סיפור הזוי

מתוך שנתה התחבטו ידיה ונאחזו בסדין הלבן. מתוך חצי הזיה קראה בקול ניחר ונואש. ורק אז פקחה את עיניה. מיטת בית החולים על כל אביזריה התלויים וההכרחיים שהקיפו אותה באחת העצימו את סיוטיה. היא נאלצה לקרוא בשמו עוד מספר פעמים עד ששמע את קריאתה ממקום משכבו, על גבי מזרון במרפסת המקבילה לחדרה בבית החולים. הוא מיהר אליה, ערני לחלוטין. כך הוא. משהתעורר, הוא מוכן ומזומן מיידית לכל מה שיידרש, ללא פקפוקים ומעברים. מה קרה? גרש אותם! גרש אותם! צעקה בקול מפוחד. הם זורקים עלי אבנים. הם צוחקים עלי. הם צוחקים עלי. די. תתעוררי. חלמת חלום רע. הוא גרר כסא והתיישב לידה, ראשו סמוך מאוד לראשה. די. זה רק חלום.

עכשיו נעורה לחלוטין. ניסתה לשנות את תנוחתה. הכאבים מנעו ממנה את התנועה. מאז הניתוח הקשה מזינים אותה בתרופות נרקוטיות כדי לעמעם את הכאב. מתוך שינה מסוממת שבים וחוזרים אליה הסיוטים ההם. מעולם לא סיפרה עליהם לאיש. היא התבוננה בראש הסמוך לפניה. האיש הזה מבלה ליד מיטתה לילה אחר לילה, שומר את שנתה הטרופה עד שהוא נכנע לעייפות ומוצא לו מקום על אחד המזרונים המוטלים במרפסת. ספרי לי, אמר לה. היא השתהתה, חוששת לעצב את הסיוטים במלים, שמא ייהפכו לממשות חיה. הייתי לבד, יורדת במורד של כביש המתפתל בין הרים זרועי טרסות וכרמי זיתים. הייתי לבד לבד בתוך העולם הזה. יורדת ויורדת במורד הכביש. לפתע צצו לקראתי במעלה הכביש שני ערבים עטויי כפיות. מחשבה הבזיקה במוחי. הם שייכים לכאן, ואני זרה, אבודה וחסרת מגן. הבטתי סביבי. אין איש בעולם זולתי וזולת שני הערבים ההולכים וסוגרים עלי. כבר ראיתי את פניהם ואת החיוך המלעיג השפוך עליהם. אימה חשכה נפלה עלי. לאן ארוץ ולאן אימלט. יכולתי לרוץ רק במעלה הכביש, הרחק מהם. זה היה בלתי אפשרי לרוץ במעלה הזה. לא יכולתי. האחד התכופף, הרים אבן והשליכה בי. המהלומה זעזעה אותי ושמעתי את צחוקם הלעגני הולך וקרב. היא השתתקה.

למה פתאום את חולמת על ערבים, ניסה להקל מהאימה בבדיחות קלושה. אתה יודע, לא סיפרתי לך אף פעם, אבל בכל מיני צמתים קשים של חיי החלומות האלה חוזרים אלי. תמיד הם קשורים בערבים. אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל פעם, לפני שנים רבות, בשעת משבר נורא, החלטתי לשים קץ לחיי. אין טעם להיכנס לפרטים כעת, כשמחשבות כאלה הפכו להיות זרות לי לחלוטין. אבל אז הייתי כבר שם, במוות. בקושי הצליחו לחלץ אותי ולהחזיר אותי לחיים. אבל אני מרגישה שהייתי שם ממש, במוות. נו, ואיך זה שם, במוות. הצטחק אליה. זה היה חיזיון מופלא. חיזיון שאימה וקסם היו כרוכים בו יחדיו. הייתי לבד בתוך חשיכה גמורה, מוחלטת. אבל בתוך החושך המוחלט נצצו כוכבים רחוקים. ומרחוק נשמע קול של חליל. אבל לא סתם חליל, אלא חליל כזה של רועים בדואים, שצלילו חדגוני משהו, עלה וירד והפציע אלי מתוך המרחק. מן הצליל היה ברור שאי שם יושב לו ערבי. זה היה מפחיד. זה היה מופלא.

הוא הניח ראשו לצד ראשה, על הכר. היא חשה את העייפות הרבה שהצטברה בו. למה אני תמיד חולמת על ערבים. מה קרה לי עם ערבים. מאיפה עולים כל הסיוטים האלה הנוראים והמופלאים. ימי ילדותה הרחוקים צפו ועלו בזכרונה. בית קטן, בן חדר אחד, מטבח וחדר שרותים, מקלחת ואסלה. הכל קטן ודל. רק החצר היתה גדולה. סביבם עוד כמה בתים כאלה של משתכנים בשכונה החדשה שפרצה לה דרך על יד הירקון, בין הפרדסים של הערבים. סביבם שני הכפרים שֵיח' מוּנֶס וסוּמֵיל. קרוב אליהם על הגבעה הסמוכה, הבית האדום של השֵיח'. היא זוכרת את המלים המופלאות האלה ששמעה אותם בילדותה. שמעה ולא הבינה את משמעותם. בחורף, עת הגשמים העזים, היה הירקון גואה ומציף את כל סביבותיו. עם נסיגתו השאיר אחריו בוץ עמוק שבתוכו פרחו מאות נרקיסים. היא זוכרת את עצמה הולכת עם הילדים מהשכונה וקוטפת צרורות של נרקיסים. ריח כזה כבר לא בא באפה שנים רבות. ערביי הכפרים היו שקועים בבוץ עמוק וטורחים על שיקום בתיהם. היא מעולם לא נתנה את דעתה עליהם. לא ממש. היא ראתה אותם רק מרחוק. זרים ולא שייכים לעולמה הקטן. בקיץ היו ערבים עוברים עם עגלות וחמורים, מוכרים ירקות ופירות. אמא היתה מנהלת איתם משא ומתן בעברית הרצוצה שלה. בעיקר בעזרת תנועות ומחוות ידיים. העגבניות העסיסיות עלו על שולחנם בסלט של הבוקר. כבר שנים לא טעמה טעם של עגבנייה אמיתית כזאת.

מידי פעם היתה אמא עושה יום כביסה. ביום הזה היתה באה לעזור לה ערבייה מן הכפר. הן העמידו פרימוס בחצר והרתיחו עליו מים במיכל גדול שבו היו שרויים הסדינים והציפות. הערבייה היתה כורעת ומגררת את הכבסים על גבי מגררת כביסה מפח. אמא היתה דוחפת את המצעים פנימה לתוך המים הרותחים בעזרת מקל גדול. סחיטת המצעים ותלייתם נראתה להיות המבצע הקשה מכולם. שתי הנשים אוחזות משני צידי הסדין, סוחטות ומגלגלות כל אחת לצידה, והמים הנוטפים זורמים על פני חצר הכורכר. את הסדין הסחוט היו השתיים מרימות במאמץ ותולות ביחד על חבלי הכביסה שהיו מתוחים בין שני עמודים. לעתים היה כלב תועה מזדמן לחצר. אמא היתה מרימה עליו קול: יַללה, אֶטלַע, אֶטלַע מִן הוֹן. זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם. ידוע שכלבים מבינים רק ערבית. אמא בקושי ידעה עברית, ערבית כלל לא ידעה, אבל ידעה היטב מה לצעוק לכלב. לעתים היתה עוברת בדרך הסמוכה לבית שיירת גמלים שעשתה את דרכה באיטיות ובאצילות מכפר לכפר. היא התבוננה בהם מתוך החצר, הוזה למחצה. בלילות היו השַכַּלים, כמו שאמא קראה להם, מייללים מתוך הפרדסים. לא פעם מצאו השַכַּלים האלה את דרכם עד לפתח ביתם והיו מייללים מתחת לחלונם. היא לא ממש פחדה מהם. קולות היללה התמזגו בשאר המראות והריחות, בדיוק כמו קולות התחבטות הכנפיים הבלתי פוסקת מתוך גגם. אלה הינשופים, היה אבא אומר לה. לימים כשגדלה, למדה והוסיפה דעת ומכאוב, הבינה שהשַכַּלים לא היו אלא תנים, והינשופים היו תנשמות והכל הפך רציונלי ומלומד.

אבא. כל היום היה בעבודה. עוד מילה שאת פירושה לא הבינה. איפה אבא. בעבודה, עונה אמא. אבל לעתים בשבת, פתאום היה אבא בבית. היו ימים טובים. הם היו הולכים לירקון, היא ואבא ואמא. מידי פעם הצטרפה אליהם גם השכנה עם בנה שהיה בן גילה שלה. הם הלכו לתחנה של סירות המוטור. שם עמדו בתור, קנו כרטיס ונסעו לשבע טחנות. מי הירקון היו ירוקים ועל פניהם צמחו שושנות מים צהובות, כך קראו להן כולם. היא נהגה להכניס את ידה למים ולהרגיש איך המים נחתכים משני צידי ידה, כשסירת המוטור ממשיכה את דרכה בפיתולי הנחל. משני צידי הנחל צמחו עצים גבוהים שענפיהם השתרכו בתוך המים. בין העצים צמח סבך מפותל ושרוג של שיחים דוקרניים שהצמיחו פירות אדומים ושחורים שטעמם מתוק. לימים, כשכל השיחים והסבך כבר נעלמו מן העולם, למדה לדעת שזה פטל. היה זה מסע לארץ הפלאות. בתחנה האחרונה ירדו מן הסירה והלכו לטייל בשבע טחנות. יובלים עליזים זרמו בכל פינה בין טחנות הקמח ובתי הקפה הצבעוניים. ערבים עטויים כפיות ועקלים ישבו על שרפרפים קלועים, לגמו קפה מספלונים קטנים ושחקו בלוחות משובצים. אמא נשאה איתה תיק גדול שבתוכו פירות וסנדביצ'ים. הם מצאו להם פינה לשבת. היא ובן השכנה היו רצים אל המים, מתרוצצים בין היובלים, מרטיבים את נעליהם ונרתעים בבהלה. הגדולים אכלו ושוחחו בנחת. ועוד חיכה להם המסע המופלא בדרך חזרה.

הימים חלפו עברו והיא הלכה וגדלה. מבלי משים הלכו הערבים ונעלמו מהנוף. הפרדסים מול ביתם נעקרו וצצו שם בתים חדשים. נסלל כביש והיה רחוב. אבא לא היה בבית. הוא היה בצבא הבריטי. מלים זרות ומוזרות. אמא הלכה לעבוד בבית חרושת. והילדה הלכה לבית הספר. לא הלכה. נסעה. בית הספר היה רחוק. זה היה בית ספר שהתאים לילדים כמוה. בית חינוך לילדי עובדים – קראו לו. שם החזיקו את הילדים עד שעות אחר הצהריים והאכילו אותם ארוחה חמה. כדי להגיע לבית הספר היתה צריכה לנסוע באוטובוס היחיד שהגיע לשכונתם, שכונת הפועלים על יד הירקון, אוטובוס מס' 13. ואחר היה עליה לרדת בתחנה הנכונה וללכת מרחק רב בשדרות קרן קיימת עד שהגיעה לבית הספר, מאחרת לעתים קרובות לשיעור הראשון. הערבים הפכו להיות חלק מזיכרון רחוק עד שעלתה לכתה ב. בבית הספר לא היו מספיק כתות ולכן שלחו אותם ללמוד בכתה ארעית, במבנה קטן ליד שכונת מחלול, ממש ליד חוף הים, מקום שבו השתרע בית הקברות הערבי. הם היו כיתה שובבה ותוססת. בכל ההפסקות וגם בחלק מהשיעורים, נהגו כולם לרוץ ולשחק הקפות במגרש החול הגדול שהשתרע בין הכיתה לבין שכונת מחלול. היא היתה ילדה חולמנית, שמנמנה ואיטית בתנועותיה. העדיפה לקרוא, בעיקר ספרי הרפתקאות שנשאו אותה הרחק לארצות נכריות ומוזרות. כששחקו מחניים בהפסקה היתה היא יורדת ראשונה, לאחר שלא הצליחה לתפוס את הכדור ולהעניק נקודות לזכות קבוצתה. בשיעורי התעמלות עבדו כל השנה על אות הספורט. שלוש שנים מייגעות ניסתה להשיג אות הספורט, כמו כולם. בשנתיים הראשונות קיבלה את אות הארד. האות הנמוך ביותר. בשנה השלישית אפילו את אות הארד לא השיגה. זוכרת היטב את הריצות לששים מטר, שהתקיימו בשדרות קרן קיימת, ממש מול ביתו של בן גוריון. תמיד היו שם שני חיילים. היא לא הבינה אף פעם מי זה ומה זה. תמיד הגיעה אחרונה מכולם, נושמת ונושפת. מבטי הבוז היו ברורים. גם כשכולם רצו לשחק הקפות נגררה באי רצון אחריהם.

כל הילדים אהבו להסתלק מבית הספר ולרדת לחוף הים לראות זוגות. לפעמים היה אפשר למצוא על החוף את נרתיקי הגומי הארוכים שהילדים קראו להם קנדונים. הם אספו אותם, מילאו אותם מים והיו זורקים אותם על ראש הילדים בחצר הגדולה של בית הספר. אבל הכי הרפתקני ומסוכן היה ללכת לבית הקברות הערבי. בית הקברות השתרע על שטח גדול. בין הקברים צמחו ופרחו פרחים צהובים. נר הלילה, אהל האצבעות, למדה את השמות בשיעורי הטבע. במרכז בית הקברות היה מבנה גדול, שאליו היה הכי מפחיד ללכת. לימים תדע שזה היה קבר שיח', אבל אז נראה המבנה מסתורי ומאיים. לעתים הלכו כל הילדים ביחד לבית הקברות, לעולם לא לבד. צריך להיזהר מהערבים. אם הם יבואו הנה הם יתפסו אותנו. מה הם יעשו לנו. עד כדי כך לא יכול היה הדמיון להרחיק לכת. מעולם לא ראו שם ערבי. לעתים היה בא צייר תמהוני לפקוד את המקום. היה מעמיד כן ציירים ומערבב צבעים במכחולו. הילדים היו מתגנבים מאחוריו לראות מה הוא מצייר. הוא היה מגרש אותם בקריאות במבטא מוזר. הילדים קראו לו יקה. כשנאחזו ברוח גבורה היו משחקים מחבואים בין הקברים. אבל תמיד ריחף איזה שהוא איום לא ברור על המקום. לעתים קרובות היו מפסיקים את המשחק לאחר שמישהו היה משמיע קולות אזהרה וטסים במורד המדרון כעדת צפרים מפוחדות לעבר המגרש החולי והמוכר, הקרוב לכיתה.

פעם אחת בקיץ הלכו כל הילדים לבית הקברות הערבי. מרחוק נשקף הים הכחול מנוקד קצף לבן. פרחי נר הלילה הצהובים פרחו בצבעיהם העזים בין המצבות. הם שיחקו כה וכה, ואפילו העזו להתקרב למבנה המאיים והחשוך. אבל לא הציצו לתוכו. אולי שם הסתתרו הערבים. היזהרו, אם יבואו הערבים, הם יתפסו אותכם, חזרה ההזהרה ונשנתה בפי הילדים. אחר כך שיחקו קצת במחבואים. בטנה העיקה עליה. היא היתה צריכה פיפי, אבל נורא צריכה. מה עושים. עד שיגמרו לשחק כאן, היא לא תוכל להחזיק מעמד. לבד פחדה לרדת מהגבעה ולחזור לשירותים של הכיתה, וזה גם היה רחוק מידי. היא נורא נורא צריכה. מה עושים. הילדים שיחקו בין המצבות, התרוצצו הנה והנה. מה עושים. בסופו של דבר ידעה שאין לה ברירה. היא מוכרחה לעשות פיפי. עכשיו. הסתכלה סביב. הילדים משחקים. התרחקה קצת לבין המצבות. התבוננה היטב היטב לכל צד. חשבה אולי אני יכולה עוד קצת להתאפק אבל ידעה שלא. מתוך פחד נורא כרעה מאחורי מצבה אחת, בין הפרחים הצהובים, הורידה את מכנסי ההתעמלות הכחולים האחוזים בגומי בקצותיהם, ואת התחתונים עד לגובה נעלי ההתעמלות שלה. הפיפי זרם. הרגשת הקלה אבל גם פחד נורא. מהר מהר. לגמור את הפיפי ולקום. ראשה היה כפוף כלפי מטה, לראות מה היא עושה. היא לא ראתה את הילדים האחרים וכולה היתה מוסתרת מאחורי המצבה, לא רואה ולא כלום. רק לגמור כבר.

פתאום פילחה צעקה נוראה את האויר. ערבי! ערבי! היא קפצה באמצע הפיפי. המכנסיים והתחתונים נרטבו לה. היא הרימה אותם בקושי ביד אחת כלפי מעלה ורגליה כבר היו טסות באימה במורד הגבעה, מסתכסכות זו בזו בגלל המכנסיים והתחתונים האחוזים בהן. לברוח. לברוח. שהערבי לא יתפוס אותה.

מבלי לדעת את נפשה, בלי נשימה ובלי אוויר, כשהמכנסיים והתחתונים הרטובים מורמים בקושי למצבם המקובל הגיעה למרגלות הגבעה. רק אז ראתה את כל ילדי הכיתה עומדים מולה וצחוק לעגני מתגלגל בפיהם. עשתה במכנסיים! עשתה במכנסיים! היא הסתובבה לאחור, לראות את הערבי שרדף אחריה. קו האופק היה נקי. המצבות בצבצו מבין פרחי נר הלילה. הים המשיך את ניסיונותיו לכבוש את קו החוף. האוויר היה צלול וריחו ריח ים מלוח. לא היה ערבי באופק. לא היה שם איש.

עשתה במכנסיים! עשתה במכנסיים! המשיכו הקריאות להדהד באוזניה גם כשפנתה מהם והלכה בראש חפוי לעבר הכיתה. בדרכה ניסתה להיטיב את ישיבתם של המכנסיים והתחתונים על גופה אבל ידעה היטב שדבר כבר לא יתקן את הסיוט הזה שירדוף אותה, דחויה ומבוזה.

השנים חלפו. ילדה היתה וגם בגרה. החיים עברו עליה כשהיא מפלסת את דרכה, לכאן ולכאן. זיכרונות הילדות הלכו ודהו. בגרות. נישואים, ילדים. לימודים. גירושים. תואר ראשון. תואר שני. תואר שלישי. הוראה. מחקר. נכדים. בין לבין ידעה ימים של שמחה והתרוממות רוח. ידעה ימים של דיכאונות ותהומות אפלים שהוליכו אותה עד לקצה שממנו אין חזרה. לימים אמרה לעצמה בבדיחות הדעת שהיא כבר כנראה בת אלמוות. משום שהיא כבר היתה במוות וחזרה משם.

הביטה באיש שנרדם לצידה בתנוחה מוזרה. התחושה הזאת של נרדפת, של אין אונים, של עליבות לעומת כל היתר, של צוחקים עליה, נשארה בה תמיד. לרוב הסוותה אותה היטב בהפגנת כוח ועליונות מוגזמים עד שיצא לה שם של קשוחה ומתנשאת. הקולות של הילדים הצוחקים רדפו אותה מבלי דעת והצטרפו לחזיונות האימים שנושאים איתם הערבים. אותם זרים לא שייכים מנוף ילדותה שהפכו להיות מאיימים, אפלים ורודפים. הבוקר כבר האיר. המולת אחיות עסקניות כבר נשמעה בפרוזדורים. מעירים את החולים, מגישים לזה תרופה ולשני מדחום. מישהו הדליק רדיו. קול הקריין נשמע היטב. פיגוע רצחני בירושלים. עשרות הרוגים. ההמונים מתלהמים. מוות לערבים! מוות לערבים!

היא עצמה את עיניה בתחושת יאוש. נדמה היה לה שהלילה חוזר וסוגר עליה והאימה מושכת אותה עמוק פנימה פנימה, לתוך הסיוט המוכר שאין מנוס ממנו.