לכתוב צוואה, אלא למסור את הדברים בעל פה. אני מנסה גם להבין איך אדם אחד יכול להיות כל כך כריזמטי גם כשהוא על סף מוות?
כולנו לצדו, במשמרות של 24 שעות. מקווים שהוא יפסיק ללכת נגד ויירגע ויאכל וישתה ואולי מצבו ישתפר. לא ראיתי שהוא מתפלל כמו המרוקאים בחדרים הסמוכים. הוא כן קורא עיתון יומי ומדווח לבני רון על ההתרחשויות האחרונות בזירה הפוליטית. קשה להגיע אליו, אני הרי הקטנה חסרת התועלת שעדיף שתישאר בביתה ותדאג לילדיה שהוא כל כך אוהב. הוא ספון בכאביו, ומבקש כל דבר ברמת הסנטימטר. את הסדין על רגליו אתמול הוא ביקש שאתקן במשך 10 דקות.
כשמשעמם לו הוא מזעיק שוב את אחי ציון שכרוך בו, כדי שיביא לו ענבים ירוקים או יקשיב לכאביו. כל אחד שבא, מקבל עדכון מפורט מהרגע שעזב יום קודם. הוא מסרב לשחק קלפים או לשמוע מוזיקה או טיוי, כך שלא עולה לי גם על הדעת לנסות לדובב אותו לספר לי סיפורים.
כולנו סביבו, ילדים ונכדים. כלות וחתנים. וגם שכנים מהשכונה הישנה שלנו שמאושפזים גם הם ונפגשנו אחרי עשרות שנים שוב. אין לנו אפילו אפשרות להראות כאב או לבכות חלילה. אצלנו לא מראים כאב, עומדים חזקים. גם לא מחבקים או מנשקים חלילה, יש מסך של מרחק שנועד להבליט את הכבוד והיראה כלפיו. הוא דואג לנו, שואל לשלומנו ומברך ולעיתים גם מקלל. מבקש מאמי להגיע יותר, ושוטח בפניה כל פגם בטיפול שלנו כלפיו. שום דבר לא חומק מעיניו. ממש כלום.
אני אמונה על שעות המשמרות. וכשאני קובעת את השעות אני גם אמורה לוודא שלא תהיה חפיפה בין האחים הניצים. כלומר רחל וציון. נזכרתי הבוקר שלאבי יש דוד. אח של אמו. דוד רפאל בן 98 וגר בירושלים. והוא מדווח לו תדיר על מצבו. את דוד רפאל אני מכירה מילדות, אבל הייתי בטוחה ששמו אלוצ'ים, לימים הבנתי שאלוצ'ים זה אומר דוד מצד האם בניב החונסארי של אבי. בפרסית כמו בערבית לדודים יש שמות שונים. לדודים מצד אמא יש שם אחד ומצד אבא יש שם אחר, ככה גם לנשים ולבעלים של אותם הדודים. אך אני שנולדתי כאן הייתי בטוחה ששמות התארים הם שמותיהם הפרטיים, החדשה המרעישה נתגלתה לי לא מזמן ממש. מעולם לא קראנו לדודים בשמות הפרטיים, אלא בשמות התואר וכדי לא להתבלבל הם נקראו בשמות התואר בצמוד לשם הפרטי.
דוד רפאל הזה, כלומר אלוצ'ים הוא איש סבלני ואדיש. בן 98 ועדיין מקפץ בשווקים של ירושלים. אבא שלי טוען שמאחר והוא אדיש ומעולם לא עבד הוא שורד היטב. יש לאלוצ'ים הזה גם אישה לדעתי אבל שכחתי את שמה. אבא שלי הפסיק לבקר אותו לפני עשור כי יש לו מדרגות שמובילות לביתו ולכן קשה לו לטפס עליהם, אך הם מדברים בטלפון.
בין לבין כל ההתרחשויות בין אחיי לבין אבא. בתי מתעקשת לסגור מועד לנישואין. הבחור עדיין לא עובד ואנחנו עדיין עומדים בסירובנו. אך הבחורה עקשנית, ואני הרמתי ידיים. מצד הוריו של החתן הם הבינו שבתי היא דבר גדול ולכן הם תופסים אותה בכל הכוח.
יש לי אחיין נוסף שאמור להינשא עוד הקיץ. שמו דורון, דורון בנה של רחל והוא בחור שקט ועדין וחרוץ וקשור לאבי מאוד. לאחרונה הכיר בחורה חצי אשכנזייה וחצי תימנייה, מלומדת ומקסימה ושמנה. לפני כחודש הוזעקנו לאחותי רחל, הוריה של הכלה נעמה הוזמנו להכרות, אביה דור שני לשואה ואמה תימנייה מפולפלת ולמדנית. הם ישבו מנומסים מול רחל השקטה ובעלה הטמבל, ולא מצאו נושאי שיחה, לכן הוזעקנו האחים האחיות ובני הזוג לנסות ולהצהיל את הפגישה. לא משנה מה שלא עשינו, ההורים ישבו בשקט, מאושרים שבתם בת ה -30 מצאה חתן. וגיסי הטמבל שלרוב הוא רעשן, כלומר אביו של דורון, ישב גם הוא בשקט מהלם הנימוס, חתנה של אחותי, הלא הוא הרופא המהולל ד"ר שהראם אחדות, רופא שינים מוצלח ואיראני טרי, הוא עלה ארצה לפני כ – 15 שנה ובחר את מיטל בתה של רחל לאישה. הם יצאו תקופה מסוימת ואביו של הרופא החליט שמיטל לא מתאימה לבנו. הסיבה הייתה כי מיטל מסרבת בערבי שבת לרקוד ולשיר כמנהג האספהאנים. כך יצא שהזוג הופרד.
מיטל הכירה איזה פרסי אחר, מלומד גם הוא ואלים, אחותי טרחה על אירוסין בביתה, ושם פרצה המריבה בין רחל לציון. בתום האירוסין מיטל שלחה סמס לשהארם חתנה הישן שהופרד ממנה, היא כתבה לו, אני מאורסת אבל אינני מאושרת. למחרת שהראם התייצב בביתם, ודרש את ביטול אירוסיה עם חתנה החדש. תוך שבועיים רחל טרחה ועמלה שוב על אירוסין חדשים הפעם עם אהובה הישן – שהראם רופא השיניים.
מאז הם נשואים ולהם שלושה ילדים, מיטל עקרת בית למופת שמבשלת לו שלושה תבשילים בכל יום. ושהראם איש מצחיק וחם. מיטל כמובן כבר רוקדת במשתאות של כל ערב שישי בביתם של הוריו. ולא רק זה, אלא גם שלושת ילדיה אומנו לריקודים. בכל פעם שמתחיל ניגון איראני השלושה עומדים באמצע הסלון, לא משנה איזה סלון ופוצחים בריקודים איראניים מסורתיים. והשמחה שם גדולה.
ערב אחד, כאשר חגגנו שם את אחד החגים, הוריו של שהראם האספהאנים התוודעו לבעלי מיכאל, הוא בירך על הפירות ואת כל הטקס של החג והם ישבו משתאים, אח"כ הם סיפרו באותו ערב שבאיראן הם שמעו שגברים ממוצא מרוקני לא ידועים קרוא וכתוב, הם מכים ושיכורים. וכיצד בעלי המרוקאי מכיר את התפילות וכיצד הוא חייכן ונעים. הערב הסתיים כשאביו של שהראם חיבק את מיכאל המסכן ושר שירים בפרסית ואנחנו כל השאר ישבנו ונקרענו מצחוק.
משהו במחקר שלי את המצב של אבא, גורם לי להביט על הכול ממבט של למידה או מחקר, הרגש קצת פחות מעורב לי. אני רואה את אחיי ואחיותיי קורסים בזה אחר זה. והם לא מבינים. הפחד מהסמכות והיראה מאבא מעוורים אותם להבין שהאיש ירד מהפסים. מרגיש לי גם, שאולי זה משהו שקשור בתרבות הפטריארכלית. לא מערבים אנשים זרים כמו מטפלים, הילדים אמורים לשאת בעול.
היום בן הדוד השתיין התייצב לקריאה של אחי, יחד עם חברו. הם ניסו לדבר אל ליבו של אבא, להרגיע את עצמו ולחכות בסבלנות להחלמה. אבא ישב ודיבר על העולם שהוא ראה, סה"כ אמריקה וטורקיה, והפליג בשבחיה של איראן וטהרן. ליד אורחים הוא מתנהג למופת ולידי אחיי הוא יורד מהדעת משתולל ומקלל. התרבות האלימה מחליאה. כולם מרחמים, אבל הם גם שם כי הם פוחדים מפניו. זה מעבר לכבוד, זה פחד משתק. האח הקטן של אמי, שאבי מעולם לא חיבב, הוזעק גם הוא, והצליח להאכילו פירות.
וכל הסיטואציה נראית לי הזויה ומפגרת. עד שירדו לאחים הבכורים שלי האסימונים היום, אבא זקוק לכדורי הרגעה או איזושהי בדיקה פסיכיאטרית. יש המון זקנים במחלקה, אבל רק הוא יושב ודורש מיני מטעמים, כשהם מגיעים, הוא זורק אותם בפינה ולא נוגע בהם. איש קטן שנעלם במיטה, מלא זעם וכאב. אבא שלי היה בן מפונק להוריו. הייתה לו אחות גדולה ורעה שהוא כיבד עד למותה. ומלבדם היו לו עוד 12 אחים שמתו עוד לפני המצאת הפניצילין, אביו היה שיכור מועד ובטלן ואמו אסתמטית. מאחר שהוא נשאר חי פינקו אותו מאוד.
בגיל 15 כשהוא הבין שאביו הבטלן ימשיך להתבטל, הוא קנה חמור ויצא למכור מיני סדקית בכפרים הסמוכים. בלילות הוא ישן בבתי הגויים, ובימים עבר קילומטרים. הוא היה חוזר רק בימי שישי הביתה וכך מצליח לפרנס את הוריו ואת אחותו. כשהוא עבר לטהרן אחרי אביו, הוא פגש את אמי , דוד שלו מצד אביו היה נשוי לאחותה הגדולה של אמי.
לא מזמן אבא פתח וסיפר לי, שהחתונה שלהם הייתה עסקה. הדוד שלו כנראה שם את עינו בסבתי, כלומר חמותו. הדבר נתגלה (לדעתי היה ביניהם רומן, הדוד היה חתיך מטריף וגם הסבתא שלי הייתה נאה). כאשר הדבר התגלה, הוא ברח בחזרה לכפר הולדתו למשך שנה שלמה . ואילו סבי עזב את הבית והם נפרדו. לכן, כאשר דודי חזר מכפר הולדתו הוא הציע את אבי לחתן לאמי. וכאלו כיפר על הבגידה שלו עם חמותו בכך שהוא הביא את אחיינו – אבי ומסר אותה לבעל לאמי.
אבא שלי עדיין טוען בכל תוקף שהוא ניתן ככפרה על מעשיו של דודו. 50 שנה מאוחר יותר, הנכדים של הדוד ושל אבי נישאו. אחייניתי לאה הייתה רק בת 17 וחתנה היה בן 25. העסקה נחתמה מיד והם אורסו תוך שבועיים (זה קרה בערך בשנת 1996). הם נישאו בנישואים מפוארים ונסעו לגור אצל הורי החתן בניו ג'רסי. אחרי תשעה חודשים ואחרי אלימות מחרידה, אחייניתי הוברחה ארצה דרך השגרירות. מאז אבי מחק את דודו והסכים לבקר אותו רק על ערש דווי. וככל שאני מביטה, עם כל התרבות היפה והכבוד. עדיין, אחיי בני ה-60 מסורסים ולא יכולים לקחת החלטה לגבי הטיפול בו.
מטפלת לאבא
מנגן צעיר בחתונה
חתונה איראנית, תמר עילם-גינדין | 13 בינואר 2016