פדויי שבי חלק ד

יג. הפרידה והשיבה

עם בוקר שלח נתנאל ביד עבדו מסר ללאון וביקש שיגיע לחדר ההסבה לשוחח עמו. לאון התלבש בחופזה, רחץ את פניו ונטל את ידיו בעזרת כד המים הגדול שניצב על השולחן בפינת חדרו, התנגב באלונטית הבד הקטנה ושם את פניו אל חדר האירוח. ניקו כבר לא היה שם ולאון הניח שהוא יצא לשוטט ברחובות אלכסנדריה.

נתנאל חיכה לו, יושב על אחת מהספות הנמוכות, העטויות בד טברי משובח, לוגם יין מכוס נחושת מעוטרת. 'צפרא טבא', פתח נתנאל במאור פנים.

'גם לך', נענה לאון.

'שב נא עמדי ושתה מעט יין. היין משובח ואין כמוהו מחדד את המחשבה בשעת בוקר מאוחרת'.

לאון התיישב ומזג לעצמו מעט יין מהקנקן שניצב במרכז השולחן.

'האם אתם חשים בנוח בביתי?' שאל נתנאל.

'אדוני רב החסד, מעולם לא זכיתי לאירוח לבבי יותר מאשר כאן בביתך. אתה דואג לכל מחסורנו. אתה מאכיל אותנו, מלביש אותנו ונותן לנו יד חופשית להרגיש רצויים בביתך. אין להעלות על הדעת אירוח טוב מזה. בני ואני אסירי תודה לך עד עולם', ענה לאון והרכין את ראשו לאות תודה.

פתח נתנאל ושנה: 'אתה בוודאי יודע שמצוות פדיון השבויים חלה עלינו על פי דברי אבותינו ז"ל: "פדיון שבוים מצוה רבה היא דכתיב (ירמיהו טו) כה אמר ה', אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי. ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו – חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם…" (בבא בתרא, דף ח, ע"ב). ומצוות פדיון שבויים, על פי המסורת הנהוגה אצנו מזה שנים רבות כוללת את פדיונם של השבויים, הלבשתם, הזנתם, רווחתם ובסופו של דבר שילוחם בחזרה לביתם אם ירצו בכך. כל אלה עולים ממון רב. כבר שמעת מפינו שאנו מגייסים את הממון הדרוש בעזרת כל קהילות ישראל אשר במצרים. גם שמעת שהקהילה ערבה בפני השובים לשלם את הכופר במועד נקוב. חלפו כבר ארבעה חודשים מאז שבנך ואתה נשבית בידי השודדים הארורים. בזמן הזה גייסנו את הממון הדרוש. התורמים העיקריים חוץ ממני ומשאר אנשי קהילת אלכסנדריה, היו אחינו אנשי קהילת פֻסטאט. כבר החזרנו לאותו שודד מח'תאר את דמי הכופר שלך ושל בנך, וגם עמדנו בהוצאות המחייה של שניכם. ועתה הגיע הזמן להיפרד. יש בידי כדי הוצאות הדרך לשלוח אותך ואת בנך בחזרה לביתכם במסטאורה, אל אשתך ובנך הצעיר המחכים לכם'.

לאון לא הגיב. ההלם נראה על פניו. בסתר לבו כבר חשש שיום זה לעולם לא יגיע. את געגועיו לביתו ולמשפחתו טמן עמוק בלבו ולא נתן להם כל ביטוי, לבד מכמה משפטים קטועים כשהיה עם בנו ביחידות. תחושה הכרת התודה והשמחה הציפו את לבו ולא ידע איך להגיב. הוא כפף את ראשו, אחז בשולי גלימתו של נתנאל ונשק אותה. נתנאל הקים אותו מיד ואמר: 'אל נא, אל נא, כל ישראל ערבים זה לזה. חזקה עלינו מצוות אלוהינו ומצוות חכמינו, ואת גמולנו נקבל מעם השמיים'. ועתה, לאון חביב, הבה נשב ונדון בפרטי תכנית החזרה שלך ושל בנך הביתה'.

'ברשותך, אבקש לדון בנושא ביחד עם בני. האם אפשר לחכות עד שישוב משיטוטיו?'

'בוודאי', ענה נתנאל. 'הבה נשב לסעוד את לבנו בפת שחרית'.

ניקו יצא לשיטוטיו כדי להיות עם עצמו ולהחליט עם עצמו מה יהיו צעדיו בעתיד. הוא ידע שהחזרה הביתה תוצע להם בקרוב. לבו משכו להישאר באלכסנדריה. הוא לא חש געגועים אל עירו. אמנם אמו ואחיו היו שם, אבל הפיתויים שהציעה לו אלכסנדריה היו חזקים מהגעגועים למשפחתו. אלכסנדריה העשירה, הצבעונית, מלאת החיים, קסמה לו, אבל עמוק בלב ידע שלא רק העיר מושכת את לבו. הרהוריו נסובו אל ג'מילה. הוא ידע שהיא רוצה בו. הוא נמשך אל יופייה העדין ואל הליכותיה צנועות, אבל יותר מכך חשב על המעמד שיוכל לרכוש לו בתור חתנו של הסוחר העשיר נתנאל. ועוד מחשבה אחת סבבה בראשו ולא נתנה לו מנוח: בושרה. אם יחזור למסטאורה יאפסו כל סיכוייו למצוא אותה. כאן באלכסנדריה, העיר שכל סוחרי העולם נהרו אליה וכל עסקאות מכירה וקנייה של עבדים התבצעו בה, היו סיכויו גדולים יותר. הוא ידע היטב שהנישואים לג'מילה ישפרו את מעמדו בקהילה, אהבתו העמוקה, הראשונית, הייתה נתונה לבושרה. מה גם שכלל לא היה בטוח שנתנאל יתרצה לבתו וישיא אותה לו.

כך שוטט ניקו ברחובות העיר כשעיניו אטומות לכל המראות מסביבו ומוחו טרוד  בשאלה הגורלית. אם יישאר באלכסנדריה ולא יחזור עם אביו, יעציב מאוד את לבות אביו ואמו. אבל אם ישוב לביתם יפסיד את הסיכויים המפתים שהציבה לפניו אלכסנדריה.

כשהשמש החלה לשקוע שם ניקו את פעמיו לבית נתנאל. הוא ידע שאביו מחכה להחלטתו.

כשהדליקו את העששיות בחדר האירוח, ישבו נתנאל, לאון וניקו על הספות הרחבות.

'בני', אמר לאון, 'עליך להחליט. בעוד יומיים יוצאת אניה לאַלַניה שבאסיה הקטנה. אני עומד לעלות עליה. מאַלַניה אעשה את דרכי למסטאורה ואשוב אל משפחתנו. אני מבקש שתחזור אתי הביתה. האם אתה מצטרף אלי?'

ניקו שתק.

במסדרון המוביל אל אולם האירוח הסתתרה ג'מילה והטתה אוזן. ליבה דפק בחוזקה בחכותה לתשובתו של ניקו.

נתנאל פתח ואמר: 'אינני רוצה להשפיע על החלטתך. אני רק מבקש להסביר לך מה יהיה מעמדך אם תחליט להישאר באלכסנדריה'.

ניקו, לאון, וגם ג'מילה, היטו אוזן קשבת.

'למדתי להכיר אותך ואת כישרונותיך', המשיך נתנאל. 'מוח חריף לך והבנה עמוקה בענייני מסחר. אם תישאר, אתן לך תפקיד בכיר בעסקיי ותעבוד עבורי. אקצה לך למגורים את הביתן שבחצר. ארוחתך תהיה מזומנת תמיד על שולחני ותהיה כבני ביתי. אבל אם תרצה לחזור עם אביך, אתן לך את ברכת הדרך.

ניקו שם אל לבו כי נתנאל לא הזכיר נישואים עם בתו ג'מילה. אבל גם כך הייתה ההצעה נדיבה ביותר.

'אני נשאר', אמר לבסוף וחשש להביט אל עיני אביו. בסתר המסדרון נשמה ג'מילה לרווחה.

נתנאל וניקו ליוו את לאון אל הנמל. הם הלכו בשתיקה. הסבל נשא את מטענו של לאון. בתוך ההמולה הרבה ששררה בנמל, קשה היה לדבר דברים היוצאים מן הלב. האנייה עמדה לצאת בעוד שעות אחדות והיה על לאון לעלות ולהתארגן בתאו. ליד כבש העלייה לאנייה עצרו השלושה. לאון חיבק את ניקו בשתיקה. ואז פנה אל נתנאל ואמר: 'נדיבותך אדוני, מעולם לא תשכח מלבי. אני מפקיד בידך את האוצר היקר לי מכל, את בני, אנא, שמור עליו וראה בכל דרכיו'. הוא נשק לניקו ודמעה התגלגלה וירדה במורד לחיו. השניים ידעו כי לעולם לא ייפגשו עוד.

 

יד. הלווייה

אבל כבד ירד על קהל אלכסנדריה. מנהיג הקהילה הקשיש, יוסף הדיין בן ישועה , נפטר בשנתו. 'מות צדיק', לחשו בני הקהילה זה אל זה. יוסף הדיין היה אהוב על בני קהילתו, ולאחר חמשים שנות כהונה לא נמצא אדם שיגיד עליו דברים רעים. עניו היה, ורודף צדק ושלום', הוסיפו הלחישות להתגלגל בין בני הקהילה. פה ושם גלגל מישהו שהעז עיניים ואמר ספק לעצמו: 'ועכשיו, ישועה החבר הוא מנהיג הקהילה. אין הבן דומה לאביו' וגם הפטיר אנחה כבדה. הקהל שנאסף ללווייתו של יוסף רב ועצום היה. לא נותר איש מן הגברים בבית. מסע הלוויה יצא מביתו של יוסף, שם הכינו את הגופה כנהוג. אשתו ובנו של יוסף קיבלו את פני האבלים ולצדם עזרו דודיו. כאשר עבר מסע הלוויה ברחובות הצרים של חארת אליהוד, צעדו כל המלווים לבושי השחורים בקצב איטי. בראש צעדו המנגנים שהשמיעו מנגינות אבל חרישיות. בתווך נשאו ארבעה גברים את האלונקה, וכל כמה מטרים התחלפו ביניהם. כל הגברים בקהילה רצו לזכות בכבוד לשאת את ארונו של מנהיג הקהילה האהוב. באוויר עמדו קולות בכי וקריאות צער, ואלה נמהלו בקולם של חלק מהמשתתפים שנשאו בקול את תפילת 'ויהי נועם'. כשהגיעו אל גבול הרובע עצרו. המסע אל בית הקברות שהיה מחוץ לעיר ארוך ומייגע היה ויימשך כשעתיים. היום היה חם ורק חלק קטן מן המלווים המשיך במסע המפרך. המצעד ארך ונמשך, חלף על פני בית הקברות המוסלמי הגדול והגיע לבית הקברות היהודי, אל חלקת משפחתו של יוסף, שם קבור היה כבר אביו ישועה. כעשרים שנה חלפו מאז מותו. נתנאל, שהיה בין המלווים, ניצב ליד קברו, אומר בלחש את תפילת 'אל מלא רחמים'. היום פנה להעריב כשהמלווים התחילו להתנהל בכבדות בדרך חזרה אל העיר. כבר לא היה זה מסע אחיד. חבורות חבורות חזרו המלווים לאיטם אל העיר. נתנאל צעד ליד ישועה, חובק את כתפיו מפעם לפעם לאות צער ועידוד. ישועה צעד בפנים חתומות. הוא ידע היטב שמהיום מוטל על כפיו עול הקהילה במלואו. הוא שמח על התמיכה מצד נתנאל, אך גם ידע על היריב המר אשר מחכה לרגע הזה, שלה החזן בר משה. מצדו השני של נתנאל צעד ניקו הצעיר. לאחר שנפרד מאביו היה לאישיות בפני עצמו. הוא נשאר בביתו של נתנאל, בביתן שבחצר, והתחיל ללמוד את התפקיד אשר ייעד לו נתנאל בעסקיו. כל אנשי הקהילה כבר הכירו אותו וברכו אותו לשלום בחום כשהגיע, יחד עם בני ביתו של נתנאל, לבית הכנסת.

בושרה עקבה בדבקות אחר הנעשה בקהילה היהודית וגם ידעה על מסע הלווייה. היא התעטפה בצעיף הגדול וניצבה בפתח באב אלח'צ'ר, הוא השער הירוק, השער שמוביל אל בתי הקברות הגדולים של העיר. השערים המרכזיים שהיו פעורים בחומת העיר אלכסנדריה, חמישה במספר, היו לשם עולם ביופיים ובתפארתם. וכך תיאר אותם אחד הנוסעים שתייר בעיר: אחר מפלאיה וקסמיה של אלכסנדריה אשר ראיתים הוא השלמות של שעריה. למרות הגובה העצום של השערים, הרי צדי השערים והספים שלהם עשויים כולם מאבן מסותתת המעוררת התפעלות ביופייה ובשלמותה. כל אחד מאגפיהם עשוי מאבן אחת שלמה וכך כל סף ומפתן. ומה מפליא האופן שבו הונחה שם האבן למרות גודלה העצום. ואילו אגפי השערים הם מלאכת מחשבת מושלמת, מצופים בברזל מבחוץ ומבפנים בחוכמת מעשה שהיא כליל השלמות.

לצד אחד מאותם ספים מרהיבים הצטנפה בושרה, אורבת ומחכה, עטופה כולה בצעיף ורק עיניה מציצות. הנה החבורה הראשונה של המלווים החוזרים כבר נראית מרחוק, מעלה ענני אבק קטנים. מאחוריהם כבר צעדו עוד כמה חבורות, מצעדן איטי ועייף. כשהתקרבה החבורה הראשונה ראתה בושרה את ניקו צועד מימינו של אדם, שעל לפי בגדיו ומצנפתו הכירה כי עשיר הוא ונכבד. היא כבר ידעה שניקו מתאכסן בביתו של עשיר, על פי הבית המפואר שחזתה בו. ליבה הלם בפראות כשהתקרבו אל השער. הוא עתה עשיר ומכובד, היא רק שיפחה קטנה וחסרת כל. האם יזהה אותה, האם ירצה להכירה בכלל? לעולם לא תדע אם לא תעשה עתה את הצעד הנועז. כשניקו היה במרחק מבט עיניים בלבד ממנה, תלשה בבת אחת את הצעיף מעל ראשה והביטה ישר בעינו מבט אוהב ושואל בעת ובעונה אחת. ניקו קפא. עיניהם נפגשו. האיש שלימינו המשיך לפסוע. כשראה שניקו נעצר פנה אליו: ' מה לך, ניקו?' ניקו התעשת. הוא רמז בעיניו לבושרה: 'אני רואה אותך', הניד בראשו קלות לעברה כאומר: 'ניפגש אחר כך במקום אחר'. והחיש את צעדיו כדי להשיג את נתנאל ולצעוד ביחד אתו. בושרה הצטרפה מאחור בצעד זהיר ומהוסס והלכה אחריהם. כך צעדה מאחוריהם שעה ארוכה עד שהגיעו לחארת אליהוד ולביתו של נתנאל. מחשבות רבות התרוצצו בראשה: איך? מה? האם? היא לא רצתה לקוות יותר מידי וזכרה היטב את הנערה היפה שראתה באותו בוקר ביחד עם ניקו. אבל גם לא רצתה להרפות. ניקו היה גורלה, האחד והיחיד. היא ידעה שחייה לא יהיו שלמים בלעדיו.

נשארה לצפות ליד שער הגן. חיכתה שניקו יצא אליה. לאחר שעה לא קצרה יצא ניקו בעד דלת הבית, הביט כה וכה, ניגש לשער הגן, פתחו ויצא לרחוב. 'בואי', אמר, 'נלך לאורך הרחוב במרחק האחד מהשנייה, וכך נצליח לדבר'. שעה ארוכה שוטטו השניים לאורך הרחוב והחליפו דברים ביניהם. בקולות נרגשים סיפרו האחד לשנייה את קורותיהם מרגע שהופרדו בכוח. הזמן קצר היה מיד, המרחק הגדול לא אפשר להם לגעת האחד בשנייה ולבטא את רגשותיהם האמתיים. אבל השניים ידעו גם ידעו – שוב לא ייפרדו. הם נועדו האחד לשנייה. ניקו ידע שהוא מוותר על עתיד מזהיר, על בית מפואר, על מעמד נכבד בקהילה, אבל האושר שמילא את ליבו היה ללא הכיל ואמר את אשר היה צריך להיאמר – בושרה היא האחת בשבילו. ילדות משותפת, זיכרונות שנשכחו צצו ועלו מחדש, העיניים ברקו, הפנים זהרו, וכשנפרד ממנה אמר לה: בושרה, אני אודיע לאדוני את החלטתי, לשאת אותך לאישה. אם הדבר כרוך בהדחתי מהתפקיד שייעד לי ומהבית שנתן לי – יהי כך. את חכי בבית שאת גרה בו. אשלח להודיעך דבר.' בושרה כמעט ולא יכלה להגיב, ליבה גאה ומילא את פיה. היא הביטה בו במבט זוהר ולחשה :'יהי כך'.

 

טו. מאבקי שלטון

שלה החזן בן משה גר בבית לא גדול במרכז חארת אליהוד. הוא ישב לעת ערב עם שניים מתומכיו כדי לתכנן את ההשתלטות על הקהילה. בתור חזן מקובל הייתה לו עמדת פתיחה מצויינת והיה אחד האנשים החזקים בקהילה לצד יוסף הדיין ובנו ישועה. עתה, כשנותר ישועה בתור מנהיג שממילא כבר רחשו לו לא מעט אנשים רגשי איבה, החליט לקרוא תיגר על מנהיגותו.

מעמדו של החזן בקהילה נגזר על פי האישיות הממלאת את התפקיד. ברוב הקהילות היה החזן שליח ציבור המנהל את התפילה ועובר לפני התיבה, אבל גם האחראי על אחזקת בית הכנסת וניהול הציוד אשר בתוכו. החזן היה צריך להיות בקי ומוסמך בכתובים ובניהול התפילה, והיה עליו להיות פייטן מוכשר. במאות אלה עדיין לא היה סידור תפילה קבוע, אם כי נעשו כמה ניסיונות על ידי גאונים בבבל, כגון עמרם גאון במאה התשיעית או סעדיה גאון במאה העשירית, לחבר סידור תפילה. הקהל שנכח בבית הכנסת אהב דווקא את החידושים, ולא את סדר התפילה הקבוע. החזן האהוב היה זה שהשכיל להכניס מידי פעם פיוטים חדשים, שהיה בהם גם משהו מן האקטואליה. תפקיד החזן, שדרש הכשרה ממושכת, היה בדרך כלל עובר מאב לבן והיו משפחות חזנים שנמשכו על פני דורות.

השלושה שישבו יחדיו ידעו שנשקם העיקרי היה התקפה על התנהגותו של ישועה, שהיה לדעתם מתנשא ומנותק מן העם. הם החליטו לפתוח במתקפה עממית, שתקיף את "המקופחים", שהרגישו נפגעים מהתנהגותו של ישועה.  מן הצד האחר, היה צורך לפנות אל הגאון היושב בארץ ישראל, שלמה בן יהודה, ולהתלונן על גאוותנותו היתרה של ישועה. התחילה להתנהל מלחמת שמועות והתכתבויות. לצדם עמד סהלאן בן אברהם, שתרם את יכולת הניסוח והכתיבה.

הענווה – הייתה נושא מרכזי בפרשת ההתנגדות לישועה. הגאון, שהוא עצמו העניק לישועה את התואר העליון "חבר", המשיך לגבות אותו. הוא חזר והדגיש במכתביו לקהילה את מידת הענווה שניחן בה ישועה, בדומה לאביו יוסף. הוא הציגו כ'בעל תבונה ומתינות, עניו ובעל פיקחות'. גם ישועה עצמו העלה על נס את תכונת הענווה שלו. הדבר בא לידי ביטוי במכתב המלצה שהגיע אל קהילת אלכסנדריה ובו נאמר: 'בא לפנינו רבנו ישועה החבר בסנהדרין גדולה נטריה רחמנא, בן מרנא יוסף נוחו עדן, וראינו שיש בו ענווה ויראת שמיים במידה כזו ששמחנו בשבילו ובשבילכם שאיש כמוהו יהיה בתוככם'. מכתב המלצה זה היה מדומה, ונכתב על ידי ישועה בעצמו, שלא בחל בדרכי מרמה כדי לחזק את מעמדו. זיוף מסמכים לא היה תופעה יוצאת דופן באווירה הפוליטית של התקופה. כך למשל, כאשר קיבל שלמה גאון בן יהודה לידיו את מכתב התלונה נגד ישועה, טרח בראש ובראשונה לבדוק את כתב היד של כותב המכתב, להשוותו לחתימות המצורפות ולהביע את חשדותיו בגלוי: 'ואתם החתומים, רוב הכתובים בכתב ידו של כותב האיגרת, ומי יאמר שזה רצונם?', כלומר רוב החתימות הן בכתב ידו של כותב האיגרת עצמו והגאון מפקפק אם נאספו בכלל על דעת החותמים לכאורה.

אם אמנם מדובר במכתב שישועה זייף במתכוון, עולה ממנו באופן ברור מהי התדמית שישועה ביקש להציג בפני בני קהילתו. וגם אם המכתב לא זוייף ובאמת נכתב על ידי תומכיו, הרי שנכתב על דעתו ותאם את הדימוי העצמי הרצוי בעיניו. ישועה ביקש להשיג לגיטימציה על סמך תכונותיו האישיות, נוסף על היותו בן ויורש שהוכשר למלאכה. "ענווה ויראת שמיים" היו התכונות העיקריות ששאף להציג בפני בני קהילתו , תוך כדי שהוא נלחם על מעמדו. הוא בחר בצירוף זה של תכונות נגד האשמה שהאשימוהו ב"יוהרה והתנשאות".

אכן, ישועה היה מעין "נסיך" שנולד עם כפית של כסף בפיו. הוא הצליח לקומם נגדו רבים מבני קהילתו בהתנהגותו. גם לאחר מות שלמה גאון בן יהודה המשיכו אנשי קהילתו, בהנהגת שלה החזן בן משה להתלונן עליו בפני הגאון החדש, דניאל בן עזריה. דניאל גאון לא חס על רגשותיו וכתב לו: 'המלצתי לו, כלומר לישועה החבר, יחייה הרחמן, שינהג בחביבות וישנה את הדעה הרעה הרווחת עליו, כי נוהג היה לשבת במושבו הנישא ולהתפאר בו'.

לא ארך הזמן והמאבק פיצל את הקהילה לשני גושים. זה היה מאבק עממי של אנשי הקהילה נגד ההנהגה המשפחתית המנוכרת ונגד האליטה החברתית של הסוחרים העשירים שהשפיעו מאחורי הקלעים על מהלכי ההנהגה. במהלך הזמן היתרגם המאבק להתנגשות בין עדתית, בין הירושלמיים לבבליים.

שלמה בן יהודה, גאון ארץ ישראל, ניסה לשמור על ניטרליות במאבק, למרות שהיה זה הוא עצמו שמינה את ישועה לראש הקהילה והעניק לו את התואר "חבר". במכתביו לקהילה השתדל מאוד לטשטש את אחריותו האישית בבחירת ישועה למנהיג וטען  שהייתה זו בחירתם של אנשי הקהילה. הוא גם טרח להפגין יחס שווה כלפי שני היריבים. את שלה החזן כינה 'כבוד גדולת קדושת מרנא ורבנא שלה החזן הראוי הרצוי להקראות בשמו', ורמז בכך כי גם שלה ראוי בעיניו לתואר "חבר". ואילו את התנהגותו ויוהרתו של ישועה גינה וקבע בפסקנות 'זה מגונה'. דניאל בן עזריה, הגאון שירש את מקומו של שלמה בן יהודה גיבה באופן  רשמי את ישועה, אך מערכת היחסים ביניהם  הייתה מרובת רבדים. ברובד האישי היא התאפיינה בחשדנות ובחוסר אמון הדדי. אבל במישור הפוליטי עמדו שניהם למעשה באותו צד של המתרס, והם תמכו זה בזה, כמתחייב, בעתות משבר. האינטרס המשותף לשניהם, לשמור על יציבות המערכת השלטונית במתכונתה המסורתית, גבר על חילוקי הדעות ביניהם.

גם מנהיגי קהילת פסטאט נחלקו בשאלה. הפוליטיקה הפנימית של קהילת אלכסנדריה הייתה קשורה בקשר בל יינתק  להנהגה של קהילת פסטאט. סהלאן בן אברהם, ראש קהל הבבליים, צדד בהתקוממות העממית וחתר תחת מעמדו של ישועה. לעומת זאת היו לישועה קשרים טובים וידידותיים עם אפרים בן שמריה, ראש קהל הירושלמיים

לצדו של ישועה בקהל אלכסנדריה עמדו הסוחרים העשירים ובראשם נתנאל. אחד מחבריו של נתנאל שנמנה על תומכיו של ישועה היה הסוחר המכובד שלום הכהן בר דניאל הכהן. כדי לחזק את הברית ביניהם רצה נתנאל להשיא את בתו ג'מילה לבנו של שלום הכהן, שבתאי, שהיא בוגר מג'מילה בשנתיים והיה תלמיד חכם, אבל גם מעורב בעסקיו של אביו. בקשתה של ג'מילה להינשא לניקו טרפה את הקלפים.

 

טז. פשרה

ג'מילה ניצבה בצל אחד העצים הגדולים בגן הבית, אינה יודעת את נפשה. מזה כמה ימים אינה רואה את ניקו, כאילו נעלם מעיניה, יותר נכון, משתמט מחברתה. היא אינה יודעת למה לייחס את התעלמותו. עד עתה היו מתראים מידי יום, אם בסן, אם בחדר ההסבה. ואין הכוונה, חלילה, למפגשים אינטימיים. תמיד היו סביבם עוד אנשים, מבני המשפחה או מן השפחות המלוות אותה. אבל מפגשים אלה, שאינם מספקים לטעמה, בכל זאת נתנו להם הזדמנות להחליף מבטים ולעתים גם משפטים. היא אוהבת את עיניו, את אורח דיבורו השקט והנעים, את ההיגיון המוצק מאחורי כל משפט שהשמיע. לא לחינם סומך עליו אביה ומפקיד בידיו חלקים ממסחרו ומעיסוקיו. ניקו גבוה, שערו בהיר ועיניו עליזות. היא משתוקקת לראותו, לשמוע את קולו ואת צחוקו. מזה כמה ימים הוא משתמט מפניה. גם אם היא רואה אותו במבט חטוף ומקרי, עיניו בורחות ממבטה והוא מפנה את ראשו. היא אינה יודעת  מה חטאה ומה פשעה. היא מתבוננת בנפשה פנימה ומבקשת למצוא את הסיבה.

שפחה צעירה מגיעה אליה וקוראת לה: 'אביך מבקש אותך. חושי אליו'. ג'מילה אינה מבינה. מנהגו של אביה להשכים קום למשרדיו הנמצאים בקצה האחר של חארת אליהוד. עסקיו מרובים ולקוחותיו צובאים כל דלתות משרדו. בשעה זאת של היום הוא תמיד עסוק בענייניו. והנה הוא יושב בבית ומבקש לראותה. מה יום מיומיים? ליבה מנבא לה רעות, והיא נחפזת להיכנס לביתם מבעד לדלתות העץ המעוטרות וממהרת לחדר ההסבה. אביה יושב על הספה הנמוכה מצופה בבד טברי יקר. הוא נראה מהורהר, וידו מלטפת את זקנו בהיסח הדעת.

'אבי', אמרה ג'מילה, 'הנני'.

'שבי בתי', אמר נתנאל בקול רך והחווה על הספה לידו.

ג'מילה התיישבה בעיניים מושפלות וחיכתה לדברי אביה.

'בתי, אני יודע שאת מצויה בסכסוך הפוקד בימים קשים אלה את קהילתנו. את נערה נבונה ואין להסתיר מפנייך דבר'.

'כן, אבא, אני יודעת גם שהסכסוך המר הזה מדיר שינה מעיניך'.

'את בתי היחידה, בתי אהובתי. אינני רוצה למנוע ממך דבר. אבל הימים קשים ואני חייב להטיל את כובד משקלי לטובת ראש הקהל ישועה לפני שהסכסוך יביא לידי קרע שאין לחזור ממנו. כם השלטונות המוסלמים כבר חוששים מפני המהומות הפורצות תדיר אצלנו בחארת אליהוד ואני מניח שלא ירחק היום והם יבקשו להתערב ולהכניס סדר בשורותינו'.

'מה בקשתך ממני, אבי?'

'עלינו לחזק את שורותינו. ברית נישואים עם משפחתו של שלום הכהן בר דניאל הכהן תביא תועלת רבה ומהירה לעת אזר כזאת', אמר האב והביט ישירות לעיני בתו.

ג'מילה שתקה דקות ארוכות. לבסוף הביטה בעיני אביה ואמרה: 'אדוני אבי, תן לי שלושה ימים להרהר בדבר'.

'טוב, בתי', אמר נתנאל באנחה, 'אבל עלייך להשיב תשובה ברורה תוך הבנת הנעשה. נישואים עם ניקו, כפי ששאלת, יחלישו את כוחנו. הוא זר, אינו מהווה כוח מכריע בקהילתנו. אין לי דבר נגדו, חלילה, הוא צעיר ראוי ביותר. אבל עלינו לעשות שיקולים אחראיים. את מהווה נכס משפחתי חשוב ביותר ועלייך להבין את הנסיבות'.

בפאתי העיר, בין החומות וגם מחוצה להן, השתרעו אזורים חקלאיים וגנים, שתושבי העיר נהגו לנפוש ולטייל בהם. על גדתה המערבית של התעלה חליג' היה מצוי גן שאת יופיו היללו המשוררים. על גדות אגם מריוט ובסביבות הכפר מריוט היו בוסתנים רבים שהושקו במי הנילוס ושימשו גם כאזורי נופש ודייג לתושבי הכרך. מתחם זה של גנים היה מטופח מאוד, עורר התפעלות רבה בקרב בני הזמן והיה מקור גאווה לתושבי העיר. אל גן חליג' שמו פעמיהם ניקו ובושרה, לאחר שנפגשו בסתר בבוקר שבת. הם לקחו עימם סל נצרים ובו פיתות, גבינות ויין, ויצאו לדרך שמחים וטובי לב. זוג צעיר ומאוהב לא מרבה במחשבות על העתיד לקרות למחרת ואיך יכלכלו ת מעשיהם. השבת הייתה לפניהם, יום אביבי ושטוף שמש, ודעתם הייתה נתונה רק למפגש המחודש ולאהבתם שכולה הייתה מבוססת על ילדותם הרחוקה. הם גם לא נתנו את דעתם על הדמות שהשתרכה מאחוריהם, עטופה בצעיף גדול מכף רגל ועד ראש. ג'מילה, שכבר ימים רבים נתנה את דעתה לכך שניקו מתעלם מנוכחותה, ודרישתו של אביה צרבה את ליבה, החליטה לבדוק את העניינים לאשורם.

היא הולכת אחריהם מרחק רב, ליבה עבד עליה. היא כבר יודעת את האמת.  היא כבר יודעת שליבו של ניקו נתון לאחרת. לא חשוב לה מי היא האחרת הזאת, היא רק יודעת שעליה להיענות לדרישתו-בקשתו של אביה. השניים פורשים בד למרגלות עץ עבות שנותן את צילו. הם יושבים סמוכים האחד לשנייה.  ג'מילה רואה מרחוק איך הם מתבוננים האחד בעיני השנייה, איך הם משוחחים בהתלהבות, איך הם שקועים האחד בשנייה. היא קופאת על מקומה. היא סובבת על עומדה. היא פונה לחזור לביתה. היא יודעת שעליה להתפשר. 'הפשרה אינה נוראה כל כך', היא מנחמת את עצמה. 'שבתאי הוא בחור צעיר וראוי, אפילו לא רע מראה. משפחתו עשירה ומכובדת. חייה יהיו קלים ונוחים. היא מסייעת לאביה במאבקיו החברתיים. הכל טוב. ניקו, לעומת זאת, אינו  ממוצא מכובד, הוא זר, זה מקרוב בא. יש ביניהם פערי תרבות ומנהגים. הכל לטובה', אומרת ג'מילה לעצמה, משננת ג'מילה לעצמה. 'הכל לטובה'. אבל ליבה כבד עליה, היא פוסעת לאיטה, חוזרת לביתה אל אביה המחכה לתשובתה. הערב תיתן לו את התשובה המיוחלת. היא תינשא לשבתאי. דמעה אחת נוטפת מעינה ונבלעת באבק הדרך.

 

המשך יבוא