פרפר חרוך כנפיים; רומן-וידוי, חלק ג

23 במאי  1984

הכל כל כך מוזר. אני לא מבינה מה קורה לי. מה קורה לו. מה הוא בדיוק רוצה. אני יודעת מה אני רוצה. יודעת בדיוק. רוצה שהוא יבוא אלי, יחבק אותי, יגיד שהוא אוהב אותי. הייתי רוצה שתירקם בינינו מערכת חדשה של יחסים, מערכת שונה, פחות לחוצה ויותר נינוחה. הייתי רוצה שיבוא אלי, שייכנס אלי הביתה בלי לדפוק, שירגיש שזה שלו. שהוא בבית. שנשכב במיטה ונדבר ונדבר. לא רוצה יותר אליפויות עולם, לא רוצה להוכיח כלום. לא רוצה שהוא יוכיח משהו. לא לשנות אותו. שהוא לא ישנה אותי. שלא נהיה לחוצים באלפי הוכחות קטנות, שנהיה יחד כמו שאנחנו. שיבוא מתי שירצה, בלי לתכנן תכנונים, בלי לקבוע תאריכים, בלי להתחייב, שיבוא. אם לא אהיה – שישאיר פתק. רוצה להיות יכולה לגעת בו בלי שזה יגרום לו לרצות להוכיח שהוא מלך הגברים. סתם לגעת ברקמת עורו החם, החום, להריח אותו. ולדבר, לדבר על הכל. אני לא יודעת מה הוא רוצה. מרגישה שהוא רוצה את קירבתי, שרוצה לדבר איתי. מסתכל בי, מסתכל על שדי. בעצם, אני יודעת. הוא מסתכל על שדיה של כל אחת. כבר אמרתי לעצמי לא פעם שהוא מביט על שדיים בערגה כזאת, ובעצם לא יודע מה באמת לעשות איתן כשהוא מגיע לכלל מעשה. למה הוא מביט בי כך? אולי מביט כך על כולן? על כולם? חוזר ומדקלם את מה שכתב במכתב: שאפשר גם בלי גוף, אבל עיניו משדרות דברים אחרים. זה מבלבל אותי. זה קשה לי מנשוא. היום כשעמדתי על ידו ממש ממש רציתי אותו. חשתי אליו ערגה גופנית עזה כל כך עד שגופי נקרע לגזרים אליו. חושבת שתחושה גופנית עזה כל כך הרגשתי קודם רק פעם אחת. זה היה לפני שהוא יצא למילואים בפעם הראשונה. זה היה ביום רביעי. ידעתי שביום ראשון הוא יוצא למילואים לחודש וחצי. זה לחץ אותי נורא. כמה ימים לפני כן חגג את יום הולדתו. באותו יום הבאתי לו מתנה. חשבתי שאינני יכולה לתת לו מתנה ממשית, כי אינו יכול להשאיר אותה אצלו. אז עוד לא ידעתי שהוא בעצם כן רוצה מתנות כאלה, ממשיות, שתהווינה עדות למקרה הצורך, שיוכל לנקר בהן את עיני אשתו. בזה נוכחתי מאוחר יותר. לכן הבאתי לו דברים אחרים. יצאנו מחדר מורים והלכנו לכיוון החממה. אמרתי לו: הבאתי לך שתי מתנות. אחת לגוף ואחת לנפש. במה אתה בוחר להתחיל? ידעתי שיגיד: בנפש. וכך היה. הוצאתי מתיקי ריבוע ניר שעליו העתקתי שיר ונתתי לו. קרא אותו וזיהה מייד: רחל. איפה יש עוד בעולם אחד כמוהו? כשחזרנו לכיוון חדר המורים החלטנו להיכנס לחדרו של המנהל שהיה פנוי ולא היה בו איש. ישבנו ודיברנו. הוצאתי טבלת שוקולד טוב ונתתי לו מתנה לגוף. הוא שמח. עיניו הבריקו ונצצו. התגובות של על כל דבר קטן תמיד שימחו אותי כל כך. גם היום, כשאמרתי לו: אני באה מחר לקיבוץ שלך, הוא הגיב מייד כדרכו: מה, באמת? במין שמחה כזאת עם ברק כזה בעיניים. אני כל כך אוהבת את התגובות האלה שלו. הוא נותן כזאת הרגשה טובה של רוצה אותי, של שמח איתי. אבל עכשיו זה מלווה גם בכאב איום של המתיקות האת כבר לא שלי יותר. ואז, אחרי שנתתי לו את השוקולד, עמדתי צמודה אליו, גופי נגע ברגלו, הרגשתי זרימה כזאת מגופי אליו. אבל הוא היה לחוץ והתנצל: הפרנויה שלי. ולקח אותי אל הקיר שעל יד הדלת, מעבר לחלון, במקום שלא רואים אותנו. שם עמדנו צמודים אחד אל השני וזרמים זרמו בינינו. הרגשתי שרגלי נמסות והופכות למים. דיברנו בלחש. דיברנו על התעלסויות. אז הוא אמר לי: לו אשתי היתה מזומנת לי הייתי מתעלס איתה יום יום. ואני חשבתי בלבי: אני מזומנת לך, יום יום, כל שעה. כל כך רציתי אותו אז. הוא העביר את אצבעותיו על שפתי בעדינות כזאת. והביט בי והצמיד אותי אליו. כולי בערתי ממש מרוב תשוקה אליו. רציתי להתמזג איתו, להפוך לגוף אחד איתו. כמעט לא היו לנו רגעים כאלה של עדנה, של ליטוף. תמיד כשהיינו יחד זה היה בכוח בכמה שיותר, במין פראות כזאת, במין הפגנתיות כזאת, אני לא יודעת למה. מה היינו צריכים להפגין כל הזמן. אני אצרתי בלבי את הרגע ההוא. הוא היה כל כך שונה מהאחרים. אחר כך הלכנו יחד לצריפון שעוד לא גמרו לבנות. חיפשנו לנו שם חדר. הוא אסף אותי אליו, נשק לי. הרגשתי את האיבר שלו מתקשח ורציתי אותו כל כך אלי. אבל כל מיני קולות שעלו מן החוץ עצרו בעדנו. יותר מאוחר שוב חזרנו אל אותו חדרון ושוב התחבקנו לנו כך. זה היה יום שכולו עדנה וחשק. ואחריו לא ראיתי אותו שישה שבועות. שישה שבועות של סיוט. כל הזמן סיפר לי שיהיה בבקעה או משהו כזה ואפילו דיבר על כך שיבוא לבקר אותי. ביום חמישי בערב השארתי לו מכתב פרידה על לוח המודעות בחדר המורים. היה לי מנהג כזה, להשאיר לו מכתב קטן בכל יום חמישי בערב, לאחר שגמרתי ללמד את שיעורי הערב לי"בניקים. לפעמים זה היה אחרי יום שבילינו בו יחד בתל אביב. לפעמים לא נפגשנו ביום חמישי. באותו ערב נפרדתי ממנו במכתב. ביום ראשון ראיתי על לוח המודעות מכתב עבורי. לא חשבתי שיהיה מכתב. היוזמה הבלתי צפויה הזאת להשאיר לי מכתב ריגשה אותי כל כך עד שכמעט ולא יכולתי לקרוא אותו מרוב התרגשות. המכתב הקפיץ אותי. הוא בישר לי שהוא יוצא ללבנון, וגם כתב שהוא פוחד נורא, שרק לי הוא יכול לספר שהוא פוחד, אבל עלי זה הכביד מאוד. נכנסתי לתקופה של סיוט ממשי. מעולם לא הרגשתי כך קודם לכן. אף פעם לא ידעתי מה זה כשיש גבר אהוב בסכנת מוות. אף פעם לא הזדמן לי מצב כזה. הייתי כמו קפיץ מתוח. הקשבתי לכל מהדורת חדשות, עקבתי אחרי הידיעות מלבנון, דבר שלא נהגתי לעשות קודם לכן. ביררתי אצל כל הגברים שהכרתי איפה המקום שהוא נמצא בו ומה המצב שם. הסיפורים שלהם לגמרי לא עודדו אותי. כל ידיעה על הרוג או פצוע היתה גורמת לי לבכות. הייתי אחוזת חרדת מוות. כך זה נמשך עד שקיבלתי ממנו מכתב. הייתי כל כך מאושרת עם המכתב הזה. הייתי קוראת בו שוב ושוב ושוב, אבל החרדה לא הרפתה ממני. כך עברו חמישה שבועות ארוכים. הרגשתי שזאת תקופת הציפייה הארוכה ביותר בחיי. הרגשת ההזדהות של עם כל העניין הזה של לבנון היתה כל כך עמוקה עד שזה נמשך כמעט עד עכשיו. כל ידיעה על לבנון מקפיצה אותי. ומאז אני לוחמת עוד יותר נמרצת נגד כל העניין הזה של מלחמת לבנון, ובכל הפגנה או בכל עניין שקשור למחאה נגד המלחמה הזאת, אני מוצאת את עצמי משתתפת פעילה או שקטה. באמת דבר כזה אף פעם לא הרגשתי. אבל כל מערכת היחסים שלי עם אבי היתה רצופה דברים שאף פעם לא הרגשתי. הוא עורר אצלי כל מיני רגשות שמעולם לא ידעתי על קיומם. הוא הביא אותי לעשות כל מיני דברים שמעולם לא חשבתי שאני מסוגלת לעשות. וגם כל המשבר הנורא הזה והכתיבה הבלתי פוסקת – גם אלה דברים שמעולם לא עשיתי ולא חוויתי. אני לא יודעת למה דווקא איתו קרו לי כל הדברים החזקים והאינטנסיביים האלה. ועם רוני – שאיתו יש לי פרשת יחסים ארוכה במשך למעלה מעשרים שנה, ועברתי איתו חוויות קשות ומאושרות כאחד – אף פעם לא הרגשתי דברים כאלה. רוני אף פעם לא נתן לי להרגיש שהוא שייך לי. שמר בקפדנות רבה כל כך על עקרון אי-המעורבות עד שאף פעם לא ידעתי מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. הוא גם לא נתן לי להיפתח אליו. הוא אמר שהוא פוחד מזה. כמעט ולא דיברנו אף פעם. היחסים שלנו היו על טהרת המשיכה המינית ותו לא. אני לא מדברת בכלל על בעלי לשעבר. אפשר להגיד שאיתו לא היה לי כלום, אף פעם, מלבד ילדים משותפים, כמובן. ועכשיו, לאחר שידעתי מה זאת אהבה ומה אלו קשרים אמיתיים – היחסים שלי עם רוני נראו לי כל כך רדודים ועלובים. כשסיפרתי לאבי על אופי היחסים שלי עם רוני הגיב באומרו שלא היה רוצה שתהיה לו מערכת יחסים כזאת עם אישה. עכשיו אני נזכרת שאבי אמר לי כמה פעמים שאין לו שום רצון וטעם לקשור קשרים עם אישה שאין לה משמעות בעיניו. אבל איך אפשר ליצור קשרים משמעותיים ממש, וברגע שהם באמת משמעותיים – לנתק אותם כי זה מסתבך מידי. הייתי רוצה לדעת מה באמת יש בלבו. מה הוא חושב באמת. קשה לי להאמין שהוא לגמרי לא רוצה בי כשאני רואה איך הוא מדבר איתי ואיך הוא מביט בי. אני קולטת שני דברים הפוכים וזה כל כך מבלבל אותי ומכאיב לי.

בקיץ ההוא נפגשנו עוד די הרבה פעמים. מידי פעם היה בא אל הקיבוץ שלי, לדבר עם התלמידים שלו, בני הקיבוץ שלי, שעבדו איתו יחד במחקר, ולצאת איתם לשטח. פתאום היה נכנס אל חדר האוכל. אני זוכרת כמה פעמים כאלה. ישבתי לאכול ארוחת בוקר עם בעלי. כך נהגתי אז. עוד לא היה לי האומץ לעשות את הפירוד שיזמתי ממנו לעובדה מוגמרת וחד-משמעית. ופתאום הוא אמר לי: מי זה הצפר הזה? ניתרתי ממקומי וראית את אבי בא לקראתי, מחייך אלי כולו.  הוא בא לרגע, סיפר לי על יום עיון מוצלח שהיה לו, והלך. סיפר לי שחיפש אותי באוניברסיטה. ואני באותו יום הייתי בהשתלמות. איך החמצתי. פעם ישבתי עם בעלי לארוחת הצהריים. פתאום הוא צץ מולי. הסתכלתי בו ולבי מילא את עיניי. זה הביך אותי כי בעלי הביט בי ובוודאי הרגיש משהו. כשיצאנו אמרתי לאבי: הכנסת אותי ללחץ. אני לא רוצה להכאיב לבעלי. וקשה לי להסתיר רגשות. ישר רואים אצלי בעיניים. והוא אמר: כן. אני ראיתי היטב את עינייך. בעלך בוודאי מכיר היטב את ההבעות שלך. קשה לי לדעת בעצם. בעלי מעולם לא אמר דבר ולא תמיד אני יודעת אם הוא רואה או מרגיש. פעם ישבתי בחדר האוכל ואבי ישב בקצה השני. הביט בי מהקצה השני של חדר האוכל במבט המיוחד הזה שפילח אותי והרטיט אותי. פעם בא כשעבדתי בתורנות. חיכיתי לו בבריכה. חיכיתי לו נורא כי הוא אמר שיבוא לשם, וכל הזמן הבטתי לעבר שער הכניסה, ופתאום הוא צץ על ידי מהעבר השני והקפיץ אותי. ואני זוכרת כל פעם כזאת לפרטיה, ואני זוכרת את הבגדים שהוא לבש בכל פעם. ואני זוכרת את המבטים, ואת הדיבורים בלחש. ורק את מה שנאמר – אני לא תמיד זוכרת. כי תמיד הייתי עסוקה בלהביט בו ולספוג את כולו, ולא תמיד ממש הקשבתי לו. ועוד נסעתי איתו כמה וכמה פעמים לתור אחר קינים ולבדוק ממצאים בשטח. ונהניתי מכל רגע. היינו נוסעים ושרים. או מצטטים כל מיני שירים ומעלים אסוציאציות. פעם עמדנו על התל וראינו צמח עם פרחים קטנים לבנים. אמרתי שאני לא זוכרת איך קוראים לו. ואבי אמר: הרי את אמרת פעם שלא מוכרחים לקרוא לכל דבר בשם. ובאמת אמרתי לו את זה פעם כשישבנו יחד בהצגה והתלחשנו. זה היה מזמן, כשרק נפגשנו לראשונה , והתפעלתי מזה שהוא זוכר כל דבר שאמרתי לו, והושטתי יד וליטפתי את פניו. והוא חיבק אותי אליו, שם למעלת על התל, וכל העולם זרח והאיר. היה לי טוב וחם ושמח כמו שלא היה לי מעודי. וכשהמשכנו לנסוע אמר שניגש רק לעוד קן אחד, כי הרי אנחנו רוצים להספיק לעשות עוד משהו. והביט בי. ואחר כך הלכנו לביתי והתעלסנו. ופעם הביט בי במבט ממושך כזה ואמר כאילו לעצמו: יש משהו בעיניים ירוקות. ודבריו אלה מילאו את לבי מתיקות כזאת. אני תמיד אמרתי לו דברים יפים על עיניו ועל תלתליו ועל כולו. ונורא רציתי שגם הוא יגיד לי דברים יפים עלי. אף פעם, אף גבר, לא אמר לי דברים יפים על חיצוניותי. ותמיד אמרו לי כמה אני חכמה ומבריקה. וגם הוא לא אמר לי דברים כאלה עלי, על  יופיי. ואני יודעת שאני לא יפה. אבל רציתי שמישהו יגיד לי שאני יפה או שיש לי עיניים יפות או שפתיים יפות או משהו כזה. ולא יכולתי כבר לשמוע את שבחי חוכמתי. רציתי להיות יפה. והוא ידע שזה מה שאני רוצה, כי דיברנו על זה. פעם לאחר שהתעלסנו בחדרי, אני שכבתי והוא ישב על ידי. הוא הריח את ידיו, שהיה להן ריח של התעלסות, ואמר: אני אוהב את הריח הזה. ואחר כך הביט בי ואמר: אני לא יודע להגיד לך כל מיני דברים יפים אבל אני יכול להגיד לך שבכל פעם שאני חושב עלייך – עומד לי. וכך הוא גם גמר איתי, כשאמר לי באותו יום ראשון מר ונמהר: פעם כשהייתי חושב עלייך – היה עומד לי. ועכשיו זה כבר לא קורה. וזה היה הדבר האכזרי ביותר ששמעתי מימי. אני חושבת שהוא היה יכול לחסוך את זה ממני. ואם הוא באמת היה חושב עלי ועל רגשותיי ועל מה שקורה לי – הוא לא היה אומר את זה. אבל הוא חשב רק על עצמו ועל איך לצאת מן המצב הזה.

 

27 במאי 1984

מוזר לי קצת לכתוב עכשיו. כבר לא מתוך הדחף הנורא הזה של כאב שכמעט ואי אפשר להשתלט עליו, אלא מתוך איזה שהוא רצון לסיים משהו. לכתוב הכל. האם יש 'הכל' בסיפור הזה? האם יש לו איזה שהוא סוף? עד עכשיו כתבתי כדי לפרוק כאב עצום. לא חשבתי בכלל אם יש ערך 'ספרותי' לדברים האלה. אם מישהו חוץ ממני יקרא אותם פעם. עכשיו יש לי הרגשה שאני כותבת 'למען'. אחרי שדיברתי עם אבי על כך שאני כותבת והוא אמר לי כמה פעמים ובצורות שונות שהוא היה רוצה לקרוא את הדברים, הכתיבה כבר נושאת אופי אחר לגמרי.  אבל זה לא חשוב. כל זמן שהדחף הזה לכתוב מריץ אותי, לא איכפת לי מה הסיבה. אני הרבה יותר שקטה ופחות כואבת. עכשיו אחרי השבת הזאת שבילינו יחד. אינני יודעת אם הכל היה אמיתי. יש לי ספיקות בדבר. אבל היה לי טוב לשמוע את הדברים שנאמרו לי. אפילו אם לא היו אמת מוחלטת. אפילו אם נאמרו לי רק בעקבות אותו מכתב ששלחתי אליו. מה שטוב לי עם אבי, ושוב – אף פעם לא היה לי עם אף אחד אחר – שאני יכולה להגיד לו דברים או לכתוב לו, מבלי לפחוד שאני משפילה את עצמי, או מסגירה את חולשותיי. אני נורא בוטחת בו. נורא יודעת שהוא יקבל את מה שאני אומרת בלי לתת לי אף פעם תחושה של השפלה. כתבתי לו שאני רוצה, שאני חולמת על מערכת חדשה של יחסים. כתבתי לו שאני רוצה שהוא יבוא אלי הביתה בלי לדפוק על הדלת, ושנלך לטייל ביחד. ושנהיה חברים בשקט ובלי לחץ. העזתי לכתוב לו את הדברים האלה לאחר תגובתו ביום רביעי. אמרתי לו כלאחר יד: תבוא אלי פעם. ולא התכוונתי לשום דבר מסוים, ליום מסוים. סתם זרקתי את הדברים. הוא ענה מייד: בשבת זה יהיה טוב? אני נדהמתי. כי לא חשבתי שתהיה לזה תגובה מהירה כל כך. אמרתי: בטח שזה יהיה טוב. אחר כך חשתי דחף עצום לכתוב לו את המכתב מתוך כוונה לראות אם באמת יבוא בשבת והאם יתנהג לפי חלומותיי שפירטתי במכתב. ביום חמישי נסעתי עם בתי לבקר את המורה שלה, שהוא גם ידיד שלי, שהיה חולה. והוא גר בקיבוצו של אבי. אמרתי לאבי שאבוא לקיבוצו והוא הזמין אותי לבוא אליו. אמרתי: בשביל מה? והוא אמר בתמימות הרגילה שלו: תבואי, תראי פעם את הבית שלי, תראי את בתי, אני אקבל אותך יפה. אחר כך הוסיף: רינה לא תהיה. היא תהיה בשיעור נהיגה. אם תרצי, תבואי. אמרתי: אני בטח ארצה, אבל  אני מקווה שלא ארצה. ידעתי שלא אוכל לעמוד בפיתוי. ובאמת לקחתי איתי את הספר 'שוליים צרים', שרציתי שיקרא אותו, וממתק בשביל בתו הקטנה. הגענו מאוחר לקיבוצו וידעתי שרינה כבר בטח תהיה בביתה. פחדתי מזה. פחדתי לפגוש אותה. אבל כמובן שלא עמדתי בפיתוי. נכנסתי אליו הביתה. הוא היה לבדו. מכיוון שהייתי עם בתי היתה התנהגותי עליזה בצורה מוגזמת ומלאכותית. אבל החלפנו בינינו דברים ורמזים ומבטים. שוב המבטים האלה. אני לא יודעת אם הם מכוונים אלי, או שמא אלה הם מבטיו הרגילים. נתתי לו את הספר. ביקשתי את הכתובת של אמו, שנסעה לשנה לחו"ל, כי רציתי לכתוב לה. הראה לי את הצילומים שלו. לא ידעתי אם קרא את המכתב שלי. ואז אמר: אני יוצא בשבת ליום שלם לסיור. שתקתי. הוסיף: כמובן שאהיה באזור שלכם. אמרתי: כמובן, הרי האזור שלי הוא ממלכת הצפרים. תהיתי בלבי למה הוא אומר את כל זה. הרי כבר אמר לי שיבוא בשבת. למה הוא חוזר על זה? מה הוא רוצה להגיד לי? אמר: כמובן שאני אכנס לקיבוץ שלך. אמרתי: כמובן. הוא חיכה למשהו. ולכן אמרתי: אפשר להזמין אותך לשתות? אמר: בטח. הוא רצה לוודא שאני יודעת שיגיע אלי בשבת. שוב, לא ידעתי מה בדיוק יש לו בראש. ואז נכנסה רינה עם בתם הקטנה. כשהיא נכנסה קיבלתי ממש הלם. לפי התיאורים שלו חשבתי שהיא בחורה יפה וחתיכה. היא היתה מכוערת בעיניי, בעלת סנטר כפול ובלל לא מרשימה. נעצתי בה מבט מופתע. ממש לא האמנתי למראה עיניי. אבל לעומת זאת בתו מתוקה. כיבדתי אותה בממתק והלכנו לדרכנו. אני לא יודעת איך עברתי את יום שישי. את חציו עברתי בדיבורים עליו עם דורית. דורית נורא כועסת עלי וגם עליו – ובצדק. נמאס לה מהמשחקים של שנינו. בשבת התעוררתי בשבע וחשבתי לעצמי מתי הוא יבוא. נורא רציתי שיבוא בבוקר, כשאני במיטה. רציתי שיבוא ונתעלס. אבל ידעתי שזה לא יקרה וחשבתי לעצמי שבטח יבוא בצהריים, ישתה כוס קפה וילך. הייתי במתח נורא ואמרתי לעצמי: אם עד שמונה לא יגיע – סימן שיבוא רק בצהריים. אם ידפוק בדלת – סימן שהוא מתעלם מהחלומות שלי. קצת לפני שמונה היתה דפיקה הדלת. לא עניתי. אז הוא פתח ונכנס. אמרתי לו: בוא. בקול רדום כזה. רציתי לראות איפה יישב. הוא בא והתיישב על המיטה, על ידי. כל כך רציתי לחבק אותו, לקחת אותו אלי, לנשק, להתעלס, אבל פחדתי, לא ידעתי איך יגיב. חיכיתי לראות מה יעשה. הוא ישב וסיפר לי מה כבר הספיק לעשות הבוקר. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות וקמתי להרתיח את המים. הוא בא אחרי. עמד קרוב אלי. לא ידעתי אם הוא רוצה שאחבק אותו או לא. לא ידעתי מה הוא רוצה. החלטתי שאני לא איזום שום דבר. השארתי הכל בידיו. אבל אני שואלת את עצמי מה היה קורה לו הייתי מחבקת אותו. האם היה נענה ובא אלי? האם הייתי מתעלסים? היום בדיעבד אני בטוחה שזה מה שהוא רצה. חבל שלא לקחתי יוזמה. אין לי ספק שהוא היה הולך אחרי. עשיתי לו קפה. הוא שאל: מה עם התה שלך? למה את לא עושה לך? אני אעשה לך? לעשות לך? כן. והוא עשה לי תה. הבאתי שוקולד והוא אכל ממנו והאכיל אותי, כמו פעם. זה היה מתוק ומסעיר. קיוויתי שזה יתפתח אבל הוא המשיך לדבר. ושוב, אני כל הזמן שואלת את עצמי: מה הוא רוצה? האם הוא רוצה לענות אותי? להחזיק אותי על אש קטנה, כמו שדורית טוענת. דורית אומרת שככל שהיא שומעת עליו יותר מפי, כך הוא מעורר בה יותר מיאוס. הוא משחק איתי. למה לא? נעים לו לראות איך הוא שולט בי. איך אני מתפתלת. הוא כמו ילד קטן שמותח את הצעצוע שלו. אני לא בטוחה שהיא צודקת. הייתי רוצה שלא תצדק. אני רוצה שהוא יאהב אותי. אבל היא צודקת באמרה שאם אוהבים – נותנים הכל. כך אני נוהגת. כשאני אוהבת – אני נותנת את כל כולי, עד כלות. אני רוצה לתת לאהובי כל מה שהוא רוצה, להתמזג איתו, להיות חלק ממנו. דורית אומרת שאני מבטלת את עצמי, את רצוני. זה נכון. וזה מה שאני רוצה, לתת הכל הכל. אבל אני גם כל כך רוצה לקבל, להתמלא. אבי ידע כל כך לתת. ועכשיו הפסיק באופן מלאכותי את הנתינה. אבל לקבל הוא רוצה עוד ועוד. נעים לו לקבל. אני רוצה אותו בגוף ובנפש. והוא – מה הוא רוצה?

בילינו יחד כארבע שעות. ארבע שעות של אושר. אבל אושר מוגבל. דיברנו על הכל. הוא אמר שהיה במצב שלא יכול להמשיך בו יותר. היה צריך לוותר על משהו: או על המשפחה או עליי. לכן ויתר עליי. זה נתן לי הרגשה טובה לשמוע, אבל אני חושבת שזה לא נכון. נכון שדרשתי ממנו יותר ממה שיכול לתת לי. אבל מכאן ועד ויתור מוחלט – הדרך ארוכה. ואם הוא מבלה איתי שעות, הוא יכול גם לשכב איתי באותה מידה. מבחינת המעשה האסור, לדידי זה היינו הך. ואם זה מה שאני רוצה וצריכה כל כך, להתמזג איתו בגוף ובנפש, ואם הוא אוהב אותי הוא יכול לתת לי את זה ולא לוותר. זה נורא שאני זקוקה לו באופן נואש שכזה. נורא שאני מוכנה להיות ניזונה מפירורים, ובלבד שאהיה קרובה אליו. נורא שאני רוצה המשיך ולהתענות במחיצתו. נורא שאני לא מסוגלת להגיד לעצמי לחתוך את העניין. נסענו יחד לגבעה החביבה עלי וישבנו בצל החרוב שלי. כשהלכנו בחזרה לאוטו אמר לי: את מכירה את השיר של שלמה ארצי 'גבר הולך לאיבוד'? לא הכרתי. ספר לי – ביקשתי. אמר: אני אגיד לך רק שורה אחת: 'יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב'. שתקתי. הוא למעשה נתן לי את מה שביקשתי ממנו: הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. זה מילא אותי אושר רב, אושר רגעי מאוד. כי בעצם אמר לי בזה: וזהו. תסתפקי בידיעה הזאת. שתקתי והשפלתי את עיני אל השביל. אחר כך נשאתי אליו את עיני. הוא הביט בי וחיבק אותו, וכך הלכנו חבוקים עד שהגענו לאוטו. אני לא יודעת מה התחולל בנפשו. האם נתן לי את ההרגשה הזאת כדי שיהיה לי טוב? האם הוא באמת חושב ומרגיש כך? כל מה שאני יודעת שאני רוצה אותו כולו, לתת ולקבל במלוא הנשמה. אני מבינה שהפרשה הזאת נסתיימה. אמנם אני משלה את עצמי שאהבתנו תימשך אבל אני יודעת שהיא נגמרה. זה כואב כל כך, אבל באופן אחר. שוב אינני שואלת את נפשי למות. אני יודעת שהיחסים בינינו יגוועו לאיטם. המרחק והזמן יעשו את שלהם. אני יודעת שאני צריכה להשלים עם האבדן. הצורך להיות בקרבתו כל הזמן ממשיך ומכרסם בי באכזריות. הגוף שלי גועש ורותח. אני מנסה לחשוב על גברים אחרים, וחוזרת אליו. אני יודעת שזה צריך לעבור. זה ייקח זמן. אני הרבה יותר שקטה עכשיו, שקטה וכואבת, כואבת בשקט.

כשרק התחלתי לכתוב חשבתי שאני רוצה לספר את כל תולדות האהבה הגדולה הזאת. עכשיו אני רואה שאני כותבת יותר על הסוף. אני לא מגיעה לכתוב על הדברים הנפלאים שהיו בינינו. ואולי זה כבר לא חשוב וזה רק בגדר זיכרון, זיכרון כזה שמוציאים מהקונכייה כששוכבים לישון ומשתעשעים בו. כרגע אני עוד לא עושה את זה. זה עוד כואב מידי. אני הולכת לישון בלי לחשוב. מעייפת את עצמי עד מוות ושוקעת בשנת מתים. אבל אולי עוד יגיע יום שאוכל לשכב ולשעשע את עצמי בזיכרונות הנפלאים האלה, בזכרה של האהבה הגדולה.

בימים אלה, של הסתגלות איטית וממושכת לכאב, הכרתי חברה חדשה. ושוב כמו תמיד חשבתי לעצמי: חבל שאינני יכולה להסתפק בחברות עם נשים. ביליתי איתה יום בביתה, הכרתי את ילדיה ואכלתי אתם צהריים. היום הזה היה יום נעים ומשמח והיה לי טוב. אני אוהבת אותה וטוב לי בחברתה. למה זה לא יכול להספיק לי? למה אני צריכה את כל הייסורים האלה שהיחסים עם גברים גורמים בעקבותיהם. ובעצם מה אני רוצה מאבי? היה לנו נהדר יחד. היה ברור מראש שזוהי פרשה קצרת ימים. היא נגמרה וזהו. למה אני מנסה להמשיך ולהחיות בהנשמה מלאכותית את האהבה שגוועה ואיננה. ומדוע אני מאשימה אותו בכך שאינו משתף איתי פעולה. לדידו – זה נגמר. הוא ממשיך בחייו ובענייניו. וגם אני צריכה ללכת הלאה. כל המאמצים הריקים הללו, מאמצי הסרק הללו – לדבר איתו, לשוב ולדוש בכל הפרטים, לכתוב לו מכתבים, לשלוח לו שירים, להביט בו, לראות במבטיו את מה שאין בהם. ואין בהם – הלוא זה כבר ברור לי. ואם לא היה ברור – הלכתי ושאלתי. שאלתי אותו על המבטים המשגעים האלה, האם הם נועדו עבורי או שזוהי הדרך שבה הוא מביט בכולם. הוא אמר שהוא חושב שכך הוא מביט בכולם. ואני תמיד חשבתי שאלה מבטים מיוחדים בשבילי. ובכן – חייתי בטעות ועתה נפקחו עיניי. אז למה אני עוד נאחזת באשליות. לפני שנפרדנו באותה שבת חיבק אותי חזק אליו. אמר לי: את חושבת שאני לא מסובך? והלך. ושוב, השאיר אותי עם תקוות ואשליות שזה יתחדש. שהוא ימשיך לבוא אלי, לאהוב אותי, להתעלס איתי. אני יודעת שלא. אני רוצה שכן. למה הוא ממשיך ומטפח בי תקוות. דורית אומרת שהוא משחק בי, מחזיק אותי על אש קטנה.אני חושבת שזה לא מדויק. אני פשוט גוררת אותו לזה, מושכת אותו בכוח. בעצם זה תלוי רק בי. עלי להחליט לגמור – וזהו. אבל אני כל כך רוצה אותו עד שאני מעדיפה להמשיך לחיות מן הפירורים האלה.

כל הכתיבה הזאת היא משהו אבסורדי. כשאני קוראת מחדש את כל מה שכתבתי, יש לי הרגשה שיש בעולם כולו רק שני אנשים, אני והוא. אין שום דבר אחר. ובאמת, את מי מעניין כל זה  שכתבתי. הנה, אני שוב מתחילה לענות את עצמי. בסדר, כתבת כי כאב לך. את כותבת כי כואב לך. את כותבת כדי להתפרק לעצמך, להתפרק מהכאב. את לא חייבת דבר לאיש. כשנפגשתי עם הפסיכולוג וסיפרתי לו על עצמי הוא אמר לי: כל האנשים שמסביבך מוקסמים ומרוצים ושבעים. למה לא? את הרי נותנת להם הכל. את נותנת הכל. ומה קורה איתך? את נשארת רעבה. זה כל כך נכון. וזה היה התסריט הקבוע שלי. מאז ומעולם. ועוד אמר: הנתינה הבלתי פוסקת שלך  זאת הדרך שלך לנסות ולקבל משהו. זאת הדרך היחידה שבה זכית לתשומת לב, להכרה, ללטיפה. נכון. אם אני בודקת את יחסיי עם גברים, ובכלל עם אנשים – זאת תמיד היתה דרכי. עם רוני למשל זה היה תסריט קבוע וממושך. עד שבא אבי ושבר את מעגל הקסמים הזה, אבל רק לתקופה מוגבלת. כי עכשיו אני מרגישה שאני חוזרת בדיוק לאותו דפוס קבוע גם איתו. וזה חבל לי כל כך, כי עד עכשיו היה איתו משהו שונה לחלוטין. נתתי לו הכל, אבל הוא גם נתן לי משלו בלי גבול ובצורה שהדהימה אותי כל פעם מחדש. כי לא הייתי רגילה לקבל כל כך הרבה.

מהרגע שהתחילה שנת הלימודים בבית הספר התחילה החגיגה האמיתית. כי עד אז נפגשנו בהזדמנויות לא סדירות ושום דבר לא היה ברור. כשהתחילה שנת הלימודים, קבענו יחד שהיום החופשי של שנינו יהיה ביום חמישי כדי שנוכל להיפגש באוניברסיטה. מכאן ואילך היינו נפגשים קבוע בימי ראשון ורביעי בבית הספר וכמעט בכל יום חמישי באוניברסיטה. ייתכן ששיגרת הפגישות הזאת היתה בסופו של דבר בעוכרי אהבתנו. לא לגביי, אבל לגביו. הוא הרי אמר שבסוף היחסים שלנו נכנסו לשגרה. אני הייתי חיה מיום ראשון ליום רביעי וליום חמישי. ואם היה קורה שאחד הימים האלה לא היה מסתדר, הייתי נכנסת מיד ללחץ וגם גוררת אותו ללחץ הזה. כמעט ולא עשיתי דבר בשנה הזאת. חייתי רק למען רגעי הפגישה שלי עם אבי. את עבודתי ביצעתי באופן אוטומטי. לא השקעתי בה לא נשמה ולא מחשבה. הייתי גומרת ללמד שיעור ורצה אל אבי. עשינו הכל יחד. ישבנו יחד בחדר מורים קרובים זה אל זה ודיברנו חרש על המון דברים. הלכנו לטייל אל פינת החי ושמעתי ממנו המון סיפורים על בעלי חיים. הלכנו לכל מקום ביחד. הלכנו לאכול יחד, היינו מחכים אחד לשני, עושים תנועת רמיזה, יוצאים יחד, לא נפרדים, לא זזים האחד בלי השני. אף פעם לא הרגשתי ככה – שרוצים אותי, שצריכים אותי, שאוהבים אותי. והוא נתן לי את זה בפשטות, בטבעיות, בשקט, באהבה. והיה לי טוב, כל כך טוב. אנשים הסתכלו עלינו. התבדחו על חשבוננו, הגיבו בקול. השמיעו הערות. כל פעם חשבתי: זה הסוף. אחרי הערה כזאת או בדיחה כזאת – זה ייפסק. הוא לא יוכל להרשות את זה לעצמו. הרי הוא נשוי ובעל משפחה. אני פרודה ודבר אינו מחייב אותי, אבל הוא. ובכל פעם נדהמתי מחדש איך שהוא לא התייחס לדברים האלה. איך הוא ממשיך ביחסים האלה הגלויים לעין כל בלי חשש, בטבעיות, בגאווה. כל כך אהבתי אותו על זה. מצד אחד תמיד אמר לי שהוא לא רוצה שידעו, שאסור שאשתו תדע על זה. זה יהרוס את חי הנישואים שלהם. אבל בהתנהגותו סתר את הצהרותיו אלו. הוא הלך איתי בגלוי, בלי להסתיר דבר. ומעולם לא ניסה להכחיש דבר. כל הזמן הרגשתי שיש כאן מסר כפול. הוא בעצם רצה שיידעו. הוא רצה שאשתו תדע. למעשה לא עשה כלום כדי להסתיר את העניין. פעם סיפר לי שאחת המורות, חברה מקיבוצו, שאלה אותו על טיב יחסינו, וגם הזהירה אותו מפני. שהרי המוניטין שלי בתור אחת שמתחילה עם גברים היה ידוע ומפורסם. היא רק שכחה שגם לו היה מוניטין דומה. כלומר, הוא היה מודע לכך שאנשים רואים ויודעים. ואחר כך סיפר לי גם על מורה אחר ששאל אותו מה קורה בינינו. הלא מתבקש היה שיכחיש, שיסתיר, שיגיד שכלום. ולא. הוא מייד סיפר למורה הזה הכל ורק ביקש ממנו שלא יספר לאף אחד. הרי יכול היה להכחיש.  פעם ישבנו כדרכנו האחד על יד השני על הספסל בחדר מורים ודיברנו ודיברנו, בלי סוף ובלי קץ. אף פעם לא היה סוף למה שהיה לנו לדבר עליו. נכנס המנהל ושאל: איפה אבי? הנה הוא. באמת אמרו לי שאם אני מחפש את אבי אני צריך לחפש את מירי. הוא מסתתר מאחוריה כל הזמן. עניתי לו בבדיחות הדעת שזה בכלל לא מחמיא למידות גופי אם אבי יכול להסתתר מאחורי, אבל נורא פחדתי מהתגובה של אבי על זה. לתימהוני לא היתה שום תגובה, הכל נמשך כרגיל. כל מיני רגעים קטנים כאלה צצים בזיכרוני. אני חוזרת משיעור והולכת לחדר מורים. אבי בא ממול. שנינו מחייכים. שנינו אומרים באותו ורגע: אתה בא, את באה לאכול? שנינו מושיטים יד לגעת האחד בשני… והולכים ביחד לאכול. הארוחות יחד. כשהייתי איתו כמעט ולא אכלתי. לא הייתי מסוגלת לאכול. לא היה לי זמן לאכול. הייתי עסוקה בלהביט בו. הוא תמיד אכל במין רעבתנות כזאת, בנגיסות גדולות. כשאכל, היה מביט בי במין מבט מלמטה, והגבות שלו היו מתרוממות, ותמיד דימיתי אותו לנמר טורף. המבטים האלה שלו היו משגעים אותי ובוודאי שלא הייתי מסוגלת לאכול. הייתי עסוקה בלהפוך את עצמי לכלי קיבול שלו, להיות רגישה לכל מילה, לכל תנודה, לכל תנועה בפניו. לדעת מתי הוא לחוץ ולנסות להרגיע ולנחם אותו. מתי הוא עליז ולהיות עליזה איתו, לצחוק איתו, להקשיב לו. הפכתי את עצמי למקלט ענק שמכוון אך ורק לגל אחד – הגל שלו. הייתי כל כך רגישה לכל תנודה אצלו. כשהייתי רואה סימן של לחץ אצלו בפנים, ולו הקל ביותר, ואלה היו מצויים בשפע, הייתי חשה דחף עצום לחבק אותו, להרגיע אותו, להגיד לו שיהיה בסדר. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שלא יהיה לחוץ, שיהיה לו טוב. פעם, כשהלכנו יחד מהדירה של הקיבוץ בתל אביב, אחת מאותן הליכות מהירות, כששנינו ממהרים איש לעברו לאחר שעות העילוסים הגנובות והחפוזות, אמרתי לו שאני מרגישה צורך עצום לשרת אותו, לתת לו לעשות לו, להיות למענו. הוא אמר שהוא מרגיש אותו דבר כלפיי. השיחות האלה תמיד היו נהדרות עד אותה פעם איומה ואחרונה. אמרתי לו שאני מרגישה שאני נורא מושפעת ממנו, אני מוצאת את עצמי משתמשת בביטויים שלו, עושה תנועות כמוהו, משמיעה קולות כמו שלו. הוא אמר שקורה לו אותו דבר, שאני משפיעה עליו והוא מוצא את עצמו עושה דברים כמוני. מעולם לא היה לי דבר כזה, וכל כך הדדי. היתה בינינו זרימה הדדית בלתי פוסקת והיינו מזינים אחד את השני. כל הדברים האלה הלכו והתפתחו בהדרגה. לא מייד הגענו למין שלמות הדדית כזאת, אבל מהתחלה חיפשנו האחד את קירבת השני ללא הרף והיינו כל הזמן ביחד. כשהוא יצא למילואים בפעם הראשונה הרגשתי תחושות אבדון איומה. נוסף לפחד הנורא שליווה אותי כל הזמן, החשש האיום לחייו. הייתי פשוט אבודה בלעדיו. אני זוכרת שאנשים שאלו אותי: מה קרה לך? למה את עצובה? הייתי יושבת בחדר מורים ובוכה לעצמי כל הזמן. לא יכולתי לשאת את היותי שם בלעדיו. תמיד היה לי נהדר בבית הספר והרגשתי טוב בחברת המורים האחרים, ועכשיו, פתאום בלעדיו, הייתי כל כך בודדה ועצובה. ולא היה לי עניין באף אחד אחר. בדיוק באותה תקופה היו לי המון מחזרים וגברים חיפשו את קירבתי. ייתכן שהקרנתי את אהבתי הגדולה. למעשה היו לי ארבע פרשיות אהבים צדדיות, וכל הזמן הזה הרגשתי שאני בוגדת בו. כך לא הרגשתי כבר שנים. אפילו כשהייתי עם בעלי – והרי כל הזמן היו לי פרשיות אהבים – כבר מזמן לא הרגשתי שאני בוגדת בו. והפעם הרגשתי. גם אמרתי לאיתן שיש לי חבר. כן. כך קראתי לו, חבר. כי הוא באמת היה חבר שלי. אמרתי לו יש לי חבר ושאני צריכה להפסיק את היחסים שלי איתו. האמת היא שלא הפסקתי את יחסיי עם איתן כי היחסים איתו היו קלילים ולא מחייבים ולא טעונים. והוא עינג את גופי כל כך שלא רציתי לוותר על זה. ולא היה לי אף פעם שום קשר נפשי של ממש אליו. אבל תמיד חשבתי לי איך זה שאיתן, או גבי, שגם איתו נפגשתי באותה תקופה, יודעים כל כך לענג את גופי ולרומם אותו לשיאי תענוג שאין כדוגמתם. ואחר כך אני רוצה שהם ילכו וזהו. ועם אבי אף פעם לא הגעתי לשיאי תענוג גופני כאלה, והוא בעצם לא ידע בכלל מה לעשות עם הגוף שלי, לא שהוא לא ניסה. הוא ניסה, אבל בצורה כל כך מגושמת וכאילו כפאו שד. ידעתי שהוא מנסה רק כדי לצאת ידי חובה, כדי שאני אראה שהוא משתדל, אבל בעצם הוא לא ממש ידע מה לעשות עם הידיים שלו ועם הגוף שלי. וכל מה שהוא ידע זה להכניס את הזין לחור, ובזה הוא ראה את שיא השלמות והסיפוק. ובכל זאת לא רציתי שהוא יגמור לעולם ורציתי עוד ועוד ועוד למרות שמעולם לא הגעתי איתו לסיפוק. ואולי בעצם בגלל זה. ורציתי להישאר איתו עוד ועוד ועוד, שלא ילך לעולם. וברגע שהלך כבר רציתי אותו כל כך שוב וכל הזמן אני רוצה אותו, וגם עכשיו הרעב שלי אליו מכרסם אותי בגוף ובנפש. וגם עכשיו כשזה בעצם נגמר אני רוצה אותו כל הזמן כל הזמן.

כשהוא חזר מהמילואים, לאחר שישה שבועות ארוכים כמו הנצח, הייתי כל כך לחוצה כבר להיפגש איתו, עד שמרוב לחץ ממש הרסתי את היום הזה. בכלל לא הייתי צריכה להגיע באותו יום ראשון לבית הספר, כי תלמידי היו בפעילות מחוץ לבית הספר. וארגנתי לי להחליף מורה בכיתה שלו, רק כדי לבוא ולראות אותו, כי כבר לא יכולתי לשאת יותר. ירד גשם והיתה רוח חזקה. היה יום כזה לא נעים. הרגע הראשון של הפגישה היה נהדר. נפגשנו פתאום ביציאה מחדר המורים. אני יצאתי והוא נכנס. ועמדנו ככה מביטים זה בזו. והעיניים האלה שלו הכו אותי במכת ברק. מכה בזאת אני זוכרת היטב מיום שישי אחר. בפתיחת שנת הלמודים היתה מסיבת פתיחה ביום שישי בערב. המורים כמעט אף פעם לא באים לערב כזה, רק התלמידים והמחנכים. אבל אני בכל זאת באתי, כדי לראות אותו. והכנתי לי תירוץ שבני הגדול, שהיה אז תלמיד כיתה י"ב, הזמין אותי. כל כך רציתי להיות עם אבי. נכנסתי לחדר המורים בערב, והוא ישב שם עם קבוצה של מחנכים. הוא ישב עם הגב לפתח, וכשנכנסתי – הוא הסתובב כדי לראות מי בא, והביט בי. חטפתי מכת ברק כזאת עד שפשוט לא יכולתי לעמוד. וממש ברחתי משם החוצה ועמדתי בחוץ כמה דקות כדי להתאושש. רק אחר כך הצלחתי להיכנס. התיישבתי על ידו. הוא שאל אותי: למה באת? ועניתי לו: כאילו שאתה לא יודע. אחר כך היינו כל הערב יחד. כשהוא היה על הבמה וקרא שיר, הביט בי כל הזמן. בסוף הערב ישבנו יחד בטרנזיט שלו. אמרתי לו אז: אתה יודע שאסור לך להסתובב חופשי בעולם עם העיניים האלה. אתה ממש מסוכן. צריך לקשור אותך. הוא סיפר לי אז על כל מיני בחורות שמתחילות איתו כל הזמן, בלי להיות מודע לכאב שהוא גורם לי.

כשחזר מהמילואים הבטנו כך האחד בשניה ואחר כך הלכנו יחד. ירד גשם ונרטבנו, והלכנו ודיברנו ודיברנו וזה היה קשה ובלתי אפשרי כי שנינו היינו כל כך מתוחים וכל כך רצינו לפרוק הכל. מצאנו לנו איזו פינה, אמרתי לו: אבי, אתה חי. והוא חיבק אותי ונישק אותי. רק אחר כך חזרנו. אבל בהמשך אותו היום זה נהפך להיות משהו נורא, כי שנינו היינו לחוצים כל כך. ישבנו ולא דיברנו, והוא היה עסוק וצייר מפה של כל הקינים באזור שלנו, ואני התרגזתי כי באתי במיוחד כדי לראות אותו והוא לא מדבר איתי. והיו לו כל מיני סידורים ועניינים ואני נשארתי לבד והייתי מרוגזת וכועסת ועצובה. ובשיעור האחרון של היום באתי ללמד אצלו בכיתה. לפני שנכנסתי לשיעור אמרתי לו: אבי, ימח שמך. והוא באמת לא הבין על מה אני מדברת. השיעור היה נורא. זאת כיתה של ילדים קטנים בכיתה ז, שאני לא מכירה, ואבי ישב שם ואני הייתי לחוצה וזה היה ממש נורא. כשגמרתי כבר היה צריך לנסוע הביתה. והוא היה עסוק עם החניכים שלו ואני הלכתי כועסת ומתוסכלת. והוא אמר לי: הם דווקא היו נורא בסדר. ואני רציתי שיגיד שאני הייתי נהדרת וכל מיני כאלה. ונסעתי הביתה לחוצה מכל מה שהיה. אבל אחר כך הבנתי שאף אחד לא אשם ושנינו הייתי לחוצים כל כך. וכתבתי לו את כל זה במכתב ואמרתי לו שאני מקווה שניפגש ביום חמישי באוניברסיטה ושהכל יהיה בסדר. ובאמת כך היה. הוא בא ביום חמישי והלכנו לדירה והתעלסנו ודיברנו והיה נהדר.

 

30 במאי  1984

היום שוב נתקפתי דיכאון קשה עם הרגשת אבדן חריפה ותחושה שאין מוצא מלבד המוות. אחרי התרוממות הרוח שהיתה לי בשבת, שבה ההרגשה היתה שאולי הדברים יחזרו להיות מה שהיו. אחרי שאמר לי את הדברים היפים והמתוקים, ונתן לי את ההרגשה שהוא כן אוהב אותי. אחרי שבילינו את כל השעות האלה בלב היופי הזה, ודיברנו על הכל והיה לנו טוב יחד. אחרי שחיבק אותי אליו, אחרי שאמר לי: את לא תעשי את זה יותר! במין החלטיות, במין הוראה כזאת, לאחר ששמע את פרשת הירייה – בקיצור, נתן לי הרגשה טובה ונאהבת ומילא אותי בציפיות להמשך. ועכשיו אני שוב תופסת כי למעשה אין לזה שום כיסוי ושום סיכוי. בפעמיים הקצרות  שפגשתי אותו לאחר מכן לא הרגשתי שיש סיכוי או שיש עתיד ליחסים בינינו. והיום כשפגשתי אותו לכמה דקות בלבד, לפני שיצא לטיול עם כיתתו, הרגשתי הרגשת אבדן חריפה כל כך עד שהדיכאון הישן והמוכר חזר והשתלט עלי כליל. פתאום תפסתי שאני לא אראה אותו יותר. בבית הספר כבר לא ייצא לנו להיפגש עד סוף השנה. אולי נתראה במסיבת הסיום, בוודאי לכמה דקות. אחר כך הוא יוצא למילואים, שוב ללבנון, שוב לאימת המוות. והפעם אני אהיה תקופת חרדת מוות בלי שום תהודה ממנו. אני מתארת לעצמי שלא יבוא אלי יותר. אני חושבת שבוודאי נרתע אחרי הביקור הזה בשבת. בוודאי חש בציפיות שעורר בי. אני לא מאמינה שיבוא שוב. אני מבינה שאני חייבת להשלים עם האבדן הזה. אני מבינה שלטובת העניין ולטובת שנינו – עדיף שלא ניפגש יותר. הדחף שלי לא להיפגש יותר מיד לאחר הניתוק היה נכון ומוצדק וחבל שלא התנהלתי על פי הדחף הזה. כל התחושות הללו חלפו בי היום ודיכאו אותי. שוב הרגשתי את הכאב הגופני הנורא הזה. את הרצון הנורא למות. שוב בכיתי את נשמתי, אחרי שכבר כמה שבועות לא היו לי פרצי בכי כאלה.

אני שוב מרגישה שאני מפסידה ומאבדת את הדבר היחיד שמילא אותי ונתן טעם לחיי. אני מרגישה אבודה וזנוחה. מרגישה שאני לא מעניינת יותר אף אחד. הספר הזה שאני קוראת עכשיו על נשים במצבי דיכאון 'עניינים לא סגורים' – רק מוסיף עוד לדיכאוני. בכל הסיפורים על נשים אני קוראת שהן אספו כדורי שינה בתור הדרך היחידה לפתרון בעיותיהן – המוות. אני עושה בדיוק אותו דבר ואני רק דוחה את המוות מיום ליום. אני חושבת לעצמי שאני חייבת להתארגן לחיים. יש לי עבודה לעשות. הצלחתי להתעשת ולמצוא לי מוצא לחיים וסידרתי לי נסיעה לאנגליה לצורך המחקר שלי. לא שאני מוכרחה את הנסיעה הזאת בשלב הנוכחי של המחקר, אבל החלטתי על הנסיעה הזאת בתור מוצא לחיים. ועכשיו אני צריכה להתארגן לנסיעה, דבר המצריך ממני כוחות נפש עצומים. אני חייבת לעשות את הדברים האלה. אני חייבת להיות יכולה להשתחרר מהתלות האיומה הזאת באבי, בכל גבר, במגע הזה בעור של גבר. אחרי שהרבה זמן לא חשבתי בכלל על מין, כי דיכאתי את המחשבה הזאת, השהות הממושכת הזאת בקרבתו של אבי עוררה אותי מחדש. ביומיים אחרי הפגישה איתו בשבת חשבתי שאני יוצאת מדעתי. חשבתי שאני מוכנה להיכנס למיטה עם כל גבר שיזדמן לי, רק כדי לחוש את המגע הקרוב הזה. הסתכלתי מסביב וחשבתי במי לבחור, אבל לא היה אף אחד. שידרתי לאבי קריאות לעזרה: בוא אלי. צעקתי אליו מרה. אבל הוא לא שמע אותי. כל כך רציתי לטלפן אליו ולהגיד לו: בוא אלי. אני זקוקה לך כל כך. אבל לא עשיתי זאת כמובן. בסופו של דבר אוננתי, אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה. זה היה נורא, זה היה כל כך בודד. הייתי לבדי ולא היה איש על ידי לאהוב וללטף. אני שוב נאחזת בכתיבה הזאת, כותבת, כותבת. רוצה לספר הכל, בפרטי פרטים. יודעת שזה לא מעניין אף אחד, אבל אותי זה מעניין. אני מרגישה שאני מוכרחה לגמור עם זה, עד הסוף, להוציא הכל, הכל. אבי, חזור אלי, אבי שלי.

באותם הימים המשגעים שהיינו נפגשים בהם בבית הספר. בקושי הייתי עוברת את ימי שישי שבת ומצפה ליום ראשון. כך גם כתב לי הוא פעם באחד המכתבים המתוקים והבלתי צפויים: אני כבר מחכה ליום ראשון, לפחות שנוכל לדבר. כך זה היה. הפגישה הזאת בבוקר. החיוך המאיר, המבט האוהב, מגע היד. בוקר אחד שאל אותי: הראיתי לך כבר את השקופיות שלי? אמרתי: תראה לי. התחלנו לחפש חדר מתאים. בסוף מצאנו שחדרו של המנהל פנוי. נכנסנו. סגרנו את התריסים שיהיה חושך. הביא מקרן והתחיל להקרין ולהסביר. קולו חרישי וחם. ישבנו קרובים מאוד. לאחר כמה שקופיות הניח את ידו על כתפי, וכך חצי חבוקים חזינו בכל השקופיות. כשסיים אמרתי לו בלחש: אני כל כך שמחה שהראית לי. אמר: אני כל כך שמח שאת שמחה. אמרתי: הראה לי שוב את השקופית הראשונה. אהבתי אותה. אמר לי: אראה לך אותה בשמחה ובגאווה. סיימנו. הבטנו זו בזה. ליטף אותי והחליק את ידו אל שדי. מגע עדין ומלטף. כל כך רציתי אותו אז. כל כך הייתי מוצפת אושר, שמחה, תשוקה אהבה. ואז הפסיק ולחש: זה לא המקום המתאים. נכון? הסכמתי איתו ויצאנו משם. הייתי נורא מאושרת.

יום אחד הייתי צריכה להרצות בירושלים בערב. סיכמתי עם חברתי מירושלים שאבוא לישון אצלה לאחר ההרצאה. נורא רציתי שאבי יבוא איתי ונבלה את הלילה יחד, אך כמובן שזה היה בלתי אפשרי. הציע לי שאסע בסוף היום עם האוטובוס של בית הספר עד הקיבוץ שלו, ומשם ארד ואסע לירושלים וכך נוכל לנסוע קצת ביחד. שבוע לפני כן חל יום הולדתי. נורא רציתי לקבל ממנו מתנה קטנה, אות וסימן. לפני שיצא למילואים אמרתי לו שיש לי יום הולדת שבוע לאחר שהוא חוזר מהמילואים. התלוצצנו על כך שיהיה לו שבוע זמן להכין לי מתנה. כשראיתי שאינו מראה סימן שהוא זוכר החלטתי לחגוג את יום הולדתי ביוזמתי. הבאתי טבלת שוקולד טוב ואכלנו אותה ביחד. באותו יום רביעי שבו הייתי צריכה לנוסע לירושלים ישבתי לי בחדר מורים ועבדתי. חשבתי בלבי איך אפגש עם חברתי בערב ומה אספר לה. אמרתי בלבי שאספר לה על הגבר המושלם ביותר שהכרתי מימי. אמרתי לעצמי: הוא ממש מושלם, חוץ מזה שלא נתן לי מתנה ליום הולדת. וזה קצת העציב אותי – הרי הוא היה מושלם, מקסים ומשגע. עוד אני חושבת לעצמי את הדברים האלה ראיתי אותו בא אלי פתאום. הוא אמר: הבאתי לך משהו. והושיט לי תצלום של השקופית ההיא שאהבתי, שהוא מסגר והכין לתלייה על הקיר. הייתי כל כך נרגשת עד שלא אמרתי דבר. רק הבטתי בו. הוא סיפר לי איך הכין את התמונה יום קודם, כשאשתו לא היתה בבית, כדי שלא יישאל שאלות מיותרות. אמר שרצה לתת לי רק ביום חמישי באוניברסיטה, אך לא התאפק והביא ביום רביעי לבית הספר, אם כי חשש קצת מתגובתי. פחד שאגיב בצורה דרמטית ושאמשוך תשומת לב. הייתי מאושרת וחשבתי לעצמי: הוא ממש מושלם. ביקשתי שיסביר את חששותיו מתגובתי והא אמר שהתגובות שלי כשאני רואה אותו או פוגשת אותו קצת מפחידות אותו. אבל הוא יודע שאינני יכולה לשנות זאת. הוא אמר: העיניים שלך בורקות. מתמלאות אור כשאת רואה אותי. זה כל כך בולט עד שזה מפחיד. אמרתי: אני אשתדל להסוות. אבל הוא חזר ואמר שהוא יודע שאינני יכולה לשנות זאת. ובאמת לא עשה דבר בקשר לזה וגם לא העיר לי על כך. ואני חושבת שהוא דווקא אהב את זה והיה גאה בתגובות שהוא מעורר בי. בסוף היום נסענו יחד באוטובוס. ישבנו צמודים ודיברנו בלחש כל הדרך. הייתי כל כך מאושרת, עליזה, מלאה. אמרתי לו: חבל שאתה לא יכול לבוא איתי לירושלים. אמרנו שנעשה את זה בפעם אחרת ובאמת עשינו זאת, ואפילו פעמיים. כשנפרדנו הייתי כל כך מאושרת עד שהיתה לי הרגשה שאני מרחפת. באותו ערב הייתי במיטבי. ההרצאה היתה אחת המוצלחות שלי, והקהל הגיב בהתאם. התברר שהיו שם גם אנשים מקיבוצו והוא אמר ששמע מהם שהיתה הרצאה מצוינת. אמרתי לו שזה היה בזכותו. ברור שאת החומר אני יודעת היטב, אבל התרוממות הרוח הזאת היתה מיוחדת במינה. זאת היתה תקופה של אושר לבלי הכיל. לא ידעתי לפני כן בחיי תקופות כאלה. תמיד בכל חיי, בייחוד במסכת היחסים המוזרה שלי עם רוני, זה התנהל תמיד בעליות וירידות. לאחר כל רגע אושר הייתי נוחלת הרבה רגעי ייאוש ודיכאון. רוני דאג לזה היטב, להחזיק אותי כל הזמן במתח ובחוסר וודאות. ברור לי שהוא עשה את זה במתכוון לאורך כל יחסינו. דאג לכך שאף פעם לא אהיה בטוחה ושקטה. תמיד מתוחה. תמיד חרדה מתי תהיה הפעם הבאה ואיך תהיה. עם אבי לא היה דבר כזה. הוא תמיד קיבל אותי בשמחה. כל פרשת יחסינו היתה שמחה אחת גדולה ורצופה. הימים שבהם לא הייתי איתו היו ציפייה ממושכת לפגישה איתו, אבל ציפייה מתוקה. כל פגישה איתו היתה נפלאה. תמיד המבט המאיר הזה, המתוק הזה, תמיד הנתינה, הרגשת הביטחון, הרגשת היש.

עכשיו אני פתאום מבינה את פשר הפגישה שלנו בשבת. כל הדיבורים היפים שלו על 'דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב'. החיבוקים, הלטיפות הקטנות. אני חושבת שהעברתי לו מסר ברור שהצורה שבה גמר את היחסים בינינו היתה ברוטלית ופגעה בי בצורה אכזרית. גם הדברים שאמרתי לו על מה שדורית חושבת עליו ומה שורדה הפסיכולוגית חושבת על הדרך שבה סיים – השפיעו עליו. הוא חשב לתת לי הרגשה טובה יותר, לתת לסיום צביון אחר, למעשה נתן לי את מבוקשי. הרי באותה פגישה איומה לאחר הניתוק אמרתי לו במגומגם: לו רק ידעתי שאתה אוהב אותי… כאילו רציתי לומר לו בזה: היה לי יותר קל לשאת את הפרידה ולהסתגל לאבדן. ואת זה הוא נתן לי עכשיו – את ההרגשה שהוא אוהב אותי. ואני, כמו טיפשה. האמנתי שיש כאן אולי התחלה חדשה.

 

3 ביוני  1984

והיום, אחרי יום ראשון בבית הספר, כששוב נפגשנו, ברור לי לחלוטין שהכל נגמר. בעצם רק עכשיו זה ממש חדר לי לתודעה. אני רואה שזה נגמר לו. הוא פשוט לא רוצה אותי יותר. אני לא מעניינת אותו. זה כואב וזה נורא וזאת עובדה. ואני רודפת אחריו, מסתכלת בו, מנסה לסחוט עוד טיפת לחלוחית מן הפרי היבש. מנסה למצוא עוד רמז, עוד הבטחה, אבל אין. זה פשוט נגמר. זה היה יום ממושך של עינוי והרגע שבו התבהר לי ללא ספק שהכל נגמר היה רגע איום. הוא היה עסוק כל הזמן בדברים שלו. אני ישבתי מולו, מנסה להעמיד פנים שאני עובדת. אבל בעצם הבטתי בו כל הזמן. הוא היה ממש שקוע. חייך לעצמו. הניע את שפתיו כשקרא משהו. פשוט שקוע. אני בכלל לא עניינתי אותו. מישהו שאל אותו אם הוא בא לאכול. הוא אמר: עוד מעט, אני רק גומר. ואז גמר, סידר את התיק, הסתכל סביב, אבל לא אלי, אני לא הייתי קיימת, יצא והלך. לא מילה, לא מבט, לא חיוך, כל כך חיכיתי שיביט אלי וישאל אותי אם אני באה לאכול, אבל לא. ואז ידעתי שזה נגמר לעולמים. למרות שבבוקר עוד הצלחתי לסחוט ממנו שיחה וטיול מאולצים שהוא סיים אותם מהר ככל שיכול, ואולי חשבתי שיש סיכוי – והרי עכשיו הכל התברר פתאום: זה נגמר. הלכתי לחדר האוכל. הוא ראה שבאתי. התיישבתי לאכול במקום אחר. ושוב – לא מבט ולא חצי מבט. האוכל עמד בגרוני. בקושי בלעתי משהו והלכתי משם. ישבתי בחדר מורים ורציתי לבכות. למות. כמה פעמים אפשר לעבור את המוות הזה? הוא בכלל לא היה צריך להיות שם באותו יום. הרי הבטיח לי שלא יבוא יותר בימי ראשון. בכל זאת בא לסדר עניינים וגרם לי עינויי תופת לאורך כל היום. אבל אני אשמה עכשיו בעינוי הזה. במקום לקבל את העובדות כמות שהן, להשלים ולהפנים, אני מסרבת להאמין ואני מכבידה עליו בניסיונות הכושלים האלה. אוי, אלוהים, תן לי כוח לגמור עם זה כמו שצריך, או לגמור עם עצמי כמו שצריך. אבל לגמור – ולהתחיל משהו חדש. חיים חדשים או חידלון מוחלט. אבל לגמור. לגמור. די עם הכאב המכרסם הזה. לגמור עניין, לסגור אותו. אני מדברת עם חברות. אני קוראת את הספר 'עניינים לא סגורים' ורואה שאני חלק מעולם שלם. העולם של אחיותיי הנשים. תמיד חשבתי שאני אחרת, שאני שונה. עכשיו אני וראה שאני בנויה כמו הרבה נשים כמוני. שכל אבדן כזה של קשרים עמוקים ואינטימיים גורם להן להרגשת דיכאון חמורה כזאת, לתחושה של חסר וריקנות, של רצון למות.

 

6 ביוני 1984, שבועות

הרצון למות שתקף אותי ביום ראשון והתחושה החריפה של סוף מוחלט היו כל כך קשים. אינני יודעת איך עברתי את יום ראשון בערב. החלטתי שוב שאני מחכה עם המוות, שאני מוכרחה לדחות אותו עוד קצת. ויש לי כל מיני תירוצים: אחריות כלפי בני הקטן. אחריות כלפי תלמידיי שאותם אני מכינה לבחינות הבגרות. הכל תירוצים. בעצם אני לא רוצה ממש למות. אני רוצה לחדול. לחדול מן המצב הזה, מן הדיכאון הזה, מן התלות הזאת, להתחיל משהו חדש לגמרי. חיים חדשים. בשביל זה אני כנראה מוכרחה למות, כי כמו שאני – זה לעולם לא יצליח. הייאוש תקף אותי כל כך והחרדה האיומה. אני יושבת בביתי, לבדי עם בני הקטן, והחרדה מכרסמת בעורי. אני ממש פוחדת. אני מרגישה שאני מוכרחה לדבר עם מישהו. לפרוק את מטען החרדה והחידלון האלה. ואין לי עם מי. כל החברות שלי כבר שבעו את דיבוריי, את סיפוריי. אני מרגישה שאינני יכולה להעמיס את עצמי עליהן יותר. דורית אמרה לי בפירוש: אני לא רוצה לשמוע יותר על אבי. אבל רק על זה אני רוצה לדבר. בסוף מרוב ייאוש הלכתי לטלפן אל חברתי מתל אביב. היא ניסתה לחזק אותי ולנער אותי והבטיחה לי שהיא לא תעזוב אותי. הבטיחה לטלפן אלי מחר בשעת ארוחת הבוקר. כשהלכתי לישון אמרתי לעצמי שאני אחכה לשיחה הזאת ואדחה את המוות. גם לא הצלחתי עדיין לאסוף את מכסת כדורי השינה שקבעתי לעצמי. למחרת קמתי וחיכיתי בחדר האוכל לטלפון. היא לא טלפנה, אינני יודעת למה. חיכית עד תשע והיית אחוזת לחץ וחרדה כל כך קשים עד שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בסוף הלכתי ועשיתי את הדבר המטורף הזה. האיום הזה. הלכתי וטלפנתי אל אבי. וזה דבר שהחלטתי לא לעשות. לא עמדתי בהחלטתי. הרגשתי שאני מתפרקת. פשוט לא שלטתי. טלפנתי אליו. אמרתי לו: אבי. אני במצוקה קשה. אתה יכול לבוא אלי? הוא שאל בחרדה: מה קרה? עשית משהו? הרגשתי איך הוא נלחץ. הוא נשם בכבדות. אני פשוט הייתי מפורקת. בכיתי ואמרתי לו: אני צריכה אותך. תעזור לי. הוא אמר: את מוכנה לעזור קצת לעצמך? אמרתי: קשה לי. בכיתי אליו. הוא אמר שאינו יכול לבוא היום. אמרתי לו: תבוא אלי מתי שהוא. אמר: אני אשתדל לבוא אלייך ביום חמישי לאוניברסיטה. תחזיקי מעמד עד אז? אמרתי: כן. אבי, תחשוב עלי. והוא ענה: כל הזמן. אני יודעת למה ענה לי כך. כדי להראות לי שגבר יכול לענות כך. יום קודם סיפרתי לו על חברתי ועל כך שהיא אמרה בטלפון: אני חושבת עלייך כל הזמן. ואז אמרתי לו: איפה ראית שעם גברים אפשר לדבר כך. והוא אמר: תלוי מי. והוא צדק. אתו אפשר היה תמיד לדבר כך. מבחינה זאת הוא היה לי כמו חברה. בשיחת הטלפון הזאת הרגשתי איך אני מעביר את המצוקה שלי אליו. ידעתי שזה מעשה אסור ומטורף ועשיתי אותו בכל זאת. הלכתי הביתה ובכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן. אחר כך נרגעתי והרגשתי שלווה יותר. משום מה היתה לי הרגשה שהוא יבוא אלי כבר באותו יום. אני חושבת שממש הלחצתי אותו. זה היה מעשה רע ואסור, לא הוגן ולא יפה. אני חושבת שניצלתי את חולשתו, את טוב לבו, את רגש האחריות שלו. אסור היה לי לעשות זאת. ואני מצטערת על כך. באותו יום תכננו, בעלי לשעבר ואני, לנסוע לירושלים עם בננו הקטן, לאזכרה של חברים שנהרגו במלחמת ששת הימים. אמרתי לבני שבשתיים ורבע אני באה לקחת אותו מבית ילדים. בשתיים וחצי היתה הנסיעה. ברבע לשתיים ישבתי ועבדתי ופתאום שמעתי צעדים חפוזים. אבי בא, ופתח את הדלת ונכנס. ואני הרי ידעתי שהוא יבוא. כל כך אהבתי אותו. הוא ממש דאג לי וחרד לי ואני ניצלתי את זה. הרגשתי רגשי אשמה איומים אבל גם הייתי מאושרת שבא. התיישב על המיטה ואמר: מה קרה. אני חושבת שאיבדתי את הצפון לגמרי בשיחה הזאת. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, רוצה אותו, לא יכולה לשאת את תחושת האבדן הזאת. הוא אמר: לא איבדת אותי. ראית שבאתי בשבת. והנה אני כאן. את צריכה להתגבר, להשתלט על עצמך. אני לא יכול לראות אותך נשפכת כך. את אדם שיש לו עצמיות. שיש לו מה לתת. ניסה לדבר אלי בהיגיון אבל אני הייתי שיכורה מקרבתו, מריחו. אמרתי לו: אני מוכרחה לגעת בך. הוא אמר: געי בי. המגע שלו, המבט שלו, הריח שלו. תחושת העור. אני  פשוט לא יכולה בלי. לא יכולה לוותר. רוצה אותו כל כך. רוצה שייתן לי לאהוב אותו. רוצה לתת לו הכל. את חיי ומותי. אמרתי לו. הוא נשק לי. שפתיו, לשונו, ידו על שדיי. הייתי מוכנה למות באותו רגע. הוא אמר: אני לא רוצה להשלות אותך. אמרתי לו: תן לי קצת. תן לי לאהוב אותך. רק תן לי לאהוב אותך. אני יודעת שאסור כך. איבדתי כל שליטה וכל בושה. בעצם, מעולם לא ידעתי בושה איתו. הרגשתי תמיד שאני יכולה לומר הכל, בלי לפחוד, בלי לחשוש מחשיפה או מהשפלה. וכבר הייתי צריכה ללכת. כבר היה מאוחר. כבר איחרתי. רציתי עוד, לעולם. אני יודעת שלא. אבל אני רוצה. הוא הלך. אני לא יודעת מה זה אומר. לא יודעת מה יקרה מחר. אני פוחדת. אני יודעת שנגמר. שאני צריכה לגמור. איתו. עם עצמי. לגמור. איך אפשר. רוצה אותו ולא יכולה בלעדיו.

אני רוצה לספר על הימים היפים ביותר שלנו יחד. על תקופה האהבה הנפלאה ביותר שהיתה לנו. בפברואר היתה לי חופשת סמסטר באוניברסיטה. אמרתי לאבי שאני אקח רכב מקיבוצי וניסע לבלות בירושלים. שאני אבקש מחברתי בירושלים את הדירה שלה. הוא שמח להצעה ועיניו ברקו. לקחתי מידיו את היומן שלו וסימנתי לו שני ימי חמישי, אחד בראשית פברואר והשני בסופו. הזמנתי רכב. הרגשתי גאווה וחרדה. מעולם עוד לא הזמנתי רכב לנסיעה פרטית לבד וכבר לא נהגתי הרבה זמן, וגם מלכתחילה הייתי נהגת מהוססת וחסרת ביטחון. הייתי מתוחה מאוד. פחדתי ורציתי. כשנפגשנו ביום רביעי בבית הספר לפני היום המתוכנן אמרתי לאבי שאני אדע אם יש לי רכב רק בערב. סיכמנו שניפגש בצומת קיבוצו בכל מקרה, ואם אין לי רכב, ניסע באוטובוס. עם חברתי סיכמתי מראש היכן תשאיר לי את המפתח. קיבלתי רכב. באותו לילה לא ישנתי. פשוט לא נרדמתי כל הלילה. אבי צייר לי מפה איך להגיע לצומת. כבר שנה לפחות לא נהגתי, ואף פעם לא הייתי נהגת גדולה. כל הלילה הרצתי בראש את המפה ואת הנהיגה. פשוט נהגתי כל הלילה וחשבתי בכל שנייה מה אני צריכה לעשות. גם פחדתי מהנהיגה וגם רציתי כל כך להיות עם אבי ופשוט לא נרדמתי. הנסיעה לצומת היתה ארוכה ומתוחה, אבל עשיתי אותה והיית מאוד גאה בעצמי. חיכית לו בצומת והא הגיע עם האוטובוס של בית הספר וירד אלי. כל כך שמח שיש רכב. כל כך שמחתי למסור לו את הרכב ולשבת נינוחה על ידו. נסענו לירושלים. הייתי מאושרת ולא הפסקנו לדבר כל הדרך. נסענו קודם להר גילה, כי הוא רצה לברר שם אפשרות של עבודה. אחר כך נסענו לדירתה של חברתי. ושתינו ואכלנו וסידרנו לנו מיטה. היה קר. הדלקנו תנור. הייתי קפואה כולי. ואמרתי לו: אני קפואה. אמר: בואי תחממי את עצמך עלי כמה שאת רוצה. אבל ברגע שנגעתי בו אמר: בעצם, תתחממי קודם קצת על יד התנור. זה קצת הרגיז אותי ואמרתי לו בציניות: כל מה שאתה רוצה. ניסע להר גילה, נסדר עניינים, אני אתחמם קודם, רק תגיד מה אתה רוצה – ויהיה בסדר. מייד הצטערתי ואמרתי לו: אל תיתן לי להיות צינית. והוא חיבק אותי והתעלסנו במשך שעות ארוכות. ודיברנו בלי סוף. הוא סיפר לי על הספר שהוא קורא עכשיו 'תינו המופלאה' של נורית זרחי, ואמר שאני מוכרחה לקרוא אותו. אחר כך נסענו לחפש לנו מסעדה, ולאחר שהסתובבנו קצת והתלבטנו, אכלנו יחד. כשסיימנו יצא לקנות לו סיגריות. כשחזר אמרתי לו: בפעם הבאה שתקנה לך סיגריות, תקנה לי ממתק. תחשוב גם עלי. הוא נראה נזוף כזה ושוב הצטערתי נורא. הלכנו ומצאנו מין חנות ספרים שהיה בה גם בית קפה צמוד. נכנסנו והסתובבנו שם. פתאום אמר לי: תראי. והראה לי את הספר 'תינו המופלאה' ושאל: לקנות לך מתנה? נורא רציתי שיקנה לי את הספר הזה מתנה אבל אמרתי לו: אתה שואל אותי? ראיתי איך הוא מתלבט. אני חושבת שנורא קשה לו להחליט להוציא בסף, אפילו אם זה למישהו שהוא אוהב. אני חושבת אפילו שאולי הוא קצת קמצן. אבל אולי זה בגלל שהוא דחוק בכסף ושהוא צריך למסור דין וחשבון לאשתו על הוצאותיו. אני במקומו לא הייתי מתלבטת לרגע. הוא התלבט וראיתי שקשה לו. בסוף החזיר את הספר ואמר: אני אקנה לך משהו אחר בפעם אחרת, ואת הספר הזה תקראי בספריה. זה קצת הכאיב לי. מאוד רציתי שיקנה לי את הספר. במחשבה לאחור אני מבינה שאסור לי לצפות מאנשים שיתנהגו כמוני. אני מונעת על ידי דחפים. רוצה לקנות, רוצה לתת – ונותנת. פועלת מייד, ללא מחשבה ומתוך אימפולס. נורא רוצה שיתנהגו ככה גם אלי. אבל זה לא הולך. אנשים אחרים מתנהגים אחרת. אני שונה אבל אני לא יכולה להכתיב לאנשים אחרים את התנהגותם. באמת רגע אחר אחרי כן ראיתי ספרון שירים קטן של אלתרמן ועל ידו של לאה גולדברג. אמרתי: אבל אני כן אקנה לך מתנה. מה אתה מעדיף, אלתרמן או לאה גולדברג. אמר: אלתרמן. הוא לא חשב לרגע להסס, או להגיד לא צריך. לקבל הוא היה מוכן תמיד. וגם קיבל בפשטות ובאופן טבעי. ואני כל כך רציתי לתת. אבל רציתי גם לקבל. קניתי לו את הספר של אלתרמן. אחר כך ישבנו בקפטריה והזמנו תה ועוגה. נתתי לו את הספר ואמרתי: אני לא כותבת לך הקדשה כדי לא לסבך אותך. ראיתי שהוא מוטרד. ידיו לא היו נינוחות. הסתכל כל הזמן לצדדים. כשהוא מוטרד או לחוץ יש לי דחף עצום לחבק אותו, להרגיע אותו, לעשות לו טוב, לעזור לו, לתת לו, את כל נשמתי. שאלתי: מה קרה? למה אתה מוטרד? ענה: אני מוטרד מכל המצב הזה. אני לא רגיל לדברים כאלה. אני צריך לשקר, להעלים, להמציא 'כיסויים'. אני מרגיש שאני מסתבך. כל כך אהבתי אותו. לבי יצא אליו. אמרתי לו: אתה רוצה שנגמור? והוא ענה: לא. אבל אני מסובך עם זה. כשהלכנו אחר כך אמרתי לו: אתה יודע, לו הייתי יכולה לכתוב לך הקדשה הייתי כותב לך שורה מהשיר של אלרתמן, 'את חיי ומותי אתן לך'. וככה זה עד היום, כך אני מרגישה לגביו כל הזמן. מוכנה לתת הכל עד תום.

נסענו בחזרה. כשהגענו לצומת שבו היינו צריכים להיפרד נזכר שלא קנה ממתק לבתו הקטנה. נסענו לפונדק הסמוך ושם קנה ממתקים לבתו ולאשתו. ירדתי לרגע לשירותים וכשחזרתי אמר: חכי עוד רגע. הלך וקנה לי טבלת רוזמרי. כל כך שמחתי. כל כך שמחנו שנינו. כשנפרדנו פתאום גילה שהממתק שקנה לאשתו נפל ונעלם. רציתי לתת לו את הרוזמרי שייתן לאשתו, אבל הוא לא הסכים ואמר: זה שלך. נפרדנו. נסעתי הביתה מלאה ומאושרת.

ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו בבית הספר. הוא מיהר לשיעור ורק קרא לעברי: יש לך מכתב על לוח המודעות. הלכתי ומצאתי את המכתב היפה ביותר בעולם. מעולם לא כתבו לי דברים כאלה. כתב לי שהוא אוהב אותי ושטוב לנו יחד. אני חושבת שזה היה אחד הימים המאושרים ביותר בחיי. אני גיליתי באותו יום חמישי שבילינו יחד שהוא אינו מושלם, וגם אמרתי לו את זה. גיליתי שהוא ילד, חושב בעיקר על עצמו ורוצה בעיקר לקבל ולקבל. אהבתי אותו יותר כי הוא ידע גם לתת, שוב, כמו ילד אבל המון ובחום. ביום חמישי שאחריו בא אלי לאוניברסיטה והלכנו לדירה. אני חושבת שזה היה היום שהוא אהב אותי יותר מאשר בכל הימים האחרים. שבו גילה לי אהבה יותר מאשר בכל יום אחר. הוא חיבק אותי אליו, הוציא טבלת רוזמרי שקנה. תמיד אני הייתי מביאה שוקולד. זאת היתה הפעם הראשונה, אבל גם האחרונה – שהוא הביא. הוא הביא איתו ספרים שרצה שנקרא בהם יחד. קראנו יחד את 'שיישאר בינינו'. נהנינו מכל שיר. דיברנו על ההתעלסויות שלנו. אמרתי לי שמה שאנחנו עושים זה בדיוק הדגם המושלם: בפעם הראשונה – מהיר וחזק – כדי להתפרק מהמתח הראשוני. אחר כך מדברים ומדברים ולאט לאט מכירים אחד את השני, מגלים אברים ונקודות רגישות. יש זמן וכבר לא ממהרים. ואפשר לעשות לאט כל מיני פוזות ולמצוא כל מיני עינוגים. אחר כך שוכבים שוב בשביל לדבר ולהתלטף. בפעם השלישית זה כבר ממש בשביל הנשמה, ומתמזגים האחד בשני להיות לגוף אחד ממש. ואז פתאום מגיעים לשיאי עוצמה חזקים וחדשים. הוא אמר שאף פעם לא חשב על זה ככה. ובאותו היום הרגשתי שהוא כל כך אוהב אותי והיה לי שקט וחם וטוב איתו.

בכלל בימי חמישי הנפלאים האלה היינו מדברים על כל הדברים. לרוב בבוקר הייתי הולכת להורים שלי, לביקור החובה שלי אליהם. ואחר כך כשהיינו נפגשים הייתי מספרת לו עליהם את כל הכאבים והתסכולים מימי הילדות שרודפים אותי עד היום. אני חושבת שהוא היחיד שגם סיפרתי לו על החלומות הארוטיים שלי מימי הילדות. בעצם גם עם רוני דיברתי על זה, אבל האמת היא שרוני יותר ניחש בעצמו את הדברים מאשר אני סיפרתי לו, כי הוא הכיר טוב את המאוויים הארוטיים שלי, דבר שאי אפשר להגיד על אבי, שעד כמה שאהבתי אותו והגענו יחד לשיאים בגוף ובנשמה, הוא בעצם מעולם לא הכיר את החלומות הארוטיים הכמוסים שלי ואת ההזיות החבויות שלי, ואפילו אם שמע עליהם באופן תיאורטי, הוא לא ידע איך לממש אותם, כמו שרוני ידע. אני זוכרת שדיברנו על סוגים שונים של בני אדם. הוא סיפר לי את התיאוריה הזאת של החלוקה לציידים ולחקלאים. יש כאלה שהם ציידים ותמיד מוכנים לצייד חדש ולנדודים בעקבותיו. יש כאלה שהם חקלאים וצמודים לנחלתם ולאדמתם ולא זזים. אבל אני הייתי תמיד עסוקה מידי בלהביט בו ולהריח אותו ולגעת בו, ולא תמיד הקשבתי בדיוק לכל מה שאמר. הוא סיפר לי גם על עצמו, אבל יותר על ההורים של אשתו מאשר על ההורים שלו. תמיד היה מתנה את צרותיו איתם ואיתה. עד היום לא ירדתי בדיוק לטיב היחסים בינו לבין אמו. הוא אהב אותה. היה מצטט אותה לרוב. המטען התרבותי העצום שיש לו –  ממנה קיבל. אבל גם סיפר על שנים קשות ביחסים ביניהם, לא ברור לי מה בדיוק הוא מרגיש כלפיה. אין ספק שהוא מאוד קשור אליה, אולי אפילו עד תלות מסוימת, כל דבר הוא רץ לספר לה, כמו ילד שרוצה אישור מאמא.

 

8 ביוני  1984

אחרי שהוא כתב לי במלים מפורשות שהוא אוהב אותי, הרשה לעצמו גם לבטא את רגשותיו במעשים. אחרי המכתב הזה ממש הרגשתי שהוא אוהב אותי. הוא היה כל כך חם ופתוח ונותן, הרבה יותר מאשר קודם, אם יש אפשרות כזאת, כי גם קודם הוא היה כזה. פעם ישבנו בחדר מורים ועבדנו, כל אחד את עבודתו, יחד על אותו שולחן. הוא הכין בחינה לתלמידים שלו ושאל שאלה: מה ההבדל בין עובדה להשערה. הבא דוגמא. אני, יותר משעסקתי בעבודתי שלי, הבטתי בו ובדברים שהוא עשה. תמיד עקבתי אחר כל דבר שעשה. לא רציתי להפסיד כלום. קראתי את הספרים שמתוכם לימד, התעניינתי בדברים שלימד. הוא גם אהב לספר על הדברים האלה ולהסביר כל דבר. ואני הרי תמיד שמחתי להקשיב לו. הייתי כולי אנטנה ענקית המכוונת רק לתחנה אחת, בכל מאודי. כשראיתי את השאלה הזאת אמרתי: עובדה היא שאני אוהבת אותך. אני משערת שגם אתה אוהב אותי. הוא ענה מייד: היית צריכה להגיד, אני מקווה שגם אתה אוהב אותי. השתתקתי. הרגשתי שהדם אוזל מגופי. דבריו פגעו בי כל כך. הקלילות הזאת. הוא היה שולף אמרות שפר מהשרוול. הוא חש מייד שפגע בי והתנצל. אמר: זאת היתה רק בדיחה. אמרתי לו: בדיחה לא מוצלחת. אמר: נכון. אני יודע. אני נורא לא מוצלח בדברים כאלה. אחר כך הייתי מזכירה לו את זה מפעם לפעם בהערות ציניות. והוא ביקש שלא אדבר יותר על כך. התנצלתי, אמר, תשכחי את זה. ואז לא חזרתי לדבר על כך יותר. אבל אחרי המכתב הזה היתה אופוריה אמיתית. אני לא יודעת איך לימדתי, איך עבדתי. לא ברור לי כלום. פשוט ריחפתי לי בתוך ענן של אושר בלתי פוסק. היינו בלתי נפרדים. הלכנו לכל מקום ביחד. ישבנו שעות ודיברנו, צמודים האחד לשני. לא זזנו האחד מהשני. הלכתי איתו לכל מקום. אני יודעת שאנשים הביטו בנו. התבדחו על חשבוננו. התלמידים שלו צחקו עליו שהוא 'מתחיל עם זקנות'. יש איזה שיר, אני לא זוכרת אותו, ששר על בחור שמתחיל עם מבוגרת ממנו. הם היו שרים לנו את זה כשהיינו עוברים. זה לא שינה לו כלום. הוא פשוט נתן את כולו, כמו שאני נתתי את כולי. אתמול, כשנפגשנו באוניברסיטה, עוד אחת מהפגישות שסחטתי ממנו, והוא בטוב לבו נענה לי, אמר: אהבנו חזק מידי. מהר מידי. טוב מידי. התקרבנו קרוב מידי לאש. היינו כמו הפרפרים האלה, המסתובבים סביב הנר ואינם יכולים להינתק ממנו עד שהם נופלי חרוכי כנפיים. הכנפיים שלנו נחרכו ונשרפו ונפלנו ארצה. זאת היתה הגדרה נכונה, כמו כל ההגדרות שלו, שהרי יש לו נפש של משורר והוא איש של מילים.

 

16 ביוני  1984

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי לאחרונה. עברו עלי כל מיני חוויות. אינני יודעת אם קשות או טובות, אבל בוודאי מעניינות. מה שקורה כל הזמן זה שאני מעסיקה את עצמי בכל מיני עניינים יוצאי דופן או לא רגילים לגבי, כדי להעביר את הימים בלי אבי. כלומר ללמוד לחיות בלי אבי. וזה לא קל, וזה קשה ונורא. אבי היה בשבילי עולם ומלואו. הוא מילא בשבילי כל כך הרבה תפקידים, עד שאני מרגישה לגמרי אבודה בלעדיו. הוא היה חבר טוב, כמו חברה, כמו אישה. אפשר היה לדבר איתו על הכל ולהקשיב לו בלי סוף. לא היה גבר בעולם שיכולתי לדבר איתו כמו שדיברתי עם אבי. והא היה מאהב חזק וחסון ואם כי לא ידע לענג אותי, העניק לי תחושות שכמוהן לא חשתי עם איש. אני כל כך מתגעגעת למגע ידיו על גופי, לשריטות , לנשיכות, לכוח, לפראות, להתמזגות האדירה הזאת. הוא היה ילד שלי שיכולתי לפנק, לתת לו לדאוג לו, להיות חרדה לו, לקלוט כל ניע במצב רוחו ולנסות להרגיע, לחבק, לחמם, להיות אמא.יחד עם זה ידע הוא לדאוג לי, לפנק אותי, לתת לי תשומת לב וחום בלתי פוסקים. הוא היה מבריק בשיחה, נבון, פיקח ואינטלקטואלי. 'זיון אינטלקטואלי' כמו שדורית מגדירה את זה. נהניתי מכל רגע של שיחה איתו, מכל רגע של להיות איתו. עכשיו אני צריכה להחיות בלי כל זה וזה קשה ומכאיב. וזה זיכרון שאני לא רוצה לגעת בו, כי הוא כואב מידי. ונתתי לו לשקוע עמוק בתוכי, באפילה. ועטפתי אותו בשכבות של ריפוד ובידוד, כדי שלא יכאיב, אבל גם כדי שיישמר.  כמו הצדפה שגרגיר אבק מכאיב חודר למעונה. היא עוטפת אותו בשכבות, היא מלטשת אותו. הוא מונח בחיקה כפנינה זוהרת, יפה וכואב. הזיכרון הזה מונח בתוכי כפנינה זוהרת וכואבת. שום שולה פנינים לא יגיע למעמקים האלה. יש רק שולה פנינים אחד בעולם. אני רואה אותו. גופו צנום ונערי. שערו שחור ומתולתל, שזור חוטי כסף, עיניו מבריקות בספירים כחולים. 'האל בעל עיני הטורקיז', כך קראתי לו. אבל דמותו פוקעת כבועת סבון.

אני חושבת על הכל, משחזרת את הכל, שוב ושוב. כשהיינו מתעלסים הוא היה שורט אותי, נועץ בי את ציפורניו בפראות, נושך אותי בסנטר, בתנוך האוזן. אני כותבת את המלים אבל משתדלת לא להרגיש אותן, שלא יכאב לי. זה היה זר ומוזר לי. זה היה חדש לי. זה היה מסעיר לי. זה לא קרה לי מעולם. הגבתי על כך בצורה שהדהימה אותי, עם כל הגוף, עם כל הנפש. אף פעם לא הבנתי למה זה מסעיר אותי כל כך. ידעתי כבר חוויות מין מענגות יותר. זה לא היה מין. זה היה משהו אחר. זה היה משהו שנגע ישר בשורשי נשמתי, בצורה שלא נגע בהם איש מעולם. ולא עוד. אני מחפשת לעצמי כל מיני דרכים למלא את החיים בתוכן אחר לאחר שהתרוקנו פתאום מכל היופי הזה שאבי יצק לתוכם. תמיד כשחשבתי על עצמי חשבתי על בור. בור עמוק, אפל, ללא תחתית, ריק וכואב. כל כך כואב. וכל היום וכל הלילה וכל שנה וכל החיים. החיפושים האלה למלא את הריק הכואב הזה, התובעני, המכרסם. הציפייה הדרוכה מה יבוא או מי יבוא למלא אותו. כל חיי הייתי עסוקה בלמלא את הבור: אוכל, הרבה אוכל, ספרים, הרבה ספרים, גברים, המון גברים. והמון ייסורים ועינויים. אבל אף פעם הוא לא התמלא. ותמיד כאב כל כך. כך שנים על שנים, ארבעים ושלוש שנים של ריק וכאב. עד שאבי בא אלי. ופתאום – היה מלא. ולא כואב. תשעה חודשים הייתי מלאה. כמו הריון. כמו ילד שלי שממלא אותי, חם, אוהב, נותן, שייך. כל בוקר הייתי מתעוררת ואמרת: יש לי. תשעה חודשים של יש. ועכשיו נגמר ואין עוד. הריקנות הישנה, המוכרת, השנואה, חיכתה לי בפתח. ארבה לי עם הכאב. דורית לקחה ממני את הסיכוי למות. היא לקחה ממני את כל כדורי השינה שאספתי, בהסכמתי כמובן. אבל היה לי כל כך קשה להסכים לכך ולתת לה אותם. עכשיו אני יודעת שהדרך למוות חסומה בפני כרגע. ואני מוכרחה למצוא דרכים לחיים. נסיעות לתל אביב, לבקר חברה. טיולים בשטח לצפות בצפרים. אבל בלי אבי זה לא אותו דבר.

שבועיים אחרי הנסיעה הראשונה שלנו לירושלים נסענו שוב. הזמנתי רכב ובאתי בבוקר לצומת וחיכיתי לו. והא בא ושמח כל כך שיש רכב ואמר לי: איך את תמיד מצליחה להסתדר. נסענו יחד לירושלים. הפעם נסענו ישר לדירה של חברתי. אכלנו ארוחת בוקר יחד. זה היה להיות כמו זוג נשוי. היתה שלווה כזאת, הרמוניה כזאת. אני סידרתי את הכלים אחרי האוכל.הוא הציע את המיטה, הדליק תנור. התעלסנו והתעלסנו. דיברנו ודיברנו. זה היה פשוט מושלם. אחר כך קם לטלפן כמה טלפונים ואני שכבתי במיטה ולאט לאט שקעתי לי לתוך נמנום מתוק ומלא. כשגמר העיר אותי והחלטנו שאנחנו נוסעים לבקר את חברתי במקום העבודה שלה. הכל היה פשוט. כמו זוג. כמו חברים. דברים שלא חשתי מעולם. הרי בעצם מעולם לא היה לי חבר. גם כשנפגשנו עם חברתי ודיברנו, ואחר כך הלכנו יחד לשתות בבית קפה, וזה היה בפשטות כזאת. אני מציגה בפני חברתי את החבר שלי. כך ופשוט. היה עוד דבר שנתן לי להרגיש כמו שלא הרגשתי מעולם: הבדיחות הקטנות האלה, העקיצות כביכול, בחיבה, של שני נאהבים שעוקצים האחד את השני בפני האחרים, במין קנטרנות כזאת של אוהבים. למה אתם מתפלאים שהרגשתי כמו ילדה נאהבת. כמו בת טיפש-עשרה שיוצאת עם החבר שלה. כך הרגשתי והייתי מאושרת עם זה כל כך. כשהייתי בת טיפש-עשרה זה לא היה לי אף פעם. וכל כך רציתי שיהיה לי. ועכשיו אני ממלאה את החסר וזה מילא אותי אושר לבלי הכיל. כשנפרדנו מחברתי הלכנו לחפש את המסעדה שרצינו לאכול בה. אבי עמד על כך שנאכל פונדו, כי אני אף פעם לא אכלתי והוא רצה שאני אכיר את זה. מצאנו את המסעדה ואכלנו יחד. הוא כל כך דאג שזה לא ימצא חן בעיני, ובוודאי שזה מצא חן בעיני, ולו רק כדי להרגיע אותו ולרצות אותו. זה היה יום מושלם. כשחזרנו לצומת אמרתי לו שאני עוד לא רוצה שהיום הזה ייגמר. מייד סובב את ההגה ולקח אותי לכביש הישן העוקף את קיבוצו. שם עצרנו ודיברנו.

כמה ימים לפני כן הלכנו שנינו לטייל לפינת החי. בדרך דיברנו על יחסיי עם גברים אחרים. אחר כך עמדנו מאחורי השלט הגדול של פינת החי. קרובים אחד אצל השני, באמצע כל העולם, אבל גם חבויים מעין כל. הוא משך אותי אליו אל מאחורי השלט ואמר: אני חשבתי שמה שקורה בינינו יביא אותך לזה שתוותרי על כל הגברים האחרים שיש לך. אבל אני לא מרגיש שיש לי זכות לבקש את זה ממך. חשבתי שזה יקרה לך לבד. הבטתי בעיניו ואמרתי: יש לך זכות. בקש את זה ממני. הוא הביט בי, עינינו היו נעולות אלה באלה. לחש: אני רוצה שתהיי רק שלי. ראיתי את עיניו, רק עיניו. כל העולם נעלם. נשארו רק עיניו. מביטות בי. כמהופנטת לחשתי כנודרת נדר קדמון: אני רק שלך. הוא משך אותי אליו. אסף אותי אל בין זרועותיו. שפתי היו על צווארו החם, טועמות את רקמת עורו, מריחות את ריחו. שם, מאחורי השלט, גלויים לעין כל ומוסתרים מהכל, בלב העולם ולבד לבד, אהבנו כל כך האחד את השני ולא היה בעולם כלום חוץ משנינו.

כשחזרתי אחר כך הביתה, כשהייתי לבד, הרגשתי ממש פחד ולחץ מפני הנדר שנדרתי. לא ידעתי אם אוכל לעמוד בו. אם אני רוצה לעמוד בו. לא רציתי לוותר על רוני, עדיין אהבתי גם אותו. והיו כל האחרים שהיה לי טוב להיפגש איתם מפעם לפעם. אמרתי לעצמי: מה קורה? השתחררתי מנישואים מאוסים גם כדי להיות חופשייה ולעשות ככל העולה על דעתי. ועכשיו הכנסתי את עצמי למין נדר כובל כזה? לא ידעתי מה לעשות עם זה. עכשיו, כשעצרנו בכביש הישן סיפרתי לו על חששותי ועל הלחץ שאני נמצאת בו בגלל הנדר שנדרתי. הוא אמר: בואי אני אראה לך מקום יפה. אבל בואי מהר, כי אני צריך לחזור הביתה. הוביל אותי אחריו ובדרך סיפר לי על ידידה שלו שהלך איתה פעם למקום הזה. כשהגענו ראיתי בריכה קטנה וחבויה בין העצים. סיפר לי איך הגיע עם הידידה שלו לשם, ואיך התרחצו שם בעירום. סיפר על חווית הידידות העמוקה שהיתה ביניהם. איך יכול היה לשכב איתה אז ולא עשה את זה, ונשארה רק ידידות יפה. כל כך קינאתי בבחורה האלמונית הזאת. גם אני רציתי להתרחץ איתו שם. וזאת היתה דרכו השקטה לענות לי על הלחץ שלי ולהרגיע אותי. חזרנו לצומת ונפרדנו. וזה היה אחד הימים היפים בחיי.

ביום ראשון האחרון שראיתי אותו בבית הספר הרגשתי כאילו שום דבר לא השתנה. ישבנו יחד על הספסל ודיברנו. עשיתי לו קפה. עשה לי תה. פינקנו האחד את השני. ברגע מסוים עשה לי תנועה קטנה עם הראש: בואי לשם. והלכנו וישבנו על ספסל אחר, מרוחק יותר. ידעתי שכבר לא אראה אותו כל השבוע, וביום שישי היתה אמורה להיות מסיבת סיום השנה. החלטתי לברר לעצמי את העניין. אמרתי: אבי, יש לי שאלה ובקשת לצידה. אתה מתכוון לבוא למסיבת הסיום. ענה: כן. בטח. תבוא לבד? אמר: אני חושב שכן. ואז אמרתי: תבוא לבד! והוא אמר: אני חושב שאבוא לבד. הייתי בא לבד גם אם לא היית מבקשת. אמרתי: אתה כבר יכול לנחש את הבקשה. נכון? אמר: את רוצה שנהיה יחד במסיבה. נכון? שנשב יחד. את רוצה שנחגוג את יום השנה להיכרותנו. אמרתי: כן. אני רוצה שתהיה איתי כל הערב, שתהיה בן לוויתי. שתשב איתי כל הזמן. אמר: בסדר. אני בטח אצטרך קצת לבלות גם עם החניכים שלי, אבל יהיה בסדר. אמרתי לו: אתה יודע שאני נורא רוצה להיות במסיבה הזאת ולראות את ההצגה של החניכים המסיימים שלי. אם לא תהיה איתי – אני לא אוכל לשאת את זה. זה יהיה קשה מנשוא. והוא אמר: אני אהיה איתך. אחרי כן המשכנו לדבר ולהתלוצץ. ולצחוק על כל מיני דברים. וממש היה לי יום טוב איתו. לא ראיתי אותו יותר כל השבוע אבל כמו שסיפרתי קודם היו לי המון תעסוקות אחרות והשבוע חלף עבר מהר. וגם ציפיתי ליום שישי בערב, למסיבה, שבה אוכל להיות איתו כל הערב. ביום חמישי חזרתי מתל-אביב אחרי יום עמוס, והרגשתי מלאה ושמחה. הגעתי הביתה מאוחר. הסתכלתי בתיבת הדואר שלי וראיתי מעטפה ועליה כתב היד המיוחד והמוכר שהקפיץ לי את הלב. במעטפה היה פתק קצר: אשתי תבוא איתי למסיבת סיום. כדי להמתיק את הגלולה המרה הוסיף: להתראות. מתגעגע. כל השמחה שהיתה בלבי קודם לכן דעכה בבת אחת. ייאוש נורא מילא אותי. הלכתי ובכיתי. ידעתי שלא אוכל לבוא למסיבה ולראות אותו כל הזמן מרחוק צמוד לאשתו. ניסיתי לומר לעצמי: אין דבר. אבל לפחות הוא רצה להיות איתך, ושלח לך את המכתב הזה. כלומר – הוא חושב עלייך. המסיבה פחות חשובה. עברתי איך שהוא את יום שישי. בבוקר איתן בא לבקר אותי והתעלסנו. לא היה לי טוב איתו כמו תמיד, כי כל הזמן חשבתי על אבי. אבל זה לא היה חשוב. חשוב שהבוקר עבר איך שהוא. כשהגיע הערב והשמש התחילה לשקוע, שקעתי גם אני יחד איתה. ראיתי איך כולם נוסעים למסיבה. שאלו אותי למה אני לא נוסעת. ניסיתי לא לחשוב על כלום. הלכתי לראות את הסרט 'שיער' שאני מאוד אוהבת. אחר כך הם חזרו מהמסיבה וסיפרו כמה שהיה נהדר ואני אכלתי את עצמי על שלא הייתי שם והרגשתי שוב שאני הנענשת היחידה. הוא היה במסיבה עם אשתו, ואני שכל כך רציתי להיות במסיבה, ואלה התלמידים שלי שמסיימים ומעלים הצגת סיום, אני הייתי בעונש ולא השתתפתי במסיבה. כמובן אני הייתי זאת שהענשתי את עצמי. לא כעסתי עליו. להיפך. חשבתי שהוא נהדר. שהוא הודיע לי. שהוא כתב: מתגעגע. אמרתי לעצמי: זה רק לטובה. אל תראי אותו יותר לעולם וזהו. זה גמור. את צריכה לגמור. לגמור. לגמור. וכך התחלנו, במסיבת הסיום של השנה שעברה, וכך גמרנו. במסיבת הסיום של השנה. וכך נגמר הדבר היחיד המשמעותי שהיה לי בחיי.

כאן נסתיימו הרשימות.

 

אחרית דבר

לאחר שסיימתי לקרוא ברשימותיה של מירי הייתי אחוזת סקרנות והשתוקקתי לדעת מה עלה בגורלם של גיבורי הפרשה לאחר מכן. מירי נענתה בשמחה לבקשתי לפגישה נוספת. נפגשנו באותו בית קפה, אך הפעם ללא הקדמות מיותרות שאלתי אותה בסקרנות עצומה: נו, ומה היה אחר כך? מירי חייכה למראה השקיקה שגיליתי וסיפרה לי: עוד בתוך המשבר הנורא, כשלא כל כך ידעתי מה בדיוק אני עושה עם עצמי, התגבשה בי החלטה לנסוע רחוק מאוד, לברוח מהכל. ניצלתי את המלגה שהיתה לי לצורך מחקר ונסעתי לאנגליה. אינני תופסת עד היום איך ארגנתי את כל המסע המורכב הזה. החלטתי לשהות בשלושה מקומות שבהם שמורות תעודות מתחום המחקר שלי, בקיימבריג', באוכספורד ובלונדון. היה עלי לסדר לי דיור בכל מקום והיתרי כניסה לאוספים שאני חוקרת, כתבי המלצה לחוקרים שונים ועוד כל מיני סידורים, נוסף על כרטיסים וכספים. את יודעת שאני לא ממש טובה בדברים האלה. ומה גם שהיתה זאת הפעם הראשונה בחיי שנסעתי לבד לחו"ל. הייתי במתח נורא, אבל זה היה מתח חיובי והועיל להסיח את דעתי מהכאב הנורא.

ביליתי באנגליה שישה שבועות. הנסיעה היטיבה עמי. הייתי לבד לגמרי. הייתי צריכה להסתדר לבד. אוכל, דיור, נסיעות, ראיתי שאני יכולה. ישבתי ימים ארוכים בספריות שבהן ביקרתי וחקרתי את התעודות. בערב תמיד יצאתי לתור את העיר שהייתי בה. נהניתי מאוד לגלות את יופיין של ערי האוניברסיטה שופעות הקולג'ים העתיקים ועטורות הקיסוס. בסופי השבוע לקחתי לי טיולים מאורגנים לכל מיני אתרים בסביבה הקרוב וגם הרחוקה. הלכתי לקונצרטים, הצגות, מוזיאונים. בלונדון כמעט ולא עבדתי. טיילתי וטיילתי. ניערתי את ראשי מכל מחשבה. זה לא כל כך מדויק בעצם. אבי היה איתי כל הזמן, ברקע, ניקר בלבי. כל הזמן, כל הזמן. אבל לא נתתי לו להסיח את דעתי. נהניתי בעיקר מעצם התגלית שאני יכולה לבד. שאני מסתדרת. שאני מגלה את העולם לבד. זה העניק לי תחושות חריפות של סיפוק והרגיע את הכאב. אבל בעומק לבי, בנקודה נסתרת, ידעתי היטב מה אני הולכת לעשות ברגע שאחזור לארץ.

כשחזרתי, לאחר הפגישה הנרגשת עם ילדיי, נשארתי לבדי בביתי. אני ידעתי היטב היכן למצוא את אבי. ידעתי שהוא כבר עזב את קיבוצו ומלמד בבית ספר אחר. לא חיכיתי אפילו יום. מייד למחרת התקשרתי לבית הספר שלו ושאלתי עליו. קראו לו והוא ענה לטלפון. זה היה יום חמישי. הוא נשמע נרגש ונסער למשמע קולי. וכבר באותה שבת היה בביתי ובמיטתי.

הקשר ההדוק בינינו נמשך עוד שנתיים מאותו יום. חזרתנו כמעט לאותה מתכונת יחסים שהיתה לנו לפני הודעתו הדרמטית 'שאינו רוצה יותר'. נפגשנו בכל מיני מקומות, שהרי כבר לא לימדנו באותו בית ספר. נפגשנו בעיקר באוניברסיטה. יצאנו יחד לטיולים. הלכנו להתעלס בדירה של הקיבוץ בתל אביב. הוא היה בא אלי הביתה בשבתות, כשיצא לסיורים שלו. כשהיה במילואים היה מבלה איתי לעתים לילות שלמים. אבל הטירוף הגדול, המתוק, המשכר, לא היה עוד. אהבתי אותו מאוד, אבל כבר לא הייתי מטורפת. כבר ראיתי, מבעד ליופיו המדהים ולעיניו המהפנטות, את כל הדברים הקטנים, שראיתי גם קודם לכן, אבל לא נתתי להם להפריע לאובססיה. לפעמים התווכחנו. אפילו רבנו. היו בינינו עימותים. עדיין הייתי מכוונת לחוש את כל רגשותיו, לקלוט כל זיע וניע בפניו ובתחושותיו להתאים את עצמי אליו, אבל הרבה פעמים, יותר ויותר, הייתי עומדת גם על דעתי ועל רצונותיי. כמה פעמים במשך השנתיים הללו אמר לי שאין הוא יכול להמשיך יותר במערכת היחסים. בכל פעם כזאת נשברתי עד ייאוש, אבל בכל פעם קצת פחות. הכאב כבר לא היה נורא כל כך. אם כי עדיין הרגשתי שאינני יכולה לחיות בלעדיו. בכל פעם כזאת הייתי רצה אל דורית לבכות לה, ואל ורדה הפסיכולוגית שתעזור לי. ורדה אמרה לי: את בזבזת את המשבר הגדול שהיה לך. במקום ללכת איתו עד הסוף ולסיים את העניין באופן מוחלט, בזבזת אותו.

אבל אהבתי אותו מאוד ואני עדיין אוהבת אותו. מירי השתתקה.

הבטתי בפניה. היא היתה שקועה בתוך עצמה. שאלתי: מה קורה עכשיו? היא התנערה ואמרה: לאחר שנתיים שבהן היחסים בינינו היו הדוקים, אבל לא תמיד נעימים, פגשתי גבר אחר. בטח שגם הוא היה נשוי. אלא מה? יש בכלל גברים שאינם נשואים? או אולי זאת אני, שאינני מעוניינת לפגוש גברים פנויים. אבל זה נושא לדיון נפרד. בכל אופן פגשתי מישהו ונרקמה בינינו התחלה של קשר. סיפרתי את זה לאבי, בעיקר כדי להרגיז אותו ולעורר את קנאתו, אבל הוא ניצל את ההזדמנות ואמר לי: אם ככה, אני יכול לסיים את הקשר איתך בלי רגשי אשמה ובלי שתיכנסי למשבר. דבריו מאוד פגעו בי, וכמובן נכנסתי לדיכאון, משום שלא באמת רציתי לאבד אותו. היו לי כמה שבועות קשים. אבל ההיכרות עם הגבר החדש התחילה להעמיק ועד מהרה נוצר בינינו קשר הדוק. הוא לא יפה כמו אבי, רחוק מזה. כל מערכת היחסים בינינו בנויה על קשר אחר לגמרי. אבל, כמו שאמר המשורר, זהו סיפור אחר.

ועד היום את עם אותו גבר, כבר עשר שנים? שאלתי. כן. ענתה לי מירי, וזהו קשר טוב וחזק. אינני רוצה לדון בו עכשיו.

ואבי? שאלתי.

את יודעת, אני ואבי בקשר כל הזמן. במשך שנה לאחר סיום יחסינו לא היינו בכלל בקשר. ואחר כך הוא התקשר אלי. ומאז הוא מתקשר הרבה, כמעט פעם בשבוע. ואנחנו מרבים לדבר בטלפון. הוא גר רחוק ממני עכשיו וכמעט שאין אנו מתראים. אבל הוא מרבה לספר לי את צרותיו ותלאותיו עם אשתו ועם מאהבות רבות ומזדמנות, ואני מקשיבה לו, מעודדת אותו ומחזקת את לבו. אני אוהבת אותו במין אהבה מוזרה כזאת. לפעמים אנחנו מחליטים שהגיע הזמן להיפגש. קובעים יום ושעה, נפגשים בתל אביב, לוקחים חדר במלון ומתעלסים כמו מטורפים, וזהו. אחר כך כל אחד נוסע לדרכו ואני לא חושבת עליו יותר עד הטלפון הבא. מוזר, לא.

השתתקנו.

 

סוף