צדפה סגורה

צדפה סגורה

אני הולכת בדרך העולה אל בית הקברות. הדרך עדיין בוצית ומנוקדת שלוליות קטנות. לפני שלושה ימים ירד גשם חזק והשקה את העולם. אבל היום השמש זורחת, האוויר מפויס, והשמיים תכולים ונקיים מענן. אני עוצרת בדרך ליד אגד גדול של פרחי חרצית צהובים ופרחי קחוון לבנים ששיתפו פעולה. אני קוטפת מהם זר גדול ורענן. השער לבית הקברות סגור. אני פותחת אותו ונכנסת פנימה. עוברת לאטי על פני מצבות ישנות ותלוליות חדשות. המוות פוקד אותנו לאחרונה. עכשיו אני ניצבת ליד התלולית "שלי" ונזכרת בשירו של אלתרמן: "אמרה האישה: אלוהַי / שמתני מאז קדמת עת / להיות נופלה לרגלי החי / ולהיות ניצבה למראשות המת". התלולית מכוסה בזרים נבולים. כבר עבר כמעט חודש מאז שהניחו אותם כאן, ספדו והלכו. לפני שבועיים הייתי כאן לראשונה. בלוויה לא הייתי. לא עצרתי כוח. כשעברו כמה ימים באתי לכאן כמתגנבת. בדקתי שאין איש צופה בי. הבאתי עמי צנצנת ובה הנחתי חרציות רעננות וצהובות. הזזתי קצת את הזרים והנחתי את הצנצנת קרוב לשלט הנושא את שמו. במהלך השבועיים הבאים ירדו גשמים והרוו את האדמה. חיכיתי ליום שמשי ונעים. ועכשיו אני שוב פה. הצנצנת שלי נפלה והפרחים נבלו. מילאתי אותה במים טריים והנחתי בתוכה את הזר הרענן. חזרתי והנחתי את הצנצנת ליד השלט הנושא את שמו, שאותו אני לואטת לעצמי בשעות של כאב גדול.

ביום רביעי לפני חודש דיברתי אתו בטלפון. נוצרה לי הזדמנות לגנוב אתו שיחה. מה שלומך אהובי? שאלתי. הוא ענה: אני עדיין חי. קולו היה סדוק, הוא עיצב את המלים לאט ובקושי, חצב אותם ממעמקי כאביו וייסוריו. ואז הוסיף ואמר דברים. מילותיו לעו בפיו: כבר לא מדברים אתי על החלמה. רק על הקלת הכאבים. הוא הוסיף ודיבר בקושי, אך אני לא הבנתי את דבריו, למרות שהתאמצתי מאוד לשמוע כל מילה ולנצור אותה אתי. אבל אתה זוכר שהבטחת לי לא למות. אמרתי לו בכאב גדול. אני משתדל. ענה. להתראות יקרה. סכין גדולה פילחה את קרביי. למרות שמתוך איזה שהיא אשליה דמיינתי שהוא מחלים ואנחנו שוב נפגשים, ואני שוב מתכנסת בזרועותיו, הכתה בי הידיעה. רציתי לבכות למישהו. הלכתי על השביל ופגשתי את חברתי. היא ראתה את פניי. אמרה לי: בואי נשב כאן רגע על הספסל. פרצתי אליה: הוא הולך למות. קיוויתי שהיא תגיד לא, מה פתאום. אבל היא אמרה כן הוא הולך למות.

בשבת יצאתי מביתי והלכתי בשביל. פתאום ראיתי ליד ביתו שתי מכוניות משטרה, שוטרים נכנסים ויוצאים. ידעתי מיד, אבל התכחשתי לידיעה. אמרתי לעצמי: מה פתאום. מה זה קשור. אבל מה קורה כאן? חזרתי לביתי והדלקתי את המחשב. נכנסתי לתיבת ההודעות של הקיבוץ ואז הכתה בי הידיעה הכתובה, שחור על גבי לבן. הדברים נאמרים בצורה חד משמעית. כבר אי אפשר להתעלם. אי אפשר להתכחש. אי אפשר לדמיין ולחלום. הדברים כתובים פה שחור על גבי לבן. זה הסוף.

התקפלתי בכאב בטן נורא. זה לא יכול להיות. זה כל כך כואב. אני לא רוצה שזאת תהיה אמת. שזאת תהיה מציאות. איך זה יכול להיות? הוא נשם ופתאום הפסיק לנשום? איך קורה דבר כזה? ואני חוזרת לעצמי על כל תנועה, כל מילה, כל חיבוק, חוזרת, משחזרת. דמותו מלווה אותי כל היום. הוא הולך לידי, אוחז בידי, אומר לי דברים מתוקים, דברים שאיש לא אמר לי לפניו. ועכשיו מה? איש לא יגיד לי שוב את הדברים המתוקים שלחש באזני ושאני נוצרת בתוכי. הכאב נורא. אני לופתת את גופי בידיי ומהדקת חזק כדי להרגיע את הכאב וזוכרת, זוכרת.

אתה זוכר?

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר / קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַּי / וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר / מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוַי / אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן – / הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה. / וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן / לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה! (רחל)

נכנסתי עם ערב למועדון. המועדון היה באחד הצריפים הקרובים לחדר האוכל. אתם רק הגעתם לקיבוץ. הייתם ההשלמה הראשונה שלנו, גרעין של שמוצניקים מרמת גן ומרחובות. הייתם צעירים, מלאי אנרגיה ואולי קצת חוששים מן העתיד. עדיין הייתם חיילים בנח"ל. אני הייתי חברת קיבוץ צעירה, רק בשלוש שנים מבוגרת מכם. אבל כבר הייתי אם לבתי התינוקת, ונשואה לאיש שהכרתי שנים מהתנועה, אבל לא התייחסתי אליו מעולם. מאז ומתמיד הייתי מאוהבת במישהו אחר. אבל כל אלה שהייתי מאוהבת בהם לא ידעו על כך, וממילא לא ראו אותי כלל. הייתי שקופה בעיני כל הבנים שאהבתי. חשבתי שכך יהיה תמיד. מאוד רציתי שיהיה לי חבר, שמישהו יאהב אותי. רציתי בית. הראשון שגילה עניין, והוא כבר היה נשוי פעם, גרוש ואב לבת קטנה, הלכתי איתו. אני לא חושבת שאהבתי אותו, אבל זה לא היה חשוב. העיקר היה שהוא ירצה אותי.

נכנסתי למועדון סתם ככה, לראות מה קורה. המועדון היה מלא בכם, חברה צעירים, קצת רעשנים, כמו שצריך. אתה ישבת על כורסה, די קרוב לפתח המועדון. אני לא בטוחה שדיברנו בכלל עד אז. בסך הכול הייתם רק זמן קצר בקיבוץ. אני גם לא בטוחה אם מה שאני כותבת היום, חמישים וחמש שנים מאוחר יותר, היה כך בדיוק. אני בטח לא זוכרת את כל הפרטים, ייתכן שחלק מהפרטים אני מדמיינת. אבל לא חשוב, ככה אני רואה את זה היום. אני לא זוכרת איך התחלנו לדבר ואיני זוכרת גם על מה. אני רק זוכרת שדי מהר יצאנו שנינו מהמועדון. בחוץ השמים היו שחורים, היה ערב. היה ירח מלא. על יד המועדון צמחו שלושה ברושים. הם צומחים שם עד היום, אבל המועדון כבר מזמן איננו. יצאנו והבטנו כלפי מעלה. הדבר הראשון שעלה בדעתי, כשראיתי את הירח, הכוכבים וצמרות שלושת הברושים, היה ציורו של ואן גוך – ליל כוכבים. הכרתי היטב את ציוריו. ידעתי הרבה על ציירים וציוריהם, עוד מילדותי. בלי לחשוב הרבה אמרתי: "ואן גוך." אתה אמרת את אותן המילים בנשימה אחת איתי: "ואן גוך." הבטנו זה אל זה. משהו זרם באוויר. היה ליל קיץ חם. לבשתי שמלה הדוקה מבד קליל והרגשתי את הזרימה בגופי. אני לא זוכרת אם דיברנו, אבל הלכנו יחד אל החלק המרוחק של הקיבוץ, מקום שבו התחילו בבניית בתים חדשים. איש לא היה שם, היינו רק שנינו והחושך המקיף אותנו. עצרנו. אתה חיבקת אותי אליך ואני אמרתי, "כמה שאתה גבוה…" אתה הנחת את אצבעך על פי, אמרת, "שששש…" ונשקת לי. הנשיקה הזאת חתומה בגופי ובנפשי. חתומה בי עד היום. לימים כשדיברנו על הלילה ההוא, אמרת לי, "הייתי בסך הכול חייל צעיר וחסר ביטחון. אני לא מבין איך העזתי לעשות את כל זה. רעדתי מפחד, אבל זה היה חזק ממני."

לפני שנה, כשצילמו ראיונות עם ותיקי הקיבוץ לכבוד חג השישים צילמו גם אותך. אותי לא צילמו כי לא רציתי. אבל צפיתי בסרט. ראיתי שאותך צילמו על רקע הברושים ההם. בהזדמנות שאלת אותי, "ראית איפה הצטלמתי?" כלומר, אתה זוכר!

האם אתה זוכר?

כשהקיבוץ היה בשנותיו הראשונות, לא היינו מחוברים לרשת החשמל הארצית. היה לנו גנרטור, בשטח האפור שבין בתי הקיבוץ לבין החלק המשקי, מכלאת הבקר. בלילות החורף הגשומים הכביסה של בית התינוקות לא מיהרה להתייבש. אחת המטלות של שומרת הלילה הייתה לתלות את הכביסה לייבוש במבנה של הגנרטור. בתוך המבנה שררה אפלולית רכה, הגנרטור נהם נהימות קצובות. עמדתי ותליתי את הכביסה ואתה נכנסת אחריי וסגרת את הדלת. זרועותיך הקיפוני חזק אליך. לבי עמד מלכת לשנייה, ואחר כך החיש את פעימותיו. הוצפתי כולי בתחושה של שייכות. שם, באפלולית הגנרטור, למנגינתו הרכה, למדת להכיר את גופי, את פניי, את שפתיי. זה היה אחד ממקומות המסתור שלנו. היית מתגנב אליי ויודע את כולי. אני הייתי למים, ידיי שוטטו אל פניך, אבל אתה, אתה תמיד חזרת ואמרת לי, "אני רק רוצה לענג אותך. אני נהנה לראות אותך מתענגת." גם אם היינו מוצאים מסתור בפינה אפלה ביותר, תמיד לקחת אותי אל מקור אור ואמרת, "אני רוצה לראות את העיניים שלך, הסתכלי אליי." עיניך נעוצות בעיניי, ואני, מבטי מתערפל והולך, כולי התמכרות מוחלטת.

גרת באחד החדרים בצריפים שהוקצו לבני הגרעין. פעם היית חולה ואני, נכספת אליך, אזרתי עוז ובאתי לחדרך. שכבת במיטה וקראת. תמיד היה צמוד אליך איזה שהוא ספר. באותו לילה ידעת אותי חזק ועיקש. ואני שאלתי אותך בלחש, "איך יש לך כל כך הרבה כוח?" ואתה הרטבת את שפתיי בלשונך וחדרת לפי, ואני התמוססתי בזרועותיך.

בלילה, הלכתי לבית הילדים שבו בני התינוק ישן. היה חורף, היה קר. רעדתי מקור. כיסיתי את בני התינוק היטב. אתה נכנסת אחריי. ראית שאני רועדת מקור. פתחת את שולי מעילך השחור והארוך, אספת אותי אליך לתוך המעיל, עטפת אותי אליך ואני התכנסתי לתוך הגומה החמה והמגינה הזאת, וחשתי את שפתיך הלחות על שפתיי השוקקות. אי אפשר לשכוח דברים כאלה. האם אתה זוכר?

שמרנו יחד, אני בבית התינוקות, אתה בחצר. נכנסת לבית התינוקות. לא היה שם איש חוץ ממני. ישבתי וקיפלתי כביסה. אתה כרעת מולי. קמתי אליך, לקחת את ידי בידך. ידיך מחוספסות וחמות. מגע ידך תמיד מעביר בי צמרמורת של תשוקה. הולכת אותי לפינה ופתאום תפסת אותי בכוח, אימצת אותי חזק אליך, ואני התמכרתי כולי, הייתי למים, רגליי נמסו וכולי קודחת. רציתי אותך כל כך. רציתי אותך חזק.

כמעט לא דיברנו בינינו. ברגע גנוב, כשהזדמן לנו, היינו נמשכים כמו אל מגנט. שפתיך על שפתיי, ידיך על גופי. לא היה זמן לדיבורים. לא היה צורך בדיבורים. רק אני ואתה, בלי שום קולות רקע, בלי מילה מיותרת. רק שנינו בחושך.

כך תמיד, בלילה, במסתרים, בהיחבא, באין איש רואה, באין איש יודע.

היית בא, החיוך מפציע על פניך. אתה פורש את ידיך לרווחה ואני נחפזת להתכנס בתוכך.

החיבוק הזה, החזק, אני נבלעת בך.

ואז בידיך, אתה מרים את פני אליך ושפתיך החמות, הרכות, הלחות, מציפות אותי בעונג שאין לו שיעור. אני כולי נמסה אליך. הנשיקה הארוכה, כולך בי וכולי בך, והחושך עוטף את שנינו.

כמה מתקה לנו האהבה הזאת בסתר. כמה החיש הלב את פעימתו. הדם רץ בעורקים בשמחה שבפגישה החטופה הזאת, יודעים שיש לנו רק רגע אחד. וברגע הזה מתכנסים כל געגועינו, כל כיסופינו, ובידיך המשוטטות על גופי המשתוקק אליך, אני מרגישה את אהבתך.

ועד היום אינני מבינה איך ידעה לאה גולדברג לתאר בצורה כל כך מדויקת את מה שהיה בינינו: בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ / וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי / בָּאתָ כְּלַּיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ / לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים. / וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן / וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף / וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיח דֶּבֶק וָאֹרֶן / הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף / אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ / מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ. / תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה. (סליחות / לאה גולדברג).

איש לא ידע אותי כמוך. איש לא קרא אותי כמוך. איש לא אמר לי את הדברים שאמרת לי, איש לא פרט על גופי כפי שניגנת אתה עליו. ידעת כל נים בגופי ובנפשי. ידעת את כל חלומותיי הכמוסים. ידעת את כל הפנטזיות שלי. הכרת את הילדה הקטנה והצמאה לאהבה שבי. קראת אותי כספר הפתוח. וכל זה ברגעים הגנובים, היחידים, המעטים, המתוקים, שהשאירו אותי תמיד עם רעב וצמא לעוד ועוד. ואולי הצמא והרעב התמידיים האלה, שמעולם לא באו על סיפוקם, הם שהזינו את הלהבה שבערה בנו במשך כל כך הרבה שנים. כל כך הרבה שנים שבהם חיינו כל אחד את חייו וחיי משפחתו בנפרד. היינו כמו שני מגנטים הנמשכים זה אל זה כל הזמן, למרות מרחקים של זמן ומקום.                                                         

כך זה היה. כך זה נמשך. השנים חלפו, נולדו לי עוד ילדים. אתה נשאת אישה ונולדו לך בניך. אבל אתה היית תמיד. פה מבט חטוף, שם מגע מקרי לכאורה. תמיד מודעים זה לזה, תמיד זרם מגנטי זורם בינינו. לעיתים חולפים חודשים ללא מילה, ללא מגע, ואני תוהה: אתה זוכר? אתה מתגעגע? אבל אז, פתאום, מבט אחד מספיק, חצי חיוך, תנועת ראש או יד, ואני יודעת: אתה זוכר, אתה מתגעגע.

בשנים האחרונות נהגתי לקיים קורסים והרצאות במועדון. הייתה קבוצת חברים שבאה להקשיב באופן קבוע. אתה לא החמצת פגישה אחת. תמיד ישבת ומבטך נעוץ בפניי, ואני, רק בשבילך הייתי מדברת. לעתים שאלת שאלה או חלקת על דברי, בטון האיטי והידעני הזה שלך. תמיד הגבתי כלפיך בתוקפנות, עניתי בחוסר סבלנות או שללתי את דבריך בטון נחרץ. אנשים שאלו אותי לעתים: למה את כל כך תוקפנית כלפיו? הם לא ידעו מה שידעתי אני, מה שידעת אתה, מה שידענו שנינו, שלא היה זה אלא שריון מגן מפני העולם החיצוני. כשהיינו שנינו לבד, אני עטופה בגופך, הייתי רכה ומתמסרת. רציתי שתוביל, שתכוון, שתוליך, שתיזום. ואתה ידעת, ידעת, קראת אותי, החזקת בי והובלת אותי למחוזות העונג. ואני שלך ובשבילך. 

לעתים היית נשאר אחרי שכולם כבר הלכו, והיינו גונבים עוד רגע מתוק. היית מלווה אותי הביתה ובדרך אומר לי דברי שירה. שנינו אהבנו את שיריו של לורקה ואתה היית אומר לי אותם בקול חרישי: יָקַרתָֹ לי ירוק, יָקַרתָּ / ירוק העץ, ירוק הרוח / סירה על שׂוֹא גלים שוטפת / וסוס שועט במרומי יער. / עלמה חולמת בַּוֶּרַנדָה / צללים חוגרים את חמוקיה / גֵּוָה ירוק, שֵׂער ירוק לה / צינת הכסף בעיניה.. (רומנסה סהרורית, מתוך רומנסרו צועני, פדריקו גרסיה לורקה). 

הימים עוברים. אתה איננו. לא עוד אראה אותך על השביל במפגש מקרי. לא עוד תיכנס למועדון ותעבור קרוב אלי, נוגע לא נוגע. לא עוד תבוא אלי בהיחבא לביתי, תחייך אלי, תפרוש זרועותיך לחבקני. הימים עוברים. אני מוצאת לי רגיעה בעיסוקי הרבים, חוקרת, לומדת, מלמדת, כותבת, קוראת.. אבל אתה כל הזמן אתי. הכאב הנורא עוד תוקף אותי לפעמים, אבל אני מצליחה לעטוף אותו בשכבות מגן. אני כמו אותה צדפה, שגרגיר של חול, של זיכרון, חדר לקונכייתה. זה כואב, זה כואב, זה כואב. אבל הצדפה מצליחה לעטוף את הגרגיר הקשה של הזיכרונות והכאב בשכבה רכה. בראשיתה השכבה דקה וכמעט בלתי מורגשת, והכאב חזק, אבל הצדפה מצליחה לייצר עוד ועוד שכבות מגינות העוטפות את הכאב. והכאב משנה את צורתו. הוא נהפך למשהו אחר, למשהו זוהר, מלוטש, יפהפה, לפנינה, פנינת זיכרונות. הצדפה סוגרת את עצמה, נועלת את דלתותיה, שומרת על הפנינה בתוכה, לבל תשופינה עין זר, לבל יחללו מבטים רעים את טהרתה, את יופייה, את ייחודיותה. והיא שלי, רק שלי.

אני הולכת בדרך העולה אל בית הקברות. אתה שם ואני פה, אהובי.