שומר פעם – שומר לתמיד

 סמלי טיולים וסמינרים נעוצים בכיס החולצה השומרית, בעוד שסמל הבוגרים נעוץ שתי אצבעות מעליו, וסיכת ההדרכה בדש הצווארון

סמלי טיולים וסמינרים נעוצים בכיס החולצה השומרית, בעוד שסמל הבוגרים נעוץ שתי אצבעות מעליו, וסמל שכבת הצופים – החבצלת הצופית – בדש הצווארון

חֻלְצָה כְּחֻלָּה, וְהִיא עוֹלָה,
וְהִיא עוֹלָה עַל כָּל הָעֲדָיִים.
חֻלְצָה כְּחֻלָּה, וְהִיא עוֹלָה
בְּלִי שׁוּם סָפֵק עַל כָּל הָעֲדָיִים.

חֻלְצָה כְּחֻלָּה בְּמִפְעָלָהּ
תִּמְשֹׁךְ לִבָּם שֶׁל כָּל הַפּוֹעֲלִים.
חֻלְצָה כְּחֻלָּה, וְהִיא עוֹלָה
בְּלִי שׁוּם סָפֵק עַל כָּל הָעֲדָיִים.

 

מילים: דודו ורטמן, מרדכי זעירא
לחן: מרדכי זעירא
שנת הלחנה:  1925

סמל השומר הצעיר

סמל השומר הצעיר

כמה תום, כמה התלהבות, כמה יופי – היו במלים האלה, בשירה האדירה הזאת, ביחד הנפלא. בהרגשת השייכות, בתחושת הצדק והאידיאולוגיה. כן. אנחנו נשנה את העולם…

זה לא רק הנוסטלגיה המדברת עכשיו מגרוני. זה לא רק ההתרפקות על העבר, על הימים האחרים, הנובעת מתוך תהליך רגיל של הזדקנות, התפקחות, התבוננות צינית על העולם. לא. זה לא רק זה. באמת היינו אחרים, העולם היה אחר. החברה הייתה אחרת. לא שלא היה רע. לא שלא היה קשה. הכל היה: גם אלימות בתוך המשפחה, גם עוני ופערים, גם שחיתות מוסדית ואישית, גם מלחמות… הכל היה ובכל זאת היינו אחרים. אין זו אמירה שיפוטית. אינני אומרת פעם היה טוב עכשיו רע. אני אומרת: היה אחרת. ומי כמוני מיטיבה לדעת.

 

כשהייתי בכיתה ח, וזה היה מזמן, בערך בשנת תשי"ג (1953), "ארגנה" אותי בת כיתתי לבוא אתה לפעולה של השומר הצעיר. (ככה היינו אומרים אז: בואו לארגן לתנועה..). אמנם הייתי כבר בתנועת נוער אחרת, המחנות העולים (גם לשם ארגנה אותי שוקי, שכנתי לשכונה). אבל התפתיתי לבוא אתה לפעולה. יצאנו אז, כל הגדוד, על מדריכיו, לטיול הרפתקני ב"שבע טחנות" אשר בירקון, וחצינו יחד את המפלים. מעודי הייתי הרפתקנית ותאבת אתגרים וחידושים, והחוויה הזאת שבתה את לבי. כך קרה שעזבתי את המחנות העולים והצטרפתי לגדוד "נחשון" של הקן הימי של השומר הצעיר בתל אביב. אפשר להגיד שאני שם עד היום הזה.

מארכיון הפלוגה הימית של הפועל תל אביב

מארכיון הפלוגה הימית של הפועל תל אביב

הקן הימי – זהו סיפור בפני עצמו שאותו אספר לעצמי בפעם אחרת. עכשיו אני רוצה לספר על התנועה והמדריכים ועל הבית שנתנו לי, הבית שכל כך הייתי זקוקה לו.

מאז ומתמיד הייתי מורדת, או כמו שהוריי הגדירו זאת "ילדה רעה": את לא שומעת בקול אבא ואמא, את לא עוזרת לאמא, את כמו בן, למה שלא תהיי כמו אחותך -ועוד כהנה וכהנה משפטים שרק חיזקו בי את הרצון למרוד. המקלט והמפלט הראשון שמצאתי לי היה בית הספר האהוב שלי, בית החינוך בצפון, והמחנכים האהובים שלי, רבקה שרשבסקי ועמנואל שחראי, שהבינו ללבי, העניקו לי אהבה וחמלה, טיפחו בי את אהבת הקריאה והלימודים, ונתנו לי בית. המקלט והמפלט השני שמצאתי לי הייתה התנועה. לא כל כך החברות עם הילדים האחרים, אם כי גם זה היה לי שם, חבורה מצומצמת של כמה בנות, אבל העיקר המדריכים.

בואו נזכור שהמדריכים היו בסך הכל מבוגרים ממני בשלוש ארבע שנים (ועד עכשיו זה כך, שהלא תנועת הנוער מבוססת על העיקרון הנפלא שנוער מחנך נוער). אבל היו שם מסירות מדהימה, אהבה ואכפתיות ללא מידה. בעיניים של אז, עיניים של ילדה חסרת בטחון וחסרת הרגשת בית של ממש, המדריכים היו בוגרים, כל יכולים, צוקים של בטחון.

חותרים בירקון

חותרים בירקון

הפעילות הימית שעסקנו בה הלהיבה אותי, את היצר ההרפתקני שלי, את הדמיון המשתולל שלי. בדמיוני הייתי יורד ימים מסוקס, המפליג בספינות מפרש אל האופק הלא נודע. עשרות ספרי ההרפתקאות שקראתי בשקיקה וללא הרף הזינו את חלומותיי הפרועים על הים ועל החופים הרחוקים. אבי לא אהב את פעילותי זאת, בלשון המעטה, ולמעשה אסר עליי להשתתף בה. המריתי את פיו במודע ומתוך כוונת מכוון. הוא סגר אותי בבית השימוש ואני הייתי בורחת דרך החלון. הוא הכה אותי בחגורה ואני היית בורחת מן הבית וכך התנהלו חיי. ברחתי אל התנועה ושם היה לי טוב.

כשהייתי בת 15 בערך, החליט אבי לנקוט בצעד גורלי ומהפכני. גם אבי היה טיפוס שטוף בחלומות ולא ממש ידע לקרוא את המציאות. הוא החליט, וגרר אחריו כמובן את אמי, שלא הייתה לה דעה מוצקה משל עצמה, להצטרף את התנועה "מן העיר אל הכפר". זאת הייתה תנועה שהוקמה בראשית שנות החמישים של המאה ה-20 על ידי ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, כדי "לעורר פעולות הסברה לעידוד מעבר של תושבים ותיקים מיישובים עירוניים אל ההתיישבות החקלאית". התנועה פעלה במסגרת תנועת המושבים והובילה בתוך שנתיים לקליטת כ-800 משפחות חדשות במושבים ובקיבוצים קיימים ולהקמת עשרה מושבים חדשים בהם התיישבו עוד כ-800 משפחות. אבי חשב שמעבר לקיבוץ יפתור את בעיותיה הכלכליות של משפחתנו, שמנתה אז חמישה ילדים ושאותה התקשה אבי לפרנס. הם בחרו לעזוב את תל אביב ולהיקלט בקבוצת כנרת.

קבוצת כנרת

קבוצת כנרת

בשבילי הייתה זאת מהלומה אכזרית. הניתוק מהגדוד שלי, מהמדריכים שלי, מהתנועה שלי היו עבורי רעיון בלתי אפשרי. ויותר מזה: לעבור לקבוצת כנרת, השייכת לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ומפא"י, בשעה שאני חברה נאמנה בשומר הצעיר, השייך לתנועת הקיבוץ הארצי ומפ"ם, נתפסו בעיניי בתור בגידה איומה, כפירה בעיקר.

העקירה הייתה קשה, הפרידה הייתה קשה, והמעבר היה קשה. בכנרת הכניסו אותי למסגרת של בני גילי, שלמדו בבית הספר האזורי בית ירח. אין לי ספק שהרצון שם היה טוב, הילדים היו נחמדים, בית הספר היה מעולה והכל היה טוב ויפה. אבל אני מראש התנגדתי לכל המעבר הזה, סגרתי את עצמי בתוכי וסירבתי לשתף פעולה עם המעבר, עם מסגרתי החברתית החדשה, עם כיתתי החדשה ובעיקר עם הוריי שגם הם חוו קשיי קליטה קשים ביותר, כמצופה ממשפחה עירונית הנקלטת בקיבוץ שתופי. שמרתי על קשרי מכתבים עם חבריי מהתנועה בעיר, ועם מדריכיי האהודים. בעיקר עם אחד מהם, דובי פישל, שהיה בשבילי ממש דמות אב. מכתבים ארוכים בני שמונה ועשרה עמודים הוחלפו בינינו. האכפתיות והמסירות שלו היו עצומות.

בכל הזדמנות, בכל חופשה, בכל רגע פנוי, נסעתי לתל אביב (נסיעה ארוכה ומייגעת על פי התנאים של אותם הימים), ישנתי אצל חברות והלכתי לתנועה.

כך חלפה שנה, שנת הלימודים של כיתה י', שבמהלכה לא למדתי כלום, לא יצרתי קשרים חברתיים חדשים, ורק הסתגרתי בתוך עצמי. יחסיי עם אבי היו קשים וגרועים וההחלטה הלכה וגמלה בי.

בסוף שנת הלימודים, עם פרוץ החופש הגדול, ארזתי תרמיל קטן, כתבתי מכתב כעוס, עליתי על אוטובוס ונסעתי לתל אביב שלא על מנת לחזור. הייתי בת 16 וזאת הייתה הבריחה הסופית שלי מהבית. סופית ואחרונה בסדרה של בריחות שתחילתן בגיל 8-7 ושנמשכו לאורך כל חיי בבית הוריי. נסעתי לבית סבי וסבתי בתל אביב ושאלתי אותם אם אני יכולה לישון אצלם. הם התירו זאת. לא שמעתי מילה מהוריי. אני מניחה שהם היו בקשר עם סביי וגם ידעו על כך שאני ישנה אצלם. אבל אני לא ידעתי על כך מאום. לא שמעתי מהם מילה, לא ידעתי אם הם מחפשים אחריי או לא. פשוט נעלמתי או אולי הם נעלמו. היום בדיעבד כשאני חושבת על כך, לאור המציאות של היום, בעולם התקשורתי כל כך, כשילדים מחוברים לאייפון שלהם וכל חמש דקות מדברים עם אמא. היום כשהאמהות רודפות אחרי הילדים שלהם גם לתוך הצבא, והחיילים מייללים לאמא שקשה להם ומתקשרים אליה חמש פעמים ביום – היום המצב שלי אז נראה פשוט לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת, אבל זוהי עובדה. נעלמתי להם והם נעלמו לי.

מחנה ימי בקיסריה - אפריל 51

מחנה ימי בקיסריה – אפריל 51

המדריכים בתנועה היו ערים היטב למצבי, ילדה שברחה מהבית ואין לה כל מסגרת  ושום פיקוח. היום אני יודעת שלולא דאגתם של מדריכיי הייתי יכולה להתגלגל למקומות אפלים. סביי לא ממש שמו לב אלי. רק ישנתי שם בלילה. ביום הסתובבתי וביליתי בעיקר בתנועה. זה היה הקיץ. חבריי ואני יצאנו לקורס ימי של הפועל בקיסריה. בקורס הזה הכשירו אותנו להיות מפקדי סירה. אלה היו ימים מאושרים ביותר. הייתי עם בני גילי, על הים, למדתי את החומרים האהובים עלי, חוויתי אהבות (וגם אכזבות) ולא הקדשתי הרהור אחד למצבי בחיים. בתור חניכה מהמצטיינות נשארתי עוד שבוע אחרי תום הקורס בתור מדריכה לחניכים הצעירים שבאו לקורס מתחילים של דרגה ג. הייתי כל היום על הים ולא היה מאושר ממני. אבל כל זה נגמר והיה עלי לחזור לתל אביב, אל הכלום.

כאן נכנסו לתמונה מדריכיי, ובעיקר המדריך הבוגר יותר, איציק רן. אינני יודעת בדיוק מה עשה איציק ואיך פעל במסגרת ההנהגה הראשית של השומר הצעיר, אבל אני יודעת היטב את התוצאה: התנועה "שלחה" אותי לקיבוץ גן שמואל ושם קלטו אותי בתוך קבוצה של בני קיבוץ בני גילי, קבוצת "נשר". גן שמואל העניקו לי בית חם בלי חשבון, דבר שכיום לא יעלה על הדעת. פשוט אימצו אותי, ילדה עזובה ללא בית והורים דואגים, אל חיקם. נתנו לי את כל מחסורי במזון, בבגדים, בבית בלימודים, כאילו הייתי אחת מילדי הקיבוץ. הם גם דאגו להצמיד אותי למשפחה מאמצת, משפחת זכאי הטובה והנלבבת, שהעניק לי מצדה גם היא את ביתה החם והפתוח.

גן שמואל, סוף שנות ה-70

גן שמואל, סוף שנות ה-70

ביליתי שם את שתי השנים האחרונות של בית הספר התיכון, יא ויב, וגם יצאתי מטעמם להדריך בתנועה בתור שליחת יג. בהדרכה חזרתי לקן הימי בתל אביב, וזה החזיר אותי לגרעין שלי ולחברים שלי מימי התנועה בתל אביב, שבינתיים כבר יצרו גרעין ועלו לקרקע להקים קיבוץ חדש, את קיבוץ בית ניר. מהיותי הרפתקנית מטבעי רציתי לחזור ולחבור להרפתקה של הקמת יש מאין, עזבתי את הבית החם בגן שמואל וחזרתי והצטרפתי לחבריי משכבר הימים בהקמת קיבוץ בית ניר, שבו אני חברה עד היום. זה המקום שבו הקמתי משפחה (שאותה גם פירקתי בבוא המועד המתאים) והבאתי את ילדיי לאוויר העולם. סוף סוף היה לי בית. בית משלי.

זאת ההזדמנות שלי להגיד תודה ענקית לתנועת השומר הצעיר, למדריכים המסורים, לקיבוץ גן שמואל – לכל אלה שהשכילו לדאוג לילדה עזובה ולהעניק לה חיים ומחסה ללא כל תמורה – נתינה אמתית ומלאה. אין דברים כאלה. זוהי האנושיות בהתגלמותה. ואת כל זה נתנה לי התנועה – השומר הצעיר.

חולצה שומרית

חולצה שומרית

3 comments

השאר תגובה